שמישהו מגיב לתגובה שלי. 

העיגולים האלה, באלכסון או ישר...משהו כזה.

תודה!

נקודה אדומה 🔴 מלאה: תגובה עם טקסט

טבעת אדומה ⭕️ : הודעה עם כותרת בלבד ללא טקסט בגוף התגובה 

התקדמתי הרבה וגם עשיתי הרבה הפסקות.

בגדול כבר הגשמתי את כל החלומות שלי, אין לי עוד משהו מיוחד שאני שואף אליו/רוצה אותו.

הגעתי לשיא של מה שהייתי רוצה מבחינה מקצועית.

חוויתי את כל מה שרציתי להספיק לחוות בחיים, אין לי רעיונות נוספים חוץ מזה. זה קצת כמו פיצוחים, לכל גרעין יש אותו טעם, אז אין הבדל בין לאכול אחד לבין לאכול 30.

היו זמנים כשהייתי יותר צעיר שהרגשתי די חסר אונים, אבל השקעתי ביצירת דלתות טובות ובשמירה עליהן. כרגע אני בתחושה שגם אם יקרו כל־מיני דברים, אוכל להתרומם מזה.

אני בהחלט מרגיש ככה. אם היו מודיעים לי שמחר הגיע הזמן לקפל את הבסטה, לא נראה לי שזה היה מזיז לי.

מצד שני, נכון לעכשיו גם לא רע לי, אז אני פשוט זורם עם החיים.

בקיצור: חתול זמני.

זה לא ממש דיכאון כי אני לא סובל או משהו. זה לא שאין לי כוחות, או שאני לא נהנה מהדברים שאני בדרך־כלל נהנה מהם (מבחר מאוד מצומצם, אבל לא נורא).

פשוט אני מרגיש שכבר הספקתי את כל מה שרציתי ומעבר לזה, כך שכל השאר בונוס.

אנחנו חיים בעולם מאוד מהיר שבו אפשר לחוות אינספור חוויות תוך זמן מאוד קצר, יחסית.

בעבר, בן־אדם היה חי בשטייטעל, מתחתן בגיל 18 עם רוח'לע, מוליד 50 ילדים, מדי פעם נוסע ללייפציג ליריד כדי לגרד כמה זהובים או אדומים, לומד גמרא, וזהו בערך. אולי מכיר קצת אנשים מהשטייטעל או מהעיירות הקרובות ומדבר איתם פעם באף־פעם. מקבל מכתב "גיה"ק הגיעני לאחר כמה חודשים..."

לא יודע, סיימתי לימודים, טיילתי כמעט בכל מקום בארץ, הייתי בחו"ל, קראתי הרבה ספרים, סיימתי את כל מה שרציתי ב"bucket list" שלי (באופי שלי אני מסתפק במועט)

אין לי עוד משהו מיוחד שאני משתוקק אליו

"נער הייתי גם זקנתי"

"הסכנה הגדולה ביותר עבור רובנו היא לא שהמטרה שלנו גבוהה מדי ונעצור לפני שנגיע אליה, אלא שהיא נמוכה מדי ואנחנו אכן משיגים אותה."

בקיצור, השמיים הם הגבול ואפשר לחלום בגדול ולהגשים בגדול, ככה לפחות עם בני האנוש, לא יודעת איך זה עובד עם חתולים זמניים(:

ומה ההבדל בין להגשים בגדול לבין להגשים בקטן?

אפשר ורצוי ומומלץ לחיות כל יום בפני עצמו אבל לחיות אותו טוב. למצות אותו היטב ונכון.

מה בדבר התנדבות? יודעת שלא נשמע אטרקטיבי , במיוחד לאנשים צעירים, אבל זה

כן נותן סיפוק; להעניק משהו למישהו. ויש המון תחומים; כל אחד ומה שמתאים לוץ

עשית המון דברים אמנם. להנאתך. אולי הנפש שלך משתוקקת להעביר ידע/נסיון

כל כישור שיש לך - לאחרים?

סיזיפי, אבל נותן תחושה נחמדה (לאו דווקא עצם ההתנדבות, אלא התוצאה שלה)

ונראה לי שאני יחסית עוזר לאחרים, לא יודע? במה שאני יכול?

איני מרגיש "ריק" או משהו, פשוט אדיש ושָלֵו.

תחושת שליחות ומשמעות, מספיק או שצריך עוד?

והנה אנחנו ביום הציטוטים הבינלאומי- "מי שיש לו 'למה' שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל 'איך'." (ויקטור פראנקל) 

מה ההבדל בין לחיות בגדול ללחיות בקטן?

בעיניי אלה בסך־הכל תחושות,

ואיני מרגיש זקוק להן במיוחד.

גם לא רואה צורך מיוחד ב"לשאת כל איך". אם הגיע הזמן, הגיע הזמן, יכול היום יכול בעוד אלף שנה יכול מחר יכול אתמול.

ובאמת, מה ההבדל בין לחיות בגדול ללחיות בקטן?

אז אם אתה נהנה באדישות- עוף על זה (אם יהיה לך כוח לעוף) אם אתה לא נופל לדיכאונות- אחלה.

לענ"ד לחיות בגדול זה לשאוף, לחלום, להעז, לבצע, לנצל כל רגע בחיים ולחיות באמת, לא לסחוב את החיים...

לחיות בקטן זה לחיות את הרגע הנוכחי, לשמור על הקיים ולהימנע מסיכונים או מאחריות רחבה, ובאופן כללי להימנע.

הרי כתוב: כל מי שיש לו מנה רוצה מאתיים....נכון?

אין כזה דבר, עד כמה שאני מבינה, להספיק הכל; אולי במבט לאחור בגיל

119. החיים זורמים. כל נשימה. כל דקה. 

שיעמום מתמשך ....אי סבל....יש אולי סוג של אדישות-דיכאון

כזה במעמקים. 

אם יש שמחת חיים, ציפייה לעוד, תקווה - ואת זה מכנים בונוס, זה נשמע

בסדר. 

אגב, אולי הגיע הזמן להסיר את הזמני מהחתול?

אולי לא הספקתי את כל מה שיש לחוות בעולם, אבל זה לא שאני רוצה לחוות את כל מה שיש בעולם. מה שרציתי, הספקתי. מה שאיני רוצה, איני רוצה.

אין לי ממש ציפייה לעוד כי זה לא משנה לי. אפשר כך ואפשר כך.

אני בהחלט אדם אדיש מאוד. יש בזה גם יתרונות מסוימים.

לא יודע, זה פשוט כמו להרגיש שבע. כשנכנסים שבעים לסופרמרקט, רוצים לקנות פחות דברים. אם יש לי כל מה שאני צריך בבית, אני לא קונה כלום.

החתול הוא זמני לנצח.

א. עד כמה כל הדברים הנחמדים שהעולם מציע לנו, מתמצים לנו. במוקדם או במאוחר. דווקא

במחשבה שניה, אפשר לראות בכך דבר חיובי.

ייתכן שבגלל שלך הם התמצו מהר, יש לך תפקיד אחר, או משהו אחר שעשוי למלא אותך.

משהו רוחני אולי? הדבר היחיד שלא מתמצה זו התורה וקיום המצוות - איזו מצווה חביבה

במיוחד. לא?

אולי ללמוד יותר? אולי ללמוד אפילו כדי לקבל תפקיד רוחני איזה שהוא, משרה רוחנית

ששכרה הרוחני, הסיפוק שתביא - בצידה?

אולי לחלק את היום כך שיהיה מגוון לך - ללמוד (כל אחד עד כמה שהוא מסוגל)

היכן שליבו חפץ, מה שליבו חפץ  וחלק עזרה איזו שהיא לזולת?

ואולי, או בנוסף (או בינתיים במקום ולפני), כן לנסות לתהות על הרגשת האדישות?

אולי זה יושב על משהו מטריד או כואב שקשה ל התמודד איתו, אז עושים כל מיני

דברים כדי להבליע? או חוסמים את הרגש המטריד ובכך חוסמים גם את ההרגשות

הרעננות, סקרניות, חיוניות יותר?

אמרת שהיית "דלוק" על מישהי; ז ה  לא אדישות!

ואולי אתה עדיין איתה במחשבה, בלב, מתאבל ולא מוכן ולא רוצה

להתנער, לשכוח ולהמשיך הלאה?

 אנו לא הכי אובייקטיבים לגבי עצמנו, כידוע. תמיד עדיף חברותא

שישקף לנו, שיסייע לנו להבין את עצמנו....אפילו אם זה בשכר.

סליחה על הפסיכולוגיה בגרוש. כסבתא, יש לי מעט נסיון עם

כאלה (זה לא אומר שזה פתור ואני מתמודדת עם זה טוב, אבל מהצד -

ובאופן שכלי, יותר קל לראות את זה), וגם כאשה;

נשים יותר פותחות זו בפני זו קשיים, התלבטויות, כאבים,

אכזבות, תקוות נסתרות....במיוחד חברות כנות וטובות.

גברים פחות עושים זאת, אני חושבת. לא?

,

סתם מעניין, אם הקשר עם ההורים, המשפחה, חי יותר?

משמח יותר?

תמיד זה מגיע לסוף, לכל הרוחות - מה עם לבקש

ולהתחנן להשם? שיראה לך כיצד לפתוח חודה

של מחט בתוך שוויון הנפש הזה?

וכמובן כמובן, אולי אני טועה ומשליכה עליך

משהו....

שבוע טוב וחג שמח!

ב"ה אני עושה חיל בחלקה הקטנה שלי, וגם היום שלי נכון לעתה ב"ה מחולק מצוין בין הדברים האלה.

משרה רוחנית אינה מתאימה לי הייתי שם והרגשתי שזה לא בשבילי בכלל.

לגבי המקור לכך אני מניח שחלק מזה טמון בחוויות מהעבר, חלק בפילוסופיה, וחלק מזה פשוט באופן שהמוח שלי פועל מבחינת דופמין או משהו כזה. לא יודע, אני לא ממש סקרן. זאת אומרת, אני כן לומד הרבה דברים חדשים, אבל אני יכול גם בלעדיהם, זה לא שזה ממש משנה לי כך או כך.

לגבי ידידתנו, נע, זה לא ממש ככה. מזמן כבר המשכתי הלאה. הפוך: דווקא התחושה שלי היא תחושה של מיצוי (לא ש"נמאס" => אלא שכבר "מיציתי" ונהניתי מהידידות הזאת כפי שרק אפשר).

הייתי הרבה אצל אנשי מקצוע, התחושה שלי הייתה שאני די שונה ממה שהם רגילים אליו... אבל המסקנה הכללית היא שכל־עוד לא רע לי עם מי שאני, אין טעם לחשוב שאני חולה יותר ממה שאני.

לגבי המשפחה, לא ממש, אני חי לבד ולא נוטה ליזום שיחות או להתעניין באחרים, נחמד לי מאוד בשקט של עצמי.

איני יכול להתפלל על משהו שאיני רוצה... אני מתפלל על דברים שאני צריך, כמו פרנסה, שלווה, שמירה וכן הלאה. איני יכול להתפלל "ריבונו של עולם, עזור לי שתהיינה לי המון תאוות ורצונות ותחושות חוסר, ביחס לדברים שלא רציתי עד עתה"...

לא יודע לגבי גברים ונשים, הכרתי כאלה וכאלה...

וגם אם הם לא- משתדלת לראות אותם תותים

לא הספקתי להגשים את כל החלומות שלי, אבל אני בהחלט בדרך...

ואם הרגשתי שהכל נסגר בפניי- פשוט בכיתי והתפללתי לה'. (כמה קלאס)

ובכנות, הדבר שהכי עזר לי ברגעים קשים יותר זה האמונה. שהכל נגזר עלי ושאני צועדת במסלול שנקבע לי לפני שנולדתי ועליי רק לבחור בטוב.

הייתי קוראת הרבה משפטי חיזוק, הרצאות של אמונה וביטחון בה', ומוציאה את עצמי לדברים חיוביים שנותנים לי כוח.

והבנתי שהיחידה שיכולה לעשות אותי מאושרת, זאת אני בעצמי...

מאחלת לך למצוא את האושר הפנימי שלך, כי מה ששלך יגיע עד אלייך 💖

-אני מאמינה שהחיים שלי מתקדמים למרות שזה לא ניכר כרגע בפועל. לא רואים צמח באמצע גדילה, רק במבט לאחור.

-ממש לא, אני מרגישה רחוקה מהם... החלומות הישנים שלי מרגישים כמו חלומות של מישהי אחרת כי אני כבר לא חולמת אותם, ובכל זאת צובט לי בלב כל פעם שאני רואה מישהי אחרת שהגשימה אותם.

-למה את מרגישה שכל הדלתות נסגרו?

 כשנדחקתי לקיר, הקיר נשבר. זה מה שקרה. היה כואב. אח"כ רווחה.

לא יזיק לשוחח עם מישהו מקצועי או לא, אבל מבין ויכול לעזור לחלץ את החוט מהפקעת

ולנער את תחושת הסנדול (?).

אולי חשוב להיות מסוכרנים עם כל נשימה; להיות בתיקו איתה. להתקדם באותו

קצב. לעבור רק את היום הזה בשלום (את זה שמעתי מאדם  גדול). קראי

את הספר "אל דאגה" - יש לו שם רשימה של: רק היום....

לכתוב לעצמך מה היית באמת רוצה. על מה אתה/את מתאבל. מה מפריע.

למה העצבות.  לא פשוט. אבל השם תמיד מחלץ. עוזר. מאיר פתאום נקודה

קנקנה של אור שנחבאת מתחת לשמיכות החושך הכבדות. נושמת בכבדות,

כמעט לא מורגשת עכשיו, אבל חיה וקיימת.

יהיה טוב. זה לא יימשך לנצח. הנפש שלנו גמישה - "בערב ילין בכי ובבוקר...רינה".

יכולה לגרש חושך גדול.

פעילות איזושהי. לא לחשוב באותו רגע על משמעות החיים שלי. פשוט לעשות.

חושבת שזה עוזר להבהיר את הבאלאגן במוח ולהשקיט אותו. 

התנדבות. למרות שזה לא נשמע מושך. זה נותן הרגשה של

אני שווה. עושה משהו נכון וטוב.

מטרות/ חלומות שהגשמתי

ויש שעדיין לפני

אם דלת אחת נסגרת

אני מחפשת את דלת אחרת

ובאופן כללי לא תלויה באחרים או בגורמים חיצוניים כדי להגשים חלומות 

להרגיש שחלק מהמטרות שלך זה שיהיה טוב לאחרים, ולצערנו לא חסר צער וכאב בעולם.

כמובן שרצוי גם במעשה, אבל לפחות לחיות בתודעה כזו.

לא להישאר בעולם הפרטי המצומצם מטבעו, אצל מי פחות ואצל מי יותר.

ברוח היום הקשה הזה, המטרות והחלומות לא יכולים להתגשם כל עוד לא הגענו ליום בו מלכות ישראל תהיה שלמה, ננצח את אויבינו, נבנה את מקדשנו, ויגיע יום תחיית המתים בו כל הכואבים יפגשו שוב את אהוביהם.

אין עצה אחרת

בעצם יש, אבל תתחילי עם זה

"אפיקים פנימה"

את יכולה לבדוק באתר של איגוד המדרשות

(אם יש אתר כזה ). 

תבדקי סטייל חסידי ואחלה מקום

אבל בזמנו כשרכבתי ליד עקרון עבר לידי פלישתי ודהרתי לכיוונו בעזות יהודית, סוף טוב הכל טוב.

אבל הראתי להם מה זה!

(אחלה גשש )

המחנכת שלי ביסודי פעם התבלבלה ואמרה את זה.

אתה אמור להכיר את זה, אצלי הגשש זה כבר היסטוריה

https://g.co/gemini/share/d356adafca7d

הטקסט שצירפת הוא עוצמתי מאוד וזכה לתפוצה רחבה מאוד ברשתות החברתיות (ווטסאפ, פייסבוק וטלגרם), אך חשוב להבהיר את המקור שלו: לא מדובר במאמר שנכתב על ידי אליסטר הית' (Allister Heath) בעיתון ה"דיילי טלגרף".

הנה כמה עובדות שחשוב להכיר לגבי הטקסט הזה:

1.ייחוס שגוי: אליסטר הית' הוא אכן עיתונאי בכיר ב"דיילי טלגרף" והוא ידוע כתומך נלהב של ישראל וכמי שכותב מאמרים חריפים נגד האנטישמיות ובעד זכותה של ישראל להגן על עצמה. עם זאת, סגנון הכתיבה של הטקסט הזה (שורות קצרות, מבנה פואטי/דרמטי, דגש דתי-תנ"כי מובהק) אינו תואם את סגנון המאמרים העיתונאיים שלו.

2.מקור הטקסט: הטקסט הזה הוא למעשה גרסה מעובדת ומתורגמת של פוסטים וקטעי הגות שמסתובבים ברשת בשנים האחרונות. הוא מזכיר מאוד בסגנונו את כתיבתו של הרב חנניה פינצ'ובר או כותבים יהודים דתיים אחרים שמחברים קטעי הגות על הנצחיות של עם ישראל.

3.למה זה מיוחס לו? ברשתות החברתיות נוטים לעיתים להצמיד שמות של אישים מפורסמים או עיתונאים משפיעים לטקסטים ויראליים כדי להעניק להם "משקל" או סמכות בינלאומית. מכיוון שאליסטר הית' אכן כתב מאמרים בשם "המערב חייב להתעורר" או מאמרים על הכישלון המוסרי של אירופה מול ישראל, המשתפים עירבבו בין דעותיו לבין הטקסט המרגש הזה.

4.מה אליסטר הית' כן כתב? הוא כתב מאמרים מפורסמים ב"טלגרף" כמו: "The West’s betrayal of Israel is a catastrophic moral failure" או "Israel is the only nation keeping the flame of Western civilisation alive". המאמרים שלו עוסקים בנושאים דומים של צביעות העולם, אך הם כתובים כניתוח פוליטי-חברתי ולא כטקסט אמוני-דתי על "אלוהים אינו מיתוס".

לסיכום: המילים יפות ומעוררות השראה, אך מדובר ב"פייק ניוז" מבחינת הייחוס למקור. זהו טקסט שנכתב ככל הנראה על ידי כותב תוכן ישראלי/יהודי והופץ תחת שמו של העיתונאי הבריטי.

מאיפה המקור של מה שכתבת?...

אם מדברים עליך

וואן גוך היה סמרטוט בחיים שלו. איכשהו אחרי שמת נהיה צייר ענק.

לוינס לא היה כל כך מוכר, ודאי לא רוב חייו (חלק גדול מחייו הוא היה בכלל מנהל בית ספר). היום הוא נחשב אחד ההוגים המודרניים החשובים ויש פקולטות שלמות שלומדות אותו.

ויגוצקי הוחרם בחלק גדול מחייו, והכתבים שלו התפרסמו הרבה אחרי שמת, רק אחרי נפילת מסך הברזל.

דה ווינצ'י היה חשוב מאוד בחייו, אבל נוסחאות שהוא הגה, תרמו לעולם המון שנים אחרי מותו.

יש"ו ויוחנן המטביל, בחייהם היו מהפכנים הזויים, והיום הרבה אנשים מעריצים אותם.

ועוד הרשימה ארוכה...

החתול הזמני עלול להפוך לקבוע.

לפי הגמרא, הם לא היו אנשים חיוביים, אפילו מקולקלים...

ואת תוצאות "מהפכנותם" סבלנו וסובלים עד היום...

בקטע של להשאיר משמעות לנצח בעולם

אם כבר להיות מפורסם עכשיו יותר קורץ לי

אבל גם זה לא באמת

הייתי מעדיף שיזכרו אותי כמה שפחות.

אבל תשפיע לטובה בבקשה

כי יש כאלה שלהפך

לא בשביל פרסום

אלא בתור יעד שמזכיר לי שאני רוצה לעשות משהו גדול

ייתכן וזה מה שראית.

אני יכול לעלות כאן צילומי מודעות 

(בעיקר החוק השלישי)

על מנת לא לייבש את פורום לנ"ו מגולשיו נולדה ההחלטה לאסור כתיבת כל ענייני לנ"ו בצמ"ע כי אז מה עשינו בזה? פשוט העברנו את הטראפיק מפורום א לפורום ב.

גם אם תרצה להקים פורום אחר ותבקש זאת ממשה, הנטיה שלו לרוב תהיה לסרב אלא אם כן תמצא מספר ניקים מכובד שיהיו פעילים בפורום החדש ושהפורום החדש לא ייבש ויפגע בפורום ישן ופעיל יותר.