האמת מעולם לא ניסיתי מצות רכות קנויות (בסדר הזה בע"ה פעם ראשונה),

אבל יצא לי לאפות מצות רכות, ובכן, צריך לשמרן בהקפאה ולשומן על הפלטה לחימום מעט לפני שאוכלים אותן ואז טעימות מאוד.

אלא שזמן קצר לאחר מכן הן מתקשות ונהפכות לדיקטים בלתי־ניתנים לאכילה (או עלולות להתעפש).

יוצא אפוא שלפני המצאת המקפיא, אפשר היה לאכול מצות רכות רק בליל הסדר, ואם רוצים לאכול בחול המועד, צריך לאפות אותן בפסח  עצמו, וידועות הבעיות שבזה.

חוץ מכמות המים במתכון, למיטב הבנתי, אין הבדל מהותי בין מצה קשה למצה הרכה הנפוצה שגם אותה מכינים דקה למדי (וגם בסוג הקמח. יש גם כמה תוצאות שונות שיכולות לצאת, יש כאלה יותר כמו לאפה יש כאלה שהן חצי־קשות)

יש כל־מיני הוכחות מהרמ"א שמצות רכות היו נהוגות באשכנז

והראייה הפשוטה ביותר, איך בדיוק עושים "כורך" אם לא עם מצה שיכולה לכרוך?

אלא שכבר נהגו בזה ואני מניח שיש בזה גם משהו סמלי לכן אין כל־כך מה להמציא את הגלגל מחדש

אני אישית חושב שזה מנהג טכני לחלוטין (אפשר לנסות להלביש עליו כל־מיני סברות הלכתיות שאינן קיימות) כי זה בול להוסיף עוד טיפונת מים

הבעיה של טריות המצות הרכות נפתרת.

והאם איפשהו כתוב בפוסקים שאשכנזי אסור לאכול מצות רכות?

לזכרוני ראיתי שהרב ליאור התיר, והרב אריאל אסר אלא אם כן יש לאשכנזי מסורת מובהקת המתירה. אבל לא בטוח

שיפלו בשעת לישה ועריכה וכן בצק הנדבק בכלים אני מבטל אותם כדי שנמצא שמבטלן קודם חימוצן: (שו"ע ת"ס ה' ע"ש)

עקרונית אפשרי אבל לא נהוג כי זה בלגן ומכאן הגיעו לפתרון של המצות הקשות.

לא יודע אם ואיפה כתוב שלאשכנזים אסור לאכול מצות רכות.

המנהג הוא לא לאפות מצות בפסח, לא לא לאכול מצות רכות (אלא שהמצות הקשות הן הפתרון הטכני).

אין שום יתרון הלכתי למצות הקשות על־פני המצות הרכות של ימינו שהן דקות מאוד חוץ מזה שהן נותנות מענה לסוגיה של הטריות.

וכאמור היות וזה תלוי בכמות המים אז יש למעשה מנעד שלם (בתוך הפריכות יש קשות יותר יש קשות פחות גם בתוך הרכות יש רכות יותר יש כאלה שהן די קשות אבל לא פריכות).

מצות קשות כמובן נותנות מענה לבעיות לוגיסטיות ויותר קל לייצר אותן בייצור המוני.

מה שכן, האשכנזים מעדיפים לאכול מצות דקות יחסית, ויכול להיות שיש בזה יתרון מבחינת אפייה והחמצה כו' אבל אין בהכרח קשר בין דקות לרכות.

לפחות המצות הרכות הטובות.

על מחבת שמיועדת לפסח, עם קמח למצות

אור ישראל - נא - (page 137 of 257)

דינים נוספים במצות - פניני הלכה

ולעומת זאת

מצות רכות לאשכנזים - הרב אבינר

מתישהו במאתיים שנה האחרונות התחילו עם זה כי זה היה רעיון טוב (לוגיסטית ומבחינת טעם). יכול להיות שאם היה מקפיא לא היו ממציאים את זה, אבל עכשיו שהמציאו ויש לזה כנראה גם יתרונות הלכתיים, אפשר להתלבט האם זה בגדר מנהג

כמו כן אשכנז ראשי תיבות 'אין שאלות ככה נוהגים זהו'

שלא לשמוח בפסח

תנסה להוסיף איסור שרויה או משהו

זכור לטוב קצ'אווטל מלך האינקה שחשב על היהודים שיגיעו עוד 2000 שנה והחליט לתרבת את תפוחי האדמה אי שם בהרי האנדים.

וזכור לטוב קולומבוס שגילה את אמריקה רק אחרי שבדק שכבר התקבל מנהג קטניות ובמילא תופחי אדמה לא יכללו באיסור

ושכחת שוקולד, קקאו, בטנים, תירס, ועוד. גם הם בזכות צאצאי קין שגרו באמריקה

היינו אוכלים מצות רכות

היינו כבר כובשים את עזה ומפםיל םאת איראן לפני 15 שנה ולא היינו צריכים לכל זה.

כך ללא תוחי אדמה, גזירת מצות רכו תהיתה גזרה שהציבור לא יכול לעצמוד בה...

חג המצות. לא חג המרור "ושמחת בחגיך"

דין אכילת צוקר בפסח ותערובתו
גי"ה מך"ה העבר הגיעני על נכון וכו'. ועדיין מחויב אני לשלוח ההעתקה מדברי קדשו. הנה מונח פה מועתק. ומה שיצא מפיו הקדוש אודות הצוקר בימים רבים שעברו. הן הנה הדברים אני הייתי אצל מהרמ"ח ז"ל בפסח. וכיבד אותי עם טע והוט צוקר לשתות. ושאל אותי האם אני מן המחמירין שלא לשתות הוט צוקר. והשבתי חלילה הגם לכבוש המלכה עמו בבית. אם הוא שותה גם אני לא אמנע. והגיד לי שהוא היה כמה פעמים במקום אשר יבשלו שם את הצוקר עם ר' ליב ק"ה אשר היה באותו פעם ג"כ בביתו. וראה שאין בו חשש חימוץ כלל. ומפני כך הוא מתירו. והשבתי לו שאין בידו להתיר שום דבר מה שאב"ד שלנו אוסר. אך אני שותה על עדותו שעד אחד נאמן באיסורין. עאכ"ו אדם גדול כמותו. וחרה לו היטב. והרצתי הדברים לפני אדמ"ו הה"ג נר"ו. והיה שם אתנו ר' אברהם בן הרב ר' דוד מקידאן. אשר גם הוא היה מונע לשתותו אפילו קישטן צוקר. עד שגער בו אדמ"ו הה"ג נר"ו. וסוף דבריו שמפני חשש רחוק כי האי אין למנוע שמחת י"ט. והביא ראיה מדברי אביו הגאון זצ"ל ע"ד מצה שרויה שהמתחסדים פורשים מהם. והוא ז"ל סתר כל דברי המחמירין. וסוף דבריו עולה כה"ג. ואמר לנו אדמ"ו הה"ג נר"ו. שהוט צוקר הנקח מגוי הדר בשכונתו. הוא כשר יותר מכל מצות שלנו. והלואי שכזית אפיקומן שאכלנו. יהיה כ"כ בהכשר. ע"כ דברי פי חכם חן. ובאמת אין הדעת סובלת כל החומרות המתחדשים בכל יום. ועכשיו באה שערורי' ששמן זית אינו מן המובחר לאכלו בפסח. ומימי לא שמעתי ולא ראיתי שנזהרין בכך. אך לקחו תמיד מחבית מלאה. ובכלי מוכשר לי"ט ותו לא מידי. ואני טרוד מאד עם כלי ביתי לפנותם ולשלחם לק"ק הלברשטט אשר דעתי לנסוע עם כל בני ביתי ה"י בשבוע הבע"ל בעזה"י ושבתי בבית ה' לא"י. ובזה יתענג על רוב שלום וטוב כעתירת נפש אוהבו תלמידו הנכנע ד"ש בכל לב. הק' יעקב הכהן.

היתה מצווה אוצנו לאכול רק מצות ומים בפסח ולא בשר

יש כל־כך הרבה דברים להחמיר בהם בפסח כמו סיפור ההגדה בהתלהבות ובשמחה

שמחת החג

לשמח את האישה (גם את אימא! ואולי גם את סבתא!)

בשר ויין כל ימי החג

דגש על יין

כאמור אלכוהוליזם

לא "עם סובל ומריר".

יש הבדל בין מצה למרור. בין עוני למרירות.

המצרים גרמו לנו עוני - כלומר גרמו לנו להיות בלי שפע גשמי "וישימו עליו שרי מסים למען ענותו". זה עדיין לא סבל.

אחר כך "וימררו את חייהם בעבודה קשה בפרך" זה כבר סבל.

החג הוא חג המצות, חג העוני, לא חג המרור.

המהרל אומר שמצה זה לחם עני, כמו שכהן גדול ביום כיפור לובש בגדי חבן פשוטים ולא בגדי זהב עשירים  . אבל זה לא סבל.

זה כאילו התורה היתה אוסרת עלינו 7 ימים ללבוש בגדים צבעוניים. זה לא אומר שבגדי הלבן הפשוטים לא צריכים להיות נוחים

והשאלה אם מצות רכות קפואות טעימות בחולהמועד

הרמ"א היה מכין 3 מצות משיעור חלה. אתה מבין את המשמעות אם הכוונה היא למצות דקות פריכות.

וגם אם לחקור קצת על שרשי המנהגים אפשר לראות שזה מנהג חדש יחסית וגם לא בכל המקומות באשכנז למרבה הצער השואה הרסה המון בעניין הזה.

לגבי אפייה בבית איני יודע אבל נראה לי שאם לשאול כל רב הוא לא ימליץ על כך.

אפשר להשיג מצות רכות מחברות שמכינות ולפעמים יש גם חבורות שמתארגנות לאפיה.

ראיתי כמה שטוענים שהאפיה של הרכות היא גרועה וחשש חמץ כו' כו' מדובר בשטויות שאין להן שחר והוצאת לעז. המצות הרכות הדקות הן בעובי של 3-4 מ"מ לכל היותר (השו"ע אומר שצריכות להיות פחות מטפח...). האפייה המושגחת של ימינו היא wayyyyy beyond דינא דגמרא.

גם ראוי לציין שמצות פריכות בקושי נקראות לחם לדעת שו"ע לעניין ברכה.

מצות רכות הן מאוד טעימות בליל הסדר עצמו אכלתי המון. מה שכן, יקר.

תשאל את כל אלה שאומרים שזה חידוש ולא נהגו ובלה בלה בלה האם הם מניחים תפילין בהמה גסה.

יש לציין שיש הידור להכין את המצות ביד אחרי זמן איסור חמץ.

והרא"ש היה משתדל להיות מן האופים.

הרמ"א מביא את זה וזה אכן טור בשם הרא"ש

באפיית מצות רכות מעיפים מצות טיפונת לא אפויות על ימין ועל שמאל

עדיין - אצל אשכנזים קבעו רף מסויים שהוא מאוד מובהק.

וכי חלטו אותה לפני?

למיטב זכרוני החשש הוא שנדבק קמח שלא נאפה היטב

(ואגב... נראה לי שאם כבר זאת בעיה ששייכת יותר מצות הקשות כי יש בהן פחות מים...)

אלא משהו לגבי כוסס פת לא יודע לא זוכר את הסימנים האלה כבר.

ספרדים מברכים על מצה קשה מזונות בימי השנה (חוץ מפסח כי אין לחם מלבד זה)

די כדי להראות שמצה פריכה היא בקושי לחם

בכל-מקרה לגבי מצות רכות דקות מאוד יש כמה וכמה וכמה פוסקים אשכנזיים שמתירים

כמו שאמרתי השנה אכלתי מצות רכות קנויות ואני יכול לומר שהן דקות מאוד בקושי כמה מילימטרים בשלב זה כבר אין הבדל מהותי בין מצות רכות לקשות

אבל כידוע אין מה לדבר עם אשכנזים אתה נכנס למטבח עם כל האלומיניום נראה כמו חללית אתה מפחד ללחוץ

בפניני הלכה:

יוצאי אשכנז נהגו להכין מצות קשות, מפני שהן נשמרות בטריותן זמן רב, וכך יכלו להכין לפני פסח מצות למשך כל הפסח. ומבחינה הלכתית, יש מעלה להכינן לפני פסח, שאז החמץ בטל בשישים, וכאשר יגיע פסח, להלכה אינו חוזר וניעור (לעיל ז, ג-ד). ויש למצות הדקות עוד מעלה הלכתית, שהואיל והן דקות, אש התנור שולטת בהן היטב ואין בהן שום חשש חימוץ. בנוסף, יש מעלה הלכתית בכך שהן קשות, שכן היכולת לדעת אם המצה החמיצה תלויה בחוטים הנמשכים במצה האפויה, ובמצות קשות הדבר ניכר היטב ואילו במצות רכות צריך לכך יותר מומחיות.

למעשה כל המעלות האלה קיימות במצות רכות קנויות

כי מכינים אותן לפני פסח

אני לא חושב ש־2 מילימטר עושים את ההבדל באפייה

ואין בהן שום חוטים גם מי שמכין יודע

הסברא היא כיוון שאין פת אחרת אחשביה ללחם proper

(עכשיו תשאל: למה חלה מתוקה לא? מי הוא זה ואיזה הוא אשר אוכל אותה כפת הבאה בכיסנין ולא כלחם ממש? לך תבין)

בקיצור מצות רכות

זה לחם שהוא בקושי לחם לעניין לחם

כנראה ברמת הדאורייתא אין הבדל ממש כל־כך

מה לגבי חיוב דאוריתא של ברכת המזון בפת הבאה בכיסנין?

מצה עשירה.

הרי יש 3 דעות מה זה בכיסנין:

א. כסיסה

ב. כיסנים

ג. נילוש במי פירות וכדומה 

שואל תיאורטית. ברור שאם גדולי ישראל הסכימו לזה אז זה כדין

אחרי פסח ברכת המצה המוציא.

נראה לי שזה מובן מאליו שגם מצה קשה ברכתה המוציא כי המטרה שלה זה לשמש תחליף ללחם.  וגם אם נאמר שחז"ל קבעו כלל אחיד, שכל פהב"כ ברכתו מזונות גם אם מטרתו להשביע, לא מסתבר שהם יגידו כן בזמן שזה משמש כתחליף ללחם.

מי הראשון שקבע שמעכשיו מצה קשה תהיה התחליף ללחם?

ככה שהשינוי עבר חלק

לכן גם הלחמניות שעל המדבקות שעליהן מודפס 'מזונות', הן בוודאי המוציא, לא רק כי אינן מספיק מתוקות (הן לא...) אלא כי גם אם הן מתוקות מאוד, ברגע שהן "כדי שתוכל לשבוע בלי נטילת ידיים", הן מנת סעודה. כנ"ל מילוי - בורקס קטן שמוגש כנשנוש, הוא מזונות כל עוד שלא קובע עליו סעודה, אבל בורקס גדול שהוא מנת אוכל וכך מגישים אותו - הוא המוציא מעצמו.

אותו דבר לגבי דברים שכוססין אותם - בד"כ הם נשנוש ולכן הם מזונות. ברגע שעושים קרקר לסעודה (=מצה) הוא המוציא ואין לי שום הבנה למה הספרדים מתבלבלים מזה בשבת איסור חג.

סעודה, חייבים בברכת המזון.

לא לפי כוונת האדם אלא לפי השיעור.

בכל מקרה שאלתי האם זה מוגדר "לחם" לעניין *לחם* עוני. והאם ברכת המזון על כיסנין כשיעור סעודה היא דאוריתא אם שבעתי מזה.

ב. אז אתה טוען שהולכים לפי כוונת האופה?

אז על בורקס קטן ממולא בשר שאין בו שיעור סעודה מברכים המוציא? (נגיד שהוא נועד למנה עיקרית שפלוס תוספות זה יהיה סעודה) אבל אני בחרתי לאכול אותו בלי תוספות.

או אותה שאלה נגיד אדם אכל מצה קשה לא כשיעור סעודה אלא רק כשיעור ביצה.

למה שיהיה שונה מבורקס בשר קטן?

המוציא וברכת המזון. פשטידה שלהם, שמופיעה בדברי הפוסקים בכל מקום - זה בצק שממולא בבשר/ירקות/גבינה. במילים אחרות, מה שאנחנו קוראים בורקס. זה לכאו' סותר לדבריו לפני כן לגבי מילוי, כאחת האפשרויות של פת הבאה בכיסנין.

יש מהאחרונים שבאמת תירצו שפשטידה זה דבר גדול, אבל אם כך צ"ע למה הביא דוגמא אחרת ולא פשוט ציין גודל.

לכן המג"א חילק (וזה בהחלט נכנס בלשון השו"ע) שכל מה שהוזכר מילוי (ובדומה טעם) זה כשממולא במילוי מתוק או מלוח, אבל מילוי בשר/ירקות וכד' שהוא 'אוכל' ולא ממתק, נשאר המוציא וברהמ"ז.

האחרונים (שו"ע הרב ועוד וכך הכריע במשנ"ב) הרחיבו את דבריו לכל מה שהוא 'דרך להגיש כמיני תענוג' גם אם הוא במילוי של אוכל.

לכן הרב מגנס תמיד לימד בישיבה, שעל בורקס קטן מברכים מזונות, אבל על בורקס שהוא מנת אוכל - המוציא. כך גם מחשבן בספר 'וזאת הברכה'. לגבי 'לחמניית מזונות', הרב אריאל בבאוהלה של תורה (נדמה לי כרך א') מוכיח שהיא תמיד המוציא.

(אני מודע לכך שבפוסקים הספרדים לכאו' מלמדים אחרת. צ"ע)

הסברא שבגללה יש מחמירים בשרויה היא שלפעמים נשאר על המצות קצת קמח שלא נאפה וחוששים שהוא יחמיץ מהשריה.

(פשוט שאין אפיה אחר אפיה.

מי שאומר את הסברא שאתה הזכרת, הוא טועה בדבר משנה ודיניו חוזרים...)

מדברי הגמרא עצמה (לגבי עובי המצה):

"אם אמרו בזריזין יאמרו בשאינן זריזין אם אמרו בפת עמילה יאמרו בפת שאינו עמילה אם אמרו בעצים יבשין יאמרו בעצים לחים אם אמרו בתנור חם יאמרו בתנור צונן אם אמרו בתנור של מתכת יאמרו בתנור של חרס"

אחר המחילה.

לא קבעו אצל אשכנזים רף מאוד מובהק, יש אשכנזים מסוימים שהחמירו אבל הרמ"א, שערי תשובה ומשנה ברורה כולם הכירו מצות רכות ולא חשבו שצריך לציין מנהג או חומרה לא לאכול, כך שאו שלא הכירו הקפדה כזו או שלא החזיקו ממנה.

בפוסקי ימינו הרב דב ליאור, הרב אשר וייס והרב אבינר אומרים כדבר פשוט שאין בעיה לאכול מצות רכות.

גם המשנה ברורה אכל רכות כנראה - בית המדרש

לכן, אתה טוען שיש מנהג לאסור, אשמח שתראה היכן היה מנהג כזה ומתי ואלו פוסקים בדורות קודמים חששו למנהג זה.

כשיהיו מנחות, יהיה בית דין גדול בירושלים, שיהיה מקובל על כל ישראל. לפחות במניין הוא יהיה הכי גדול, מכל בתי הדין מאז רב אשי.
 

בית הדין הזה ישב ויכריע, מה ממה שהתקבל במשך הדורות נשאר קבוע ומה אפשר להשגיח מספיק ולוותר עליו.

השאלה של "אז למה עד..." לא רלוונטית. גם חז"ל וגם בעלי התוספות אכלו מצה עשירה וקטניות.

אפיתי מצות עם תלמידי חכמים מזקני הדור ותלמידיהם, כולל מו"ר מרן הגר"א שפירא זצ"ל וראיתי על מה הם הקפידו. את הסברא שציינתי למעלה, שמעתי מתלמיד חכם ששאל את הרב ישראל יעקב פישר זצ"ל.

אני מדבר בעיקר על מצות רכות בחול המועד או בסעודת בוקר חג. לא על מצת מצווה בליל הסדר (איזה אשכנזי בכלל ירצה לוותר על מסורת אבותיו לא לאכול מצה קשה בלילי הסדר?)

ויש גם כאלה שאומרים שאם כבר נהגו קשות אין לשנות

אם כן יש לאשכנזי מסורת מובהקת המתירה

אכילת מצה

דיבר גם על מצת מצווה

https://www.yeshiva.org.il/ask/108326

רכות דקות מאוד. אך לא עבות

כי הוא אומר להחמיר שהמצות יהיו פחות מעובי טפח.

לא מבין איך אפשר לעשות מצה קשה בעובי כמה סנטימטרים.

זה מעניין שכל מיני רבנים אומרים שיש מנהג אשכנזי לא לאכול מצות רכות אבל אין מקור לטענה על קיום מנהג כזה.

(במשנה ברורה לא מוזכר מנהג כזה)

אתה מכיר מקור שמציין מנהג כזה?

זה שבעיקר אוכלים קשות זה בשל אופן השמירה שלהם שאי אפשר למכור בסופרים מצות רכות באותה קלות.

הרב אבינר מפנה לגרש"ז שמציין מנהג כזה, אבל הרב אבינר מסכים עם הסברא שלי על המשנה ברורה אם כי מציין אותה על הרמ"א. הוא גם מוכיח שהשערי תשובה אף הוא היה עם מצות רכות, כך שאם היה מנהג כזה הוא חדש מאוד ולא הספיק באמת לעבור במסורת יותר מדי

הרב אבינר מתיר אף הוא מצות רכות ומציין שר' אשר וייס מתיר אף הוא. (כך שבצד האוסרים יש את הגרש"ז והרב יעקב אריאל, בצד המתירים יש את הרמ"א, שערי תשובה, משנה ברורה, הרב דב ליאור, הרב אשר וייס והרב אבינר.

נראה לי שקשה לומר שיש מסורת לאסור באשכנז כשזה המחלוקת ובטח שיש הרבה על מי לסמוך להתיר.)

מצות רכות לאשכנזים (מאמר) – שיעורי הרב שלמה אבינר

אני למשל נוהג לשתות 4 כוסות גם במוצאי יו"ט של פסח.

לא מצד חומרא סתם אלכוהוליזם.

(למי שאוהב יין כמובן)

איני מרגיש שחסרה לי.

יין כי זה מרגיש לו אלכוהול כרעל. חוש הטעם מסווג את האלכוהו לכחומר רעיל ולכן נטעם כמר.

אבל המוח האנושי מחווט לאוהב בשר (אבל גם לקשר אותו אסוציאטיבית להרג וציד, ולכן טבעי שגם תהיה לנו רתיעה מבשר, במיוחד לנשים וילדים. ולעתיד לבוא שמלחמה תהיה מתועבת

 , אז כולנו נשנא בשר, כשנהיה צמחוניים לעתיד לבוא. כיום דווקא העוצמה של מידת הדין יוצרת שמחה "לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה. ועצמותיהם יגרם" כמו שש אלי קרב וכמו מלחמתה של תורה במחלוקת בבית מדרש. ובמיוחד בפסח שזה חג של דין וגבורה והכאת מצרים. "אילו הרג את בכוריהם - דיינו")

יש יינות גרועים ויש יינות מצוינים עם טעם נפלא.

אדם אוהבים אלכוהול (שמבחינת הגוף מסווג כרעל. ובדרך כלל מבנים כימיים של רעלים חוש הטעם מסווג כמר , כדי שאוטמטית האדם יירק אותו החוצה) זה:

א. טעם נרכש

ב. הטעם המר גורם לאפקט עצבי חזק מכל טעם אחר, ולכן יוצר גירוי טעם חזק במוח, שבני אדם לומדים להמירו לטעם טעים. ואם יש תוספת טעם אחר (נגיד סוכר בקפה) אז המרירות הופכת למאוד טעימה בגלל האפקט העצבי החזק.  יש כאן גם מסר שמרור לבד הוא מר, אבל בתוך פסח ומצה בכורך הוא הופך להיות טעים כמו החלבנה שריחנית ביחד עם שאר הקטורת. כי הרשעים נותנים עוצמה לחיים כשמצטרפים עם הצדיקים. וכן הייסורים נותנים עוצמה לחיים כשמתמתקין על ידי תיקון

ראשית לא כל אלכוהול הוא מר. מה שעולה לי לראש זה יינות רוזה חצי־יבש שבהם לא מרגישים מרירות כמעט בכלל (תלוי ביקב. ומאידך לא פצצת סוכר כמו יינות מתוקים)

סאקה Toko jonmai אינו מר כלל

ל־Volfas Engelman יש בירת חיטה (פחית בצבע תכלת) ובירה בטעם דובדבן שתיהן עדינות ואינן מרות בכלל.

גם אני לא אוהב משקאות מרים, אני אוהב את העשירות שבטעם של האלכוהול

יש בירה מסוימת שאני אוהב שממש מרגישים בה טעם מיוחד של דגנים (לא יודע איך להגדיר את זה אבל זה נפלא)

ויש גם כמה יינות עם טעם מאוד עשיר ונפלא כמו mudhouse (לא זוכר איזה בציר הכי מוצלח זה די משתנה) appelation או פורה

יינות אדומים פשוטים רובם אינם טעימים כל־כך אבל איפשהו ברמת ה־50₪-60₪~ יש יינות מאוד עשירים וטעימים (דווקא היקרים מאוד לדעתי יותר מדי)

מי שלא טעם יין הונגרי וכו'

לגבי הוספת טעם למרירות יש כמה וכמה בירות שאמנם לא בהכרח מדהימות כשלעצמן אבל מאוד טעים לאכול איתן גלידה זה יוצא שילוב טוב

טעם של יין זה טעם נרכש. ילד שרגיל מילדותו לשתות יין זה יהיה לו טעים. 

בגלות יהודים הפסיקו לשתות אלכוהול ויין כמעט. למעט ערק בשבתות אצל ספרדים, אצל האשכנזים בכלל לא, חוץ ממשקה שהחסידים חידשו

שפעם שאלו איזה אדמור, למה באירופה היהודים היו שותים הרבה ולקח הרבה זמן עד שהיין השפיע, אבל איך שהגיעו לישראל, הם בקושי מצליחים לשתות וכבר משתכרים.

אז האדמור ענה להם שזה פסוק בפורש בתהילים:

"יידן' (=יהודים),

בגוים - (רק אם שותים) מלא גביעות, (אז) מחץ ראש;

על ארץ רבה - (בקושי) מנחל בדרך ישתה, (וכבר) על כן ירים ראש."

רבי דוד ומשא באגויים. הוא קבור במרוקו והיה שד"ר

כולה כתבתי בצחוק, אם אתה מסייג את "אין שמחה אלא ביין" - למי שאוהב יין, צריך לסייג ש"אין שמחה בבשר" - למי שאוהב בשר.

וכמובן התוצאה היא שאתה יכול להוסיף ולהפחית כל מוצר לרשימה....

אבל זה היה בהומור. אפשר לדון בהיבטים ההלכתיים של השאלה הזו אבל בשל השפעת היין (האהוב והמשמח) של ליל הסדר, עדיין אין לי כוחות

השורש המוחי-אבולוציוני-פסיכולוגי של אהבת ושנאת בשר. וזה גם מתקשר למה אסור לכול בשר וחלב יחד

פעם היו אופים מצות בלי קשר לפסח (ע"ע המכשפה מעין דור שאירחה את שאול המלך), בתור לחם מהיר הכנה. מצות אלה היו רכות ונאפו יום מדי יום. 

מהרגע שיהודים עברו מכפרים לעיירות ולערים גדולות, הוקמו מאפיות גדולות שסיפקו דיקטים הנשמרים היטב.

וכי כל מיני חוששים למנהג לאסור שלא ברור היכן היה מנהג כזה, אצל מי וממתי, אבל יש כאלה שאוהבים להחמיר בפסח.

מאיפה הבאת את זה שהנשיאים כאן זה הנשיאים שם? המרגלים נבחרו עי משה או העם, הנשיאים כאן נבחרו עי ה' בלבד (למרות שאין ממנים פרנס על הציבור וכו כפי שמתואר במסכת ברכות איך נבחר בצלאל).

רבינו בחיי כותב שהנשיאים כאן הם הנשיאים אצל קרח, ויש אומרים שהם מתו עם העם בחטא המרגלים ולכן הם לא הנשיאים בפרשת מסעי (כך כתוב איפשהו בדעת מקרא, ואולי יש לזה עוד מקורות). אבל זה לא שהם היו המרגלים.

יש לי המון חומר על זה, מקווה שהרבה כתוב ולא שכחתי דברים... אם מעניין אותך משהו ספציפי תכתוב

על שלל הלכותיה והרעיונות הפילוסופים שכרוכים בה.

אבל מי יקרא את זה?

בהנחה שהיית רציני , אז כוונתך בין היתר שמצצות מעקה קשורה לנושא ביטחון והשתדלות, השגחה?

אשמח לחידוד..

זה חיבור מאוד מעמיק ושיטתי על מדרש רבה + אגדות ירושלמי. לא כמו עץ יוסף או אפילו יפה מראה אלא יותר סגנון מהרש"א. או טוב יותר, כמו הפירושים הממש ממש ארוכים של מראה הפנים על אגדתות מסוימות.

או: ספר שיאגד את כל אגדתות ירושלמי (קיים כבר) אבל יביא את כל המפרשים הקלאסיים של הירושלמי (קורבן העדה / פני משה / רידב"ז כו'). אולי גם חיבור כזה שמביא רק אגדתות ירושלמי מקוריות שאין להן מקבילות במדרש רבה / בבלי.

אכתוב ב"נ בהמשך

שומרת את השרשור

כמו ברכון רק של שחרית מקוצרת ליחיד (יחידה למען הדיוק).

לימים שהזמן דחוק. וגם זה יותר נוח (חוברת קטנטנה במקום סידור שצריך לדפדף).

ותכלס אולי גם למנחה (גם ככה קצר)

ממש בשביל הימים הלחוצים שיוצאים מהבית מוקדם ואין זמן בכלל בכלל.

ובנפרד בשביל הפרקטיות…

אגב, גם ככה יש מלא דברים שנשים לא אומרות, בטח בתפילת יחיד, גם כשזמנן בידן (תפילין, קורבנות…)

הרי יש הלכות על דילוגים ומה המינימום שכן חייב בשחרית וכו. אז כזה. מאוגד במשהו קטן כמו ברכון של כמה דפים (האלו בלי השירים החסידיים, שזה נטו ברכת המזון)

וגם אם אני לא טועה

מנחה, ראש חודש, חגים... 

לשעוני המים החכמים החדשים יש היתר של מכון צומת.  

לא מזמן התקינו אצלנו בבית, החליפו מהמכני, ונחשפתי למידע ששלחו (ואפילו איפשרו לבחור בין דגם שומר שבת רגיל לשומר שבת למהדרין) + קראתי במכון צומ"ת על הנושא.  

מערכות בבניינים ובתים המושפעות מפתיחת ברז מים - אכן נושא בעייתי בשנים האחרונות.  

יש פתרונות טכנולוגיים והתאמות - שעולים כסף וצריך לדרוש ולוודא בבנינים חדשים שיש התייחסות לכך.

בית יהודי חכם | מדריך הבניה המלא למערכות מותאמות לשבת | מכון צומת

1. נראה לי שזה די נבלע בתוך דמי השימוש החודשיים הגם שזה לפי מונה. אפשר גם לקנות אוכל בשבת כמו שבת חתן...

2. אצלי מכני. בדיגיטליים זה לכל היותר זה פסיק רישא דלא ניחא ליה בדרבנן (היינו שמחים יותר אם לא היה נרשם...) ראיתי שיש גם פתרונות kosher למי שרוצה.

3. ברז ביתי לא מפעיל ישירות כלום. זה בסך־הכל שסתום מפחית לחץ, מבחינת המשתמש בבית זה כמו למזוג מים מברז חבית. יש אמנם משאבות אבל הן עובדות בקנה מידה הרבה יותר גדול וברז קטן לא מזיז להן לכל היותר זה גרמא או דבר שאינו מתכוון (=> סבירות נמוכה למדי שהמשאבה "תידלק" כתוצאה מהפעלת הברז + אין כוונתנו להפעיל את המשאבה כדי שיתווסף לחץ למים...)

4. עצם פתיחת הברז יש שאמרו שיש בה צד של גרמא כי זה הסרת מונע ולא פעולה ממש.

המשאבה היא של הבניין ספציפית וסבירות גבוהה שפתיחת ברז תפעיל משאבה לשירותך

משאבת לחץ לאספקת מים בבניין מגורים בשבת - צומת

שמי שמפתח פתרונות ספציפיים לעניין הזה, מן־הסתם זה נובע מתוך הדעה המחמירה.

"יש מקרים נדירים" יעני 99% משומרי השבת בארץ (שאינם טכנאי מערכות מים / מבינים בזה) מחללים שבת? ואף־אחד לא מדבר על זה? לא נראה לי. אם זה היה כל־כך חילול שבת אז היו אוסרים את זה כמו שידוע שאסור להפעיל חשמל.

כאמור אם זה לא וודאי מפעיל אז זה דבר שאינו מתכוון = מותר לכתחילה

וייתכן שגם אם וודאי, זה נחשב גרמא

בשבת נדמה לי שהוא מעדכן רק עם צאתה.