גם בלי מלחמה, ובלי פסח, ובלי אזעקות מתישות ומעיקות שהורגות את הלילה שכבר נשאר מהקימות וההתעוררויות.
התקופה הראשונית של אחרי הלידה היא באמת באמת כובלת. אני חושבת שגם נפשית יש צד שבנו שנכבל לתינוק. זה מילה קשה קצת, אבל היא באמת כזאת כי יש צד ממש הישרדותי כזה. וגם טכנית, במיוחד אם התינוק יונק, וגם כי את צריכה באמת לנוח אחרי לידה, ואת תצאי לנשום אוויר ותחזרי בוכה כי אין לך כוחות ללכת יותר, והנתון הוא שאת צריכה להיות במיטה בבית גם אם את רוצה המון דברים אחרים. אבל הנתון הוא גם שאי אפשרררר לנשוווםםם כשכל עולמי הפך להיות הדרך מהמיטה למטבח לסלון ולמיטה בחזרה. צריך בשביל הבריאות לצאת ולנשום ולהתאוורר, אבל יש קול פנימי שלנו בעצמו מתנגד לזה - לפני הסביבה, לפני הנתונים מה מאפשר ומה לא...
זה ממש שני צדדים מנוגדים שאני מרגישה מאד חזק בתקופה של אחרי הלידה.
ועכשיו תוך כדי מלחמה, והילדים שבבית בלי מסגרות, אמאלה כמה מתיש זה נשמע. צריך כוח מינימלי כדי לעמוד על שלך ולהגיד, העולם יסתדר אני יוצאת. צריך טיפת אנרגיה בשביל לשלוף את עצמך מהמעגל, כי המעגל הזה מאד מאד חזק.
ומאיפה יהיה לך כוח אם לא יכלת לנוח רגע, ומאיפה יהיה לך כוח אם חלק כזה גדול מהחופשה שלך הוא בכלל מלחמה מתישה כזאת, וילדים מטורללים, ונקיונות פסח, ופסח?? באמת תקופה קשה מאד לחופשת לידה.
והנה יש איתך בבית עוד מישהו שנקרא בעל 
והוא באמת באמת מהותית פחות כבול ממך. במיוחד אם את מניקה, אבל גם אם לא - הוא בכוחותיו כרגיל, העולם הפנימי שלו לא מלא בתינוק חדש כמוך - אני חושבת שזאת עובדה פשוטה, כי הוא אבא ואת אמא. והוא לא חווה את התרסקויות ההורמונים, ולא מיליון דברים אחרים.
וזה המציאות, וברור שככל שתרגישי שאת כבולה בבית את יותר תשימי לב לכמה שהוא לא כבול.
אז הלוואי שתמצאי לעצמך כוחות לשחרר את עצמך קצת החוצה לנשום, במיוחד עכשיו בבקרים שעוד יש הפסקת אש.
ובאמת באמת תדעי שאת עוברת אירוע שדורש ממך כוחות בעשר חזיתות במקביל, כשאת צריכה בכלל לישון
חיבוק גדול גדול