זוגיות לפני פסח ובפסח
היא לרוב מאתגרת.
ועכשיו, בזמן המלחמה אפילו יותר. הרבה הרבה יותר.
נראה לפעמים שאין אוויר
רק רוצים לנשום קצת ופשוט אין מה, אין טיפה של אוויר.
אם בשנה שעברה היה את "שגרת המסגרות" הברוכה
והיה הרבה חוץ
ואוויר פתוח
ובילויים
וחברים
ואנשים
וזמנים של שקט בבית
ויציאות
ושפיות
ושיגרה
ועולם שלם בחוץ -
עכשיו אין אין אין את זה!!!
ולא רק שהבור ריק ואין בו מים -
אלא גם נחשים וערקבים יש בו!
יש עוד חרדה
ועוד אזעקה
ועוד פחד
ועוד "הותר לפרסום" ששובר את הלב
ועוד לחץ, ועוד דאגה כלכלית
ועוד לחצים הוריים
ועוד לחצים זוגיים
ועוד לחצים אישיים
ו... די!!!
פשוט אין אוויר!!!
אז יקרות רק תזכרו את זה,
רק תדעו את זה,
שזה קשה, לכולם,
שזה קורה, לכולם,
שזו מציאות לא נורמלית!
שזה איש ואישה נורמלים וטובים אבל בתוך מציאות לא נורמלית וקשה מנשוא
אז יוצא מכל אחד/ת צדדים פחות יפים
יוצא מכל אחד/ת מנגנוני ההגנה שלו
הבריחה
ההתקפה
הקיפאון, האדישות
הריבים, הצעקות,
חוסר ההבנה, הקצרים בתקשורת
העלבונות, המילים הפוגעות,
ההשתבללות כל אחד במקום הכואב שלו
המחשבות שאומרות: לא אכפת לו/לה בכלל ממני
הרגש הכואב
הלב השורף
וזה טבעי שזה קורה, כי אנחנו בני אדם,
ואנחנו במציאות לא שפויה
ובעזרת ה' זה יעבור!
זה י ע ב ו ר
הגל הקשה הזה
הגל הגדול הזה שכבר נמשך כ"כ הרבה זמן
אבל אנחנו חזקים!
ואנחנו נחזיק עוד קצת את הראש מעל המים
ואנחנו נעבור אותו!
ונצא חזקים יותר, או נצא רצוצים ושבורים יותר אבל נצא! ואז נתחיל לאט לאט להתחבר, להתאחות, לאחות, לחבר
ואנחנו יכולים!
ואנחנו נצליח!
וה' איתנו!
תמיד תמיד איתנו
וגם בתוך כל הכאוס הזה
אפשר לעצור רגע ולחשוב - מה *כן* יש לנו?
בתוך כל הקושי העצום הזה, מה כן טוב לי בחיים?
מה בעלי כן מעניק לי? מה כן יש לי בזכותו? (גם אם התשובה היא "רק" פרנסה או ילדים או קורת גג זה עדיין משהו!)
ומה כן טוב בפסח שלנו השנה?
איפה אני יכולה להביט רגע בילד הקטן שלי ולא להאמין שהפלא הזה נוצר ממני ומבעלי ואיזה מזל שיש אותו בעולם
איפה אני יכולה להביט רגע בקירות סביבי ולהודות שיש לי קורת גג. ואוכל לאכול. ובגד ללבוש.
ועיניים לראות, ואוזניים לשמוע, ופה לדבר, ואף להריח, ושתי ידיים ושתי רגליים ולב פועם והורים ואחים וחברים ומשפחה ועבודה ורגעים של טוב שחוויתי/עוד אחווה,
ואיפה יש את הדקה הזו ביום שאני מתגלגלת מצחוק מ"חוכמות" של הילדים?
ואת השתי שניות האלו בשבוע שאני הולכת לישון ומביטה בהם ישנים ויש שקט ורוגע בלב ובבית,
ואיפה הכמה רגעים האלו שכל המשפחה יחד מסבים לשולחן, מספרים על הניסים העצומים שלנו כעם, אוכלים ארוחת חג, ושרים, ושמחים, ובשאר הימים וגם בשבת גם משחקים משחקי קופסא או שרים זמירות או סתם נמרחים על הספה באווירה של בית?
ואיפה הרצון והכמיהה שלי שעדיין אוחזים חזק ולא מוותרים אם עדיין אין לי ילדים, בדגש על עדיין לא, ואני ממשיכה וממשיכה לקוות ולייחל?
ואיפה אני מנסה להתמלא בביטחון ובאמונה ומתחברת לכוחו האינסופי של הקב"ה להושיע אותי, אותי ממש, ולזכות לנס קריעת ים סוף הפרטי שלי?
ואיפה עוד אני יכולה לעצור רק לשנייה ולשאול את עצמי -
מה כן יש לי?