בעלי מבטיח שיגיע עד שעה מסויימת
האוכל מוכן חם וטרי וגם הילדים שצורחים כאן ובסוף אני צריכה כבר לקלח ולארגן לבד
בפועל אנחנו ארבע שעות אחרי, הוא לא זמין בטלפון וגם לא מעדכן
זה קורה מלא
וזה מבאס אותי ממש
ואם אני מצייצת בנושא הוא מתעצבן וטוען שאני חונקת
מי מזדהה?
אני אומרת לו אין בעיה תגיע מחר מצידי,אבל תעדכן! שאני אדע איך לחלק את האנרגיות שלי, שאדע אם לחכות עם האוכל, שאדע אם להרדים את הילדים.. אי אפשר פשוט לתת לי לחכות אחרי שאמרת זמן.
קודם כל אל תחכי לו. בשבילך.
דבר שני, הוא לא רווק וזה ממש לא מתאים. את לא חונקת, הוא זה שמתנהל בצורה לא מציאותית וזה שיש לו תסביך "חנק" לא אומר שאת לא בסדר. לעמוד במילה זה א ב. להגיע הביתה בשעה סבירה / לתת הסבר הגיוני לאיחור/ ולהיות זמין כנל. את לא שוטרת שלו, ולא אמא, אבל ככה זה בזוגיות. שיתוף בשיח ותקשורת, ושיתוף פעולה
מציעה לבחון את דפוס הקשר שלכם. אם את במקום אימהי זו דינמיקה לא מאוד מוצלחת בעיניי וכדאי לשנות אותה. גם באמצעות טיפול
חיבוק♥️
אני מודה לה' שזה לא קורה הרבה שהוא יוצא לימים שלמים
אבל כששסה ככה אני מרגישה שעולים בי דברים ותחושות לא נעימות
של זלזול......
אחד הדברים שהכי קשה לי איתם
אתה מגיע מאוחר? אין בעיה רק תן שעהההה
אני שונאת לחכות ולחכות סתם
אבל הוא לא אומר לי שאני חונקת אותו
הוא מסכים איתי שאני צודקת
אבל בפועל לא שם לב לזמנים ולא זוכר לעדכן
אצלי זה מעצבן אותו אולי כי בעבר כן הייתי יותר קנאית כלפיו
וחשדנית . ב"ה עברתי את זה,
אבל מרגישה שזה באמת גומר לי את האנרגיות
גם בעלי מתעכב מעבר לשעה ויש לו בעיית זמנים קשה אבל אם דחוף לי שיגיע בזמן אני מתקשרת חצי שעה שעה לפני לראות שהשעה עדיין רבלנטית
ובעלי עושה את זה גם אבל פחות בוטה חחח
מלא פעמים הוא יכול להתקשר 8 שיחות- משמע משהו דחוף- שניה אחרי חוזרת אליו הוא נעלם לשעה.
אני מכנה את הזמן שלו שעון בעלי חחחחח
יש שעון של כולם ויש את השעון שלו
יגיד שהוא מגיע בחמש בסוף ברבע לשש.
יש פה דבר נוסף-
האחריות על התיפעול השוטף של הבית היא רק עליך? אם כן (ומבחירה)- סבבה.
אם לא ואת פשוט נאלצת לשאת לבד בעול (כי הוא לא נמצא),
צריך לשקף שזה שהוא לא מגיע, זה לא רק עניין של זמנים. זה עניין של להשאיר אותך להתנהל לבד עם כל העומס..
אולי הוא 'חונק אותך' עם כל התיפעול של הבית?
מציעה לשקף בזמן רגוע. לפעמים תיווך מקצועי יעיל יותר
שזה מעצבן טילים
אבל למה לא זמין?
לאיפה הוא נעלם?
מה כ"כ דחוף? מה הוא רופא מנתח?
זה זלזול מוחלט
ובשבילך- אל תחכי ואל תכיני אוכל חם, כשהוא יבוא תחממו. זה סתם מביא לתסכולים נוספים
לק"י
בעיקר מעצבן שהוא לא עונה.
זה גם עלול להלחיץ...
ובשבילך באמת עדיף לא לצפות שהוא יגיע ויעזור.
אצלנו זה הפוך, בעלי יודע לתת זמנים נכונים ואני יכולה לא לשים לב שהזמן חולף.
אנחנו האמת פתרנו את זה שאני מתקשרת כשאני כבר בתוך האוטו ולפעמים גם שולחת צילום מסך של הוויז גם כדי להעריך נכון יותר את הדרך וגם מפה אין דרך חזרה חחח
ככה בעלי יודע שאם קבענו שעה מסויימת כל עוד לא יצאתי מהמשרד זה כמעט חסר משמעות.
אלא אם יש לנו תוכנית זה משהו אחר.
מה הוא אומר, למה זה קורה לו? צריך לאתר את הקאצ' כדי למצוא פתרון.
להגיד הפתרון שהוא יעמוד במילה שלו, יכול להיות רעיון נחמד אבל לא ישים ולכן כדאי לחפש פתרון ריאלי יותר שלוקח בחשבון את מה שגורם לו לשנות תוכנית.
אולי שיעשה שיתוף מיקום?
אותי נגיד זה ממש משחרר אבל כי אני יודעת שבעלי לא שיפוטי כלפי הזמנים שלי, אלא רק רוצה לדעת.
אם למשל הוא מרגיש שאם יעדכן את תכעסי שלא הגיע בזמן אז הוא ירגיש מניעה לעדכן אפילו
ואז את סובלת פעמיים, גם שהוא לא נמצא וגם שאין לך מושג מה קורה.
אומרת מנסיון
ברור שיכול לקרות שלא ולכן יש את מה שנקרא תקשורת, אבל בתור אחת שהתנסתה - בטח שיש
גבר שעומד במילה שלו/ יוצר תקשורת עם אשתו במידה ולא, זה גבר שנותן ומשרה תחושה של יציבות וקרקע בטוחה. העניין הוא לא לעמוד במילה "כי ככה" אלא התחושה שעומדת מאחורי הפעולה,שגבר רוצה לתת לאשתו
כשהדינמיקה היא "את חונקת אותי" והיא רודפת אחריו מחכה מתפוצצת, זה לא להעביר נכון את הצורך הרגשי שעומד מאחורי זה, ובכלל - להיעלם גם ל4 שעות ואז להפוך את זה עליה שהיא חונקת זה לא מכבד בעליל. האם היה מתנהל כך מול הבוס בעבודה? מול חבר? מול ההורים? לא בטוחה
אבל זה נשמע כמו משאלת לב יותר מאשר משהו מציאותי.
כל אחד ונקודת החוזק והחולשה שלו.
לדעתי אין מה להשוות נסיעה הביתה בסוף יום מול נסיעה לעבודה או פגישה עם אנשים.
ואם תגידי אז שיתייחס לחזרה הביתה כמו לפגישה,
אז זה בדיוק החנק שהוא מדבר עליו, שכל יום, ועוד בסוף היום אתה צריך להחזיק עוד מחוייבות ולא יכול לשחרר ולהתעכב או לשנות תוכניות, או סתם להשתהות לפני שנכנס הביתה.
זה כמו שיש שעת איסוף של הילדים מהגנים, זה מעיק.
ככה זה כשמתחתנים, לא?
זה בדיוק ההבדל מגבר רווק לגבר נשוי.
לעדכן את אשתך שאתה מאחר לא אמור להיות מעיק כשהקשר במקום טוב וגם לא אומר שאין לו מרחב תמרון. יש לו, רק שיתחשב באשתו שמחכה לו אם הוא כבר אמר לה שהוא מגיע. אחרת - שיתאם ציפיות
אי אפשר לאחוז את החבל מ2 הקצוות ולצפות שהיא תבין כל הזמן.
לק"י
אני די משחררת.
אבל כן מצפה מבעלי לענות לי, ולא להיעלם לכמה שעות. בטח אם הוא היה אמור לחזור כבר הביתה.
זה גם מלחיץ. המצב במדינה לא משהו.
(וגם כשבעלי עבד במקומות, שהיה אסור לו להיות עם פלאפון, היה לי את המספר של המנהלים, למקרה שאצטרך משהו דחוף).
אם הוא מעצמו יצור קשר ויעדכן מה איתו, ויעשה מאמץ להגיע בזמן, היא תהיה פחות "נודניקית".
מה זה אומר להתחשב, דווקא להרים טלפון?
האם הטלפון הזה נניח והוא יקרה, יתקבל ברוח טובה או שהוא מגיע עם מפח נפש?
מה מפריע לו להרים טלפון?
האם יש אמצעי אחר שיכול לעזור? נניח אפילו איתוראן לרכב שאפשר לדעת איפה הרכב נמצא האם הוא משיג את אותו אפקט?
זה דברים שדורשים התבוננות כדי להבין מה מניע ומה חוסם את ההתנהלות התקינה סביב הנושא.
זה לא פשוט לצפות שהוא יגיע וזהו.
קבענו 6 אז תגיע ב6 ושום דבר אחר לא מעניין אותי.
לזה התכוונתי שזה לא ישים כי יש אילוצים בחיים, ויש תפקידים שקל יחסית לצפות שעת סיום, ויש תפקידים שממש אי אפשר לצפות.
ויש אנשים שבנפשם לעקוב אחרי השעון, ויש אנשים שהשעון לא ממש משחק תפקיד בקבלת החלטות.
אני למשל יכולה לאכול צהריים ב12 או ב6 אחר"צ כשאני בעבודה.
לעומת זאת יש אנשים שב13 יושבים לאכול כל יום.
אז זה אותו צד של המטבע לדעתי.
להתחתן זה לא אומר להחזיק מחוייבות 24/7 אי אפשר כל הזמן לצאת מעצמך/ מההרגלים/ דפוסי חשיבה הטבעיים שלך לאורך זמן.
ולכן עדיף במשהו שחוזר על עצמו כל הזמן, לחשוב על פתרון שיבוא יותר זורם וטבעי ופחות יצריך את גורם ההתחשבות.
כתבתי שזה לא תגיע ."כי ככה וקבענו", אלא שיש מאחורי הרצון הזה צורך רגשי של האישה ולא הבנתי למה לא זה לא פשוט. רוב בני האדם אכן נוהגים כך. מה מסובך פה?
ובטח שחתונה זה אומר להחזיק מחויבות. זה לא אומר שהוא בכלא, אבל הוא בהחלט מחויב
מחילה אני יודעת איך את רואה את זה אבל כנראה ההסתכלות שלנו על מערכת הנישואין היא שונה וממה שאת כותבת את אולי מסתכלת על זה כאישה שמנסה לשלוט, או כגבר שצריך לברוח מאישה שמנסה להשתלט עליו ולכבות לו את מערכות החופש.. אני ממש לא מדברת ממקום כזה
נישואין הן שותפות שמחייבת, נקודה. לא אמרתי אין אילוצים, והוא לא רופא במיון או בטיפול נמרץ ככל שאני יודעת, וגם לא לזה התכוונה הכותבת ממה שהבנתי, וגפ לא מגיבות אחרות. ולא אני.
אני מדברת על גבר שמאכזב את אשתו לעתים קרובות, ולא בגלל שהוא רופא/ כבאי/ וואטבר ומתוקף תפקידו. בעיניי זה לא תקין ומן הסתם עומדת מאחורי זה דינמיקה שהיא בעיניי לא בריאה בקשר זוגי אבל לא חייב להסכים כמובן
יש את הדינמיקה שלו
למרות שבעלי כזה שלא שם לב לשעה
וזה גורם לנו לריב לפעמים
ולתסכול
לא באמת הייתי רוצה שיהיה בלחץ על השעון כי הבטחתי לאישתי להגיע ב7
יש לו אופי קצת רחפן
ידעתי את זה תמיד
זה אחד הדברים שאהבתי בו מההתחלה
גם אם יש לזה את החסרונות (ויש בהחלט)
בסוף אני מעדיפה ללמוד לא לכעוס על איחורים ועל בלאגן שנובע מהאופי הזה
מאשר לשנות אותו
יותר גורר פשוט תסכול וכאב ל2 הצדדים..
אגב, בלתק, גם בעלי היה לו תקופה כזו, בעבודה הקודמת, אז ידעתי שאם אומר 10 דק יגיע עוד שעה פלוס...
ועדיין לפעמים תיסכל..
הוא שינה עבודה , לעבודה עם אופי אחר אז פחות קורה...
בכל מקרה לנתק את הלוז בינתיים מההגעה שלו ןלמצוא לאטלאט עמק שווה
את לא צריכה להרגיש זלזול אבל ככ הוא לא צריך להרגיש לחץ..
פשוט שווה להקדיש זמן רגוע ולפתוח את זה בנחת.
אחרת סתם תסכול וכאב ו0 התקדמות
או שהיא לא עברה נכון
לשים לב ולעדכן את האישה זה לא להיות בלחץ. מי שנלחץ מזה - לדעתי זה בעייתי. מה הבעיה להיות בנחת ולעדכן? לא הבנתי למה זה או או כל הזמן ולא גם וגם
ואם לפעמים זה לא קורה זה גם לא נורא. אבל כל פעם שיש איחור כשהוא אמר מתי הוא מגיע (ולא סתם כי לאישה היתה שעה בראש שנדמה לה שהוא יגיע) ולא להודיע בעיניי זה כן נורא.
אני רואה שאתן לא ככ מבינות אותי והאמת אין לי כח להרחיב אז נשאיר את זה ככה, לא חייב להסכים, אבל אני בדיעה אחרת
ממה שאני רואה כולכן מקבלות כמעט כעובדה את העניין. אני בראש אחר פשוט
הוא בנאדם שלא שם לב לשעון
והידיעה שאישתי מחכה לדעת באיזה שעה בדיוק אני חוזר
ואמרתי לה 7 אז אני צריך לשים לב כש7 מתקרב
זה מלחיץ אותו
זה מכריח אותו להיות על קפיץ ולשים לב לשעון כל 5 דקות כי אין תחושת זמן טבעית
אני כאמור בראש אחר
אם בעלי נלחץ כי הגיעה השעה - שיעבוד על עצמו לא להיות בלחץ. אם נוצר מצב שהאיש מאחר ובאופן שיטתי מקבל "על הראש" מאשתו כמו ילד (דינמיקה נפוצה) אני מבינה למה הוא נלחץ ולדעתי צריך לשנות את זה גם
אם עם הלקוחות שלו/ הבוס הוא לא נלחץ ומודיע להם רוב הזמן/ מגיע בזמן - אני לא שונה בזה ואני חשובה לא פחות
ולמען הסר ספק - אני לא מדברת על לתת לו תחושה של דיקטטור, ממש לא. האישה היא לא מנהלת של הבעל, זה יותר בלדעת מה לבקש לעצמך. לקבל ממנו תחושה שאני חשובה ובלי להיות אמא שלו שתבין אותו שקשה לו/ שתכעס עליו כשהוא מאחר ותגער בו. כולם טועים, לכולם יוצא, הכל נכון. באופן קבוע - אני חשובה לא פחות מאנשים אחרים שקובעים איתם, אם לא הרבה יותר
וכל פעם שיוצא לנו לדבר על זה
יוצא שהוא מבין אותי שקשה לי שאני לא יודעת מתי הוא חוזר
ואני מבינה אותו שקשה לו לשמור על זמנים
בעלי לא עובד בעבודה שמחייבת אותו זמנים בדיוק מהסיבה הזאת
יוצא לו לקבוע עם אנשים ולשכוח לגמרי
גם דברים שחשובים לו
בסוף התפקיד שלי הוא לשחרר
והתפקיד שלו זה כן להתאמץ לעדכן אותי
הוא יכול להשתדל מאוד ולצאת בזמן ואז לפגוש ליד הבית מישהו שהיה לו משהו חשוב לומר לו ו-הופ מאחר בשעה וחצי
זה שהוא בן אדם שלא שם לב לשעון לא היה מעניין אף אחד
והוא היה כן שם לב כנראה
ובימים שהוא מוציא את הילדה מהגן הוא לחוץ
ואני מתקשרת להזכיר לו
לא רוצה שיהיה לחוץ ככה רק בגלל שקשה לי שהוא לא מעדכן
כשצריך- אין ברירה
להחזיק את ההוצאה מהגן זה סיוט.
אי אפשר לחיות בסיוט כל הזמן, אז מתאימים פתרונות
הפתרונות מעולים למקרים ספציפיים
כמו למשל כשצריך להוציא מהגן
אבל באופן כללי ביום יום זה יותר מורכב
ומכניס לסטרס מיותר
לתגובות כאן.
זה באמת מאוד מבאס
א. הייתי מפרידה את הקשר בין ההגעה שלו לארוחה, או בתלות בין ההגעה שלו לסדר היום. במיוחד אם הוא מגיע כל כך מאוחר. אצלנו הלו"ז הוא של הילדים, והוא מתנהל יחד עם ההורה שבבית, בלי קשר לשאלה מתי ההורה השני מגיע. זה הרבה יותר נוח ולא מחייב לחכות, אלא אם יש אירוע מסויים ואז מתאמים מראש. אבל זה חריג.
ב. כשאת מדברת איתו, את משקפת מה את מרגישה? למה זה קשה לך? מה הצורך שלך בעדכון / זמינות / הגעה?
יותר עוזר (אולי את כבר עושה את זה) לדבר בשפה של מה מפריע לך ולא למה הוא אשם.
ג. מחשבה על חלוקת תפקידים. מצטרפת למחשב של קנמון. האם מתאים לך שזה ככה? האם זה הסיכום ביניכם? כי הגיוני שתהיה חלוקה בין בני הזוג שבזמן שהאחד עובד השני עם הילדים ומתפעל את הבית. אבל בהרבה מקרים זה לא תמיד אותו אחד שמתפעל את הבית, וגם אם כן, יש זמני אוורור שכבן הזוג השני מגיע. השאלה אם זה קורה אצלכם, או שאת פשוט עושה הכל, ואז זה מוסיף לתחושת הקושי והמצוקה כשהוא לא נמצא. אם לא נוח לך עם הסידור הזה, שווה לדבר גם על זה. ממקום של שיתוף ותקשורת.
ד. אומרת בעדינות, לא הייתי מוותרת על זה. זאת אומרת, התגובה שלו חזרה לא נעימה, נכון
אבל אם זה חשוב לך, תנסי למצוא דרך להעלות את זה שוב ולדבר על זה. אני מאמינה גדולה בוויתור בזוגיות, אם זה אפשרי ולא חונק. כאן נראה שזה מאוד קשה לך
אז אפילו שקשה לדבר, לא הייתי מוותרת על פתרון
בעלי בצבא
לפעמים צריך להישאר מעבר מתוקף תפקידו,
עד תקופה של לפני המלחמה גם אם היה צריך להישאר עוד ,לא היה מעדכן ואז גם לא הייתי מתקשרת לשאול כי הייתי בטוחה שהוא בדרך...
אז או שהיה מגיע אחרי כמה שעות או מתקשר מהדרך בחזור ...
אבל כמעט אף פעם לא מודיע שיש עיכוב.
פעם שאלתי אותו ,למה אתה לא מודיע פשוט? שאני אדע למה לצפות ?
אז הוא ענה שהוא לא רוצה להתמודד עם הבאסה שאני מתבאסת על זה ולפעמים נוצר בינינו מתח על זה ולא בא לו ,ולקח כמה שנים טובות עד "ששיחרתי " אותו והבנתי שהכל טוב ושהוא עוד מעט יחזור ולא הלך לנצח ... יש לי תסביך עם עצמי על משהו אישי ולכן כל פעם שהוא כאילו לא מגיע בזמן זה ביג אישיו
בכל אופן תמיד צריך לדבר בפתיחות .תקשורת תקשורת תקשורת.
אימצתי כמה דברים מכאן ופשוט הפריקה כאן הרגיעה אותי
והצלחתי לקבל אותו בלי לכעוס.
פשוט כבר נכנסתי למיטה עם התינוק ואמרתי בצורה יפה שזה מאוד מבאס
שהוא לא עונה ולא מעדכן.
טען שלא עניתי לו (אכן יש לי בעיית קליטה בפלאפון)
הוא ממש התנצל ואמר שהיו סבבים של פגישות
אז לפרוק כאן קודם זה טוב, כי הצלחתי להירגע ולשדר טוב 🙂
וגם להראות שאני לא אשב ואחכה בלי סוף,גם לי יש חיים
ומרגיע לדעת שהוא כן ניסה להתקשר
כי 4 שעות זה באמת המון
שכל לפעם צריכה לשאול
זה כשר?🤓🤓🤓
(כלומר, יש לי לפעמים לקוחות חילונים, אבל אני לא אוכלת איתם
)
אבל יש לי קרובי משפחה חילונים.
מכיוון שהם קרובים שלנו (של אמא שלי, שחזרה בתשובה), הם יחסית בקיאים בפרטים, אבל עדיין קורים דברים על גבול המצחיקים.
פעם אחת דודה שלי שאלה אותי: "והרבנים לא מרשים לכם להפסיק להביא ילדים או לעשות הפסקות מדי פעם?" (לכי תסבירי לה שהרב שלנו בכלל אומר שאנחנו לא צריכים לשאול רב על מניעה...)
ופעם אחרת במפגש עם הורים של דודה שלי (אשתו של דוד שלי), אמא שלה לא הושיטה את היד ללחיצה לבעלי, בעל הזקן הארוך, אבל כן הושיטה יד לאחי, שבלי זקן. הוא התנצל ואמר, "אמנם אין לי כיפה גדולה כמו שלו, אבל גם אני לא לוחץ יד לנשים..." (דווקא אח של דודה שלי כן רצה ללחוץ לי יד לפרדה, והיה צורך להסביר לו שדתיות לא לוחצות ידיים לגברים...)
אבל הסיפור הכי מצחיק שהיה לי לאחרונה - כלומר לא ממש לי, אלא בפודקסט ששמעתי:
אחד מהדוברים בפודקסט רצה להשוות ספרייה של סרטים בבית של מישהו לספרייה של ספרי קודש (מבחינת הכמות), ואמר: "זה היה ממש כמו להיכנס לבית של דתיים, עם כל הספרים של קאסוטו וכל אלה..." (מישהו צריך להסביר לו שדווקא דתיים *לא* לומדים קאסוטו🤦♀️)
זהו, אמרתי את זה.
הוא מתיש אותנו, סוחט אותנו.. פשוט לא כיף איתו. כל האווירה בבית נהייתה סיוט בגללו.
היינו אצל פסיכולוגית טיפול ארוך עזר קצת והכל חזר שוב. ועכשיו אנחנו מחפשים הדרכת הורים טיפולית.
ועצוב לי נורא. הוא הילד שלי, אבל כשהוא נכנס הביתה אני לא שמחה.
אני אמא נוראית, אוף.
לא יודעת אם את מחפשת גם המלצות, אבל אם כן, אז לא מנסיון לצערי אבל מדריכת הורים שאני מאד אוהבת ועוקבת אחריה נקראת מיכל אופנהיים. הרבה מהדברים שהיא אומרת עוזרים לי אפילו בהבנה מחודשת.
ילד מאתגר זה באמת מאתגר, והוא מכניס אותנו למתח תמידי מפני ההתפרצות הבאה, ולכן באמת קשה להיות בנחת כשהוא נמצא.
מציעה לך - רק אם את מסוגלת - לעשות לעצמך רשימה של דברים טובים בו. תנסי לחפור מתחת לאדמה. אפילו רק לכתוב - יש לו עיניים יפות ודברים בסגנון. זה יכול קצת לעזור להרגשה שלך מולו.
ומחזקת אותך באמת לחפש הדרכת הורים טובה❤️
דווקא איפה שההתבוננות היא מעמיקה מוצאים אוצרות יקרים מפז.
אם מה שגורם לך חשש זה השלוף אז לגמרי תרגישי בנוח.
תנסי להיאחז בדברים הקטנים.
וגם לייצר זמן נקי משיפוטיות להיות יחד. זה יכול להיות גם 5 דקות. אבל שאתם נטולי הפרעות וחסמים.
תאמיני שאתם מסוגלים לצלוח את הריחוק ויבואו ימים טובים יותר
🤗
זה קשה ממש להרגיש את ההרגשה הזו שאין כוח לילד שלך, ואת לא אמא נוראית, לאמא נוראית זה לא היה מזיז!!!
דבר שני, אם תרצי לכתוב מאיפה את אולי אוכל לסייע במציאת פסיכולוגית מתאימה
ברוך ה' הבייבי ישן כאן לידי. מסתכלת ולא מאמינה שהחיים השתנו בצורה כל כך משמעותית ועד לפני שמונה ימים הוא היה בתוכי ולא הכרתי את הדבר המופלא הזה.
אז לידה שניה, בבית ילד בן שנתיים.
כל ההריון התפללתי ללידה טבעית בגלל שאת הגדול ילדתי בשבוע 42 עם זרוז, ובעצם לא חוויתי את ההרגשה של צירים טבעיים.. שבוע 39 פלוס 3 נכנסת לשרותים ורואה הפרשה קצת צמיגית, אבל כל ההריון היו לי הפרשות אז לא ידעתי אם זה אומר או לא. בכל אופן מעדכנת את אמא שלי ומכינה סוף סוף תיק ללידה.
למחרת סובלת קצת מכאבים, ובערב כשאני משכיבה את הגדול פתאום קולטת שזה שאני מרגישה צורך לשרותים כל כמה דקות זה בעצם ציר. מתרגשת ומתחילה לתזמן, זה כל רבע שעה בערך. הכאב עצמו של הציר כמעט לא מורגש ומה שבעיקר אני מרגישה זה לחץ רציני.. לא זוכרת שהיה לי את זה בצירים של הזירוז וזה מוזר לי.
הולכת לישון ומעדכנת את אמא שלי שכנראה זה יקרה בימים הקרובים. אמא שלי קבעה נופש לשלושה ימים הקרובים ואמרה מראש שהיא תצא באמצע אם אצטרך.. חבל לי שתפסיד ואני ממש מקווה שהלידה תחכה שלוש ימים. קראתי פה בפורום על הרבה נשים שלפני לידה היו להם כמה ימים של צירים ואני חושבת שזה יהיה המצב אצלי.
שוכבת במיטה ומתמודדת עם הציר שמגיע בעזרת נשימות. בהריון הזה לא היה לי כח ומוטיבציה לעשות קורס הכנה ללידה וההכנה היחידה שעשיתי זה לקרוא פה על דרכים להתמודדות עם צירים, השיטה של הנשימות של @בארץ אהבתי נראה לי.
מנמנמת קצת, ובערך בחמש הצירים נעשים קצת יותר כואבים ואני מתעוררת מכל ציר וממשיכה לנמנם ביניהם.
בערך בשבע הצירים מתחזקים ומצטופפים, אני מעדכנת את אמא שלי שאולי היום זה היום ומבקשת שתיקח לי את הגדול כדי שלא יראה אותי עם צירים. אחרי כמה דקות הוא קם ואני מחבקת אותו חזק חזק ומתרגשת כל כך כשאני חושבת על השינוי שאנחנו עומדים לעבור.. פתאום יש ציר, אני סוגרת עיניים חזק ומתחילה בנשימות ומחכה לעבור כמה שיותר מהר את הנשימה השניה - שלישית שהיא שיא הכאב ומשם הענינים מתחלשים.. הבן שלי רואה אותי נושמת בקולניות ומוציאה אויר בקול נמוך, נבהל ומטפס עלי מנשק ומחבק ומרגיש שמשהו לא תקין קורה. אני אורזת לו מהר בגדים בשקית ומתקשרת לאמא שלי שתבוא לקחת אותו, מתפללת שזה יהיה לפני הציר הבא.
אמא שלי לוקחת אותו ועכשיו אני פנויה נפשית לחוות את הדבר המרגש שקורה, אני במצברוח מצויין, מרגישה באורות כזה, קצת כמו על איזה סם. נכנסת להתקלח ובטוחה שזה יעזור לי מאד כמו שתמיד מים משככים כאבים, בפועל האמבטיה עושה לי עצבים וקוצר רוח, אני לא יודעת למה ואיך אבל מהרגע שנכנסתי רק בא לי לצאת ואני אחת שמאד אוהבת אמבטיות ארוכות.. מחליטה לזרום עם התחושות שלי ויוצאת. שמה ניגוני חבד להרפיה, מחשיכה את כל הבית ומתחילה להתנסות בתנוחות שיקלו עלי את הצירים. מנסה להעזר במשקופים, בקירות, על הצד במיטה ומשום מה הגוף שלי רוצה רק להיות על הרצפה אבל זה לא נוח לי כי אני לא מצליחה לנמנם תוך כדי והייתי עייפה.. המוזיקה והחושך משרים עלי תחושת שינה.
כל ציר שמגיע אני מעבירה בחמש נשימות וכל נשימה חושבת על דבר אחר שאני רוצה להודות עליו לה' - על בעלי, ההורים שלי הילד שכבר יש לי והילד שעתיד לבוא, על הלידה שקורית בצורה טבעית כמו שכל כך רציתי, על הבריאות, הבית והחיים.
אני מתיישבת בשלב כולשהוא על הספה ומשום מה נוח לי להעביר שם את הצירים. הצירים מתחזקים ובכל ציר יש לי לחץ חזק מאד מאד למטה. משהו בלב שלי אומר לי שהעוצמה של הלחץ חריגה.
בנתיים אני בקשר כל הזמן עם אמא שלי ואנחנו מסכמות שתגיע בעשר להעביר איתי את הזמן. הניגונים מרגשים האווירה נעימה מאד ואני ממש מרגישה שאני מתקדמת.
בעשר אמא שלי מגיעה ואנחנו מנהלות שיחה נעימה שכל כמה דקות אני פשוט מתנתקת ומעבירה את הציר, מקפידה מאד להיות רפויה ולחשוב רק על הציר הנוכחי.
באחד עשרה הסבלנות שלי נגמרת ואני מבקשת מאמא שלי לצאת לבית רפואה כי אני רוצה שמשהו יזוז. אמא שלי טוענת שאני ממש לא נראית עם צירים משמעותיים ושאולי כדאי לחכות אבל אנימרגישה שמשהו צריך לזוז וחייב לעשות פעולה משמעותית כדי להזיז אותו.
אנחנו נוסעות רבע שעה לבית רפואה, בדרך יש כמה צירים שאני מעבירה בצורה טובה ברכב ואז עוד איזה עשר דקות מחפשות חניה.
נכנסות לקבלה ולוקחות מספר, הכל לוקח הרבה מאד זמן ואני תוהה מה עושים עם מישהי שמגיעה במצב קרוב יותר ללידה, האם היא גם צריכה לחכות בתור? אני מעבירה בקלות יחסית את הצירים אבל יודעת שהם יותר כואבים ומשמעותיים ממה שנראה מבחוץ. מקבלים אותנו ומבקשים לחכות שוב בחדר ההמתנה, שם אני יושבת על כדור פיזיו וזה מקל מאד. מחכות עוד איזה חצי שעה ואז מקבלים אותנו לחדר ואחות מעצבנת מגיעה ומודיעה שמתחילים מוניטור, אני אומרת לה שיש לי צירים כאובים ואיך אני יעביר צירים בשכיבה אבל היא אומרת אז תתרוממי קצת ויוצאת מהחדר.
אני מחכה חצי שעה, בכל ציר אני נשכבת על הצד ומעבירה את הציר, הוא כואב אבל נסבל ברוך ה'. אחרי חצי שעה אמא שלי הולכת לקרוא לאחות אבל הן עמוסות ואומרות לחכות.. אחרי שעה ועשרים שאני במוניטור מגיעה סוף סוף אחות לשחרר אותי. היא מעיפה מבט על המוניטור ואומרת שזה צירים לא כל כך רציפים, והאם אני מרגישה צירים.. אני אומרת לה שבטח ומבקשת לבדוק אותי. היא מכניסה את היד ואז הפנים שלה משתנות והיא אומרת את בפתיחה 4 וחצי כבר מחיקה 80 90 אחוז, זה מעולה.
אני מתרגשת מאד. הלידה שחלמתי עליה מתקרבת ואני שואלת את האחות על האופציות שמתאפשרות אצלם בלידה. היא מסבירה לי שיש מרכז לידה טבעי ששם אין שום התערבות ואי אפשר לקבל גז צחוק או משהו אחר, זה מתקיל אותי כי כן תכננתי ללדת בלי אפידורל אבל עם גז צחוק אבל אני זורמת ואומרת לה שאני רוצה לנסות לידה במים.
זה נראה שהיא קצת מתפלאה, מספרת לעוד כמה אחיות ואז אומרת לי שאני צריכה לקבל אישור מהרופאה. נכנסת לחדר עם שתי רופאות והן צוחקות עלי שאני ממש לא נראית בפתיחה 4. אני רגועה רגועה, במצב רוח מצויין, צוחקת איתן, ורק כל כמה דקות כאילו מתנתקת ומעבירה ציר עם נשימות חזקות.
הרופאה בודקת את הנתונים שלי ורואה שעשיתי הערכת משקל רק בשבוע 32 והן צריכות הערכת משקל עדכנית יותר. הרוםאה מבקשת שאשכב כדי שתוכל לעשות לי הערכת משקל אבל מיד כשהיא מתחילה היא פולטת קריאת התלהבות ואומרת שהראש של התינוק ממש ממש למטה והיא לא יכולה להעריך בצורה כזאת. עכשיו אני מבינה מה זה הלחץ החזק שאני מרגישה ושמחה שבעזרת ה' לא אצטרך ללחוץ הרבה זמן. אני עוברת לטכנאית שתנסה לעשות היא הערכת משקל והיא מנסה מה שהיא יכולה ואומרת לי מראש שהנתונים לא מדויק כי התינוק ממש למטה. הוא יוצא קטן יחסית וזה בסדר.
הרופאה מסבירה לי שנכנסים למים מפתיחה 6, ושולחת אותי להעביר עוד צירים בחדר עם מקלחת. בהתחלה אני מעבירה את הצירים על כדור פיזיו.. אמא שלי משכנעת אותי בכל ציר לדמיין איך התינוק יורד ולעשות תנועות עם האגן כדי שיתברג טוב אבל אני משום מה קשה לי לחשוב בציר על התינוק זה מרכז אותי בכאב ואני מעדיפה לדמיין דברים אחרים לגמרי כדי להסיח את הדעת מהכאב. מדמיינת את הפנים המתוקות של הבן שלי, את ההרגשה כשהוא נותן לי נשיקות, את החיוך שלי, חושבת ומודה לה' על דברים טובים שקרו לי בחיים ובאופן כללי המאמץ על מה לחשוב בכל נשימה עוזר לי ממש להעביר את הציר. אחרי עשרים דקות בערך אני נכנסת למקלחת. בהתחלה המים באמת מטשטשים ועוזרים לצירים אבל מהר מאד הצירים נהיים כואבים יותר והמים כבר לא עוזרים. בכל ציר יש לי בערך 3,4 שניות שבהם הכאב גדול מנשוא ואני לא יכולה יותר, בשניות האלה אני מרגישה שדי. די. די. אני לא יכולה לעבור את זה יותר, והרגע אפידורל. אני עוברת את הכמה שניות האלה ואז ההרגשה היא אחרת שאני יכולה ומסוגלת, אבל הכמה שניות האלה פשוט מפחידות אותי בכל ציר מחדש..
אחרי חצי שעה בערך אני אומרת לאמא שלי שאני ממצה את המקלחת ואחרי זה נבדקת, אם יש פתיחה משמעותית אני הולכת על לידה במים ואם לא אני אקח אפידורל..
הצירים כבר כואבים ממש ממש. כל ציר זה קצת כמו מלחמה לעבור אותו. הנה עברתי עוד אחד. עוד אחד. ועוד. לפעמים אני מצליחה להתמודד עם הצירים עם מחשבות טובות ואז אני מרגישה ניצחון ולפעמים הציר פשוט מפרק אותי ואז אני מתייאשת..
יוצאת מהמקלחת ומבקשת להבדק, מגיעה רופאה ובודקת ואומרת שאני בפתיחה 5 והעובר התמקם קצת יותר טוב אבל צריך עוד כמה צירים טובים משמעותיים כאלה כדי להעלות פתיחה. זה מייאש אותי ממש במיוחד שאני שמה לב שמרוב הכאב הגוף שלי כבר לא מצליח להיות משוחרר ואני קפוצה ולחוצה.
אני מודיעה לאמא שלי שאני רוצה אפידורל ומיד כשמוציאה את המילים האלה מתחילה להתרגש. בלידה של הגדול האפידורל היה החלק הכיף של הלידה, בלי הכאבים, נמנמתי שרתי וצחקתי בפתיחה רצינית מאד. ואני אומרת לאמא שלי יאללה לוקחים אפידורל הכיף מתחיל..
אמא שלי הולכת להודיע לאחיות, הם נראות מאוכזבות שאחרי שעברתי את כל התהליך ויש לי כבר אישור מהרופא זה מה שאני בוחרת אבל אני ממש שלמה עם עצמי ומרגישה שזה יהיה לי טוב. אמא שלי הולכת להביא מדבקות מהקבלה ואני מרגישה שברגע שהחלטתי על אפידורל אין טעם בעוד רגע אחד לסבול.
אני מתקדמת עם המיילדת לחדר לידה, בדרך תוקף אותי ציר עוצמתי אני נכנסת לחדר לידה ומיילדת מבוגרת מקבלת אותי ומבקשת ממני להחליף בגדים אחרי כמה שניות תוקף אותי ציר מטורף מטורף ופתאום אני צועקת צעקות גדולות כמו בכל סיפורי הלידה הקלאסיים. מרגישה לחץ מטורף למטה ובטוחה שאני חייבת לעשות שרותים הרגע, מדדה לשרותים ופתאום עוד ציר. אני יושבת על האסלה ומפחדת שיפול לתוכה התינוק שלי. הלחץ חזק חזק חזק.
אמא שלי מגיעה ואני בוכה לה שהצירים נהיו לא נורמליים ואין מצב שאני עוברת את זה. באמצע הדיבור תוקף אותי עוד ציר עוצמת אני צורחת מכאבים ומתחננת לקבל אפידורל הרגע. המיילדת אומרת בנחת שהיא קראה למרדימה וזה יקח זמן. אני מרגישה בכל ציר שאני הולכת למות ומליון סכינים מבתרים אותי בבת אחת, מרגישה לחץ לעשות צואה, מרגישה ממש שעומד לצאת לי.
המיילדת אומרת פתאום שזה יקח לפחות עוד חצי שעה עד שהאפידורל יגיע כי צריך שהבדיקות דם שלי יגיעו מהמעבדה. אלא אם כן יש לי משהו עדכני מהשבועיים האחרונים. אני מרגישה שעוד רגע אני באמת מתה ואומרת לה שיש לי למרות שאני יודעת שעשיתי בדיקות דם לפני חודש. בין הצירים מתאמצת לפתוח את האפליקציה של כללית ולא מוצאת את הבדיקות. הצרחות כאב שלי מסבירות לה כשנראה שאין אפשרות לחכות עוד והיא מעלימה עין מהעניין. סוף סוף המרדימה מגיעה ואניצורחת לה שבבקשה תביא לי אפידורל דחוף. הכאבים כל כך עזים שאי אפשר לתאר ובעיקר אני מרגישה לחץ מטורף למטה. היא אומרת באדישות שהיא הולכת להביא את הציוד שלה ואז תוקף אותי ציר מטורף אני כורעת ואומרת לאמא שלי שאני הולכת לעשות כאן על הרצפה ולא אכפת לי שזה ילכלך הכל. משום מה לא מצליחה להבין שהרגשה כזאת זה אומר שהתינוק עוד רגע יוצא. אני צורחת להם שאני לוחצת לא אכפת לי מה קורה וברוך ה' הציר עןבר אבל מיד אחריו מגיע ציר נוסף.
המרדימה מגיעה ואני בוכה לה שבבקשה תזדרז אני חייבת אפידורל, היא מבקשת ממני לשבת על המיטה ואני בקושי מצליחה אבל הצורך העז באפידורל גורם לי לעשות את הבלתי יאמן. היא מזריקה ואני תופסת חזק בידיים של אמא שלי כי אני באמצע ציר נורא ואז היא אומרת לי שהיא שמה קצת למעלה ויכול להיות שיהיו לי כאבי ראש אחרי הלידה. באותו רגע לא מעניין אותי כלום, אני בקושי שומעת אותה רק מחכה שיעבור כבר. מגיע ציר את חציו הראשון אני מרגישה בעוצמת ואת החצי השני כבר פחות מרגישה. הכאב מתעמם מייד וסוף סוף אני יכולה לנשום ולהרגע. אחרי פחות מדקה המוניטור מתחיל לצפצף. המיילדת מעיפה מבט דואג במוניטור ואז מבקשת לבדוק אותי כי יש האטות בדופק וזה אומר או שיש בעיה או שהתינוק כבר יוצא. ובאמת אני בפתיחה מלאה. מסתבר שכל הדקות האחרונות היו כבר בצירי לחץ וזה מרגיע אותי להבין אתזה.
אמא שלי מתרגשת ומתחילה לבכות. היא אומרת לי הנה התינוק שלך מגיע.. אבל אני צריכה קצת לנוח אחרי הדקות האחרונות ומבקשת עוד לא להתחיל בלחיצות.
אחרי כמה דקות אני לוחצת ומרוב כל המתח של זמן הזה לא מצליחה ללחוץ טוב, המיילדת מנסה לכוון אותי ואני פשוט מודעת לזה שמשהו לא הולך לי. אחרי כמה לחיצות כאלה המיילדת מתייאשת מתיישבת על הכסא ואומרת לי ולאמא שלי כנראה שזה יקח עוד הרבה זמן.. בלב שלי אני יודעת שזה לא נכון ושכמה לחיצות ממוקדות יוציאו את התינוק. ובאמת מגיע ציר אני לוחצת ולוחצת ועוד ציר קטן ופתאום מרגישה משהו יוצא ממני וזה התינוק שלי. אני אפילו לא רואה את הפנים שלו אבל מחזיקה אותו הפוך רק בגב וכל כך מאושרת תודה לה' תינוק בריא ושלם כמו שהתפללתי. פחות משעה אחרי שהייתי בפתיחה חמש.
אחרי כל המאורעות האחרונים אני מרגישה שחייבת לנוח, התינןק לא כל כך בקטע לינוק והמיילדת מנסה לעזור לי עד שמתייאשת. אני מבקשת שיקחו לי את התינוק ונחה קצת, יש לי קרע קטנטן פנימי ותופרים אותי לוחצים לי על הרחם וזה כואב אבל מוציא כמויות של קרישי דם ומעבירים אותי לחדר התאוששות.
המשך סיפור האשפוז עוד מעט
מזל טוב!! איזו גיבורה את!!!!
ואיזה כיף להיות אחרי!
כתבת ממש יפה ומרגש..
נשמע ממש חוויה לא פשוטה הצירים שבאו פתאום ככה. הזדהתי מאד עם הצירים הסיוטיים בזמן האפידורל..
יאללה מחכה להמשך..
מזל טוב!!
כל הכבוד לך כמה כוחות נפש!!
רק.. סליחה אשני אומרת- אבל איך הם לא הבינו שזה צירי לחץ???😉 זה ההכי קלאסי לש צירי לחץ מה שתיארת .. ובדר''כ בודקים פתיחה לפני אפידורל ולא נותנים בפתיחה מלאה לרוב..
ואם זורם לך לכתוב בפרטי איפה ילדת?
רצו לבדוק אותי האמת אבל צרחתי שאני עולה למיטה רק בשביל אפידורל
ילדתי באסף הרופא
ומיילדת מנוסה אמורה לזהות שכשמישהי שהתמודדה מהמם כמוך עם צירים כל הזמן פתאם יצשתפנית לשתצעקות ולחץ והיסטריה לאפידורל והרגע
זה 99אחוז אומר פתיחה מלאה עכישו או בעוד 2 דקות
ברור שאם את בוחרת באפידורל זה זכותך המלאה
אבל בשלב הזה לרוב מיילדות יציעו לנסות כבר לבד כי י ש מצב ש3 לחיצות הוא בחוץ ועד שהאפידורל משפיע.. לפעמים לוקח יותר זמן
קיצר
מטורף הסיפור שלך ועכשיו קראתי על האשפוז אימאלה איהז סרטטטט
את באמת גיבורה אמיתית
ואגב.. מישהי המליצה לי לפני הלידה הקודמת שלי על הבי''ח ההז.. ולפי מה שתיארת הוא נשמע לי יחסית עמוס- גישה לא טבעית...או שזה סתם נדמה לי?
ילדתי שם ובשערי צדק. אסף הרופא היו משמעותית טובים יותר.
בשערי צדק היה לי סיבוך שראו כבר בהריון ואחרי הלידה החמיר. אף רופא לא בדק אותי כל האשפוז. אני התחננתי לאחיות שיקראו לרופא שיראה אותי וכל פעם מחדש הן הופתעו שאף אחד עוד לא הגיע. בסוף סרבתי להשתחרר עד שיבדקו אותי. אחרי שסוף סוף הגיע רופא הייתי מאושפזת עוד שבוע עד שהסיבוך נפתר.
באסף הרופא, בלידה הראשונה באמת לא ידעתי לדרוש דברים והיה פחות מוצלח. לא דחפו התערבות, אבל היה פחות יחס כי לא נראתי כאובה וכשלקחו את התינוקת לתינוקיה לא הסכימו להביא לי אותה עד הבוקר (9 שעות מהלידה) כי לא היה מקום בביות מלא. אבל בלידה השניה ידעתי לעמוד על שלי ולא היו דברים כאלו. ובשתי הלידות היה ביקור רופא פעם ביום והעברת מידע בין צוותים רפואיים
אבל באסף הרופא אני תמיד שומעת סיפורים לכאן ולכאן יש כאלה שממש ממש לא מרוצות ויש כאלה שממש כן
אם מישהו לוקח ממני את התינוק ולא נותן לי- בלי סיבה רפואית אמיתית..זה מבחינתי ממש הדבר שהכי מרתיח אותי ברמת המוכנה לתבוע אותם כי אין זכות למנוע מאמא להיות צמודה לתינוק שלה אם היא רוצה . אז מה אם אין מקום בביות מלא? אז תשהיה איתך איפה שאת. זה לא אמור לפגוע בך אם להם אין מקום.
לקחו אותה לבדיקות ואז עד שקיבלתי חדר לקח זמן.
כשבעלי הלך לקחת את התינוקת אמרו לו שבלילה אי אפשר והוא פשוט הלך הביתה 🫣
כשביקשתי שוב אחרי שעה הם רצו שאבוא לקחת לבד ולא יכלתי לקום עד שאחות תבוא לעזור לי (נהלים) ואף אחות לא היתה פנויה למלא זמן.
אבל כמו שכתבתי, בלידה השניה למדתי להתעקש על דברים והיה ממש טוב שם. לידה טבעית, חדר עם שניים, התינוק היה איתי כמה שרציתי, בדיקות לכל מה שצריך ואחיות נגישות.
ולא מכבדים את הבקשה שלך
ממש רגיש
ומדהים שלמדת לבקש ולדאוג לעצמך זה מהמם
ומעניין ..בכללי י ש להם גישה טבעית או פחות?
והעומס 'ם- זה ככה לרוב שעמוס?(תמיד יכל להיות ..אבל יש בתי חולים יותר עמוסים ויש פחות)
בעלי מגיע עם מגש סושי ענק, אנחנו נחים קצת בהתאוששות, התינוק ישן.
מביאים אותי לחדר, חדר פרטי וענק. ביקשתי להיות באפס הפרדה. אני מצליחה להניק את התינוק ברוך ה' ועונה קצת לאנשים בוואצפ.
הולכת לישון וקמה עם כאבי ראש מטורפים, מרגישה כאילו הניחו לי בית על הראש. כאילו הרדימו לי את הראש. לא מצליחה להזיז אותו לא מצליחה להסתכל למטה כלפי התינוק, לא מצליחה בקושי לקום מהמיטה. אבל ברגע שאני מניחה את הראש ישר על המיטה בלי כרית אפילו הכאב נעלם.
מעדכנת את האחות מגיעים לבדוק אותי, בדיקות דם וכו' ואחרי כמה שעות מגיעה רופאה מרדימה לדבר איתי.
מסתבר שבגלל שלקחתי אפידורל בפתיחה מלאה היתה סטיה וזה גרם לנוזל מחוט השדרה לנזול לראש. הרופאה אומרת שזה קורה לפעמים וזה סיבוך די נפוץ של האפידורל ושאפשר להכנס למן ניתוח כזה שבו מחדירים דם מהוריד למקום של האפידורל וזה יוצר קריש דם וסותם את החור. או שאחכה שבועיים בערך עד שיעבור בעצמו.
אני מותשת, סחוטה נפשית ופיזית ואין לי כח לשום סיבוכים, באופן כללי פרוצדורות רפואיות מאיימות עלי מאד. אני אומרת לרופאה שאני מעדיפה לחכות ולא רוצה לקחת סיכון.
הרופאה הולכת ואני בוכה ובוכה, לא יכולה לזוז בכלל מרגישה כל כך מוגבלת, התינוק ישן ושקט ומוסיף לי יסורי מצפון. מתקשרת לרופאה קרובת משפחה להתייעץ והיא ממליצה לעשות את הניתוח הזה.
כמה שעות בלתי נסבלות עוברות. אני לא יכולה לקום מהמיטה, לא יכולה לזוז בכלל, מניקה בלי לראות את התינוק. מגיעים לעשות לו את הבדיקה שבכף הרגל ועני לא יכולה אפילו להיות לידו מרוב הכאב.
באיזשהו שלב החלטתי שאני רוצה לעבור את הניתוח הזה והודעתי לאחות היא עדכנה את הרופאה ותוך כמה שעות כבר הורידו אותי לחדר ניתוח.אני יומיים אחרי לידה, צריכה להפרד מהתינוק החדש שלי, מרגישה כל כך מבואסת שגם לקחתי אפידורל שלא ממש עזר לי ובאמת את כל הלידה עברתי בלעדיו, וגם נפלתי על הסטטיסטיקה של אלה שהאפידורל מסתבך להם.
נותנים לי חלוק, מורידים את כל החפצים האישיים ואני כל כך לבד. האווירה של חדר ניתוח מאיימת וקרה, אני רק רוצה שיגמר.
מכניסים אותי לחדר ניתוח, ממש כמו בכל הסיפורים עם מנורות גדולות מעלי והמנתחת מסבירה שזה לא בהרדמה כללית, אני פשוט צריכה לא לזוז ולהגיד לה מתי שאני מרגישה לחץ חזק. אני רועדת כולי, מרגישה חשופה ומפוחדת. כבר לא יודעת אם באמת כואב לי או שאני מדמיינת שכואב. בוכה בלי הפסקה ובאופן כללי מרגישה שקילפו מעלי את כל השנים שלי וחזרתי להיות ילדה קטנה.
הניתוח נגמר, אני צריכה לשכב שעתיים על הגב, מכניסים אותי לחדר התאוששות ואני מעבירה את הזמן בלהקשיב לכל סיפורי הניתוחים הקיסריים של הנשים בחדר. ברוך ה' הזמן עובר מהר ומחזירים אותי למחלקה, המלאך הקטן שלי ישן כל הזמן ולא היה רעב כמו שחששתי.
אני מנסה בזהירות לקום מהמיטה וברוך ה' הכאבי ראש עברו לגמרי! מרגישה שקיבלתי את החיים מחדש. לא מפסיקה להודות לה' על הנס הזה. פתאום מרגישה כמו יולדת רגילה, קצת חלשה אבל חיה ומתפקדת. אנחנו נשארים במחלקה עוד לילה ולמחרת בבוקר משתחררים בשמחה.
אני הולכת לבית החלמה לכמה ימים להתאושש והחוויה מוזרה אבל אני נחה כמו שצריך וחוזרת מיד לברית שמחה בריאה ומאושרת.
לא רצתי לכתוב קודם כדי לא לבאס וגם ילדתי רק קיסרי, מרשה לעצמי כי כבר כתבת את הבאסה. זה ממש היה נשמע לא להיט שנתנו לך אפידורל בשלב הזה ורק מלקרא סיפורי לידה היה די ברור לי שאת בסוף אז הן בטח אמורות לדעת.. וגם סתם לא היו נשמעים סופר קשובים ואת היית ממש מלכה מודעת לעצמך ברמות. מזל שעשית את הניתוח הזה מה שזה לא היה ושזה הועיל ושהצלחת אח''כ לנוח ולהתאושש ולהיות בטוב. רק בריאות ונחת.
קשוח
ב"ה שעכשיו אתם בסדר
ואיזה באסה עם הסיבוך!!! זה באמת סיבוך נפוץ אבל סיוטי🤦 טוב שאת אחרי!!🩷 התאוששות קלה וטובה💓
אחרי מעשה קלטתי שהם באמת לא היו קשובים
וגם לא התנצלו אפילו פעם אחת על האפידורל שהם שמו לא טוב..
קראתי בנשימה עצורה
הרבה מזל טוב!!!
שלום. אשמח לעצתכן..
אנחנו זו''צ, עוברים עוד מעט דירה ומתלבטים בין 2 אופציות...
א. דירה קטנה וחמודה, היתרון שזה קומת קרקע, החיסרון שזה חדר וסלון.
ב. דירה גדולה, 3 חדרים, חסרון שזה קומה 3...
מבחינת כשיהיה הריון ואח''כ תינוק, מה עדיף? לסבול קומה 3 בלי מעלית אבל יהיה עוד חדר או להסתדר כמה שאפשר עם תינוק בחדר ובלי שידת החתלה וכו'?
או שיש עוד נקודות שלא חשבתי עליהן?
ואם הדירה של החדר וסלון- עד איזה גיל של התינוק זה עדיין אפשרי ואם יש טיפים איך לסדר את זה...
תודה!!
יש לנו כיסוי מיטה שפורסים על המיטה בבוקר, ועליו אני מחתלת (וגם שמה משטח התחלה חד"פ מתחת לילד - משתמשת בו כמו רב פעמי עד שכבר מתלכלך או מתבלה...)
גם אני אף פעם לא הרגשתי שחסר לי שידת התחלה...
שאלתי רב אם צריך לצום והוא הפנה לרופאה שלא ממליצה
ומפה מתלבטת מה לעשות כי באופן כללי היא לא בעד צום בהריון.
מישהי שגם פסקו לה בהריון עם סכרת לא לצום?
גם לא ביום כיפור
אבל אולי זה תלוי כמה את מאוזנת
צום עם סוכרת הוא מסוכן, וצום עם סוכרת בהיריון הוא מסוכן כפול 2.
בכל ספר הלכה שפתחתי סוכרתיים הם הדוגמה הראשונה לחולה שפטור מצום..
יש סיכון לנפילת סוכר, או התייבשות שתביא לצירים מוקדמים.
בתשעה באב אין שיעורים, אז לפחות תשתי כמו שצריך.
ואוכל יכולה להסתפק במינימום שצריך.
בע"ה בבריאות ובשמחה!
אפילו ביום כיפור אני שותה ואוכלת לשיעורים..
אם תצטרכי תפני למכון פועה, יש להם הנחיות מסודרות.
גם לי הנחו בסוכרת הריון לאכול לשיעורים גם ביום כיפור, זה קצת מוזר אבל ידעתי שזה בשביל העובר.
כולל כיפור שלא צמתי בו.
הרב הנחה אותי איך לאכול לשיעורין.
והיתה לי סכרת מאוזנת.
אני גם מכירה שלא צמים בכלל כמו שהשאר כתבו פה
ביום כיפור שיעורים, צריך הדרכה של רב ורופא ירא שמיים איך
שזה לפעמים תלוי ב''עד כמה חמורה הסכרת"
היו פעמים שצמתי כיפור
והיתה פעם ששתיתי לשיעורים מרק טחון
בשני המקרים הייתי על דיאטה בלבד, ללא הזרקת אינסולין
בשניהם.
חידשו לי..
לקראת כיפור אתייעץ בע"ה
של אטתה שנה, והסוכר שלי ירד נמוך.
כששברתי את הצום באזור 11-12 על משהו ממש סביר (כריך מלחם מלא) הסוכר קפץ ממש גבוה.
זו הסיבה שסכרתיים צריכים לאכול כל 3 שעות.
אז התיעצתי עם רב והוא אמר בכיפור לצום בלילה ולשתות שיעורים מרק מזין בבוקר.
אבל בהריון שלפני כן עם סכרת הריון לא היתה לי בעיה כזו, וכיפור עבר מצוין. וגם ההריון שלפני לפני.
כנראה המצב החמיר באחרון...
לכן זה ממש לא גורף.
מי שמזריקה אינסולין זה יותר בעייתי לצום למיטב ידיעתי.
הכי טוב להתיעץ עם רב לפי המצב שלך.
בהנקה למשל אני צמה רק בלילה
בהריון אני צמה כי יחסית קל לי לצום
מי מצטרפת?
תינוקי תירדם כבר!
הרדמתי את התינוק והתחלתי לנקר, אז הלכתי למיטה באמצע הצהריים עם הילדים... ישנתי שעה, התינוק ישן, בן שנתיים וחצי נימנם לידי והגדול העסיק את עצמו וגם קצת נימנם בספה...
היה נצרך כל כך!
בהצלחה לנו בהשכבות אחרי זה 😉
וואי מ19:00 אני מנסה להרדים אותה
הילדה הצטננה האף סתום היא לא מצליחה לשתות בקבוק
צרחות ועצבים
התינוק מצטרף אליה
ב''ה עברה כבר שנה מהקיסרי חירום, אך הצלקת עדיין מורגשת ומציקה מאוד
זה תקין? יש איך להקל?
איך זה מרגיש - כמו דקירות כאלה?
את מרגישה אותה כל הזמן או רק מדי פעם?
מההיריון האחרון והמשכתי ככה גם אחרי הלידה (קיסרי רביעי).
מדי פעם אני מרגישה דקירות כאלה בצלקת - זה מלחיץ בזמן אמת, אבל בסופו של דבר זה תקין.
אם אלה ממש כאבים שמפריעים לתפקוד - הייתי בודקת את זה...
בריפוי בעיסוק פיזיקלי.
מטפלים בצלקות עם מדבקות סיליקון ועוד ..
עשיתי היום העמסה של מאה.
ויצאו לי תוצאות גבוליות שבשום הריון לא יצא לי ככה. מבאס ברמות.
לא מצליחה להתרומם מזה שנכנסתי לסכרת. ובדיקות ומעקבים . איך שורדים את זה???
בדיקה ראשונה יצא 92(צריך עד 95)
בדיקה שניה יצא 163 (צריך עד 180)
בדיקה שלישית יצא 141( צריך עד 155)
בדיקה רביעית זה אקבל מחר תשובה .
אבל הבדיקה בצום! אוף אוף אוףףף
זהו זה נקרא סכרת?
למרות שהייתי בהריון בסיכון מאלף סיבות באמת משמעותיות מהסכרת הכי התבאסתי
בפועל זה היה הריון שירדתי מלא במשקל ולא עליתי כמעט וכולם החמיאו לי שאני נראית מהמם, וב"ה התלחתי להיות מאוזנת לגמרי עם תזונה
שזה מהמם ברור
אבל קשה לי לעכל את זה
ובכלל תפנה אותי בטח להריון בסיכון וזה כבר אין ליד הבית ויטרטר אותי יותר ובכללי מרגיש לי שהכל נהיה מסובך
זו לא סכרת כי את צריכה שתי חריגות
ממני, שרק לפני יומיים גיליתי על סכרת ועכשיו בגמילה מסוכר 😔
כן אבל הראשונה גבוה ממש
לכן אני לחוצה
זה השתנה ומספיקה חריגה אחת כדי לתת אבחנה של סכרת
