מרתק ומרגש ממש לקרוא אותך לאורך השרשור הזה.
רוצה לכתוב לך כ"כ הרבה… מאיפה להתחיל? 
מקווה שאת עוד קוראת עדיין כי זה בדיליי רציני, אבל ממש הרגשתי רצון לכתוב לך.
אנסה לחלק לפי סעיפים:
א. הדבר שהכי בולט בכל ההודעות שלך הוא כמה שאת אוהבת ומוקירה את בעלך היקר.
כמה אכפת לך ממנו.
כמה הוא חשוב ויקר לך.
כמה את דואגת גם להוציא אותו טוב כמו שהוא בעינייך אפילו בעיני הפורום 🙂
כמה טוב את כותבת עליו
גם במה שהוא עבורך, וגם במי שהוא כאדם.
מאוד התרגשתי לקרוא את זה.
כתבת עליו תכונות נהדרות
שהוא בעל מתוק
שהוא חמוד
שהוא צדיק
שהוא עם לב זהב
שהוא בעל מדהים
וכל הודעתך הייתה כדי להבין אותו יותר
כדי לאסוף יותר אמפתיה עבורו
ובסוף הודעתך שוב היה לך חשוב להדגיש שתשמחי בלי האשמות כלפיו
ושברור לך שהוא איש זהב.
וטוב.
ומתוק.
וזה מדהים כמה שאת רואה אותו. ובכוונה הדגשתי את המילים הללו, כי הן יהיו חשובות במיוחד בהמשך.
ב. ברגישותך ובתבונתך ובראייה שלך אותו, את שמה לב שמשהו עובר עליו.
נכון, את לא יודעת אולי לשים במדויק את האצבע, אבל זה מורגש ואת שמה לב לזה.
את מרגישה שיותר מידי פעמים הוא הופך זבוב לפיל
את מרגישה שיש לו חוסר סבלנות ל"פדיחות" או טעויות למינהם.
את מדייקת כי מאז ומעולם הוא כעס כשלא הובן כמו שצריך או שלא זכרת דברים מסויימים שהיו לו חשובים.
את גם מרגישה שזה קשור לבית שבו גדל.
שלא היו לו כילד התמודדויות כמעט כי הוריו עטפו אותו בצמר גפן, ריפדו לו (ולאחיו) הכל, כל קושי היה נחווה כאסון מבחינת אימו וכן הלאה… ואת חושבת שאולי זה מה שמביא אותו לדרמות הפנימיות הללו של חוסר כוח ועצבים ולחץ כאשר משהו לא הולך לו.
ואז מזהה שכלפי חוץ זה לא נראה, אבל בבית - במקום הבטוח שלו שהוא מרגיש שהוא באמת יכול להביא את כל כולו - כן יוצא הכעס, העצבנות וכד'.
את מזהה גם שבעלך גדל בבית ביקורתי,
בעוד את גדלת בבית עם קבלה מאוד עמוקה ומקיפה.
ואת גם מרגישה את ההשפעות של זה על ההווה - כמה שאת יותר חיה בשלום עם טעויות או קשיים, שאת מבינה שהחיים לא מושלמים, שמנסים, טועים, מצליחים או פחות, ואת ממש בשלוות נפש מול זה ולא בדרמות פנימיות.
אם תקראי רגע את כל הסעיף הזה את ממש בכוחות עצמך דייקת וזיהית המון המון נקודות שיכולות להימצא בתוכן מפתחות להבנה יותר עמוקה של כל הסיטואציה.
גם מבית ההורים,
גם מדפוסים שהתקבעו אצלו,
גם באיך הוא מרגיש וחושב על עצמו,
וגם בשאר הדברים.
והעמקה כאן יכולה ממש לשפוך עוד אור על העניין כולו ואפילו מעבר, וזה יקר בעיניי.
ג. כאן מגיעים לנקודה של איפה זה פוגש אותך - איפה נמצאית הנקודה שאת כבר מרגישה שזה ריקושטים עלייך, שזה משפיע עלייך ישירות, שזה מקשה עלייך.
כתבת שאת מרגישה שלפעמים זה יוצא בכעס עלייך או בביקורת עלייך.
ושכמובן לא מתאימה לך ביקורת.
והבאת את הדוגמא עם הטפט, שהיא דוגמא מצוינת.
כי בתוך הדוגמא הזו ממש אפשר לראות שלב שלב מה קורה אצלו בפנים, ממש בהדרגה,
שבהתחלה לא אומר כלום, אח"כ כותב לך בהודעה כמה הוא שונא את הטפט הזה, אח"כ שולח תמונה שיצא לא יפה למרות המאמצים,
ואח"כ כאשר חזרת הבייתה היה כבר עצבני וממש אמר בשטף את כל הקושי והתסכול שלו שהצטבר אצלו בפנים, שהוא מסתבך איתו, שהוא לא מסתדר איתו וכן הלאה.
עד כאן באמת ניתן לראות שהדפוס שהוא מכיר להתמודדות עם תסכולים הוא באמת שונה משלך, אולי באמת לאור המקום בו גדל או שזה מה שהוא הכיר וזה מה שהוא יודע.
המקום הזה של לאגור את התסכול או בעת ההתמודדות עצמה להוציא החוצה כדי לפרוק את כל המטענים עוד ועוד עד שהכל יוצא.
זה לא משהו רע חלילה בהכרח, רק צריך לראות היכן ההתאמות שזה יהיה נכון גם לו וגם לך.
כי מה שקורה אח"כ בעצם מסביר את הלופ שלכם שאתם נכנסים אליו שם:
כי את המדהימה באמת הכלת אותו, היית איתו בבאסה, נתת לו לפרוק, עד כאן הכל לגמרי בסדר.
מותר להיות מתוסכלים. מותר להיות בבאסה. הכל בסדר.
אבל אז קרה משהו אחר, אז כתבת שאת הרגשת אשמה.
וכאן, יש שורש מאוד גדול בעיניי.
מה קורה *לך* כשאת מרגישה אשמה.
איפה זה מפעיל אותך, איך את מגיבה,
מה בעלך רואה וחווה ממך כשזה קורה,
איפה זה מפעיל אותו, ואז איך הוא מגיב
וחוזר חלילה.
ממש לופ כמו שהטבת להגדיר.
מעגל שלילי כזה בו כל אחד מאיתנו בני הזוג נמצא במנגנון הגנה (שלושת ה-F:
FIGHT FLIGHT FREEZ התקפה בריחה או קיפאון),
המנגנון מופעל כי התת מודע זיהה "איום" בצורה של צורך לא ממומש,
הוא הופעל וכתוצאה מכך ישר הפעיל את המנגנון אצל השני/ה (ששוב הגיע על גבי האיום בצורת הצורך הלא ממומש של השני/ה)
ואז בעצם המגנונים שלנו מפעילים אחד את השני
ונמצאים במצב שזה ממש מנגנון שמדבר עם מנגנון
לא אשתי מדברת איתי או בעלי מדבר איתי, לא מדברים על "הדבר עצמו", אלא ממש מדברים מתוך המנגנון שלנו וזה נראה בהתאם.
וכאן חשוב מאוד לבנות לימוד עמוק ומסודר של כל הלופ הזה של כל אחד מאיתנו.
לכל זוג יש את הלופים שלו, את הדקויות שלו, את הניואנסים שלו.
חשוב ללמוד אותם
להכיר אותם ולהכיר בהם
ללמוד את המעגל שלנו
ללמוד מה מספר לנו המעגל שלנו
ללמוד מהם הצרכים שלנו
מהם המנגנונים שלנו
מהם הטריגרים שלנו
מהם הנקודות הרגישות שלנו
מהם פצעי הילדות שלנו
מה ואיך אנחנו מפעילים ומופעלים בעצמנו ולשני/ה
ובעיקר בעיקר - איך לצאת מהמעגל השלילי, הלופ הזה - למעגל חיובי בו כל אחד מרגיש שהצרכים שלו ממומשים ואפשר להיות מי שאנחנו באמת ללא צורך בהפעלת המנגנונים.
אז רק מקריאה שטחית וממש לא במקום תהליך עומק כמובן,
נראה שהלופ שלכם התחיל מהצד שלך במילים שכתבת: "*והכי* הרגשתי ש*הוא כועס עליי* שכבר אמר לי את זה שנה שעברה ולמה קניתי שוב"
כתבת ש*הכי* הרגשת את זה שם.
ושזה הכעס שמופנה עלייך.
אותה אשמה שאת ממש אלרגית אליה. בטח מבעלך.
את הגבת לזה (בתת מודע כמובן זה לא שחושבים על התגובה האוטומטית של המנגנונים שלנו) יותר בהתקפה (משמעות המילה התקפה איננה בהכרח שמתקיפים, אלא כל מה שהוא לפעול אקטיבית מול האיום, הצורך הלא ממומש, במקרה הזה אצלך - אולי הצורך להרגיש שאני טובה כמו שאני ובלי טיפת אשמה או ביקורת.
אז גם דיבור, שאלות וכן הלאה יכול להיכלל בתוך הFIGHT כי בעצם ניסית לדברר ולשאול כדי לוודא איתו שאת טובה ובסדר גמור בלב שלו, וגם כמובן בפני עצמך. שהרי הבנת שצריך משהו לכסות את השיש בפסח וקנית את הטפט אז את באמת באמת בסדר גמור ולא אשמה בכלום!)
ואז בתגובה הופעל המנגנון של בעלך - אולי על הצורך שלו להרגיש שרואים אותו, שמקשיבים לבקשות שלו, שהוא חשוב ונספר.
כי הוא שוב חזר על זה שאיך לא זכרת - ובעצם זה לא הוא אלא המנגנון שלו שרצה לוודא - "אשתי בבקשה אני רוצה להרגיש שאת זוכרת דברים שאני אומר, שחשובים לי, שאת רואה אותי, שאני חשוב לך, וכרגע אני לא מרגיש ככה, בבקשה תסירי לי את האיום הזה ותרפאי את הנקודה הזו אצלי…"
קשה לכתוב זאת על הכתב ובע"פ אפשר הרבה יותר להרחיב
כמובן כמובן שברור שאכפת לך ממנו! מאוד!
כמובן כמובן שהוא חשוב לך ושאת רואה אותו, מאוד!
זוכרת שכתבתי זאת בסעיף א' עם מילים מודגשות כמה את רואה אותו? אז הנה זה בדיוק זה 🙂
את *מאוד* רואה אותו!
ומאוד מאוד חשוב שהוא גם יראה את זה שאת רואה אותו, גם בתוך הזמנים הללו שהוא במנגנון שלו 🙂
אז בזמנים כאלו שהוא בתוך המנגנון
לעצור רגע
לדמיין שממש יש חלילה סכין סביב הצוואר שלו שזה האיום של הצורך הלא ממומש, ואנחנו רוצים להסיר את הסכין הזו מעל בן הזוג שלנו. קודם להסיר אותה. להסיר את האיום.
אז לעצור רגע ולהגיד: "היי מאמי. אני רואה אותך!
אתה חשוב לי!"
ואפילו לפרט עוד איך ומה וכו'...
קודם לענות לצורך הזה לפני השאר.
וכמובן כמובן שגם בעלך לא מאשים אותך ובטוח בטוח שאת טובה ומדהימה בעיניו ובלב שלו!
אבל באותם הרגעים שאת מרגישה את הכעס או האשמה שלו כלפייך - הוא צריך גם לדמיין שחלילה יש סכין סביב צווארך שקוראים לה "האיום בצורת הצורך הלא ממומש של דפני בצורת האשמה והביקורת" ואיך אני מסיר לאשתי את הסכין הזו.
קודם כל לעצור ולומר לך:
"היי יקרה שלי. אני לא מאשים אותך. את בסדר גמור, והרבה יותר מזה!
אני פשוט מוציא רגע תסכול כי באמת היה לי מבאס ברמות וקשה כל ההתעסקות והמאבק עם הטפט…
ושוב, זו רק פריקה על הקושי לא עלייך כלל, את בסדר גמור!!!"
ואז אפשר אפילו כאשר הורדנו מנגנונים והורדנו איומים אפילו להכניס הומור ולצחוק על זה ביחד.
ממש להאשים ביחד את הטפט החצוף הזה ולצחוק מזה יחד🙂
כאשר את בשלווה שאת לא אשמה. שאת בסדר. שאת טובה בלב שלו ממש.
וכאשר בעלך בשלווה שהוא חשוב לך. שאת רואה אותו ומה שחשוב לו נספר ויקר בעינייך.
אז הכל בסדר.
וממש נפלאה את שכתבת במילים שלך שזה בדיוק זה:
שכאשר את מקבלת האשמות את עוברת ישר להגנה ואז *את לא מוכנה לשמוע את הביקורת או הקושי שלו.* -
הוא מצידו מרגיש את זה באותן השניות, מרגיש שאת לא מוכנה לשמוע אותו ואת מה שיושב עליו באותו רגע,
(והוא אפילו אמר לך זאת לאחרונה שאת הרבה פעמים לא מספיק עונה לו ומתעלמת)
ומאוד יכול להיות שיש לו שם כאב קדום במקום הזה שהוא מרגיש התעלמות ממנו או ממשהו שחשוב לו.
ואת מדהימה ממשיכה עם המודעות הנדירה שלך ומספרת שבאמת חשבת על זה,
והסיבה שאת עונה ככה היא בעיקר כאשר הדרך בה הוא מדבר נאמרת בתור קביעת עובדה ולא שאלה של מה דעתך.
ושם *את* מרגישה שהוא לא ראה או כיבד אותך.
אז שוב צורך לא ממומש שלו
ושוב קושי שלך לתת מענה כי נפגעת מהמנגנון שלו שגרם לו להביא את הדברים בצורה הזו שלהם
ואז שוב כל הלופ…
ובעוד תגובה שלך כתבת גם דברים מאוד חשובים שיכולים לשפוך עוד הבנה נוספת:
כתבת שאת מרגישה שכאשר ישנה אשמה או ביקורת מצד בן הזוג שלך זה מרגיש לך שזה הופך אותך ל"אשת ספיגה" או סוג של שק חבטות גם אם בפועל את לא מקבלת את זה לתוכך.
וכתבת שאת לא רוצה שתתאפשר מערכת יחסים כזאת שבה זה סבבה שהוא מאשים בתדירות גבוהה ואת מכילה...
וזה בדיוק הפחד שלך
וכנראה בגלל זה גם את הודפת כבר ישר
כי ברגע שהתדירות עלתה
בקיצון של זה, בפחד העמוק,
את ממש מפחדת להפוך להיות אישה כזאת כביכול כנועה וסופגת ובעל שמרשה לעצמו להוציא את תסכולו על אשתו בצורה קבועה...
וואו! איזו מודעות וניתוח נפלאים!
זה ממש הגיוני ומאוד יכול להיות קשור להכל, לכל הלופ הזה.
איפה המקומות הללו בהם את מרגישה את האשמה / הביקורת / הכעס מופנים אלייך -
איפה את ישר הודפת אותם -
איפה זה פוגש אותך בעומק של הדברים, בפחדים העמוקים הללו לא להיות "אשת ספיגה" שכנועה וסופגת והאיש שלה מוציא עליה תסכולים.
ורגע לעצור *ולהבין את עצמך* ומה קורה לך בתוך זה לעומק יכול לתת המון!
ואז כמובן גם לתווך ולתקשר זאת לבעלך (בזמן רגוע ובפניות כמובן ולא בשעת ריב או מנגנון)
ובעצם כאשר כל אחד מאיתנו מבורר ומעובד קודם כל בינו לבין עצמו,
וממש מבין לעומק ונותן ניראות לעומק לכל מה שמתחולל בו ברגעים הללו,
ואז מתקשר זאת לשני,
וכמובן שומע גם את השני עד הסוף ונותן הבנה שלמה וניראות עמוקה גם לשני -
אז יכולים להתרחש ממש ממש פלאים בזוגיות שלנו!
אז הלימוד הזה של איך נכנסים ללופ על כל העומקים שבדבר, ובעיקר איך יוצאים מהלופ יכול להוסיף לכם המון (ולכולנו כבני אדם ולכל זוג באשר הוא ממש).
ד. אז בעצם הכעס הלא פרופורציונלי שהרגשת על הטפס הוא רק המופע החיצוני של מה שהתחולל אצל בעלך בפנים.
כנראה באמת ישנה נקודה רגישה אצלו פנימה, אולי אפילו כבר מילדות ואולי לא, של הצורך הזה להרגיש שרואים אותי. שאני חשוב. שאני נספר. שיש ניראות ולקיחה בחשבון של מה שאני אומר ושל דברים שחשובים לי.
זה באמת יכול להיות בפני עצמו וזה יכול להיות גם מצורף לאירועים בעבר בהם הוא לא תמיד הרגיש כך ויש לו שם פצע ילדות (לא מחייב כאמור).
אז הצורה הלא פרופורציונלית של זה הייתה גם כי זה בעצם מנגנון ההגנה (FIGHT במקרה הזה)
גם כי אולי הדפוס של בעלך הוא באמת לא לפתוח דברים בזמן אמת אלא יותר להישאר איתם בתוכו ורק בעת הצפת הטריגרים הכל צף - ואז את חווה את זה בעוצמה כי הכל יוצא בבת אחת
ואולי מעוד סיבות.
חשוב שוב להעמיק ולהבין לאשורם של דברים.
ה. עוד נקודה חשובה שעולה מדברייך היא באמת היחס של בעלך לעצמו.
איך *הוא* רואה ותופס את עצמו.
כי את מתארת שהוא לוקח קשה אם חברים נפגעו מחברים אחרים,
אם הוא לא עזר לשכנים בבניין,
הוא ממש מוטרד מהבקשות הללו, יש לו ממש עומס בלב מהן.
שוב אי אפשר לדעת מקריאה ובלי להכיר לעומק, אבל כיוונים אפשריים ששווה לבחון כאן יהיו:
אולי יש לו הרגשה פנימית של חובה לעזור לכולם ותמיד?
אולי הוא באמת מנסה להביא את עצמו כמו שהוא ולא לשמור הכל בפנים ולהיות מרצה שזה דפוס שהיה בו הרבה מאוד זמן כמו שכתבת? ואז זו דרך שם… לאט לאט ולא בין רגע כדי לשנות את הדפוס הזה ולעבור לדפוס חדש, מטיב יותר.
אולי יש שם בכלל עניין עמוק יותר של כל תפיסת ה"אני" שלו ועבודה על קבלה שלו של עצמו, קבלה ממש בשלמות ואהבה וחמלה יכולים לעשות פלאים.
הקבלה העצמית והאהבה שאינה תלויה בדבר.
כמו זו שאת חווית בבית הורייך, לא רק בלי ביקורת, אלא ממש קבלה שלמה ועמוקה למי שאת והרבה הרמות וחיזוקים.
לדעת בלב שלם שאני טוב גם אם אני לא עוזר לכולם!
שאני טוב כמו שאני! מעצם היותי!
ואני בכלל לא חייב לעזור או לעשות X Y Z כדי להיות טוב או נחשב, אלא להיות תמיד בקשיבות לכוחות ולרצונות שלי, להיות רוצה ולא מרצה, ועדיין אני נשאר טוב! טוב מוחלט!
וזה כמובן משפיע על כל התחומים ויכול לתת עוד אוויר ועוד רווחה נפשית גם במקומות של תסכולים כמו עם הטפט ובכלל 🙂
ו. אז לאור כל האמור באמת יכול להיות שמה שהרגשת שעובר על בעלך שהוא מעבר כולל בתוכו בעצם גם את כל הנקודות המובאות כאן וגם את כל מה שכתבת: את העמל של החגים, את העבודה הלא שגרתית וילדים בבית, את העומס המבורך, את המילואים, את המלחמה, את הזמן שהתפנה פתאום שרגע הרגיש מה עובר עליו ביומיום, את הדפוסים שהתקבעו, את הנקודות הרגישות מילדות או מההווה או משניהם, את מנגנוני ההגנה וכן הלאה…
אז הכל ביחד יצר את האנושיות הזו, והכל באמת בסדר כי אפשר לגדול וללמוד דווקא דווקא מכך.
זהו בינתיים. יצא ארוך אבל מקווה שיהיה לתועלת ב"ה 🙏
שתהיה המון ברכה והצלחה יקרה!
את נשמעת אישה מיוחדת במינה, זכה בך בעלך וזכית את בו
יש לכם הערכה ואהבה מאוד גדולים אחד לשניה, וזה נפלא ומרגש!
תמשיכו לשמור על הביחד המדהים הזה שלכם ושתזכו לכל הטוב ועוד יותר טוב במתיקות שלמה ב"ה 🙏❤
את נשמעת אישה מדהימה