נכון הכי כיף כשיש חבורה\זוגות של חברים עם ילדים שגדלים יחד? יוצאים לטיולים יחד, חוגגים עצמאות, הולכים כל הדרך יחד ועוד.
אבל מצד שני צריך לוותר-יש נניח חברה שאצלה הכל "מושלם" וצריכה תמיד לייעץ לכולם ואת נאלצת להקשיב, חברה אחרת שתמיד קובעת לאן הולכים ומה עושים כי היא יותר "אמא ופרקטית ממך" אז "היא יודעת מה הכי עדיף לעשות עם הילדים", חברה אחרת שאת מרגישה שאת נותנת לה המון (עוזרת לה עם הילדים, מזמינה אלייך) ונותנת מעט מדי בחזרה (פחות מגלה עניין, פחות עוזרת כמו שאת, היחסים פחות הדדיים). וגם- נכון שתמיד כיף להיפגש אבל מתעוררות השוואות, למי יש ילד יותר נוח ולמי ילד מנג'ס, איזה הורים יודעים לחנך יותר טוב ומי מהילדים ממושמעים או חכמים יותר ומי בעייתיים יותר, איזה בעל יותר קשוב ומה היחסים ביניהם, כלומר אתה רק רוצה לבלות ביחד אבל מקבל אינפורמציה על כל מה שקורה איתם וזה קצת מביך ולא נעים, זה יותר ממה שביקשת או שרצית אי פעם לדעת. וכאילו לא די בזה, אז יש צביעות-תמיד יש את האמא שיש לה בתיק מלא אוכל להביא לכולם או שתעזור לילדה שלך או תייעץ אבל אח"כ כולם מרכלים על כולם: "ראית את הילד של אברמוביץ? מסכנים! הוא צריך אבחון דחוף". וכל זה מעצבן,
אבל יותר גרוע מכל זה זה להישאר לבד רק את בן זוגך והילדים שלכם בלי חברים
למרות שלא אוהבים אצלנו בבית סלטים חיים אף אחד..
