אני אומרת - זה לא משנה, את/ה הולך לידי. למה? ככה. כי אמא אמרה. חוזרת על זה כמו מנטרה.. לרוב זה עוזר. לא תמיד.

אבל גם אצלי הם לפעמים עצמאיים מדי ולא מקשיבים.

אני כן משתדלת לא לצאת איתם כשלא פנויה להחזיק פיזית או אין לי כח לויכוחים. וגם מבהירה - אתה לא יכול לבוא איתי לסופר כי אתה בורח לי ואני לא רואה איפה אתה. למשל. אחרי תקופה נותנת עוד צאנס ואומרת שזה נסיון, אם הנסיון הצליח מאפשרת ואם לא אז לא. אבל באמת זה בעיה כי יש דברים שחייבים ללכת איתם

איך נזהרים?

האם להיזהר זה בהכרח לתת יד לעגלה (יכול להיות שכן...)

או שמספיק לתפוס מרחק מהכביש?

כמה רחוק מותר ללכת קדימה

ועל הכללים שקבעת- להתעקש

וכן. יכול להיות סיטואציה שבה את מבהירה שאם היא לא נזהרת (שומרת מרחק מהכביש) אז היא תצטרך לתת יד לעגלה

(אני נותנת להם סימנים לדוג- אם יש פס מרצפות מסוים שלא עוברים, או מרחק צעד מקצה האבן שפה)

אני פחות מתחברת לגישה שאומרים לא רק בשביל להראות סמכות

אם ללא יש סיבה שאפשר להסביר- עדיף

(כן יש סיטואציות קצה שאני אומרת -כי ככה אבא ואמא החליטו ושלא הכל הם צריכים לדעת)

אבל כשהיא עייפה(אחרי יום בגן) ובמצב רוח הספציפי היא פשוט לא מקשיבה, לא להסברים ולא לכללים של איך כן מותר לרוץ

וכרגע האופציות שלי זה או להשלים עם הריצה הלא בטיחותית שלה או לתפוס לה את היד בכוח שלא תרוץ (ואז בדרך כלל היא מתיישבת על הרצפה וצורחת ואני צריכה להתמודד גם עם לגרום לה להמשיך ללכת...)

לשבת לכמה דקות איפוס על ספסל, לשתות תה פושר, לאכול ביסקוויט.

להתחבק, לנשום קצת יחד.

ואז רק לחזור הביתה.

בימים חמים להביא לה שלוק/ מעדן קר.

דווקא כשעייפים או מוצפים אחרי המסגרת, הכי לא כדאי להתווכח/ לכפות עליה, אלא להכיל את הקושי ולהוביל אותה בסבלנות לצאת מההתהגות הזאת.

קחי לך כלל אחד.

תסבירי לה בערב/ בבוקר שבחזור מהגן היא תתן יד לעגלה,

והיא יכולה לדבר עם אמא על הגן או לשיר שירים. אפשר לדבר על זה שליד אמא בטוח ללכת ואין מכוניות שנוסעות מהר וכו'.

(ואם מתאים לך להוסיף שאחרי שהולכים ביחד עם אמא ונותנים יד לעגלה מקבלים במבה/קובית שוקולד/יצירה).

היא נתנה יד לעגלה דקה, את אומרת כל הכבוד ומתפעלת.

לפעמים ילדים נראים גדולים אבל אין להם באמת בשלות להבין מה הכוונה במסוכן, או מה בדיוק מצפים מהם.

ולכן בעיני נכון לומר מה כן עושים, לתת פידבק חיובי, ולדבר על הסכנות וכו בזמן אחר

להסביר לה היטב, אפשר ע''י סיפור, על חשיבות הזהירות בכביש/ חשיבות הקשבה לאמא/ כל ערך שאת רוצה להטמיע.

אצלנו אנחנו קוראים לזה "שיחה אישית" ואז הם גם מרגישים חשובים. אפשר על כוס שוקו עוגה..

ואחרי שברור שהיא מבינה (אני שואלת שאלות לוודא את זה, נותנת לה תיאור סיטואציה ומה עושים),

אז כשזה קורה בפועל, אני בעצם ''מזכירה'' מה צריך לעשות ולא צריכה להסביר/להטמיע/ להתחיל תהליך של ליבון הסיטואציה.

לרוב זה עובד. כולל כמובן פידבקים חיוביים על הקשב והציות.

בגיל הזה, אפשר מראש (ביציאה מהגן) להזכיר וגם לעשות מבצע נקודות/ פרסים על הביצוע..

בהצלחה

יורדים לגובה שלה.

יוצרים קשר עין, מגע, קשב וקשר.

מתחילים בהבעת אמפטיה- את רוצה להוביל/ להיות ראשונה/ עצמאית?

אני מבינה אותך.

אני גם אוהבת שאת מובילה.

ואת גם נזהרת. אני רואה שאת נזהרת.

את יודעת שגם אמא הרבה פעמים נזהרת ובכל זאת השוטר לא מרשה?

למשל אם יש רמזור אדום ואני יסע ממש ממש בזהירות, זה מותר? לא זה אסור.

זה ממש מעצבן שאסור למרות שנזהרים.

להציע אלטרניטיבה- את מעדיפה שנלך דרך הפארק ושם תוכלי להוביל?

או לפחות להבהיר מתי כן ולא רק מתי לא.

כשנגיע לשער של הבית של סבתא, את תיכנסי ראשונה לבד לבד כי את כזאת גדולה!!

אם את רואה שזה גבול שמהווה קושי פעם אחרי פעם,

כדאי לחפש פתרון יצירתי.

למשל שהיא תסחוב עגלה, נניח.

אם צריך פתרון מיידי אפשר להציע לה לקחת חיפושית/ חילזון ואז היא תהיה עסוקה במשהו אחר ולא בלהתרחק.

או לחפש אוצרות בצד של המדרכה שרחוק מהכביש.

או ללכת על חומה נמוכה/ גדר.

ובכללי, זה גיל שמתחילים לפתח מסוגלות ועצמאות, אז עם כל האתגר זה דבר מבורך ואנחנו רוצים לעודד את העצמאות.

אז תנסי בתחומים שהם לא מסוכנים לעודד ולשבח ולתת לה להתנסות ולחוש סיפוק.

היא קצת פחות תחפש את זה דווקא במקומות שאסור.

לא רואה מה הבעיה לתפוס אותה ביד כדי שלא תתרחק.

כשהולכים ברחוב נותנים יד לאמא. נקודה. בגיל 4 זה לגמרי מתבקש. ואז כשעוברים בפארק / טיילת ואפשר להתרחק, זה מיווחד כי רק כאן אפשר ללכת בלי לתת יד לאמא.

אני הרבה יותר מאמינה במעשים מאשר בדיבורים. היא באמת לא מבינה מה הבעיה כשהיא נזהרת חח

לא כתבת עוד סיטואציות, אבל אני לגמרי מאמינה במעשים. לא לתת לה ניסוי ותהיה מה מותר ומה אסור, אלא מהתחלה להוביל אל הסיטואציה כך שתהיה בגבולות האפשרי והמותר.

במקום לומר לא ואסור, עדיף לנסח כלל בלשון חיובית ובלשון של 'עושים'. ואם הכלל הוא משפט קצר וברור שמנוסח כך, קל לחזור עליו בלי להכניס אמוציות וכעס.

למשל אם היא מוציאה משחק לפני שאספה. לוקחים את המשחק - לרגע, לא צריך בכוח... אני שומרת לנו אותו רגע על השולחן, כי 'אוספים לפני שמוציאים משחק חדש', ופשוט יורדת יחד לרצפה לאסוף: הנה תוך רגע אנחנו מצליחות לאסוף ואפשר להוציא משחק חדש.

כמובן שהיא גדלה ועצמאית. 4 זה גיל העצמאות השני. בהצלחה לנו. לכן חשוב למצוא איפה אפשר לאפשר לה בחירה הובלה ועצמאות. אבל במה שלא מתאים לגילה, אני חושבת שההתנהלות צריכה להיות ממש כמו בגיל שנתיים.

זה

א. לפני שיוצאים מהבית, להזכיר כללים וכו'. תוך כדי האירוע יותר קשה להגיב .

ב.אם  כבר קרה המקרה, לרדת ממש לגובה העיניים של הילדה, להסתכל לה בעיניים ולהגיד לאט, ברור ובטוח.

"אני לא מרשה ללכת קרוב לכביש, את הולכת רק בצד ימין שלי כי זה מסוכן. את הבנת?" מחכה לתגובה בפה שהיא עונה כן. ותוך כדי את תופסת לה את היד, לא בכח, אלא לשדר איזה שליטה, שאת החליטה ושלא תתבלבל מי מחליט על מי 😅

גם לי יש בגיל הזה ולפעמים הוא חוזר מהגן

עצבנייי

רוצה לפרט מה הסגנון שאת אוהבת? אולי ידייק יותר.

ועוקבת לבטטה בחודש שביעי שמחפשת משו מרגיע כשהקטן נרדם.

ונשארים באותו מיקום

אבל יש משימות כל פעם וכזה…

חחח
אבל בכל אופן הקפצתי לך.
נראה לי שרופאות או טכנאיות רנטגן יכולות לזהות.

של העובר אפשר לזהות את המין...

זו הזדמנות לדבר על זה.

הכי חשוב שאת תהיי אסופה ותביני לאן את רוצה להוביל את השיחה ומה לא לעשות.

זה לא חייב להיות היום, אפשר גם מחר, אבל לא למשוך יותר מדי כי לה אין מושג לאן זה הולך.

אני חושבת שכדאי גם לערב את בעלך אם יכולה להיות לו השפעה לטובה.

בעיני מה שחשוב בשיחה זה לתת מקום לרגשות שלה, לדחפים. להפריד אותם מהמעשים

(למשל הצורך בחטיף נוסף לעומת הדרך שהיא מצאה להשיג אותו שזה בגניבה)

לה מסיבה מסויימת היה מאוד חשוב שיהיה לה עוד חטיף. אולי עניין חברתי, אולי הממתק שהיא אוהבת, כך או כך, להעביר ביקורת על הצורך עצמו, לא יעזור לה להתמודד עם הניסיון בפעם הבאה.

אם היא תדע שהמחלוקת היא לא על עצם הצורך בממתק, אלא על הפתרון, אז היא תהיה יותר קשובה לשמוע ולקבל.

(את עניין הממתק אפשר לטפל בנפרד אבל זה לא מה שבוער כרגע, זה עדיין לגיטימי בגיל 12 לרצות מאוד ממתק גם אם זה לא בריא וכד')

אני חושבת שכדאי להתחיל את השיחה בלשאול איך היא הרגישה כשאדם זר תפס אותה על חם. זה כבר לא תאורטי.

להבין אם העא הבינה את הלקח בעצמה, או שמבחינתה הבעיה העא שהיא נתפסה ולא בעצם הגניבה.

לא הייתי באה בביקורת מאשימה, אלא בשיחה שבה אנו מנסים להבין מושגים כמו דחפים, איפוק, קבלת החלטות, אחריות ותוצאות. היא כבר בגיל שאפשר להבין מושגים כאלו.

אם עד כאן היא אתכם, תשאלי אותה מה לדעתה יכול לעזור לה בפעם הבאה לקבל החלטות טובות יותר.

אם היא לא אתכם,

אם היא בהכחשה, מסירה אחריות, לא מבינה את הקשר בין הדחף למעשה לתוצאה, הייתי עוצרת את השיחה ומסמנת לעצמי מה הנקודה שצריכה בירור ועל זה עובדת. כי אם אין החיבור בין כל החלקים האלו לא יעזור כמה שתגידו שזה אסור.

ממה הייתי נמנעת בשיחה על הנושא:

האשמה עצמית (ילדה רעה או איזה ילדה את. תזכרי שמה שרע פה הוא המעשה ולא הילדה)

מתח דתי (זה כתוב בתורה)

השלכה לעתיד (מה יהיה ממך)

הקצנה (קלפטומנית)

הפחדה (גנבים שמים בכלא)

רגשות/ תחושות שלה שכדאי לתמלל ולהנכיח (אם היא מרגישה אותם):

צער

בושה

חרטה

חוסר אונים

מתח

תסכול

בהלה

וגם מהצד השני:

סיפוק

הנאה

ערך חברתי

תזכרי שהיא עדיין ילדה, והתפקיד שלנו כהורים זה להוביל בבטחה בדרך הנכונה אל הבגרות.

כמו שאם היא עושה טעות בשחיה, אנחנו נלמד אותה לשחות נכון, אבל בלי רגשות מבוהלים מהצד ההורי, ככה גם בהתפחות המוסר ודחיית סיפוקים ושאר ההתמודדויות שעוד בפתחנו.

בנוסף, כדאי לבדוק אם יש בעיות קשב. אם היא מאובחנת, אפשר להתייעץ על טיפול מותאם. אם אין לה מטפלת אולי כדאי להתחיל טיפול. (יש קוגפאן וכד')

אם היא לא מאובחנת, כדאי להתקשר למורה לשוחח לשאול אותה אם היא רואה סימנים של בעיות קשב,

הרבה פעמים אצל בנות קשה לזהות בגיל צעיר בעיות קשב, (במיוחד אם היא מפצה על זה באסרטגיות אחרות)

כי זה לא מתבטא בהתנהגות קולנית או בתזוזתיות אלא יותר בחולמניות וקשיים תפקודיים אחרים (כמו סדר וארגון משימות)

אם זה עניין של בעיות קשב, אז הטיפול צריך להיות מותאם, כי היכולת לעצור ו"לחשב מסלול מחדש" לא נבנה אצל הילדים האלו באופן טבעי כמו אצל ילדים אחרים ולכן צריך לחזק מנגנון של תכנון ובקרה באופן אחר ומותאם.

זה שהיא למדה "לסובב" אותך ואת המורה בשקרים, יכול לחזק את זה שיש פה בעיה עמוקה יותר שטרם זוהתה כי פיתחה אסטרטגיות כיסוי משלה על הבעיות עצמן.

לא בטוח שזה יושב על זה, מעלה את זה כאופציה רק כדי לוודא...

בנוגע לבייביסיטר, כדאי לשקול אם לאפשר לה בשלב הזה אם את לא בטוחה שיש לה את הבשלות של התנהגות בבית של אחרים.

אולי ששתשמור עליהם אצלכם או בגינה או תעשה קייטנה אצלכם כדי לא לשבור אותה..

תודה על הנקודות שכתבת במה להתמקד וממנה להימנע בשיחה, עוזר לי.

היא באמת מאובחנת עם קשב, בלימודים מטופלת עם כדורים. חוץ מהקטע הלימודי הקשב בא לידי ביטוי בהתארגנות ובהתמקדות במשימה. אבל בשאר הדברים היא לגמרי איתנו. ילדה מאוד מאוד בוגרת ואחראית. יודעת טוב מאוד מה נכון ולא נכון. אחרי שמקלפים את קליפת השקר היא ממש מביעה צער וחרטה. מבינה שעשתה משהו לא בסדר.

התיאור שלך עכשיו עוד יותר מחזק את הכיוון של הקשב:

יודעת מה נכון ומה לא

מביעה צער וחרטה

מכסה בקליפות.

עוד יותר לא הייתי מדברת על מוסרי/ לא מוסרי

ואפילו הייתי חושבת פעמיים אם להשתמש בשורש ג.נ.ב כי די ברור שהבעיה לא שם, וזו מילה מאוד כבדה מוסרית.

יש לה בעיות של תכנון ובקרה (מרשה לעצמי להניח את ההנחה הזאת לפי מה שתיארת על התארגנות והתמקדות במשימה)

עוד יותר הייתי מרדדת את המסר מהשיחה כי לפי התוספת שלך הכיוון צריך להיות בכיוון אחר.

החשש שלי, שאם השיחה הזאת תוביל למקומות קשים בביטחון ובתפיסה שלה לגבי עצמה,

אז גם כשתקחו אותה לטיפול

זה יבוא ממקום שלילי.

את גנבת ולכן אץ צריכה טיפול

כשהכיוון הנכון יותר הוא יש לך (או את סובלת מ) בעיות תכנון ובקרה, עד היום התמודדת עם זה בדרכך שלך, בלימודים מצאנו פתרון של כדור (השפעת שעות מוגבלת) ועכשיו אנחנו רוצים ללמד אותך עוד כלים שיעזרו לך להתמודד עם התוצאה של חוסר תכנון ובקרה.

כשמקלפים קליפות, הילד חשוף ופגיע מאוד. לכן חשוב אחרי הקילוף לעטוף אותה במצב הזה ולא לקלף קליפות ולכוון חיצים..

לקלף ולחבק. האמת כבר יצאה החוצה.

שתדעי שלנו למשל אמרו בכמה מצבים שלא חייב לקלף קליפות, אם זה כרגע מגן עליה אז לשמור על ההגנה הזאת.

אמנם פה זה מקאה שונה, רק מחדדת כמה חשובה פה הרגישות כי ככל הנראה אין פה בעיית מוסר.

יכול להיות שאני כותבת טיפה נחרץ לכיוון מסויים, מנסה לא להכליל ולא להשליך, אז סליחה אם לא הכל מדוייק, מקווה שתקראי באופן הנכון לכם.

בכל מקרה, הטיפול שיכול להתאים לה נקרא קוג-פאן

והוא מתמקד בתקודים ניהוליים.

יפה שהתייעצת עם מדריכת הורים, האם היא יודעת שהילדה מאובחנת קשב? האם יש לה ידע אקדמי וניסיון מספק עם ילדי קשב ובמיוחד בנות בגיל הזה?

זה יכול לדייק ואפילו לשנות את התמונה.

כדאי להתייעץ עם מכון או מרפאה בעיסוק או מישהי שמטפלת בילדות גדולות/ מתבגרות עם בעיות קשב. כי בדיוק בתפר הזה של בין ילדה לנערה קורה משהו שאסטרטגיות ההסתרה והכיסוי על החוסר בתכנון ובקרה, כבר לא עובד ואז זה כבר "על השולחן"

ותופס את הדימוי העצמי של הילדה בדיוק בשלב הרגיש הזה של תחילת גיל ההתבגרות ותפיסת האני העצמי שמאפיין גיל בת מצווה.

ואז בנוסף להכל יש ביקורת על המעשים והתוצאה. לפעמים זה פשוט יותר מדי לילדה להתמודד עם הכל.

וגם לך תהיה יותר רגיעה לדעת על מה זה יושב ואיך מטפלים בשורש הבעיה. אז לא דחוף לדבר על הכל עד הסוף. אפשר לרכך את המסר ולדבר על הדברים החשובים בלי לפגוע.

לקחתי ממך המון.

אני שומרת לעצמי, יש כאן הרבה תוכן שיכול לעזור בהרבה סיטואציות דומות.

תודה🙏

אין לי ניסיון עם מקרה כזה, אבל פעם שמעתי עצה שנשמעת לי הגיונית

אחרי שאת עושה איתה שיחה, כמה שאפשר בלי להאשים, אלא מנסה לשדר לה שאת איתה ומבינה שיש לה כרגע בעיה שהיא לא מצליחה להתגבר עליה לבד, ולכן היא לא הולכת למכולת לבד ולא עושה בייביסיטר, או כל דבר אחר שיכול להפיל אותה, עד שתרגישו שתיכן שהיא מוכנה לזה.

תנסי להבין ממנה מה המניע לגניבה, אם זה ריגוש, או תחושת חסר, ולנסות להציע דרכים אחרות למלא את זה.

זה באמת נשמע קשוח, אבל מאמינה שזה עניין חולף שאפשר להתחזק ממנו, בע"ה תראו ישועות

ברור שצריך פתרון כלשהו,

אבל מאשים ממש ומנמיך ומבייש להגיד לילדה בכיתה ו 'אי אפשר לסמוך עלייך בכלום ומעכשיו את עם אזיקים להורים'. מזעזע.

תלוי איך עושים את השיחה, כמו שאם ילד לא נראה מספיק אחראי לחצות כביש לא אתן לו עד שנראה שמפתח מסוגלות, גם כאן.

המסר צריך להיות אנחנו איתך ופה ללוות אותך, ומאמינים שזה משהו שיחלוף, אבל עד אז אנחנו נהיה איתך.

ולא אמרתי לא לשחרר, אבל לא הייתי שולחת לקניות ולא לבייבסיטר, בעיניי המחיר שהילדה תשלם בלהיתפס שוב גדול מחוסר עצמאות זמני.

בייביסיטר בכיתה ו' זה לא טריוויאלי זה דורש בגרות מסויימת, ועדיין אין לה את הבגרות בכל הכיוונים הנדרשת, והמכולת היא כבר נפלה שם פעם אחת.

אולי היא למדה לקח ואולי לא.

אם הייתי חוששת להגיד לה לא ללכת בכלל למכולת זה מהבחינה שזה מחריף את הניסיון ואז אם היא כן תיכנס למכולת לבד אז היא כבר "עשתה מעשה אסור" אז כבר לא משנה איזה עוד מעשים אסורים עושים על הדרך כי הגבול כבר נחצה.

בכל אופן, לחברות, בילויים, חוגים, פעולות, מפגשים בשבתות הכל פתוח בפניה חופשי. זה ממש לא אזיקים.

וחוץ מזה שללכת עם חברה זה גם לא ללכת לבד וזה גם לא ללכת עם ההורים, אז מצד ההצעה זה גם תופס

וכשהיא עם חברה היא לא תתפתה לקחת בלי לשלם.

אולי זה גם שונה יישוב או עיר.

גם מעקב אחרי מיקומים לגבי תופס בגיל הזה באוכלוסיות רחבות במדינה. (ואולי באוכלוסיות אחרות נתפס כפולשביקי)

מבינה מה הכוונה, אבל נשמע לי שאם אני כשהיתי בכיתה ו היו אומרים לי דבר כזה,

היה מאד מאד מוריד אותי ומנמיך אותי ומבייש אותי.

זה לא משהו שרוצים שהיא תחווה פה אחרי שהיא כבר בכל מקרה חוותה מלא בושה בסיטואציה הזו.

והיא כן מבינה את החומרה. היא פשוט לא מצליחה לשלוט בזה או למתן את עצמה.

אבל לא שווה את התחושה הרעה שהיא תקבל כשיגידו לה 'מעכשיו אי אפשר לסמוך עלייך'.

מאמינה שיש דרכים אחרות למנוע הישנות של מקרה כזה.

אפילו אם האמא תהיה עם יד הדופק שהיא כן הולכת למכולת להזכיר לה, או לתת לה כמה שקלים במיוחד כדי לקנות לה משהו טעים כדי שלא תתפתה.

לא חייב להוריד אותה לילדה בגן חובה חסרת שליטה.

אבל לא צריך להקצין את זה,

זה לא אזיקים ולא גן חובה.

לבת שלי בכיתה ג' לא אתן ללכת לבד לסופר מבחינת התמודדות עם גירויים והתנהלות כללית

אז זה אולי להוריד אותה שנה- שנתיים לא מעבר.

יכול להיות שגם שנתיים זה הרבה מבחינה הזאת, זה עדיין לא כמו רגרסיה של 6 שנים.

המסר צריך להיות בכל מקרה למנוע גירויים עד שנמצא מה יכול לעזור לך להתמודד איתם. ולא אי אפשר לסמוך עלייך שזאת אמירה הרבה יותר כללית וגורפת

ואפשר גם לשאול את היחדה מה יעזור לה.

זה לא תמיד אחיד בין כל הילדים.

אני לא יודעת מה דעתי על הפתרון הזה ספציפית, אבל הוא לא כמו שאת מתארת אותו לדעתי.

כן יש פה רגרסיה מסויימת אבל זה מתבקש שמשהו משתנה, לא חושבת שילד שנתפס במעשה אסור חושב שהכל ימשיך כמנהגו..

זה לא שאני בהכרח מסכימה עם העונש המוצע.

אבל יכולות להיות השלכות חריפות על גניבה שילדה בכיתה ו' לא מודעת אליהן. והיא לא מבינה כמה זה חמור.

(מה ההבדל בחומרה ובתוצאות של לקחת שוקולד שאמא לא מרשה לבין לקחת שוקולד מהחנות).

לעניות דעתי, אפשר להסביר בלי כעס מה ההשלכות. אנשים יכולים לכעוס מאוד אם משהו נלקח מהם. בעל המכולת מאוד רגיש למוצרים כי הם הפרנסה שלו ולכן הוא יכול מאוד לכעוס.

במקרים מסוימים יכול להיות שיזימנו משטרה/יערבו את ההנהלה של בית הספר.

לא לומר לה מה יקרה *לה* אלא מה יכול לקרות במקרים של גניבה.

אני חושבת שפחד זה מניע חברתי טוב, והוא בהחלט יכול לעזור להתגבר.

שהיא כן ממש מתחרטת אחרי שמדברים על זה.

ובעיני לדבר על מה יכול לקרות אם--

זה על הפנים.

לא ככה מחנכים. לא על ידי פחד מעונש.

לפעמים להבין את ההגיון לא מספיק, וצריך תמריץ נוסף. לא תמיד תמריץ חיובי עוזר כי הוא בתחושה יןתר דורש מאמץ ורצון ותמריץ שלילי הוא לרוב יותר פסיבי. בשניהם בסוף המעשה הוא אותו מעשה אבל תמריצים שונים גורמים לנו להתייחס למעשה ולמאמץ באופן אחר.

שיטת חינוך שמבוססת על הפחדה זה רע, אבל אם בנושא ספציפי הסברים לפני ושיחות והבעת חרטה לאחר מעשה לא עזרו אז כן יכול להיות שפחד מעונש יהיה עוד עזרה לילדה להימנע מזה.

כשאת מחנכת לא לרוץ לכביש את לא מסבירה שאפשר להיפגע? זה בול אותו הדבר. 

חוץ מזה הבעת חרטה לא בהכרח אומרת שיש חרטה על המעשה. אולי היא מצטערת שתפסו אותה או שכעסו עליה, או שהיא מבינה שככה מתאים להגיב. זה אמנם אפשרויות קיצוניות יותר אבל הן גם קייימות בעולם. לא בהכרח שנכון במקרה הספציפי, ועדיין. 

ככה או ככה, החרטה וההבנה לא עוזרות לה לעצור את עצמה

שהפחד יגרום לה להפסיק לגנוב.

כולנו יודעים שמי שצסמס בנהיגה יכול למות או להרוג חלילה, וכמה מאיתנו עושים את זה בכל זאת?

ובכן...

אפשר לציין את ההשלכות, אבל מה שיעזור לה, מה שהיא צריכה באמת זה התבוננות מעמיקה מה קורה בחיים שלה, ויצירת סביבה שתתמוך בתהליכי הבשלה שיאפשרו לה להיות פחות אימפולסיבית ויותר אינטגרטיבית.

להפחיד ילד ממעשה בגלל שיהיה לו תוצאה מפחידה זה ידפוק לו את הניהול הפנימי שלו ויצר אצלו כעס, הרבה יותר מהסיכוי שהופ הנה היא תפחד ותהיה ילדה קסם.

כמו שלא תפחידי את הילד שלך לא לחלל שבת כי יש גיהנום.

בעיני עצם ההפחדה היא לא נכונה. זה לא דרך.

יש פה נשמה של ילד.

לא רק מעשה שנעשה או לא.

אין לי רצון שהילד שלי יהיהי מאולף. יש לי רצון שהוא יהיה מחונך.

הפחדה זה אילוף. שגם זה לא תמיד עובד, אבל גם אם כן, זה אילוף.

אם רוצים שילך באמת יתנהל בצורה נכונה,

צריך לראות אותו. לא רק את המעשה.

באמירה כזו, שאם נפחיד אותו מהמעשה ונגיד לו שאם יגנוב יהיה גנב גדול ושמים על זה בכלא,

את מנסה אך ורק להשיג תוצאה.

אני רוצה ילד שלא גונב ולכן אעשה הכל בשביל זה.

לא אכפת לך מה קורה עם הילדה. מה היא עוברת כשאת אומרת לה דבר כזה. מה זה עושה לה בראש.

יש פה הרבה יתר מהאם היא גנבה או לא.

דיי בסיסי בעיני לראות את זה.

@אפונה @אונמר

אני מנש לא חושבת שצריך להסביר לילד על גיהנום אבל כן על השלכות קונקרטיות זה חלק מהחיים. לא צריך סדנת הפחדה אבל להבין מה התוצאות האפשריות של המעשה זה חשוב מאד.

לפעמים זה יעזור ולפעמים לא,אבל בכל מקרה זה משהו שצריך להסביר

בין הפחדה- של ישימו אותך בכלא ותלך לגיהנום, שזה משהו שהוא לא פרופורציונלי ולא הגיוני או קרוב לילד

לבין הסברה של תוצאות- תיקחי בחשבון שיכול להיות בושות, דחיה חברתית (אם הגניבה קורית בכיתה), עירוב של היועצת או כל תוצאה אחרת שהיא הגיונית לגמרי אם תופסים אותה. וזה נראה לי לגמרי הגיוני להסביר לילדה בכיתה ו שאמורה לפחות להתחיל להבין שיש תוצאות למעשים שלה ומה הם.

חושבת שיש מספיק דרכים להסביר לילדה לא לגנוב חוץ מלאיים שישתפו את היועצת או שהמוכר במכולת יכול לכעוס נורא.

ושגנבים גודלים מסימים בכלא, ושאפשר לפעמים להזמין משטרה. (כמו שכתבה @נעומית  בהודעה הראשונה שדיברו על הפחדה)

אני ממש בהלם שכולם פה סבבה עם להגיד דברים כאלה לילדה בכיתה ו.

מה קורה לכן.

זה נשמה של ילדה. יש פה נשמה קטנה שתכף תהיה גדולה. למה לצלק אותה ככה עם איומים. וואו.

ובשום אופן לא היתי רוצה שהילדה שלי  לא תגנוב מהסיבות שכתבת.

לא גונבת כי יהיה לי בושות.

לא גונבת כי ידחו אותי חברתית.

לא גונבת כי אם יתפסו אותי יגידו ליועצת.

זה הסיבות שגורמות לך כבן אדם מבוגר לא לגנוב? אז למה היא כן?

מזעזע.

בטח לא כשברור כל כך שאין ילדה שגונבת כי היא רוצה לעשות רע בעולם.

תקראו את התגובה של @אמאשוני על כמה שזה פשוט ילד קשב וכל כך לא כמו שעשיתם את זה.

https://www.inn.co.il/forum/t1438713#15770442

חינוך בסופו של דבר זה לעשות את הדבר הנכון כי זה הדבר הנכון, לא כי יש השלכות לעשות את הדבר השגוי

זה שלדעתי צריך להסביר לילד את ההשלכות של בחירה שגויה זה מבחינתי בעיקר כדי שלא יהיה בהלם מוחלט אם זה יפול עליו...

לא לפחד מהורה

אבל לפחד מהשלכות שליליות זה בסדר גמור.

זה החיים, אם תרוץ לכביש, אתה עלול לקבל מכה.

אם לא תלמדי למבחן, את עלולה להכשל.

אם תקחי דברים שלא שייכים לך, יכעסו עלייך מאוד.

וכשתגדלי, אם תתכתבי בטלפון בנהיגה את יכולה למות.

אין סיבה להסתיר מילד את עובדות החיים הבסיסיות, בטח ובטח כשהוא מתקשה להבין אותן עצמאית.

כמובן שזה לא סותר את החינוך החיובי, האוהב והמלמד. שבו מסבירים על תוצאות חיוביות למעשים חיוביים.

גישה שבה לילד בוגר מגיבים רק באופן רך ומלמד מתוך הכלה אינסופית יוצרת ילדים חלשים, רכרוכיים, קורבנות תמידיים של המציאות, שמאשימים את הסביבה בכל בעיה שלהם. 

ילד יוצא רכרוכי מסיבות אחרות. לא כי לא הפחידו אותו מהחיים ומהגיהנום ומעונשים ומתאונות ומכלא.

מצטערת.

אני גם לא אומרת לאף אחד אל תסמס בנהיגה כי אתה יכול למות.

לא ככה מנהלים חיים תקינים.

כמובן שאם ככה את מתנהלת אז זה נראה לך בסיסי,

אבל בעיני הנקודת מוצא הזו שגויה לחלוטין ולא בריאה בכלל.

אנחנו לא חיים במרדף. ולא בתחרות עם הרוע. לא מבינה למה לבחור לחיות ככה.

יש עוד מלא סיבות לתת כשאומרים לבן אדם לא לסמס בנהיגה חוץ מ 'אתה תמות'.

כמוןב שזו הסכנה, ויש סכנות, ואין התכחשות אליהם.

אבל מיפה ועד לנהל את החיים בצורה כזו זה קיצוני,

בטח שלא לתת לילד להתנהל ככה.

נוראי בעיני לחשוב על ילד שככה מנגישים לו כל דבר בחיים.

ואני ממש לא חושבת שזה מה שמייצר בן אדם חזק וערכי. יש למיון דרכים אחרות לעשות את זה בלי להכניס כלא גיהנום ומוות בסוף כל סכנה.

אני באמת לא מבינה.

אני חושבת שכתבת דברים שמכעיסים אותך בכללי למרות שהם לא קשורים לנושא.

כתבת תחרות עם הרוע??? איך זה קשור?

כתבתי שיש טעם לשתף גם בהשלכות שליליות, אפשר להגזים ולהגיד שאם ילד מודע להשלכה שלילית, הוא מפתח חרדות וחי בתודעת גהנום. וזה ממש ממש לא נכון.

אני יודעת שהילד שלי יכול לאבד אותי ולכן לא אני לא מסמסת למרות שממש בא לי. לא כי אמא שלי קנתה גלידה והסבירה לי.

אני באמת מופתעת שכתבת לנהל את החיים, אין לי מושג איך ולמה הסקת את זה.

חלק מחינוך זה גם הסבר של תוצאה שלילית אפשרית. מסבירים מידי פעם כשצריך, לא כל דקה, ולא כתגובה לכל מעשה. אם כשילד מתקשה להיות ממושמע לגבול כל כך חשוב של גנבה. מסבירים מה יכול לקרות. ובלי כף הקלע, (לאמיתו של דבר גהנום הוא לא חלק מהאמונה שלי).

זה חלק מתפיסת מציאות נכונה

להבים מה ההשלכות האפשריות של דברים, לא ממקום מבהיל או מאיים, אלא מציאותי

אי-אפשר לאכוף את זה שלא תיכנס למכולת.

למה כולן פה יוצאות מהנחה שילדה לא שולטת בעצמה.

יש מצב שהיא כן שולטת. רק שהיא באמת לא מבינה למה זה כזה חמור. או יודעת שאין אחריות פלילית בגיל שלה. או מתביישת שכולן מביאות שלושה חטיפים לטיול והיא רק אחד.

שסיפרו פעם בבית ספר שהייתי שהיה מקרה של גניבה.

זה סיפור בתוך סיפור שמתאר מוסד שהיה בו גניבה וסיפרו לילדים סיפור על מקום אחר שהיה בו גניבה ואיפשרו להחזיר בצורה אנונימית ולילד לטפל בעצמו שלא יהיה בן אדם גנב.. לא זוכרת את הפרטים אבל זוכרת שזה סיפור ממש חזק.

שגם מתייחס ל"יצר" של אנשים ספציפים שיש להם את זה, ועל זה שאפשר לחזור בתשובה ולא כדאי להם לגדול להיות גנבים גדולים.

לא בטוחה אם מתאים לכיתה ו אבל נראה לי יכול לפתוח מחשבותץ בנושרא לאמא ואולי גם להנגיש לילדה.

חיבוק התמודדות לא פשוטה.

אין לי מה להוסיף לתגובות היפות שנכתבו, אבל רק רוצה לספר שאני זוכרת את עצמי בערך בגיל הזה ''תופסת'' שתי חברות שכמעט גנבו במכולת (והבנתי שלא פעם ראשונה, פשוט הפעם הראשונה שהייתי איתן ותמהתי מה הן עושות). שתיהן היו ילדות חמודות ממשפחות טובות וגדלו להיות נשים מדהימות ומוצלחות.

עד היום מרגיש לי שפשוט הגבול לא היה מספיק ברור בשבילן, והן היו צריכות ''שיחת איפוס'' כדי להבין ולהפסיק.

מאחלת לך שתגדלו מזה בע"ה ❤️

באושר עד וכאלה יש תמיד, לא?