לק"י

בגיל 3 אפשר יותר להסביר שזו צפירה אחרת, לא אזעקה.

זה גם נשמע טיפה אחרת (למרות שבחג יצא לי לשמוע אזעקה במקום אחר, וזה באמת היה דומה יותר לצפירה).

לגיל שנתיים הייתי גם מסבירה. ואומרת תוך כדי שזו לא אזעקה. לא יודעת מה יבין, אבל לא יזיק.

אם יש ילדים שעלולים לפחד, אז אולי לשים להם מוזיקה בקול או משהו שיסיח את דעתם.

ותודה שהזכרת לי לדבר על זה עם הילדים שלי. למרות שבטח יסבירו להם בגן.

אנחנו אמרנו שזה שופר כדי שכולם יחשבו על אנשים שהם מתגעגעים אליהם, וזה נשמע שונה מאזעקה, והסברנו קצת את ההבדל בצליל.

כל פעם לפני צפירה תזכרנו אותם

ואפילו להשמיע מיוטיוב.

בגדול, אזעקה היא עולה יורדת, וצפירה צליל אחיד, אז אפשר עם היד להמחיש את ההבדל (הרי כשהילדים מחקים אזעקות הם יודעים לעשות את זה מצוין)

ולשחק ב'מה שומעים עכשיו?', או ב'בא נעשה צליל של אזעקה/צפירה'.

אני הייתי נכנסת כדי לא לבלבל אותו.  

בפועל כנראה שאשים מוזיקה או הסחת דעת עם משהו מרעיש אחר.

לא רוצה ליצור אצלו התלבטות לפי סוג הצפירה, מתי כן ומתי לא. 

אכין אותו באותו בוקר לפני הגן

או שלא, אולי פשוט נזרום עם הסיטואציה

גם ככה הוא לא נבהל מאזעקות. כן באסה לי בשבילו שלא יתאכזב כי ממש אוהב את הפעילות בממד 🤣

לק"י

שמתי לעצמי תזכורות 10 דקות לפני הצפירות. וגם אז בטוח זה יקפיץ אותי.

כדאי לתרגל בזמנים רגועים.

אחפש בהמשך

עכשיו רואה שיש עוד כמה סרטונים עם אותו רעיון.

עם זה השתמשתי אצל כמה ילדים. עשינו כמו חידון, וזהו הם זיהו ועבר בשלום.

אפילו שידעתי והתכוננתי לזה... זה נשמע לי ממש כמו אזעקה...

נראה מה יהיה מחר בצפירה...

לילדים קטנים אפילו הייתי עוצרת ונותנת להם ללחוץ בעצמם כדי להתחיל את הטוווו ולהפסיק מהר.

ככה כמה פעמים עד שהם פחות דרוכים.

לא כדאי לרוץ לממד אלא ללכת בנחת

ואפשר לומר בפשטות תהיה היום 'צפירה'

צפירה היא לא אזעקה

היא רק דומה

ועומדים כשיש צפירה

אפשר גם להוסיף הסבר למה יש צפירה

בכל אופן, אפשר להדגים לו איך אזעקה נשמעת ואיך צפירה נשמעת, ואז להסביר שכשיש צפירה לא הולכים למרחב המוגן אלא עומדים.

כדי לא להבהיל את החיילים... אחרי בירור קצר הוא הודה שהתבלבל עם זיקוקים ביום העצמאות (או נפצים בפורים) קיצר שמע שיחות של מבוגרים ועדה קצת סלט.

אבל באמת צפירה עלולה להבהיל מאוד. מצד שני- יש לך פתרון לזה? הצעה אלטרנטיבית ליום הזכרון גם?

(ווקאלי, כדי שיתאים גם למחמירים)

שאותו משמיעים ברמקולים במקום הצפירה...

או עדיף - פרק תהילים... אבל מניחה שזה לא יקרה, מחשש הדתה

את הצפירות האלה.

בשביל החיילים כולם מדברים שצריך לוותר על זיקוקים וכל הדברים האלה

ומה עם הילדים? הם לא חשובים?

בשבילם כדאי מאוד לבטל את הצפירות האלה.

אני אומרת לילדים שיש צפירה ולא אזעקה, מסבירה איך זה נשמע ואומרת שזה כדי להזכיר לנו את החיילים שנהרגו כדי לשמור עלינו ושכל עם ישראל ביחד יקרא פרק תהילים לזכותם באותו זמן.

ובסוף קול הצפירה והאזעקה לא נשמע אותו דבר

יש סיפורים חברתיים על הצפירה

ובסוף זה עניין תרבותי שמתרגלים אליו

מספיק?

אז אותו הדבר.

לילדים זה מפחיד למרות כל ההסברים.

הילדים שלי מפחדים גם מרעש של אופנוע ואמבולנס ומטוסים מאז שלמדו שיש אזעקות.

לא עוזר שרואים את המטוס והאופנוע זה עדיין מפחיד את חלקם מאוד מאוד.

לק"י

אני מסכימה איתך.

אין עניין דוקא בקול הספציפי הזה. יש עניין לזמן שכולם מתאחדים בו.

(אם זה רק היה מבהיל לשניה, אז בסדר. הבעיה עם כאלה שזה מפחיד אותם מעבר לקפיצה הראשונית).

לזיקוקים אין ממש זמן מוגדר זה בעצם יכול להיות לכל אורך הערב, אפשרר להתכונן בכללי אבל זה לא דקה או שתיים וזה עובר זה ערב שלם. ובעיקר זו לא איזו דרך חגיגה הכרחית, לא לאומית וזה לא מאחד. זה ממילא משהו שכל אזור חוגג בעצמו. ויש גם נזקים של איכות הסביבה וכו'. אם מבטלים כל אזור יכול להחליט מה כן לעשות במקום ואיך לחגוג.

צפירה זה מנהג ישראלי ארוך שנים, שיש לגביו קונצנזיוס רחב למדי ונראה לי שמעוגן בחוק. כך מציינים בישראל ימי זיכרון. אם יבטלו את זה אין איזה משהו שכולם יסכימו שיהיה תחליף. אם כל קהילה תציין לעצמה זה יאבד את הקטע של משהו לאומי.

@פה לקצת זו תגובה גם בשבילך. 

לק"י

לגבי צפירה, בעיני זה די דומה לזיקוקים.

מבינה מה שאת אומרת, ובכל זאת.

בזה שיכריזו לפני שעכשיו תהיה דקת דומיה לזכר הנופלים. שישמיעו שיר או מנגינה מתאימה.

הצופרים כדי להכריז על דקת דומיה. ואם היה אפשר לא חושבת שזה היה יוצא הרבה פחות מפחיד...

שאר האפשרויות, יהיה קשה מאוד להגיע להסכמות חדשות

ועדיין חושבת שההגיון אומר שזה פחות מתאים להשמיע פה דברים כאלה.

לק"י

במקום הצפירה.

ולנו באופן אישי, זה כנראה לא יהיה כזה דרמטי, חוץ מהלב שקופץ ברגע הראשון (גם כשיודעים שתיכף יש צפירה).

אבל אני מבינה, וברור לי, שבתקופה הנוכחית, יש כאלה שזה יכניס אותם ללחץ. אולי בעיקר ילדים קטנים, אבל גם הם בני אדם.

הזיקוקים זאת גם מסורת של יום העצמאות, אז לא מעוגנת בחוק אבל לגמרי חלק מהחגיגות.
 

אפשר פשוט להכריז "דקה דומייה" או משהו בסגנון.

ובעיניי עדיף לאבד את הקטע הלאומי לטובת ילדי ישראל, הנפש שלהם יותר חשובה מהצפירה בעיניי.

הסברתי לילדים שלי שמחר תהיה צפירה, ומה זה אומר, ומה בדיוק ההבדל והם יודעים גם לומר את זה בעצמם עכשיו.

ובכל זאת, הם אמרו לי שהם מפחדים והם לא רוצים מחר ללכת לגן.

וזה הילדים שיודעים ומבינים, בן השנתיים שלי בטוח יבהל ויבכה בדיוק כמו באזעקה.

מודה שזה מכעיס אותי מאוד כל פעם מחדש.

הילדים שלי (ואני בטוחה שלא רק שלי) נבהלים כל כך הרבה פעמים לאורך היום מרעשים חזקים/שמזכירים תחילת אזעקה שזה פשוט לא פייר לתת להם גם 3 פעמים להיבהל במודע. מיותר ולא מוסיף כלום.

לאמבולנס (חלקם) שינו למנגינה של אוטו גלידה בערך, למה אי אפשר גם את הצפירה לעשות משהו יותר נעים לאוזן וללב?

כנראה יותר קל לוותר על זה, כי זה יקר🙊

ומסכימה איתך בכללי.

לו את המנגינה. ואפילו לא שמעתי עד עכשיו שלחלק כן שינו, אז אם היה לידי אמבולנס שמשמיע מנגינה של אוטו גלידה כנראה לא הייתי מבינה שאמורים לפנות לו דרך, במקרה הזה חושבת שזה מסוכן קצת ששינו להם את הרעש המוכר בלי תהליך שילמד את הציבור על זה...

בכל מקרה, מבינה מה שאת ו @יעל מהדרום

אומרות, אבל בעיני זו כן מסורת שאני רואה בה חשיבות... 

הצליל בשנתיים וחצי האחרונות (ואנחנו גרים ליד מקום עם הרבה אמבולנסים)...

זה עדיין צליל מתריע כזה, אבל הוא שונה יותר מהקול של האזעקה.

אבל הוא לגמרי נעים לאוזן לעומת הרגיל ולא מבהיל אף אחד ועדיין כולם יודעים לפנות לו את הדרך.

ואולי זה גם תלוי איזור, אולי שינו את זה יותר באזורים למודי אזעקות? לא יודעת

לק"י

אולי יש הבדל בין אמבולנס רגיל לטיפול נמרץ. או שמשנים בתקופות מסויימות.

לא יודעת.

גם את המטס שזו מסורת רבת שנים ביטלו בשנים האחרונות.

צריך מישהו מספיק אמיץ להרים את הכפפה ולבטל את הצפירות.

ואגב זה לא מנהג ישראלי אלא מגיע מאירופה אם אני לא טועה…

ודברים שהם מספיק חשובים אנחנו זוכרים ומכבדים גם בלי תזכורות רועשות.

להבדיל אלף אלפי הבדלות לא ראיתי שביום כיפור עושים צפירה ועדיין כל המרחב הציבורי מכבד …

מנהג שנהוג כאן ויש לגביו יחסית קונצנזוס רחב.
 

אפשר לבטל הכל, אוקיי, בעיני זה יהיה עצוב אם יבטלו את זה.

ואגב אני מוסיפה בעריכה, שאני מבינה את הצורך לבטל את המטס כשיש לצבא ולחיל האוויר המון פעילות מבצעית, אבל מקווה מאוד שיחזירו אותו. 

אבל לפחות בזמן מלחמה רצוי שיתאימו את הדברים למצב.

(אצלינו נראה לי שעשו זיקוקים שקטים, וגם אני אשמח שיחזירו את המטס. אבל מבינה אם זה מפחיד ילדים. אנחנו גרים באזור ששומעים הרבה מטוסים בתקופה הזאת, אבל הילדים שלי לא מפחדים).

לא מפחדת אבל נבהלת בשנייה הראשונה

ושבוע הבא בשני בשמונה בערב, ושלישי ב-11 בבוקר.

ביום הזיכרון לשואה יש צפירה רק בבוקר.

החנויות אכן נסגרות.

יש להם נשמות גדולות, וכמו שהם חווים את כל האזעקות צריך ללמד אותם את כל העניין של תקומה וגאולה.

דווקא בגלל שהם חווים את האזעקות ,ואת המילואים ואת השכול ( נראה לי כולם היום מגיל אפס מכירים מקרוב חייל שנהרג)

כל כך חשוב לדבר על המשמעות של זה.

כמובן לפי הגיל ,

אבל כבר מגיל קטן אפשר ללמד.

על יום השואה-לילד קטן אני אומרת שיהיה רעש כמו אזעקה ,זה כדי לזכור את כל הגלות שהיתה לנו, את המשפחה של סבא שאתה קרוי על שמו שנהרגה בשואה,

הם נהרגו ולא יכלו להילחם ואנחנו זכינו שכשרוצים להרוג אותנו יש לנו צבא עם חיילים ומטוסים שמגנים עלינו.

לילד יותר גדול אפשר לפרט יותר ,

יש דיסק מקסים לימים האלה שאנחנו משמיעים מאיסרו חג פסח ,שמסביר מאד יפה על כל התקופה הגדולה הזו.

יש שם את הסיפור על הרב הרצוג ושמע ישראל, על הרב לאו בצורה מותאמת לילדים.

על יום הזכרון- לדבר על חיילים שנלחמו בשבילנו ונהרגו ועכשיו הם יושבים בהיכלו של משיח ואיזה צדיקים שהם,

ואנחנו מתמלאים ביום הזה מהגודל של הנשמה שלהם.

וגם מודים לה' שיש לנו צבא.

אני מספרת להם גם את הסיפור על אבא וילד שראו בית קברות וכו'.

ובגלל שהם חווים את זה, אני על יום הזכרון מספרת גם לקטנים כך. כל אחד תופס כפי מידת הבנתו.

אבל אין שום עניין להסתיר ולצבוע בוורוד מציאות שהם חווים בשנתיים וחצי האחרונות בעוצמה הרבה יותר חזקה.

עדיף דווקא להעצים את הדיבור בימים אלו - להחדיר בהם את גודל הזכות לחיות בתקופה הזו ,

את ההודאה לה' על הצבא והמדינה

ולהחדיר בהם אמונה שהם יחיו גם את השלב הבא של הגאולה בבית המקדש ( זה כבר מתחבר לדיבור על יום ירושלים למרות שאז אין צפירה).

חיממת את הלב.

התגעגעתי גם

אהבתי את מה שכתבת. מתחברת מאוד...

(וכיף שחזרת לפה, הרבה זמן לא כתבת בפורום, נכון?)

פעם קניתי במכירה באיזה חדר מורים ומאז אני מחפשת שוב ולא מוצאת.

אולי מישהי יודעת?

ברוכה השבה!!

שתדעי שחשבתי עלייך המון והיית חסרה לי מאוד❤️

שימחת! תודה רבה ♥️

אנחנו מאד חיים בתודעת גודל של הימים האלו ומדברים על זה סביב המלחמה והמילואים.

אמרתי לבת שלי שמחר יהיה צפירה והיא ממש מפחדת כמה שניסיתי להסביר והיא לא רוצה ללכת לגן.

תוהה לעצמי מה לומר.

הילדים באים עם חולצות לבנות

ועומדים ומקשיבים ולא משתוללים ואפשר לתת יד לחברה או להחזיק משהו מרגיע ביד.

אם היא ממש מפחדת אולי שווה להשאיר אותה עד לאחר הצפירה אם יש אפשרות.

אולי באמת החולצות הלבנות יעזרו לסה להראות אחרת,

שכחתי ששמים לבן.

ואולי אשאיר אותה אם גם בבוקר עדיין תהיה ככה

עבר בשלום ברוך ה

איזה כיף לבת שלך שאתם חיים בתודעה כזו!אשרייך!

אפשר לדבר איתה שכמו בתקיעת שופר בראש השנה

כולם עומדים בשקט ומקשיבים וחושבים על המלכת ה'

ככה גם בימי הזכרון עומדים בשקט וחושבים על-

תגידי לה מה שמתאים  לה ולא יגרום לה לפחד,

אולי לילדה קטנה לחשוב על סבא שהיא מכירה מהסיפורים שניצל מהשואה והקים כאן מדינה ומשפחה,וכמו שבפסח שרנו והיא שעמדה אז גם מחר שתחשוב על והיא שעמדה, שה' תמיד מצילנו מידם.

לילדים גדולים יותר לדבר על תקומה ונצחיות עם ישראל, על הניצחון על הרשעה שבא לידי ביטוי בהמשכיות עם ישראל , ( אני מדברת איתם מותאם לגיל על פי רוח הדברים של הרב מלמד בפניני הלכה

הלכה יד - יום הזיכרון לשואה ולגבורה | פרק ד - יום העצמאות | פניני הלכה - הרב אליעזר מלמד שליט"א

זכינו שחזרת!!!

חסרת כאן ממש😍

בבית ביום השואה או הזיכרון לא זוכרת... ואחרי ששלחתי את הילדים חזרתי כזה לישון..

פתאום צפירה! הייתי בטוחה אזעקה... ישר קפצתי ועלתה לי מחשבה- איפה הילדים? איך ארד עם כולם?

נראה לי היה איזה מבצע והיו אזעקות כמה זמן לפני...

לדעתי צפירה בימינו זה דבר מיותר. שישימו משהו אחר 

ועדיין הגיוני שאני אקפוץ לרגע.

איזה מבהיל זה מתוך שינה.

התעוררתי מהצפירה

(לא נעים שב10 אני עדיין במיטה 🤭)

קפצתי ואמרתי יואווו כבר חזרו ללחימה? מהר מידי

חחח

אחרי שניה קלטתי

אבל שמתי שעון מעורר לעשר וחמש דקות לפני

כדי שאהיה מספיק ערה כדי לא לרוץ למקלט...

לרבע ל9 חחחח

כיביתי והמשכתי לישון

לא נאמתי וגם בעלי לא נאם. ואני הייתי בעוד בת מצוות שההורים לא דיברו

אצלנו בחגיגות בת המצווה רק בעלי ואבא שלו דרשו. אצלנו זה מצד צניעות - בנות לא עומדות ומדברות בפני גברים.

אנחנו עשינו בהמשך האירוע חלוקה לגברים ולנשים - בעלי העביר שיעור לגברים ובינתיים לנשים הייתה תוכנית נשית של יצירה ועוד משהו. בבת מצווה הקאשונה הבת שלי אמרה גם דרשה, ובשנייה הבת שלי לא דיברה בכלל (רק הקרנו מצגת עם שיר שהיא שרה ברקע), כי היא לא בעניין הזה.

לא רואה צורך ללכת לפי "מוסכמות" בנושאים כאלה, כל עוד זה לא משהו שמובנה בהלכה או במסורת... עושים לפי מה שמתאים לחוגגת הספציפית. (לצורך העניין, יכול להיות שלבת הבאה בכלל לא נעשה חגיגה גדולה, כי זה פשוט לא מתאים לה...)

בכל זאת אענה לך גם על ההתחלה

יש ספר מקסים בשם פרקי הלל, שיש בו 12 שערים שמובנים ללימוד חודשי בשנת בת המצווה לאם ובת. ממליצה מאוד, אם לבת שלך זה מתאים.

אפשר גם ליצור מסע בת מצווה, שבו הולכים ופוגשים דמויות נשיות משמעותיות (האם והבת), ואז יוצרים מזה משהו - חוברת שמתעדת את המפגשים, סרטון, או משהו בסגנון...

אפשר גם להתמקד בשם של הבת ובמשמעותו, וליצור קונספט למהלך השנה לפיו וגם לחגיגה עצמה. (למשל - קוראים לה הודיה, אז לפגוש אנשים שמודים במיוחד, לעשות יצירה סביב הודיה לה' וכו')

שתהיה לכן שנה מוצלחת ופורייה!

(והכי חשוב - ללכת לפי מה שמתאים לילדה עצמה, ולא לפי הפנטזיה של האמא... זה משהו שלמדתי גם בעצמי)

אבא שלי וכלת בת המצוה דיברו

זה נראה לי ממש בסדר.

פשוט ההורה שיותר זורם לו..

לגבי השנה עצמה השאלה מה את מחפשת?

אפשר משהו חודשי בתאריך הלידה - נגיד אם היא נולדה ביט חשון אז מיט כסלו כל יט בחודש לעשות משהו מיוחד - זה יכול להיות לימוד, יציאה למקום לימודי, יציאה למקום כיפי, טיול קטן, התנדבות, יצירה משותפת, משהו שיתחבר בסופו של דבר למשהו גדול יותר שתסיימו לקראת בת המצווה (אם זו יצירה אפשר גם להציג אותה באולם).

יש כאלה שלומדים ספר/מסכת לאורך השנה ועושים סיום בבת/בר מצווה, הכי קלאסי שאני מכירה זה לסיים שס משניות אבל זה לדעתי דורש שנתיים בשביל שיהיה יחסית בנחת. בשנה זה קצת צפוף.

מכירה משפחה שהאבא יצא עם הילדה לשבועיים של חלק משביל ישראל

יש כאלה שלוקחים דמות או 12 דמויות ומעמיקים עליה במהלך השנה או חודש תלוי כמה דמויות בוחרים

לק"י

יפה שמישהו יגיד דבר תורה או משהו.

אבל לא חייב מעבר.

תחליטי מה היכולת שלך להשקיע.

אפשר לעשות כל ערב ר"ח לימוד על אישה בתנך/ בהיסטוריה ומה הילדה לוקחת איתה הלאה מאותה דמות

אפשר ללמוד משהו (מסכת משניות או ספר הלכה/ מוסר)

וכל זמן מסויים (שבת מברכין לדוגמה)

לעשות לימוד משותף ואז באירוע היא עושה סיום מסכת.

אפשר לעשות שבכל שבוע שחל בו ראש חודש נוסעים להיפגש עם אשה חשובה בת ימינו

(2 סבתות, מחנכת מהעבר/ שכנה/ רבנית/ אמא שכולה)

לעשות מעין "ראיון" עם שאלות מובילות

אפשר לשבת איתה כל כמה זמן ליציאה של דייט אמא ובת וללבן ביחד סוגיה מסויימת מעולמה (לחץ חברתי, קבלת החלטות, אחריות, מעורבות חברתית, גבולות ועוד).

יש את הספר פרקי הלל, שהוציאה אמא של הלל אריאל ז"ל, אפשר לעשות לפי זה.

אני מכנה את זה "תסמונת האפטר"

לצערי עוד לא מצאתי פתרון יעיל חוץ מתקשורת ישירה, אבל קל להגיד..

שולחת חיבוק וחיזוק

אבל לא תמיד אני מבינה אפילו למה אני כועסת כדי לתקשר את זה

אני חושבת שאנחנו כועסות כי נכפית עלינו מציאות בלתי אפשרית.

יעזור אם תכיני אותו לפני שיחזור שיביא לך פרחים/ משהו טעים כדי להביע הערכה? שישחרר אותך לכמה שעות לבד?

לנו עזר שכתבתי לו לפני שחזרתי מה חשוב לי, באילו שעות ביום חשוב שיעזור, אילו דברים חשוב לי שיספיק וכו'. ולקחתי בחשבון שביום הראשון אחרי שחוזר הוא רק ישן.

כבר מגיל קטן ממש היו הבדלים וככל שהן גדלו זה בולט ממש.

קודם כל זה דינמיקה בינהן,

אני כן רואה שהגדולה לא בשטח ולא משנה מה הסיבה הקטנה כן יודעת לתת יד.

אבל אני צריכה לפרט לה ממש ברחל ביתך הקטנה,הגדולה מבינה בלי לדבר בלי להסביר לשנייה לוקח יותר זמן לקלוט,

עוד משהו שיש קלחת של בלאגן,הרבה לחץ אוסף של מסימות מוזיקה,היא מאבדת את עצמה,פשוטו כמשמעו,לא מוצאת ידיים ורגליים.

לקחתי אותה לשיחה והסברתי לה,

ןשאלתי איזה דברים היא יכולה לקחת על עצמה כל שבוע והיא אחראית עליהם בלי שאני אצטרך לבקש וגם אמרתי לה שאם לא יתאים אפשר להחליף את תחומי האחריות.

בפועל היא כן אחראית על תחום מסוים שעוזר לי ממש,ולפעמים היא מתנדבת לעזור בעוד דברים ומרגישה על גג העולם.

אבל אני לא מצפה ממנה ומעריכה את מה שהיא כן עושה.

לא יודעת עם זה יעזור,אבל גם אני ואחעתי היינו ככה היא לא נתנה יד לכלום עד שהתחתנתי.

וגם אחר כך זה לא התקרב למה שאני עשיתי.

לגבי הגדולה את גם צודקת,אני הרגשתי גם ככה,לגבי עצמי וההוגים גם בנוסף באו עוד בדרישה של תעזרי עוד ....וכשהתחתנתי זה ממש פגע לי בתפעול של הבית שלי,לא היה לי טיפת חשק לנקות ולסדר כלום,הייתי שוטפת לפעמים פעם בחודש....אבל זה גם עבר בסוף.

ויש דברים שעד היום אני לא מוכנה לעשות בכלל בבית שלי ויש מצב שכן הייתי עושה אם לא היה לי את המחויבות הזו בתור בחורה.

אבל לבת שלי אני כל הזמן אומרת לה שזה לא אחריותה העזרה שלה רק אם היא רוצה ומתחשק לה ואם לא מתאים לה שתחרר אנחנו אחראים על הבית ולא היא.

אז אני מקווה שהיא מרגישה תורמת ולא רק חייבת לעזור....

משני כיוונים (כאחות וכאמא).

המסקנה (אולי הכואבת) שלי שזה פשוט אופי. וחוזקות ויכולות. לכל אדם יש את האופי שלו ואת היכולות שלו, ואי אפשר לצפות את אותו דבר משני אנשים שונים, גם אם הם אחים.

[הדוגמה הטובה ביותר לכך היא מהפרשה שלנו, מיעקב ועשיו, שאומנם גדלו באותו בית ואפילו יחד באותו רחם, אבל היו שונים כל כך, והחינוך שהתאים ליעקב לא התאים לעשיו. הרש"ר הירש מרחיב על זה הרבה.]

התפקיד שלנו כהורים הוא למצוא את הדרך לליבו של כל ילד בהתאם ליכולותיו ולאופיו, ואם בעזרה בבית עסקינן - למצוא את הדרך המדויקת שבה הוא יכול לעזור, גם אם זה יהיה רק לסדר את השולחן במוצאי שבת אחרי שכולו פנוי ולשים עליו עציץ...

והעבודה הכי קשה, כמו שאמרת, היא לנקות את הלב מהכעס ולאהוב את הילד כפי שהוא ומתוך מה שהוא.

זו אחת מעבודות חיי הקשות, ומניחה שגם לאמי זה היה כך...

❤️❤️❤️

זה ממש נפוץ מה שאת מתארת אז הסירי דאגה מליבך,

את שום התנהגות "לא הגיונית" במה שקורה אצלכם בבית.

המודעות חשובה כדי לאזן, אבל אין קשר ללא לפנק בגלל חוסר שיתוף פעולה.

אם זה היה הפוך והשניה הייתה נולדת קודם, אז רוב הסיכויים שההתנהגות הייתה הפוכה.

גם הקרבה לגיל ואותו מין מקצינים את ההתנהגות.

אז מבחינת אהבה שתיהן ראויות לאותה אהבה, כל אחת ועם מה שהיא מתמודדת.

כנראה שלא קל לגדול להיות ילד שני..

בכל אופן, כדי לעדן את ההתנהגויות של שתיהן,

כדאי לעשות חלוקת תפקידים קבועים מראש.

הבת השניה מרגישה שבמעט שהיא עושה היא מצילה את העולם- שיבושם לה.

הבכורה מרגישה צורך לעזור מעבר- לעצור אותה, ולהסביר שאת מסתדרת מצויין גם בלי העזרה הנוספת

(ברור שזה כיף שמישהו נותן לך יד עד הסוף, אבל אסור שהיא תרגיש מחוייבות למשימות כפי שאת רואה או קרוב לכך. זה לא בריא לגדול ילד הורי)

בהצלחה!

מאוד מאוד מזכיר לי את עצמי... אני הייתי צריכה שיראו אותי ובחוויה שלי העבודה אף פעם לא נגמרה

מתקשר למה שכתבתי על אופי ויכולות. באמת למי שיש לו קושי ממשי - יכול להיות שיהיה גם קושי בעזרה בבית... כשמבינים את זה זה קצת מקל.

אבל לקטנים את יכולה לקרוא בחומש לפני ולדבר אילם על נושאים מרכזיים

של אמילי עמרוסי.

גילאי 3-4 כזה.

בדרכה של תורה - מכון הר ברכה

זה מבוסס על הפסוקים, פחות מדרשים ופירושים.

זה עלון למשפחה שיש בו המון דברי תורה וגם פרשת השבוע לילדים

אנחנו לומדים אותו יחד כבר כמה שנים

שנקראת "סיפורי התורה שלי" בהוצאת מעינותיך.

ספר לכל חומש.

לכל פרשה יש: נושאים בפרשה, סיפורים קצרצרים על נושאים מהפרשה

ו3 סיפורים ארוכים שהם או סיפורי הפרשה עצמה בדרך סיפורית או סיפורים על נושאים/מצוות מהפרשה.

יש גם ציורים מתוקים וזה מצוין.

יש את הסדרה הזו בגרסה הבוגרת שנקראת "התורה שלי", בה לכל פרשה יש את הפסוקים מהתנך וגם סיפורים.

לנו יש את סדרת "סיפורי התורה שלי" ואני ממליצה ממש. (העדפתי אותה כי מותאמת יותר לגילאים הצעירים-גן בתחילת יסודי)

היינו עוברים באחת הסעודות על נושאים מהפרשה ומספרים סיפור.

כיום הילדים כבר קוראים בעצמם.

מה הסגנון של זה?

כאילו מבחינה דתית?

יש לנו הפרשה מספרת לי וממש קשה לנו עם הסגנון החרדי של זה- זה שלא מסופר על חטאים של עם ישראל, זה שקוראים לעם ישראל "יהודים" ולא עם ישראל/ בני ישראל וכו', זה שמדרשים משולבים כאילו הם הפשט.

אז מחפשים משהו אחר שלא יהיו בו את הדברים האלו

לא היה משהו שצרם לי בכיוון הזה. גם האיורים יפים.

כן מסופר על חטאים של עם ישראל.

לדעתי כן סגנון חרדי.

סגנון דתי לאומי אני מכירה רק "בדרכה של תורה", שם המדרשים מופיעים בנפרד בצבע אחר מופשט ואפשר לבחור אם רוצים רק פשט או גם דרש.

רק עכשיו קלטתי שכתבת שיש לך את זה

זה לא הפסוקים ממש אלא בשפה יותר פשוטה

אבל זה נצמד לפשט ב100%, וכשזה מדרשים או פרשנים הם בצבע אחר וזה מאוד ברור מה פשט הפסוקים ומה מעבר.

עובר על כל הפרשה על הסדר וממש מוצלח.

מתאים מגיל 5 כזה לדעתי.

או את ההוצאה של החומשים שלו שגם מצוינת

חמישה כרכים, לא זול אבל שווה כל שקל !!! הבן שלי בן חמש כל שבת מחכה לזה בנרות, כתוב בשפה מותאמת לילדים ברורה ועשירה בשילוב פסוקים, עם איורים מטורפים

מייד אחרי הלידה🤔 אם אני רוצה להתפנק ופרטיות זה או ההורים שלי או הבית שלי ובעלי יוצא עם הילדים.

אבל לפעמים מידי אדישים…

זה נחמד שיחסית אין דרישות

אבל זה מעצבן ההרגשה שאתה יותר מידי 'דרך אגב'

שיהיו בריאים…

לא בדיוק מבחירה,אבל האמת שהיא עזרה לי מאוד עם התינוק. ייאמר לזכותה.

באיזשהו שלב, אחרי שבועיים בערך, הלכתי שבוע לאמא שלי ואז חזרתי אליה לעוד שבועיים וכבר עברנו דירה

זה לא תמיד נוראי.

אבל אם את רוצה להשוות חמיות איומות אני לוקחת בהליכה,

חמותי אחרי אחת הלידות באה להתארח אצלי,נחתה לשבועיים פלוס ולקחה את בעלי לטיולים אין סופיים בבתי קפה,בזמן שאני קרסתי בבית עם ילד בן שנה וחצי וניו בורן בן פחות שבוע בלי אפשרות אפילו ללכת נורמלי לשירותים,וכשהעזתי להגיד מילה נפגעו עד לב השמיים,לא רק שאני לא מארחת ומבשלת,אני גם כועסת שהיא לקחה לי את הבעל לטייל....

יום שישי בצהריים עוד לא עשה קניות,מי דיבר על בישולים בכלל?

לא מדברת על זה שכמה שהשתדלתי שיהיה נקי היה רק בלאגן,בכל זאת בית מלא ילדים, וכי היא בהחלט מעבירה ביקורת.

ובעלי עוד אחר כך שמע כמה אני מפונקת....

שהרי יש לי לידות קלות...(נכון מהרגע שהגעתי לביח עד הלידה היה פחות מ10 דקות אבל תשיעי שלם היו לי צירים כואבים ממש שלא ישנתי בגללם,והייתי פשוט מותשת אחרי הלידה).

ושלא טוב לה אצלנו.

אז תמיד יש יותר גרוע.....

אני רוצה להגיד לך כל הכבוד ששרדת כדי לספר.

ואני גם רוצה להוסיף שעיקר האשמה היא על בעלך.

התפקיד שלו הוא לעצור אותה מלהגיע,

לעצור אותה מלבקר את ההתנהלות שלך,

לגבות אותך בבית במשימות שבדר"כ הן שלך בשוטף,

ובטח ובטח שלא לצאת איתה לטייל

אני מקווה שבלידות הבאות הוא למד וזה לא יקרה

אבל:

א.היא לא גרה בארץ היא באה לארץ בשביל חתונה של אחיינית שלה לא בשביל הלידה.

ב.היא נחתה לא בקשה או משהו כזה.לא נתנו לבעלי אפשרות להתנגד.

ג.זה היה לפני המעט 9 שנים מאז ילדתי עוד כמה פעמים

פשוט הם חיים את חייהם ורוצים שהכל ישתלב בהם

ואם אתה לא משתלב אז למה מה הבעיה להשתלב

אבל אם אתה משתלב אז מה אתה רוצה נו השתלבת

מדו כזה…

וזה לא סותר שיכול להיות שהם אנשים מקסימים סהכ אבל מי שמארח יולדת צריך להיערך לכך, היולדת היא לא זו שצריכה להשתלב ולהתאים את עצמה..

לא עדיף לך להיות בבית שלך עם פרטיות נוחות ותזמיני לך אוכל?

כי בגלל שזה בית הומה

ויש הרבה אנשים

כן גם יכול להיות כיף שם…

וגם כי ברית יצחק אצל המשפחה שלי

ואבא שלו בניגןד למקובל לא יהיה הסנדק

ולא יעשו את הסעודה אצלם

אז אמרנו שנכבד בזה…

אבל לא יכולה להתווכח עם תחושות.. מקווה שיעבור בטוב♥️

במשפחה של בעלי העניינים האלו מאוד מאוד כבדים ונלקחים בכובד ראש…

זה הדבר הראשון שצריך להילקח בחשבון

אם טוב לך ככה מעולה

אבל אם לא - אז צריך להיזהר עם ריצוי כזה לדעתי

יש גם הרבה אפור באמצע כמובן, אבל טובת היולדת היא מה שחשוב קודם כל. בעיניי.

יכול להיןת שאם היינו יודעים שככה יהיה לא היינו באים

אבל לא ידענו

ואנחנו כבר פה

אז להגיד למה באתי לא יקדם אותי אז אני מנסה לראות את הטוב ואת הכיבוד הורים וזהו🙃 זה מה יש ועם זה (נשתדל) לנצח

ולהפיק לקחים ללידה הבאה חחח

רק אולי אם יהיה לך קשה תוכלי לברוח לכמה שעות בבית שלך או לקצר את השהות

מקווה ששבת עברה בטוב♥️

המסקנה היא שהיה נחמד בסוף והכל אבל אין הצר שווה בנזק המלך חח

כילו הנחמד שבזה לא מצדיק את המסביב והמאמץ

בדיוק ילדה גיסתי גם אז שבת הקרובה אבי הבן שלהם חחחח מקסיייםםם

אבל לא ניראלי נלך🙈 מה יש לי תירוץ מספיק טוב חח

😵😵

הייתי יוצאת מדעתי...

בעלך אירגן לך הכל?

מקווה שאת נחה ולא מארגנת בעצמך ❤️❤️

עכשיו הוא מארגן

אגב תזכירו לי גודש של אחרי לידה כדאי או לא כדאי לשאוב? אי אפשר לגעת בי זה לא נוח

ונשארת שפויה.

שימי כרוב לבן על השד, אבל רק לחצי שעה ואז להוריד ומחר (או אחרי 6-7 שעות מינימום) לשים שוב.

לא יותר מזה כדי לא לייבש לגמרי את החלב

👍👍

שאחרי לידה את מסוגלת לחשוב ככה! ולהבין שיש גרועים יותר ולהתייחס לזה בזרימה וברוגע!

אחרי לידה הכל מבחינתי נורא וגורר בכי אוטומטי בלי טיפת שכל שמסוגלת להכנס..

כל הכבוד לך! ומזל טוב!

אני מראש מבינה שאף אחד לא חייב לי כלום

אז לא הייתי מתעצבנת

אחרי לידה אני/בעלי דואגים בעיקר לנוחות של עצמי

כל עזרה מסביב- בונוס

אבל אם אחרי לידה היו מזמינים אותי והייתי מחליטה לבוא לא הייתי עומדת בזה שלא ארגנו לי חדר

זה בעיניי בסיסי בהזמנה של יולדת גם אם אף אחד לא חייב לי כלום.

ולא הייתי מתעצבנת פשוט הייתי מבינה שאני לא באמת רצויה.

אם זה הבית בו שוכנת היולדת.

להקלה מינימלית

אני שאבתי דקה - שתיים מכל צד וזהו

פעם אחת הספיקה לי ואחר כך כבר היה קל יותר והתאזן

לפחות בהודעה את נשמעת שלקחת את זה בקלילות.. סחטיין!!!

לא לשאוב.

לסחוט להקלה

לא מרוקנת את השד. שואבת עד להקלה. זה משמעותי.

מזל טוב! תרגישי טוב!

חחח סתם

יאללה מחכה להמשך

מסתיים המוניטור, מחכים לסניטר ועולים, בדרך יש לי איזה כמה ושוב אני עושה קולות אבל גם נושמת ומרגישה את עצמי ובעלי מבין שזה מה שאני צריכה אז בעיקר מחזיק לי את החלל ונותן לי להיות מרוכזת בי 

נכנסים לחדר מיילדת חמודה ממש מתשאלת מה שצריך ואז שואלת אם לבדוק אם אני חושבת שהתקדמתי אני עונה שניראלי שכן וישר מסייגת אבל לא יודעת אולי לא אני לא בטוחה היא אומרת לי הכל טוב מותר לך, בודקים- 6! אני נרגעת שלידה תהיה פה היום חח

עדיין לא רוצה אפידורל כי אני מרגישה שאני באמת עוד לא בצירים ה'כואבים' (כאב חי למות אבל זכרתי מהלידה הקודמת כאבים של באמת איבוד שליטה וחיים אז אמרתי אני בסדר בינתיים ופחדתי לקחת אפידורל)

היא מציעה לי לעלות על המיטה עם ראש מוגבה ולעמוד על הברכיים אני עולה זה עוזר כי גם יש לי לאן להיתפס בציר 

כל ציר אני ממש מרגישה שיש לי פיפי כאילו השק ממש ממש 'רוצה להיפקע' אחרי כמה צירים הוא באמת נפקע

המיילדת נכנסת ואומרת שהמשמרת שלה מסתיימת וזו המיילדת החדשה אנחנו אומרים שהמים פקעו ובין ציר לציר בודקים שוב פתיחה (אני הצהרתי שאם זה פחות מ8 אני לוקחת) שבע 'טובים' ובשנייה שאני מתרוממת שוב מגיע ציר מהגהינוםםםםםםם אני זזה כמו חיה פצועה גם משו במדבקה של הטנס זז ואני ממש מרגישה את הציר וצועקת באמת על הםנים ואני שומעת את המיילדת אומרת שאחרי הציר הזה כנראה אני כבר לא שבע וזה עלה

היא יוצאת ואני נשארת עם החדשה. היא לא עוזבת את החדר לשנייה (יאמר ממש ממש לזכות איכילוב, הזמן שהייתי בלי מיילדת בחדר הוא ממש קצרצר!!! גם הראשונה וגם השנייה היו כל הזמן איתי עשו עיסויים הרגיעו דיברו, מדהימות ממש!)

וגם ממש כיף לשמוע על חויה טובה מאיכילוב

יצא לך להיות שם שבת או רק יום חול?

היא שואלת אם אני ריצה אפידורל ואני לא מצליחה לחשוב אם אני רוצה (או בכללי לחיות אבל לא משנה) אחרי שני צירים אני אומרת לה תקשיבי אני צריכה ללחוץ ( אני עדיין עומדת על הברכיים אוחזת את משענת המיטה) היא אומרת לי אוקיי בואי נעשה נסיון תלחצי ואני אעזור לך למרות שאת לא פתיחה מלאה

ציר הבא אני מנסה ללחוץ וקורה משו מוזר אני לא מצליחה  ונלחצת וצועקת שאני מפחדת ואני לא יכולה, אני מאבדת את זה

היא אומרת לבעלי שהיא הולכת להביא מישהי שתעזור ושלא אלחץ, קוראת למישי מהדלת ונכנסת עם מיילדת נוספת מבוגרת יותר (שהייתה בביבי בום וכבר שם אהבתי אותה חח אז כשנכנסה כזה סמכתי עליה) היא אומרת לי לשכב על הגב ואני צועקת שאני מפחדת היא אומרת שככה תוכל לעזור לי ואני צועקת שאני רוצה אפידורל היא שואלת אם אוכל לשבת בלי לזוז כדי לקבל אותו ואני צועקת לאאאאאא😭

איכשהו אני עוברת לגב ושתיהן מתחילות לשפוך עליי שמן ולהגיד לי מתי ואיך ללחוץ 

המבוגרת מעודדת אותי כאילו זה שיעור ספורט בכיתה ג (איזה יולדת אלופה מאיפה הבאתם כזו מדהימה??? אין את נהדרתתתתת😅אבל וואלה עזר לי חח) אני משתדלת להיות קשובה 

אחרי איזה שתי דקות שאין לי מושג מה הן עשו שם המבוגרת יוצאת והצעירה אומרת לי לא ללחוץ היא שומרת שלא אקרע וזה קשההההה בעלי מדבר איתי ואני מתרכזת בקול שלו כדי להתגבר על הצורך המטורף הזה 

ואז פתאום, בגלל התנוחה הפעם (לידות קודמות הייתי ממש על הגב חצי שכובה, היה טוב אבל לא ראיתי כלום, עכשיו אני אמנם על הגב אבל ממש תופסת את הרגליים שלי ומקופלת כמו עובר כזה) פתאום אני רואה אותו יוצאאאא ואני אומרת למיילדת אמא הוא יוצאאאאא 

וזהו

הוא עליי

19 דק אחרי ירידת המים

שעה בערך ועשר דק אחרי שנכנסנו לחדר לידה

אגב לדעתי אם לא מיילדות ככ מקצועיות הייתי נקרעת ממש, יצאתי בלי תפרים ברוך ה'

אגב שתיים הטנס הוא נס גדול מאוד ואני חושבת שכמו שיש בחדר לידה אפידורל וגז צחוק ומקלחת- צריך גם אותו

ואגב שלישי- לידה היא נס ופלא עצום וכל לידה הנס הזה גודל

היא ניהול הכעס שלו, למה טיפול זוגי? נשמע לי הרבה יותר הגיוני טיפול אישי בשבילו... (או הדרכת הורים משותפת לשניכם, אם גם את מרגישה שאין לך כלים)

ברור לי שצריך פה גם טיפול בשבילו. הוא גם לא מסרב באופן נחרץ, אבל די תקוע עם זה. לבד כנראה לא יילך ואני מרגישה שזה כ"כ משפיע על הזוגיות שגם העבודה צריכה להיות משותפת וזוגיות, ואני מאמינה שעם מטפלת טובה גם העבודה הזוגית תשפיע ותתרום לכל אחד באופן אישי.

בנוסף, אני מרגישה שאנחנו לא רואים את המציאות בדיוק באותו מבט (הגיוני סה"כ) ודברים שמבחינתי הם חמורים מאוד , מבחינתו לא כ"כ נורא. זה הוא יכול ללכת לטיפול אישי ולעבוד על הדברים שמפריעים לו, אבל עדיין יהיה את הפער הזה בנינו. ועל זה אני רוצה לעבוד.

לדעתי טיפול אישי משפיע על הזוגיות לטובה יותר מאשר זוגי, אבל אם הוא לא ילך לבד אז טיפול זוגי זה באמת רעיון טוב. אולי לשקול מישהו שעושה גם פגישות אישיות עם כל אחד מבני הזוג לבד. (אין לי המלצות כי לא מכירה, אבל מאמינה שיש כאלה...

זאת הדעה שלי מהניסיון האישי שלי, אבל כמובן שבסוף כל זוג ומה שנכון לו

וברור שגם טיפול זוגי משפיע בהחלט לטובה🙂

גילוי נאות, אני מטפלת זוגית בשומרון

ויש עוד לא מעט

יש את שי יהודאי

מוריה סטולוביץ בפסגות

ואמיר דנה בבית אל

על אמיר דנה שמעתי כבר כמה פעמים. יש לך מושג איפה אפשר למצוא את המספר שלו? לא מצאתי באינטרנט…

ואם לא היא, יש עוד מטפלים במכון ריין

אני לא מראה, חוץ מבעלי ולילדים (אחרי שהם יודעים על ההריון).

אבל אין לי בעיה שיראו.

נראה לי שבאלבום שלי מהילדות, יש תמונה שלי מהאולטרסאונד.

תמונה אחת ממש חמודה

שזה משהו פרטי שהגוף שלי עובר, כי גם באמת נפשית הריון ראשון זה תהליך גדול שעוברים. והיה לי מוזר להראות כי זה הרגיש חודרני. בהריונות הבאים כבר היה לי יותר קל לעיכול ההריון עצמו והרגיש לי פחות פרטי, אז לא היתה לי בעיה להראות

לא התעמקתי בזה.

תמונת אולטרסאונד אחת של כל אחד..

הראתי לסבתא שלי בהריון האחרון. והיא פשוט התרגשה בטירוף!

(למי שיש חח, הלוואי והיה לכולם, אבל לכולם שומרת תמונות לשים שם ביום שנגיע לזה)

יצא לי גם לשתף בווטסאפ המשפחתי בתמונות שיצאו יפה (בשלב יותר מתקדם שרואים ממש פרצוף וכו)

אני לא שמה באלבומים, אבל יש לי מעטפה של כל הריון ושם יש את כל האולטרסאונדים, מכתבי שחרור שלי ושלו, בדיקות במהלך ההריון,הידונים ששמים אחרי הלידה, הפתק על העריסה וגם סיפור ההריון והלידה שכתבתי אחרי הלידה.

ביום הולדת של כל אחד, בדכ אוהבת להסתכל על הדברים ואת הסיפור לידה קוראת יחד עם בעלי.

יש תמונות ממש מתוקות וכיף להתרגש ביחד.

בכלל לא חשבתי על זה... בעיני זה כמו להראות תמונות של התינוק❤️

ואין לי שום בעיה שגם סתם אנשים רנדומליים יראו 😅 חושבת שבהריון הראשון הראתי לכולם, מאז זה פשוט לא עד כדי כך מעניין אבל לא אני חושבת שזה פרטי / לא צנוע או משהו