אנילא יודעת מה לייעץ לך.

לא פירטת בכלל מה מצבו בחיים ואם יש משהו שהוביל אותו לזה. 

רק, אולי אם את חושבת שרק 3 שבוועת של ציפרלקס והוא יחזור אלייך, אולי לכן הוא כל כך רגיש לכל תגובה שלך? אולי הוא מרגיש שמבחינתך זה חיצוני אליו ואין אירוע פנימי כואב מאד שהוא עובר, רק משהו שציפרלקס יפתור?

יכול להיות שזה לא הכיוון, ויש ממש מצב שגם ככה לדבר איתו זה ללכת בין הטיפות ותמיד לדרוך על מכשולים.

סיפור מול העבודה.

הוא עבד בעבודה מאוד מאוד תובענית, שבמשך כמה שנים טובות הוא עף עליה ואז באיזשהו שלב הוא הגיע למיצוי. והא סחב וסחב עד שקצת לפני פורים התפטר.

אבל אני לא יודעת אם העבודה היתה בלתי נסבלת ולכן הוא ככה, או שהוא ככה ולכן העבודה הפכה לבלתי נסבלת (כי, כאמור, תקופה ארוכה הוא אהב את העבודה שלו מאוד, וכלפי חוץ שום דבר לא השתנה).

אני לא יודעת על אירוע מסוים שהיה יכול להיות טריגר, וזה גם לא משהו שהתפרץ, אלא מין חוסר כוחות מול העולם שהולך וגדל וגדל וגדל (נגיד ברגע זה זה מתבטא בזה שהוא לא לקחת את הילד לרופא שיניים, כי לא היה לו כח. ועכשיו הוא כועס על עצמו שלא עשה את זה. אז זה כבר הפך למין גלגל כזה, שאין לו כח לכלום ואז הוא כועס על עצמו אז עוד יותר אין לו כח לכלום. ואולי זה גם הסיפור מול העבודה- שלא היה לו כח אליה, והוא התפטר, ועכשיו הוא מתבאס על עצמו שהוא לא עובד).

כדי לטפל נכון כנראה שכדאי שתהיה אבחנה מדוייקת.

אם הוא היה מוכן לדבר עם איזשהו איש מקצוע, ברור לי שזה היה האבחון.

אולי אני מגזימה? לא יודעת.

אבל כן יודעת שאני לא יכולה לשאת את זה יותר לבד.

לק"י

אלא יותר.

ובהתחלה יש החמרה בדיכאון, ואז הטבה.

אלי באמת תבקשי ממישהו אחר לדבר איתו, שיתחיל עם רופא משפחה.

חיבוק.

לק"י

אולי תשחררי אותו כרגע.

תגידי לו, שתשמחי לעזור לו כשירצה.

עם אנשים אחרים הוא מדבר?

לפעמים קל יותר לקבל עיצות מאנשים פחות קרובים.

אבל די, אני לא יכולה יותר.

כואב לי לראות אותו ככה.

מתגעגעת אליו.

והעול של הבית והילדים לבד גומר עלי.

ממש בשבילך.

אני מבינה שאתה לא חושב ומבחינתך אני חיה בסרט,

אבל תעשה לי טובה רק בשביל שאני יהיה רגועה כיא ני לא מצליחה לנשום מיזה,

תלך לאבחנה פשוטה של רופא משפחה, שרק אני ידע שה לא זה ואני משחררת אותך לגמרי ולא חופרת יותר.

משו כזה.

כי אם זה באמת כזה חמור אז כל רופא ישר יגיד לו שאת צודקת ושיתחיל איזה טיפול או משו.

חיבוק ענק. איך קשה אבאלה.

אלופה שאת ככה מנסה לעזור.

כנראה שיהיה קשה לשכנע אותו כרגע.

רק לשים לב לנקודה שבה הוא מבקש עזרה.

בנתיים, ממליצה למצוא לך תמיכה. מטפלת. או מישהי שתחזק אותך. ותיתן לך את המקום שלך.

ופשוט תפקדתי לבד.

דמיינתי שאני אם חד הורית, או שבעלי בנסיעה לחול.

העיקר הוא לא להילחם בזה. לא לבזבז את משאבי הנפש שלך על שכנוע שלו.

אם כרגע את המבוגר היחידי שמתפקד- תדאגי כמה שיותר לרפד לך את התקופה הזאת. לא לחשוב עליו, לחשוב על עצמך. כרגע את הקיר שעליו הבית נשען- את חייבת להיות קיר חזק.

ובאשר אליו- אני פשוט הנחתי לו. זה היה לפני כמה שנים טובות, אבל אני זוכרת שמה שהנחה אותי היה האמונה בכוח שלו- יש לו כוח ויכולת לקום. הוא זה שצריך למצוא בתוכו את הסיבות לקום ולאסוף את השברים ולהתעורר. שום דבר שכלי שאני אגיד לא יעזור. בטח לא אמירה שהוא "חייב להתעורר על עצמו"...

האמונה שזה משהו חולף. אני ידעתי בבטן שזה חולף, שזה חיצוני לאישיות שלו, ולכן ידעתי בתוך תוכי שזה לא יתלבש עליו, לפחות לא לאורך זמן.

בהצלחה יקירה!!! זאת פעם ראשונה שיש לו את זה?

דבר ראשון תבדקו גם מונו.

רק כדי לשלול.

ודיכאון זה בדיוק ככה, כל משימה קטנה נראית הר, העולם נצבע באפור.

זאת באמת תהיה תקופה שתצטרכי לא לבנות עליו שיהיה שותף, לא בבית ולא רגשי,  ולקחת המון עזרה מבחוץ.

הדבר הכי חשוב שאת יכולה לעשות זה לא לשפוט, לא לריב על זה, להבין שהוא חולה, וכמו שאצל מישהו עם מחלה גופנית לא היית דורשת ומתאכזבת, ככה גם כאן.

זה סופר קשוח, תחזקי את עצמך כמה שאת יכולה, ואפילו תקחי מטפלת בשבילך.

עם כל הכבוד.. זה מה שהייתי רוצה שיעשו עבורי

אם המצב שלי קשה ואני לא רואה את עצמי ולא מסוגלת לקום (תרתי משמע) אז הייתי רוצה שיעזרו לי.

להבדיל אלף הבדלות וח"ו למישהו יש שבץ לא יזמינו אמבולנס?? יזמינו. אז אם גורם מוסמך בא הביתה ומשוחח ומסביר, זה רק לטובתו קודם כל ולטובת המשפחה.

אני פשוט שומעת שאת בדאגה נוראית ואני כותבת מה שאני מרגישה ומה שאני הייתי עושה בשביל להוריד את מפלס הדאגה ומהר. חיבוק על ההתמודדות !!

קודם כל ליבי איתך ,זה נשמע ממש לא קל, לא לך ובטח שלא לבעלך.

אני הייתי מנסה ללכת לכיוון יותר טבעי

פחות פסיכיאטרים /פסיכולוגים. מכירה מקרה במשפחה שזה עשה נזק נפשי מאוד גדול כי אבחנו ונתנו טיפול שרק החמיר והקצין את הבעיה ובאופן כללי לעניות דעתי אלו חומרים שמשתיקים את הבעיה ולא באמת פותרים את הגורם לדיכאון.

אפשר לחשוב על כיוון של הומאופתיה בתוספת טיפול רגשי .

רק גורם מוסמך יכול להגדיר את הבעיה והטיפול

וכדאי לטפל כדי שלא יחמיר חלילה.

וכדאי גם שהילדים לא יראו את אבא ככה (אולי תנסי לשכנע מהכיוון הזה )..

צריך למצוא משהו שיגרום לו להבין שככה הוא לא ממשיך

וזה חייב לבוא ממנו אחרת באמת יהיה קשה

חיבוק ובהצלחה בע"ה סיעתא דשמיא 

לא הייתה כוונה לצער מחילה אם נפגעת.

כל מקרה לגופו ואני אישית מאמינה ברפואה טבעית

בשורות טובות 

"רק גורם מוסמך יכול להגדיר את הבעיה והטיפול". פסיכיאטר הוא בדיוק הגורם המוסמך. הוא למד את התחום במשך שנים, פגש המון מקרים ויכול להבדיל בין דיכאון למחלות דומות אחרות. בשונה מהומאופטיה למשל.

אני לא חושבת שלפסיכיאטר של יכולות להיות טעויות (גם להומאופט אגב), ואני מאד מצטערת לשמוע על המקרה מאצלך במשפחה! אבל כן חשוב לומר שלרוב פסיכיאטר ידע לזהות את הנקודה ובסיעתא דישמיא לתת מענה.

אני יודעת ומסכימה עפ כל מה שאת כותבת ולכן אני אומרת כל מקרה לגופו.

יש לנו מישהי במשפחה שזה גרם לה זעזוע נפשי מאוד עמוק בעקבות הכדורים

ולכן יש דעות לכל דבר

שכל אחת תעשה כראות עיניה ובסיעתא דשמיא שכל המחלות נפש וגוף יעלמו מהעולם 

אנחנו בתקופה של המון המון פוסט טראומה.

אני מאוד בעד רפואה משלימה, אבל כמעט כל מטפל אלטרנטיבי יאמר לך שרפואה משלימה היא נהדרת למניעה ולפתרונות לטווח הארוך .

בשעת חירום יש מקום חשוב מאוד לרפואה קונבנציונליות.

תרופות מצילות חיים. פשוט ככה.

כל אחת תפעיל את שיקול דעתה!

אני לא רופאה ולא פסיכיאטרית ולא הומאפתית וגם לא מתיימרת להיות.

אני מביעה את דעתי בתור אחת עם ניסיון שעברה לא מעט בחיים ויודעת דבר או שניים בתוספת מקרה (ושוב אני חוזרת) שקרה לבת משפחה, שכדור שנתן הפסיכיאטר גרם לה לתגובה מאוד מסוכנת והמשך משבר עמוק מאוד. לא לכל אחד זה יקרה כמו שיש אלרגיה ולא כולם אלרגיים . בדיוק כמו כל דבר אחר בחיים.לא לכולם משפיע באותה צורה .

זאת החוויה שלנו וזכותי המלאה להביע את דעתי בנושא ולהאיר שיש עוד אופציות לבדיקה. אף אחת לא מחויבת לקחת.

כמו בכל דבר בחיים יש יתרונות וחסרונות והכל יכול לקרות וצריך לתת את הדעת על כל דבר.

מכאן ולהגיד שזאת תגובה מסוכנת, קצת נסחפת.

בזמן הזה שיש סביבנו כל כך הרבה אנשים שסובלים מחרדות, פוסט טראומה שמתפרצת,

לצערנו יש אנשים המתאבדים,

מסוכן בעיני לצאת בנחרצות כנגד טיפול קונבנציונלי ותרופות שמצילות חיים.

מצטערת אם פגעתי בך, כמובן שיש לך זכות להביע את דעתך,

בטוחה גם שכל הכוונה שלך לטובה.

אני משתדלת תמיד לחשוב על עוד נשים או אנשים שקוראים בפורום ואולי מתמודדים עם מצבים לא פשוטים.

צריך להיזהר 

אין תחליף לשיחות

אבל ברוב המקרים מדובר בהצלת נפשות כפשוטו

קודם להחזיר את הנפש לאיזון.

ואז ננסה לפתור את המקור.

ובן אדם שהמצב הנפשי שלו לא יציב- אין אפשרות לדבר אל ההיגיון שלו.

אומרת לך בתור מישהי שסובלת מחרדות. ברגע שאני בהתקף חרדה לא עוזר שום דבר שאומרים לי.

ואני אדם מאד שכלתני ביום יום שלי.

במצבים כאלה... וגם לא רק כמובן

הפתרון הכי טוב זה להתפלל. ככה בפשטות מהלב, לה'.

לספר לו שכבר אין לך כח

שזה מתיש ושוחק וגומר

ובאלך כבר בעל. אמיתי חי ומוביל.

ומה קורה כבר....

ויאללה שיעשה לכם נס. מה זה בשבילו.

שבעלך יראה את היופי של החיים ויתעורר בו החשק לחיות.

ופשוט תספרי לו כמה זה קשה ונורא וסיוט. ותבכי את החיים.... וגם תבקשי ממנו כל מה שבאלך.

יד ה' לא תקצר.

שיתפתי פה לפני כמה זמן על קושי מאוד גדול שהיה חי עם בעלי ואני הייתי בטוחה שהוא ואני בדיכאון כל אחד מהכיוון שלו. בטוחה! ואני בנאדם כל כך לא דכאוני... אבל לא הפסקתי לבכות. והוא לא הפסיק להיות עצבני ומעצבן... וה' שלח לי באופן הכיייי לא צפוי מישהו שדיבר איצו ונתן לו איזה ספר לקרוא שעשה לו ולי טוב... אז יש עוד עבודה ברור. אבל ה' נתן לי ולו חתיכת חבל הצלה..

יד ה' לא תקצר!

קשה מאד ככה! מבינה את תחושת החוסר אונים, והדאגה לו, והעול לבד, והגעגוע...

אני כשהייתי במצב שלך פניתי לקבל עזרה בשביל עצמי וזה מה שהזיז אותו בסוף להעיז או להניע לקבל עזרה בעצמו. (נראה לי שעשיתי את זה כשכבר הייתי בסף הדיכאון בעצמי. אמיתי.)

מציעה לך ממש לפנות לעזרה. דרך המרפאה שלך או טיפול פרטי, הלוואי שזה יעזור גם בשבילו, בשבילך זה בטוח יכול לעזור.

תספרי את כל מה שאת רואה וחווה.

יש להם הרבה ניסיון, במיוחד בשנתיים האחרונות הרופאים פוגשים כל מיני מצבים נפשיים,

וגם לקופות החולים יש יותר כלים לתמיכה (בטלפון, עם עובדת סוציאלית, עזרה ראשונה נפשית ועוד).

הרופא גם יידע מה לשאול אותך כדי להבין מה צריך לעשות בשלב הראשון.

אני חושבת שלהניח לו ולשחרר זה לא באמת הפיתרון. בסוף בסוף הצורך שלך מובן, ובלי קשר לצורך שלך - הדכאון הוא ענן כבד שצריך סיבה לרצות לצאת ממנו, אחרת הוא שואב

אני ממש חושבת שכדאי לשבת איתו לשיחה בוגרת ולהגיד לו שהוא מאוד מקשה עלייך עם ההתנהלות שלו ולשאול בכנות - לאן אתה עוד רוצה להגיע? איפה אתה רואה את עצמך עוד x זמן ? לבקש שיטפל בעצמו כי יש פה אתכם שזקוקים לו וקשה לך להכיל את המצב

ולא זה לא אגואיסטי.

שתחזיק מעמד. זו כאילו שאלה ל"בריאים".

חושבת שבאמת להכיר בעובדה שאין לה שליטה עליו- זה דווקא יקל עליה. כי באמת אין לנו שליטה על הבעל,ולא יכולות להביא אותו לפסיכולוג, וגם לא לתת לו כדורים.

אני כן חושבת כמוך שלהביע את הקושי שלה- זה סופר לגיטימי ומתבקש.

האם זה אומר שהוא בהכרח ירים עת עצמו? זה תלוי עד כמה הוא מסוגל ורוצה...

ברור שאין לה שליטה עליו ולכן אני בעד להגיד מה היא מרגישה ולא לנסות לפנות לרופא בשבילו למשל. 

לדעתי הרבה פעמים העלאת הצורך הזו יכולה לעזור. ויכול להיות שלא.

ולדעתי זו לא שאלה לבריאים בהכרח, זה יכול להיות גם wake up call. מאוד תתוי במי שנתקל בה 

ההליכה לרופא שהצעתי היא גם בשבילה.

הפותחת סובלת מהמצב, כנראה גם כל הבית.

רופא משפחה עובר הכשרה למקרים כאלו, יודע לאן לכוון .

בנוסף דיכאון לא מטופל עלול חס וחלילה להיות מסוכן!! היו מספיק מקרים במדינה לאחרונה... אדם חולה צריך לקבל עזרה.

כמובן שאשתו לא יכולה לאבחן אותו, אבל היא מזהה שמשהו לא בסדר - מבררים ומגישים עזרה ראשונית. לא מדובר על להחליט בשבילו, אני לא חושבת שזו הסיטואציה של "שחררי שליטה ותני לו להיות גבר" כי אם הפותחת מזהה נכון, בעלה נמצא במצוקה כרגע.

אני מאמינה שהאנשים הקרובים אלינו בסופו של דבר גם שמחים שניתן להם את העזרה הזו. סומכים עלינו שנהיה שם בשבילם.

בוגר פשוט. האופציות ידועות לכולם - שיחות, כדורים, בתים מאזנים, אשפוזים, וכו.. בלי מסוכנות לא עושים כלום בלי שאדם ירצה לעזור לעצמו

אולי בשבילה כן. לדעתי מיותר אבל מקבלת אם זה מה שנראה לך 

אני כותבת מתוך כאב

נחשפתי למקרים מצערים, את יכולה לקרוא על הנושא.

אדם קרוב לא מאבחן מסוכנות, הוא הכי הרבה יכול לדווח לפסיכיאטר מחוזי ולא נראה שזה המקרה ממה שהפותחת מתארת אבל היא יכולה לנסות

מי שמאבחן זה בעל מקצוע

בדכאון קליני "רגיל" אדם צריך לרצות לטפל בעצמו. כל פניה של אדם אחר שהוא לא המטופל עצמו במקרה כזה לא תעזור לו

דבר ראשון לחבק את עצמך,

להכיר בזה שזה מבהיל ובודד וקשה וקשוח בטירוף, וכל מה שעולה בך.

לתת מקום לעצמך, לתסכול לאכזבה לכאב.

לשים לב לצרכים שלך ולא לדחוק אותם אלא לתת להם מענה, ואם יש אפשרות גם לבקש ממנו מענה במה שאפשר כמו ברגיל.

למצוא לך תמיכה ומקום להשען ולקבל חיבוק כח והכוונה🫶

את מתארת קושי עצום והתמודדות עצומה שמלווה אותך, אתכם כבר תקופה ארוכה מאוד.

התמודדות של מצב נפשי מאתגר של בן/בת הזוג.

גם בעלך היקר, שסובל מדיכאון,

וגם את, בתור אשתו שמתמודדת עם כל ההשלכות של הדיכאון עליו, עלייך, על הזוגיות שלכם, על ההורות, ועל כל המערכת המשפחתית שלכם.

ובמצב כזה חשוב מאוד קודם כל להבין את עצמינו

להיות מודעים למה שאנחנו עוברים

להבין שזה קשה, מאוד, וקשה אובייקטיבית

להבין שלא תמיד אנחנו יכולים להתמודד עם הכל לבד,

שלעיתים נדרשת עזרה

בין אם זו עזרה מקצועית לא רק לאדם הסובל מדיכאון, אלא גם לבן/בת זוגו!

בין אם זו עזרה של טיפול זוגי לשנינו יחד,

בין אם זו עזרה כלכלית

בין אם זו עזרה שיכולים להעניק מרכזי סיוע בדיוק למקרים כאלה (כדוגמת עזר מציון) 

בין אם זו עזרה עם הילדים

עם הבית

וכן הלאה

ובעצם מה שקרה עד עכשיו

זה שיום אחר יום

שעה אחרי שעה

מצאת עצמך מתמודדת לבד מול כל החזיתות

גם דואגת לבית

גם דואגת לילדים

גם דואגת לבעלך

אם את עובדת אז גם שם

גם פוגשת את כל המקומות הללו של המצב הנפשי של בעלך בכל תחום ובכל פינה במציאות היומיומית, 

וגם וגם וגם

ודי!

את רק אדם אחד!

כמה מושלמת ומדהימה שתהיי - את רק אדם! ורק אדם אחד!

אף אחד לא יכול באמת לסחוב את כל עול העולם על כתפיו... זה לא אנושי.

את בעצם מוצאת עצמך מתפקדת תקופות לא מבוטלות מהזמן לבד בהרבה חזיתות,

בהרגשה בסיסית ש"אם אין אני לי מי לי"

ושאת חייבת להיות כאן בשביל כולם

בשביל עצמך

בשביל בעלך

בשביל הילדים שלכם

בשביל כולם!

וזה גם מאוד מתיש

ומאוד מכביד

ומאוד שואב אנרגיות בגוף ובנפש

ובטח שלאורך זמן

אז מאוד מובן המקום שזועק אצלך מבפנים של: די! אני לא יכולה יותר! אני לא מסוגלת יותר ככה! משהו כאן חייב להשתנות!

וחשוב לשמוע ולהקשיב לקול הזה, לא להתעלם ממנו, אלא להיפך, לתת לו את כל הנראות והלגיטימציה שבעולם, כי הוא צודק!

ורק צריך לראות איך מגיעים לשם.

מה שאת כן כבר יודעת זה שככה - אי אפשר להמשיך.

וזה חשוב.

ומכאן והלאה, ובעיקר בעזרת תמיכה וליווי נכונים של כל הגורמים המבינים במציאות הזו - רואים איך אפשר להתקדם מכאן. יחד. 

איך יוצרים מציאות שאת מוחזקת גם, שאת מלווה ועטופה

וגם בעלך מוחזק ומקבל תמיכה וליווי

איך אתם מקבלים כלים

שניכם יחד כזוג

את בעצמך בתור בת הזוג של המתמודד

ובעלך בעצמו בתור האדם שסובל מהדיכאון.

אתם חייבים את הכלים הללו. את הידע הזה. את התמיכה הזו. את הליווי הזה. ממש להיות עטופים ומוחזקים ועם כמה שיותר מעגלי תמיכה.

ובפן הזוגי הדברים צריכים גם הם עיון ומציאת דרכים לשיפור גם שם.

להצליח לראות שם גם אותך, את חוסר האונים שלך, את המותשות שלך, את העייפות שלך מכל המסע הזה שסחבת לבד

ואת האנושיות שלך

ואת הגבולות האנושיים כ"כ שלך

ולקבל על כך הבנה, הכלה, חמלה, מקום

גם בינך עבור עצמך

וגם בעיני בעלך.

ממש לראות את הצורך הזה שלך שהיה מודחק כ"כ הרבה זמן: אני צריכה שיראו גם אותי!

אני צריכה מקום גם בעצמי!

אני צריכה ניראות גם בעצמי!

אני לא שקופה!

אני בנאדם!

וקשה לי!

אני זקוקה לניראות ולתמיכה ולכלים!

וגם לראות את הצרכים ואת כל מה שעובר על בעלך היקר כמובן

ובתוך כל זה לנווט ממש בין השיטים דרך הדיכאון שיש לו ממש "גוף" וצבע וצורה ונוכחות משל עצמו לצערנו.

ופעמים רבות זה הדיכאון שמדבר ממנו, לא הוא.

כי אדם שנמצא במצוקה נפשית פעמים רבות יכול להיכנס למצב שאותו הדיכאון מדבר מגרונו, הוא יכול להיות לעיתים קורבני, לעיתים מרוכז בתוך הכאב שלו בלבד ולא יכול לראות מעבר, לעיתים אפילו מאשים.

אז אם את חווה לפעמים מילים של אשמה כלפייך מכיוונו, או שהוא אומר לך שאת לא רואה את הקושי שלו וכו', כדאי קודם כל לזכור שהמילים הללו נובעות באמת מהדיכאון עצמו, וכדאי גם לנסות לא לקחת את המילים הללו שלו כאשמה עלייך (כלומר גם לא בינך לבין עצמך) אלא להבין שהוא מנסה לומר כאן שהוא רוצה שיראו את הקושי שלו, ולענות לו לעניין עצמו.

כלומר: "אני רואה את הקושי שלך. בהחלט. דווקא כי אתה יקר וחשוב ואהוב לי כ"כ אני רוצה שיהיה לך טוב. ואני יודעת ובטוחה שכאשר יהיה לך גם לי יהיה טוב ולכולנו. לכן כ"כ חשוב לי לומר לך ולשקף לך גם מתי שאני עומדת לקרוס ומתי עברתי את גבולות היכולת שלי ומתי אני לא מסוגלת ומתי כואב לי ומתי קשה לי - כי אם יהיה לזה מענה אני אתחזק ומתוך כך אתה והבית כולו תתחזקו.

הרי אם יהיה לי רע - באמת יכול להיות לך טוב?

הרי לראות את הקושי שלי זה בדיוק גם לראות את הקושי שלך. כי הקושי שלי הוא חלק ממה שיהיה לך עצמך קשה.

לכן אני ודאי שלא מתעלמת אלא הכי הכי מתייחסת גם לזה בדיוק"

ולהעמיק בכך עוד, בשפת הלב שלך ובצורה הכי כנה ונקייה שיש, בלי ביקורת או האשמה אלא אמירת הלב שלך כמו שהוא.

כי זה באמת מה שנכון גם ❤

ובאמת כאשר את רואה את עצמך את רואה אותו

ובאמת אם את תקרסי הקושי שלו יהיה מוכפל ויותר מכך

לכן זה הכי לראות גם אותו שם.

אז הדיבור מולו ומול זה, שאת מתחזקת בתוכך שאת לא אשמה ושאת רוצה בטובתו קודם כל, כמובן גם בטובתך, טובת הילדים וטובת המשפחה כולה! זה בעצם באמת באמת לטובת כולם כאן! 

והוא בראש ובראשונה כי כשלכם טוב - גם לו יכול להיות טוב. 

ולהיפך - כשאת חלילה קורסת או עלולה לקרוס - הוא הראשון שיפגע מזה. כמובן שגם הילדים והבית. 

והאינטרס המשותף של שניכם זה שיהיה גם לך טוב. טוב חזק ומבפנים.

אז לתקשר לו זאת גם בדרך שמבטאת את כל זה, לא מאשימה אותו, בטח שלא מאשימה את עצמך, אלא אומרת לו מה ש*את* באמת מרגישה. 

את כל מה שאת מתמודדת איתו. את האנושיות שלך גם. את הכאב והקשיים שלך גם.

וממש לבטא בפניו גם מהם גבולות הגיזרה שלך, מה את מסוגלת ומה לא ופשוט יותר מדי על האדם האנושי שאת, וליצור שיח עמוק שיגרום גם להבנה שדרך שלא שמה לב לכוחות ולגבולות היכולת שלך עלולה להוביל גם אותך לקריסה חלילה ולמצב לא טוב ואז כל הבית יכול לקרוס חלילה.

ועל גבי ההבנה הכה חשובה הזו צריך לזכור גם שכולנו באמת בני אדם ואנושיים. וגם אישה וגם איש שאוהבים את בן/בת הזוג שלהם הכי שאפשר ורוצים להעניק כמה שרק אפשר - האנרגיות והיכולות שלהם מוגבלות. הם אנושיים. לא ניתן לתת ולתת בלי סוף, ודאי לא כשזה בא על חשבון הרווחה הנפשית שלנו או הצרכים שלנו או משהו אחר מהותי בנו.

ובן הזוג הוא האיש/האישה אבל לא המטפל/ת של השני/ה. גם לא יכול להיות וגם לא צריך להיות. כלומר צריכה להיות גם ההפנמה אצל כל אחד ואחת מאיתנו שכמה שנרצה לתת ולהעניק בסוף יכולתנו מוגבלת, נעשה את ההכי טוב שלנו כמובן, אבל חשוב מאוד מאוד למצוא מענה נוסף בכל מעגל אפשרי.

כמובן שבראש ובראשונה טיפול נכון ושורשי עבורו שיעזור לו למצוא גם עוד כוחות בתוך עצמו וכו'

וכך לראות עוד ועוד מעגלי תמיכה אפשריים ורלוונטיים לכולכם כאמור.

לאט לאט להוריד את האשמה שיכולה להיכנס. גם האשמה שבעלך יכול להרגיש עם עצמו ומתוכו בפנים,

אבל לא פחות חשוב מכך - להוריד גם את האשמה שלך! כי כאמור יש מקומות שכמה שלא נרצה לא נוכל יותר. ואת מדהימה ועושה את ההכי טוב שלך. וזהו. אין לך יכולת מעבר. פשוט אין. 

לא כי את לא טובה, 

לא כי את לא מספיקה - אלא כי את בת אדם!

לכן כה חשוב עבורך ללמוד וליצור את ההפרדה הזו בין עד כמה את אוהבת אותו ורוצה בטובתו ויכולה להעניק לו לבין מה שכבר לא בתחום יכולתך או אחריותך וזה באמת שלו בלבד. אין יכולת שלך לעזור שם או להיות במקומו שם.

וגם אל מול התחושה הזו שאת מרגישה הרבה פעמים שאת לבד וסוחבת את הכל לבד - למצוא עוד ועוד דרכים ודברים שיעזרו לך להתמלא מבפנים. 

ובמקומות מולו שאת מרגישה פגועה, גם אם זה בגלל הדיכאון - לתקשר זאת בזמן אפשרי. לתקשר שאת מבינה שקשה לו ושהוא מתמודד עם הדיכאון ושאת יודעת שזה לא מכוונה רעה חלילה או נגדך אלא כי הוא פשוט בתוך הקושי והמצוקה אז אם הוא יכול ללבטא את זה בפנייך בזמן שיתאפשר לו. או באותו רגע או אפילו אחרי.

וזה לפחות חלק מסוים, גם אם לא שלם, מאותה הניראות שאת כה זקוקה לה.

וכדי לזהות את כל המקומות הללו, כדי להבין מתי זה הדיכאון מדבר ומתי זה בעלך האהוב,

וכדי להבין איך לענות ואיך להתמודד במקרים שבהם זה הדיכאון מדבר - חשוב כאמור להיות מלווים באנשי מקצוע שמתמחים בדיוק בזה - בדיכאון גם לבן הזוג שסובל מהם וגם לבן הזוג הנשוי למתמודד.

ולתת לבעלך שם כלים ודרך לצאת ב"ה מהמקום החשוך לאור גדול

ולתת לך שם כלים איך לנווט בדרך הזו נכון ועם כמה שפחות עוגמת נפש, כמה שאפשר.

וזו באמת דרך יקרה

זה מסע שלם.

ונכון שהרבה פעמים אנחנו רוצים כבר להגיע לסוף הדרך.

כ"כ כ"כ מובן יקרה

בטח אחרי כל התלאות שעברתם

אבל צריך לזכור שאנחנו בדרך.

שאנחנו מתקדמים.

שב"ה הקב"ה שם בעולמו שליחים רבים וטובים לעזרה בדרך הזו.

שנוכל לקבל את התמיכה, הליווי, הכלים להם אנחנו זקוקים.

שכבר לא נהיה לבד בזה.

שע"י כך שנהיה עטופים ומלווים ומוכלים ומוחזקים בצורה הכי מדויקת לנו והכי מתאימה ורחבה ומקיפה - נוכל גם להתעלות מעל זה.

נוכל להמשיך לצעוד בדרך.

להתקדם עוד, ועוד קצת

ולהשיג עוד מטרה, ועוד אחת

וכן, בהחלט להגיע לחיים טובים שמחים ומספקים ב"ה!

מדובר כאן בריצה לטווח ארוך ולמרחקים ארוכים, במרתון ולא ב"ספרינט",

לכן עוד יותר חשוב אפילו לזהות את הכוחות הקיימים כרגע, אצל כל אחד ואחד מהנפשות הפועלות,

לזהות ולהכיר את גבולות הגזרה גם של כל אחד

לזהות ולהכיר את כל מעגלי התמיכה האפשריים והמדויקים ביותר

ולזהות ולהכיר עוד את כל מה שיכול לעזור לנו. ולשם לכוון.

ובמקרה כמו שאמרת שבעלך לא מעוניין כלל בטיפול ולא רוצה לשמוע על זה -

אז קודם כל שומעת אותך ממש, ואת הלב שלך שזועק ושכ"כ מייחל לשינוי הזה

ואת התסכול הגדול שכגודל הכמיהה הענקית הזו יש את היאוש שאומר אבל הוא לא רוצה ללכת לטיפול! 

ממש רוצה לשלוח לך גם בתוך הקושי הזה עוד חיבוק ענק

זה באמת באמת לא פשוט

ממש הרגשה של חוסר אונים ואין מוצא

וגם אם כבר ראינו את הדרך - אז שמו עליה המון מנעולים ומחסומים שאין בכלל גישה אליה...

ובמקרה כזה אני ממש מקווה והלוואי שפנייה לאיש מקצוע שיעזור דווקא *לך*, ויהיה מוסמך לטיפול בדיכאון גם של האדם עצמו המתמודד וגם של בן זוגו תוכל לתת לך עוד כלים והבנה בדיוק גם במקומות *האלה*

של איך והאם בכלל אפשר לגייס מישהו שלא רוצה ללכת לטיפול לטפל? 

של איך וכמה ומתי להגיב?

של מה המקום שלי בתוך זה? 

מה אני יכולה לומר ולעשות?

ומה לא?

ומה לא כדאי?

ואם הוא לא ילך לטיפול - אז כנ"ל - מה מהמקום שלי אני יכולה עוד לעשות כי כרגע פשוט קשה מדי ולא אפשרי?

ומבחינתו של בעלך - האם שיקוף שטיפול עבורו הוא גם טובת הילדים בצורה ודאית תוכל לעזור לרתום אותו לכך?

כלומר לא לדבר עלייך רק אלא גם על כך שהילדים זקוקים לאבא נוכח ושמח.

גם עבורם, עבור הנפש שלהם, גם עבור המודל שהם רואים וכן הלאה.

והדגשה שטיפול טוב יכול לעזור שוב בראש ובראשונה *לו* להיות אדם עם איכות חיים, 

להיות יותר האבא שהוא רוצה (כמובן להדגיש שגם עכשיו הוא אבא אוהב ונפלא אבל טיפול יכול לעשות אותו אפילו יותר).

וכמובן עבורך לחזק אותך ושאת צריכה אותו. את צריכה אותו חזק ועם שמחת חיים וזקוקה לזה גם עבורך וגם עבורו וגם עבור הילדים.

ועוד נקודה חשובה היא עד כמה חשוב לא להיכנס ולהשתבלל לדיכאון יחד איתו, שזה לא ישאב לתוכו גם אותך ואת כל הבית.

ולהמשיך לפעול שם בגבורה ובאומץ ולא לתת לדיכאון לאכול כל חלקה טובה גם אצלך ואצל הילדים והבית אלא לשים לדיכאון גבול!

ולהמשיך את החיים והחיות (בשורוק) עבור הבית כולו.

וכמובן תפילות תפילות. הקב"ה בוחן כליות ולב ובידו הכל.

ובאמת הלוואי שבעזרת התמיכה האישית עבורך, השאלות הספציפיות של איש מקצוע שמתמחה בדיוק בכך גם מה ואיך לעשות אם הוא כן או לא רוצה טיפול, התפילות, ההתקדמות מהכיוון שלך בשינוי הדינמיקה והבאת הצרכים שלך וגם הקשיים וגבולות הגזרה שלך לקידמת הבמה - הלוואי שכל זה כן יזיז משהו.

ושוב, זה באמת ריצה לטווח ארוך. ובאמת כל פעם עוד צעד קטן. ועוד אחד.

ועכשיו שהכל קשה ומפחיד וסוגר

תני לעצמך גם להיות שם רגע.

לשהות גם בזה.

גם באין אונים הזה.

גם באין מוצא שסוגר וסוגר וחוזק.

גם ביאוש הטוטאלי הזה.

תבכי את זה.

תתפללי את זה.

את לא לבד אהובה שלנו

הקב"ה איתך. תמיד.

אנחנו איתך וכאן לחבק גם מרחוק

יש לך את עצמך, שזה הכי המון!

יש לך את ילדייך האהובים

יש לך את בעלך שגם שהוא בקושי הוא עדיין שם בפנים ועוד יצא מזה ב"ה

ונסי לראות אהובה איפה עוד את יכולה לקבל חיבוק וחיזוק בעולם האמיתי, משפחה, חברות, שכנות, דמות מקצועית וכן הלאה.

ב"ה אחרי החושך יגיע אור גדול!

שולחת לך חיבוק ענק ענק על הכל!  

כמה חזקה ויקרה את, גם שלא בחרת ולא רצית להיות חזקה אלא זה כורח החיים והמציאות - את עדיין אלופה אלופה שאת מתמודדת ככה עם הכל!

ב"ה שתזכי ותזכו לראות את הטוב השלם ואת הישועה השלמה עבורכם, במהרה ממש בגלוי ובחסד ב"ה!

שהקב"ה יאיר לכם את הדרך, יאר פניו אליכם, ישלח לכם את השליחים הכי מדויקים ואת כל הכוחות, השלווה והשמחה שיש 🙏❤

נתתן לי המון כוח רק מלקרוא אתכן!

אתמול בלילה שכבתי לידו, ורק ליטפתי וזהו. בלי להגיד כלום.

ולמחרת הוא קם, ארגן את הילדים ואמר לי ממש תודה על אתמול.

לא יודעת איך נמשיך מכאן. עדיין לא ברור לי מה לעשות בפרקטיקה.

אבל אני נושמת עמוק את החיבוק שנתתן לי ולוקחת לכוחות להמשך.

תודה עליכן.

יש לי נסיון עם משהו דומה.. עברנו תקופות ממש לא קלות ואף אחד לא חלם אפילו.

באמת אני זוכרת שהרעפתי מלא מלא אהבה, הכלה והרגעה שאנחנו ביחד בזה. ואנחנו נעבור את זה ביחד. הבעתי מלא אמפטיה ובמקביל כן ציפיתי ממנו לתפקוד מינימלי (ואמרתי לו את זה, כל הזמן, הכנתי אותו לפני מתי בדיוק אצטרך את עזרתו וגם אם זה היה לו קשה הוא הבין שאין ברירה).

מתוך זה כן טיפטפתי כל הזמן שחבל על הסבל שלו ושאפשר לעזור לו. וגם הרבה נירמלתי את זה (איתה לא מבין כמה נשים בפורום הולכות לפסיכיאטר!). ובהרבה שהוא הביע איזה שהוא רצון ממש עזרתי לו עם זה (ברמה שקבעתי תור בעצמי, דאגתי להתחיבויות וכאלה).

היום ברוך ה' הוא מטופל קבוע במינון קבוע של סרנדה (היה בטיפול אישי כמובן גם..) והחיים שלנו רגילים לגמרי! תודה לה'.

שולחת הרבה כוחות!

מצד שני, אולי כבר עדיף לא להיות איתן אם הן כל הזמן פוגעות ולא נעימות...

אולי תחפשי אפשרות אחרת? להתארח/לארח מישהו מהמשפחה שלך או חברה? אולי להתארח/ לארח לארוחות במהלך החג?

ואם זה לא הולך טוב השנה, מציעה בזהירות אולי לדבר ולברר שוב אם מתאים לכם בתור משפחה טיסה לאומן כל שנה לרה"ש.

אין לי בכלל ספק בעניין הזה

רק התחושה המגעילה הזו.... ואחר כך את גם צריכה להמשיך ולכבד ולהגיע מתי שבא להם ולהגיע לאירועים שהבנות שלה בחיים לא מגיעות ואני כן באה בשבילה ומכבדת אותה! זה פוגע אין מה לעשות

דלגי אם את לא בפניות לקרוא.

לארח לראש השנה זה קשה!

לארח נשים עם ילדים בלי אבכ שלהם לרהש זה קשה!!

אני חושבת שהציפיות שלך ממנה להתגיס לעזרה ל'בעיה' שאתם בחרתם בה (לטוס לאומן ולחגוג רהש בהרכב חסר סה בחירה...) היא ציפיה גבוהה

האם זה היה נחמד מצדה לארח - כן

אבל זה גם הגיוני שהיא מיצתה את האירוע

ולענין זה שהעא מארחת את הבנות שלה

כלה זה לא בת

אין מה לעשות

אני לא יודעת על איזה רקע יש לגיסתך בעיה איתך

ולא בטוח לגמרי שזה משנה

אבל בהינתן ששתיכן באותה בעיה (לבד ברהש)

וששתיכן צריכות עזרה

ושמשאב העזרה מוגבל או לחילופין מסיבות אחרות לא ניתן להעניק את העזרה לשתיכן

הגיוני שהבת שלה זכתה בזכות קדימה

ובסוף- את לא באמת יודעת מה הסיפור ומה האינטרקציה בניהן (אולי חמותך פוחדת מההשלכות של להעמיד אוה במקום?)

בשנים האחרונות יצא לי לעשות הרבה חגים לבד

בנסיבות קצת אחרות (מילואים)

אני מודה על כל אירוח

זה לא מובן מאיליו בכלל

יצא לי גם לעשות שבתות לבד עם הילדים

יש בזה קסם

ולשנה הבאה - בנסיבות הקימות- תשקלו האם הבחירה הזאת מתאימה לכם

אני קוראת הרבה פעמים תלונות פה בפורום, על אמא/חמות.

אני לא מסכימה עם הנחת המוצא שהן חייבות לנו, ואם הן לא עוזרות אז הן לא בסדר.

הן אדם בפני עצמו, עם כוחות יכולות ושיקולי דעת, ולא חייבות לנו כלום רק מעצם זה שאנחנו בנות/כלות שלהן.

זו דעתי, כאמירה כללית.

עכשיו יש שני סוגי אירועים שצריך להתמודד איתם:

משהו בלתי צפוי, כמו מחלה קשה וכו', שכן הייתי מצפה שיתגייסו לעזרה מעט יותר,

ומשהו צפוי ובחירי, כמו נסיעה לאומן, שזה החלטה שלכם להכנס לזה, ולא שאלתם אותם אם מתאים להם להתגייס לעזרה.

עם כל זאת, כמובן שזה באסה, ודרך העולם שבדרך כלל עוזרים, ובפרט כשיש אפלייה בין בנות וכלות זה מבאס.

אבל המקום הפנימי בנפש צריך להיות מקום של - אני בחרתי, ואני היחידה שצריכה לשאת בתוצאות הבחירה שלי.

לא הבנתי, הכלה לא נשואה לבן של החמות??

באופן כללי מסכימה איתך שקשה לארח לראש השנה וכו וכו אבל זה היה נכון אם היא לא הייתה מארחת את הבנות .. כאן יש פה רק אותה שלא מוזמנת ונשמע שאין לה שום גב משפחתי אחר והחמות מודעת לזה

וזה מאוד מאוד פוגע !!

חיבוק ענקי ממש מכירה מקרוב את התחושה וזה משפיל מאוד

אני בקשר מעולה עם חמותי

אוהבת אותה מאוד מאוד

קוראת לה אמא

ובהרבה סיטואציות אנחנו באמת כמו אמא ובת

אבל בסוף היא לא אמא שלי

ואם חס וחלילה אני אגיע למצב שאני אצטרך לבחור- אמא שלי קודמת

גם מהצד השני- לא היינו רוצות שהחמות תרשה לעצמה להגיד או לעשות כל דבר שאמא אומרת או עושה

חמותי תמיד אומרת לי שאני הבת שלה

ואני תמיד מתכנת אותה שאני כמו...

ואם נגיע למצב שאני מתכסחת עם טחת הגיסות שלי ברור לי במי היא צריכה לבחור

מה לעשות... זה המציאות

החכמה היא לא להגיע למצבים של בחירה

(ואנחנו לא יודעות מה החמות אומרת לבן שלה... המקום של הבעל/בן פה בסיפור שהוא בפועל החוט מקשר לא ברור...)

עצם ההכנה חודש מראש של אל תבואי זה פוגע בי

כי היא מלא פעמים זורקת שאני כמו הבת שלה, אז איך בדיוק?

כמו שהיא לא אמא שלי.

ברור לי לגמרי שיש ביני לבין הבנות של חמותי הבדל גדול ואני מצפה גם ליחס אחר.

הערות שחמותי אומרת לבנות שלה אני לא מוכנה לקבל ממנה לדוגמא....

אמא שלך וחמותך באותו מקום?

אני גם תמיד לא הבנת את השרשורים האלה.. כן יש חמות עם יציאות וכאלה אבל בסוף לבת קשורים יותר

ואין סיכוי שבעלי לא יטוס

אבל לא הסכמתי עם האמרה שכלה זו לא בת. מה עם הבן שלה? אלו הילדים שלו

ואם לא מתאים לך דלגי,

אומן זו בחירה, לא מילואים.

אפשר לוותר על העניין.

מצטערת אם זה פוגע אבל אני רואה נשים שנקרעות ברהש ואני בטוחה שלא זו הייתה כוונת המשורר

אני לגמרי מבינה אותך אבל חשוב גם לזכור שאף אחד לא חייב לארח אותנו, גם לא החמות

מותר לה לבחור איך ועם מי היא רוצה לארח גם אם הבחירה שלה מכאיבה לך

ובמקום להמשיך לשאול למה להן אכפת או לא אכפת, הייתי משקיעה את האנרגיה בלבנות לך ולילדים ראש השנה שמח וטוב

היה פה שרשור שמידהי כתבה טיפים מדהימים- העתקתי לבעלי אני מקווה שגם אנחנו נשתמש בזה בחג

תני לעצמך מקום להתעצבן ולהעלב אבל אל תבואי עם זה לחג.. תעשי לילדים חג מושלם תתאפסי על עצמך..

אני גם הייתי במקום הזה אבל מהצד ההפוך, הייתי חודש אחרי לידה ואחים שלי עם אותו מספר ילדים כמו שלי הוזמנו להורים שלי לליל הסדר בעוד שאני חודש אחרי לידה לא מוזמנת בכלל !!אין לתאר את הרגשת התסכול שהייתי צריכה להכין את כל החג מאפס בעוד שגיסותיי (לא בהריון / אחרי לידה) מגיעות כמו מלכות להתארח.

היה לי ממש קשה.. אני זוכרת את עצמי בליל בדיקת חמץ , בקושי עומדת במטבח ומכינה את הכל מאפס.. עד עכשיו אני עם דמעות כשאני נזכרת בזה (אי אפשר להכין לפסח מראש.. בגלל שצריך להכשיר את המטבח) לקח לי הרבה זמן לסלוח לאמא שלי על כך ומאז אני פשוט לא מצפה לי לכלום ממנה...

העצה שלי היא פשוט לא לצפות!!! להנמיך ציפיות בקשר עם חמותך.

ממש קשוח מה שעברת

חיבוק גם לך

זה קרה לנו גם עם חמותי בסיטואציה אחרת...

אם תרצי את מוזמנת לפנות אלי בפרטי

שפוגע בך ואת לא רצויה בו שנים אחרי שנים?

למה שהם ירצו לארח כשיש תקלים ביניכם (גם אם זה אשמתם)?

אולי כדאי לחשוב האם הסידור הזה של לטוס מתאים לכם מלכתחילה.

הוא צריך להתאים בהנחה שאף אחד לא פותר לכם את הבעיה ואתם מסתדרים בכוחות עצמכם.

אם מישהו יארח זה בונוס, לא המובן מאליו.

גדלנו על זה

אני לאט לאט מפנימה שצריכה למצוא את המקום שלי

אבל סה"כ התחושה מבאסת אותי כלפי חמותי

אני בטוב עם זה שהשארתי בבית,עבר מאורגנת ואפילו מתארחים לסעודה שתיים

רק אחר כך מה ? היא ביאסה אותי ממש

לא בהכרח אומר שזה מתאים במצב הנוכחי.

תמיד אפשר לשנות הרגלים, השמיים לא יפלו.

תבדקו עם עצמכם אם אתם באמת שלמים עם החלטה וכל מה שזה כולל.

באמת מבאס, אבל לא נשמע שהיחסים תקינים גם ככה, הערות פוגעניות זה לא משהו נורמטיבי.

אבל לדעתי,

היא באמת לא חייבת

נכון שזה מרגיש כאילו היא בוחרת..

אבל אתם החלטתם שהבעל טס לאומן בראש השנה

אין בעיה,

זה שלכם

תעשו את החישוב שלכם אם מתאים לכם הדרך הזאת אם אין לך איפה להתארח

ואם כן, אז תקחי בחשבון אופציה שתישארי בבית

לארח בראש השנה זה קשה מאוד.

והיא אירחה אותכם שנים (כמו שציינת) וזה מהמם בעיני

אני מאוד מבינה את הכאב שלך,

מאוד מאוד.

אבל אם קשה לך חג לבד

תשקלו אופציה שלא יטוס.

אתם בחרתם שבעלך יטוס לאומן ואת והילדים תישארו בארץ

היא מהתיאור שלך כבר כמה שנים רומזת שזה לא מתאים לה שתבואו ר"ה

אם בעלך טס בהנחה שהיא תארח, בלי לתאם איתה מראש- זה לא עליה.

ואם בעלך טס בידיעה שיש מצב שהיא לא תארח ולא יהיו אחרים שיארחו, אז זו תוצאה של בחירה שלכם.

שאפשר לחשוב שוב אם מתאים שיטוס לאומן. אולי את והילדים תצטרפו, אולי הוא לא יטוס, אולי יטוס ותהיו בבית.

אבל הבחירה היא שלכם.

גם אם גדלתם על זה.

למה המשכת להגיע כל השנים האלה כשזה היחס וכשאת צריכה כל הזמן להעמיד במקום. איזו אוירה זו? לא נשמע לי חגיגי ולא סימן יפה להמשך השנה.

אז העצה שלי, תשמחי על ההזדמנות, כי לא הצלחת ליישם בלי הבקשה המפורשת את מה שאת טוענת שאת מעדיפה גם ככה- להישאר בבית ולחגוג עם הילדים באוירה טובה וכולם מרגישים רצויים במקומם, אז הנה היא דאגה לך שתוכלי לקפוץ למים, שנה הבאה גם אם היא תזמין כנראה שתעדיפי את הבית...

שיהיה לכם חג שמח! מאחלת לך שתאהבי את זה הרבה יותר

לדעתי אם זה עובד לך ואת מתכננת מניעה של יותר משנה הייתי מנסה את זה שוב,

במקביל לוקחת ברזל וB12 ומקפידה שהם יהיו על הצד היותר גבוה של הטווח הרצוי כי זה מאוד משפיע על אורך הדימום, וגם לוקחת ביופלונאידים.

מהיום השלישי לדימום הייתי שותה מיץ לימון טבעי- פעמיים ביום כל פעם לימון אחד, שותה המון מים

ובימי הדימום שוטפת את האזור עם מים בצורה תכופה (לפחות 5 פעמים ביום בשרותים)

נובה רינג יכול לעשות השפעות הורמונליות, יש נשים שזה טוב להן יותר מגלולות ויש הרבה שלא.

לא מצאתי משהו אחר שמשתווה לאיכות חיים איתו

כנו שכתבת, אישה נורמלית, עם חשק, שמחה ימרוצה בסך הכל

ולא גוש הורמונים עצבני ;)

מסייגת שאצלי הדימום במחזור כן בד"כ כרגיל, הפסק ביום החמישי גג שישי.

אם את יוצאת עם תובנות תשתפי, אשמח להחכים

מניעה מקומית שלא משפיעה על כלום

בשימוש נכון מונע באחוזים גבוהים

לפי הסיפורים שאני שומעת עם התקנים לא הורמונליים נראה לי שזה כבר די דומה מבחינת האחוזים..

מבחינה מסויימת בקטע של השימוש.

אבל זה בהחלט אופציה טובה למי שהתקן ממש לא טוב לה

יש ככ הרבה סיפורים של נשים שנקלטו עם התקן

או התקן שזז או נפלט ולא שמו

אם הולכים למתאמת אני חושבת שהאחוזים ממש גבוהים

אני אישית משתמשת בזה בלית ברירה ונורא חששתי מזה כי אני בלי מניעה נקלטת מיידי (נדיר שקרה שהייתי בחי מניעה ולא נקלטתי..)

ובינתיים זה מןנע כבר כמה חודשים

כך שבלי ספק זה עושה את העבודה

המניעה של התקנים, וגם בין התקנים יש הבדלים...

ובע"ה את תהיי שייכת לאחוזים הרבים שזה מונע להן מצוין

על התקנים

שמעתי ככ הרבה סיפורים שזה לא הגיוני האחוזים שמדברים עליו

אני אבל יכולה להבין שזה באחוזים יותר גבוה מדיאפרגמה אבל עדיין כנראה שההורמונלי או הורמונים בכללי (גלולות, טבעת וכד) כנראה קצת יותר יעילים מהתקן נחושת

התקנים בראש הרשימה בצורה מובהקת.

זה היה 3 סקרים בשנים שונות.

אז גם אם הדיאפגרמה ממוקמת באחוזי מניעה פחותים מהתקן אין סיבה להחליף, זה לא אומר שבדיוק את תהיי מהאחוז שזה לא היה המניעה המספקת...

כאילו כל חודש לוקחת הימור (בשלב זה בחיים זה בסדר מבחינתי ההימור הזה)

אבל ככל שעובר הזמן אני חושבת שזה באמת מונע טוב כי ברור לי שבלי מניעה כבר הייתי נקלטת מזמן.. (כמובן הכל בידיים של ה' אבל מנסיון עבר)

בשונה מנרות ושקפים שזה באמת הימור, למרות שגם זה יש נשים שזה עובד להם יופי במשך כמה שנים.

לפספס כמו גלולה או דיאפרגמה?

לפעמים אפילו לא קולטות שדילגו על גלולה

כך שהמנייה עצמה כן מונעת טוב הבעיה זה בשימוש שלה

חוץ מדרך המניעה (כלומר איך הסוג מניעה מונע את ההריון) חלק נכבד ממה שמשפיע על איכות המניעה זה כמה סיכויים שהשימוש במניעה לא יהיה טוב.

למשל התקן בלרינה הוא התקן לא מומלץ כי הוא נפלט/זז מהמקום הכי הרבה פעמים בגלל הצורה של ההתקן שאומנם חוסכת את הדלקות שקורה הרבה פעמים עם התקן אבל זז יותר בקלות.

גלולה זה לא רק לדלג, זה גם אם היה נניח וירוס בבטן אז יש טווח זמן של בערך שבוע שרמת ההשפעה של הגלולות יורדת וצריך להשתמש במניעה וספת או לא לקיים יחסים

גם דיאפגרמה עלולה אחרי תקופה לא ממש להתאים וכו' בלי ששמים לב...

לכן מאוד חשוב בכל סוג של מניעה זה ממש להקפיד על ההוראות, וחוץ מזה להחליט על מניעה לפי רמת הדחיפות במניעה

תודה!

אבל להרבה נשים זה משפיע על אורך הדימום, כתמים, כאבים ברחם

אז הדיאפרגמה במקרה כזה לא חושבת שזה משהו שההתעסקות איתו אמורה להרתיע.

כמו להגיד שבוסת צריך להתעסק עם פדים וכד' אפילו פחות מזה..

זה משהו ככ בקטנה ומהיר וקל שבאמת לא מפריע לכלום

ואם את מזהה ביוץ בכלל אפשר לשים רק בימים הפוריים

אבל כן חשוב לי לכתוב שוב שחייבים לשאול על זה רב לפני כי הבנתי שיש פסיקות שונות בנוגע לשימוש בזה (אצלי הרב התיר אחרי שכל האופציות האחרות לא באו בחשבון בשום צורה)

זה בסדר

טיפה הכתמות פה ושם ופעם ב מאריך לי את הווסת ביום יומיים. חוץ מזה שום דבר אקוטי.

כן אכתוב שיש לי חברות שמאוד השתנה אצלן איך שההתקן תפקד מפעם לפעם (מהתקנה אחת להתקנה אחרי לידה אחרת), אז אם זה אופציה לנסות שוב ואם לא ילך לחשוב איזה עוד סוגי מניעה אפשריים, אולי שווה לשקול את זה

זה גרם לי לדלקות

3 התקנים שונים

נובה טי

גנפיקס

ומירנה

כנראה שאני רגישה לחומרים שיש בזה.

אולי בעתיד כשאסיים את הילודה אשקול לנסות שוב כי אז אין את הפחד של פגיעה בפוריות

זה בד"כ הולך יחד, רגישות למתכת. (יש הרבה שרגישות לעגילים ולא להתקנים אבל אין הרבה שרגישות להתקנים ולא לעגילים)

ואם בעתיד יהיה לך צורך לנסות שוב התקן הייתי מנסה פלקס-טי מהסוג שמצופה פלסטיק כי יש יותר סיכוי שיעבור אצלך בשקט בלי דלקות.

זהב או מצופה זהב

מי ישמע שאני כזאת עשירה חח.. פשוט הולכת עם כמה עגילים קבועים כמה שנים ומידי פעם בעלי קונה לי חדשות ואם כבר קונה אז משקיע..

אבל ממש מעניין לגבי ההתקן עם הפלסטיק אני אברר את העניין בהחלט לפעם אחרת

וההתקן בסדר גמור לי

@פרח חדש וואו לא הכרתי שההתקן גורם לכאלה דברים, אויש מבאס ממש

כי תכלס זה האופציה הכמעט יחידה של שגר ושכח באמצעי מניעה

היה לי ממש כיף עם המירנה לא לקבל מחזור..

ממש באסה

הייתה בעיה עם ההתקן! איפה המידע הזה נמצא ?

אולי צריכים להמציא התקן מפלטינה כי איתה אני חיה בשלום🤭

😅

ההורמונים בו משמעותית פחות מגלולות

וזה גם בהפרשה מקומית

יתכן ולא ישפיע בכלל על המצב רוח

הענין הוא שעד שלא מנסים לא יודעים

יש למשל בנות שהג'נפיקס או הבלרין ( אם אני לא טועה שניהם לא הורמונליים) גרמו להן לפחות תופעות לוואי מהנובה טי

מה ההבדל בין ההתקנים האלה, הם כולם נחושת?

כי ניסיתי רק את הנובה טי הרגיל.

אבל אולי תפתחי שרשור נפרד על התקנים לא הורמונליים...

מה שכן, נשמע שלא שווה לך לוותר על היתרונות של אמצעי לא הורמונלי אחרי שזה היה כ"כ משמעותי אצלך

נחשב פחות מאריך ומכביד ווסתות

אבל בסוף זה אינדיבידואלי וגם תלוי בהנקה

ורק פרטי

ומסתבר שיש חשד לשארית שיליה

אוף איזה סרט.. אמרו לי לבוא עוד שבוע לראות איך זה

ובנתיים אישרה לי להתחיל נובהרינג אבל לא התקן

על חשבונך?

אעאהרעהאעאהההה😭😭😭😭😭😭😭😭

לוקחת על חשבוני אבל יש עבודה שאיאפשר לא לעשות

מקווה שיעבור בטוב♥️

אני גם עובדת חול המועד, אבל פחות שבשגרה, דווקא השנה מרגיש לי סבבה כי יש חול המועד ארוך

אופ

לא עובר לי

דווקא כשזה ארוך זה מורגש

הילדות בבית

כולם בטיולים

זה לא יוציים בקושי מספיקים ללכת לפארק ונגמר

יש מקומות שמורידים על חול המועד רק חצי יום.

זה באמת מבאס מאוד מאוד

מבינה אותך ממש

אני יודעת שלא כולם יסכימו איתי אבל אני אישית כשמחפשת עבודה דואגת להתנות את ההסכם בזה שלא עובדת בחול המועד ואם אין אפשרות אז פשוט לא הולכת לשם. כבר ככה כל הימים והזמן והכוחות שלנו הולכים על עבודה אז לפחות שהחגים ישארו לי לנשימה

מעודדת אותך לא לוותר ולנסות כן לקבל משהו

אולי להוציא מחלה? זה בריאות הנפש 🫣

שכבר ניסינו שני חוגים לכל אחד

וההתנהגות שלהם והעקשנות והסירובים לעזור/להתקלח/מאבקים

אני יכולה לישון מוקדם ולהשאיר את הבית נוסע או שוב לא להכין שיעורים למחר ולהיות בלחץ לעבודה שלי

או שהכל יהיה פיקס ולישון מאוחר מאד

להיות במיטות, ומשם ללכת אחורה לכל משימה ועוד קצת מרווח להתמרחויות.

יש לי ילד בכיתה א בשעה 19 הוא אחרי מקלחת אוכל. אם את צריכה זמן להתאושש אחרי עבודה אז ממש לא לרשום לחוגים.

באיזה שעה אתם חוזרים הביתה?

כשהם ילכו לישון בשעה סבירה זה ישפיע גם על היכולת שלהם לשתף פעולה ( לא פותר את כל הבעיות, אבל עוזר מאוד), יישאר לך זמן למטלות הבית ותוכלי לישון בשעה סבירה ולחזור פחות גמורה מהעבודה.

הודעות ששולחים בשעות מאוחרות, האמת? שולחת פתק שלא עשינו כי קיבלנו את ההודעה מאוחר ולהעלות את העניין באסיםת הורים.

אני לאט לאט למדתי שתחילת שנה זו הצפה והרבה הודעות ולהחזיק ראש, יודעת שאחרי החגים דברים נראים אחרת

ואני אומרת לא הם ממש בכו וצרחו

יצא לי החשק להזמין להם

ומצד שני מבינה את הצורך החברתי

אבל התגובה שלהם הפתיעה אותי

שמתי להם מסך והלכתי לנוח שעה

וכשקמתי לאחד הייתה ציפיה שאזמין חבר

והשני רצה ללכת לגינה

ושניהם צרחו והיו לא מווסתים

ונראה לי שהזדקנתי בשנה

לא הייתי חד משמעית איתם והתבלבלתי שהיה

איך אתן מתנהלות מול זה?

הרצונות שלהם זהנחמד אבל זה צריך להתאים גם לי. בטח במשו לא אקוטי כמו לפגוש חבר

אמרת לא והוא מתבאס? תני לו. לא חייב לרצות אותו. הוא יצרח עד שיירגע,תתני לו חיבוק ותמשיכו הלאה בחיים

אני גם תמיד מסכימה להזמין ללכת, אפילו שיש לי ילדים גדולים שיכולים ללכת לבד ולחזור לבד אם אני מרגישה שזה ישבש את הלוז ולא מתאים לי, אז לא

ובכללי התחלות חדשות

הם חוזרים ממש מוצפים

וטלוויזיה זה עוד יותר מציף

אז לא אומרת לא להביא אם את צריכה רגע לנוח, פשוט להבין שזה התוצאה של אחרי ולנשום עמוק לקראת זה

אני מעדיפה לשבת איתם רגוע כשהם חוזרעם ואז להוציא משחק שלא הוצאנו מלא זמן- פליימוביל, מגנטים

ולשכב על הספה לידם כשהם נכנסים לקטע

קופסאות אוכל- הכנתי איתם ביחד טבלה של מה מכינים כל יום. הם החליטו מה כל יום, רק דברים שהם אוהבים. שוקולד מסכימה ביום שישי. ואז זה ממש מסודר לנו ולהם

קופסאות אוכל מכינה בערב

ושיעורי בית אצלנו זה בקטנה עכשיו.. אז לפעמים כשחוזר מהבית ספר ולפעמים בערב כשרגועים יותר

מה עם בעלך? אנחנו מנסים לסדר את הבית תוך כדי המקלחות וההרדמות ומה שנשאר אז אחרי שנרדמים

לק"י

אלא אם כן, יש להם רצון להכין בעצמם. וגם אז צריך להכין איתם או לבדוק שהכינו נכון.

יבוא יום והם יכינו. תורידי מעצמך דברים מיותרים.

היה צהרון

וחוג אחד בשבוע לכל ילד ונגמרתי

אם את שואלת אותי זה נחמד אבל לא מאסט. יותר חשוב בעיניי לשבת איתם על שיעורים ולצאת לגינה/ לעשות ערב בבית. החיים עמוסים וסה קשוח אחרי יום עבודה להתחיל חוגים גם, בטח כשאת ככ עמוסה. אז הייתי חושבת על זה שוב, מבחינת תדירות וכמות ונחיצות

מעירה מוקדם משכיבה מוקדם

מערכת אני דואגת להם כי לא ציפיתי מהם לדאוג לזה בטח לא בתחילת שנה

לדעתי הבעיה היא שאת עובדת גם אחרי שעות העבודה, והרבה. זה גוזל ממך מלא אנרגיות וזמן

הייתי הולכת לכיוון של הפחתת עבודה יומיומית מהבית ככל הניתן. את גם בנאדם.

מה יש להם חוץ מחשבון ועיברית?

אצלי הם לוקחים כמעט הכל כל יום ודי.

לא הייתי משדלת אותם להכין איתך. אפשר לחכות עם זה.

אוכל - תחליטי איתם תוכנית מראש לכמה ימים ותכיני להם זריז לבד.

תודיעי להם שחברים תזמינו רק בהמשך אחרי החגים.

ומסכימה שזה עמוס ומלא דברים קטנים ומעצבנים בבת אחת. אחכ זה מתאזן לדעתי.

לק"י

אבל אני בהחלט מכינה לה בעצמי.

לפעמים היא רוצה להכין, אז מכינות ביחד.

וגם אם יש, זה דברים שנשארים בתא לא?

וגם אם אין תא, בכיתה א' אין קיצושע או חומש הכל חוברות דקות

זה בהחלט שינוי משמעותי, ולוקח זמן להתניע את זה. זה הכי הגיוני וטבעי שעד שזה יכנס לשיגרה יותר מוכרת והמשימות יקחו הרבה פחות אנרגיה- זה יהיה איטי ומעצבן ודורש ריכוז גבוה ויותר כוחות כדי להשתלט.

לא כיף, חיבוק גדול, בעזרת השם אחרי תקופת הסתגלות לחוצה יותר זה אמור להסתדר.

עד אז, להיות בחמלה כלפי עצמך וכלפי כולכם. לא להצליף בעצמך על כל טעות, גם לך קשה ומותר להיות אובדת עצות 😉, טעויות הן חלק מהחיים והן מדייקות אותנו ומציבות לנו מטרות שיש דרכים להתקדם אליהן. לחבק את הילדים ולהיות איתם בזה גם אם אמרתם להם לא, ואגב, לגמרי יש בהם כוחות לשרוד כשאומרים להם לא.

ובבקשה, אל תשמעי את זה בטון מנוסה ומתנשא, כל כך מכירה שהתקופה הראשונה של שינוי גדול היא כבדה פי שמונה מהשיגרה שתגיע. ומה שרובנו חוות כל פעם עם ילד אחד- אצלכם זה כפול! אז זה באמת נורמלי ההרגשה שדברים יצאו מאיזון ואני מעריכה שתוך שבועיים שלושה זה יהיה בעזרת ה' מאחוריכם. בהצלחה יקרה, זה באמת לא פשוט.

משאירים הכל במגירה בכיתה, חוץ מחוברת קריאה שחוזרת הביתה לשיעורי בית כל יום. אין אצלכם מגירה בכיתה להשאיר חוברות?

ולא בסדר ששלחו שיעורי בית ב6, הייתי מוותרת באותו יום...

לא חייב חוגים אם זה מעמיס. השנה לא רשמתי אף ילד לחוג כי הרגיש שזה יותר מדי בשבילי.

כל החוסר ויסות הרגשי ישתפר עם הזמן. הגיוני שהם עדיין מוצפים מתחילת שנה.

ולגבי אוכל, לא להתרגש מזה שלא אוכלים. חבל, זה יוצר לחץ סביב האוכל. אולי תעקבי בשביל עצמך כדי לראות מה אוכלים ומה פחות (נגיד שמתי לב על אחד הילדים שלי שאם אני מביאה לו אותו כריך יומיים ברציפות אז ביום השני הוא פחות אוכל ומאז אני יותר משתדלת לגוון) אבל אל תדאגי, הם לא ירעבו...

אצלינו הדבר היחיד שהשתנה בלוז צהריים בתחילת כיתה א' זה 10 דקות שיעורי בית שהתווספו.

אתם ממש בתחילת שנה, לאט לאט תלמדו איך לסדר את הלוז בצורה יותר יעילה, וכולם יסתגלו ויהיו יותר רגועים. אל תרגישי שהמצב כרגע זה המצב הנתון לכל השנה. שיהיה בהצלחה!

תמיד ההתחלה קשה, אחר כך הם מתרגלים ואת מתרגלת והסדר יום החדש כבר יותר זורם.

בשלב הזה לא צריך לדרוש מהם לסדר את התיק.

אם זה בא מהם, אז מצוין, אבל אם לא- יותר קל לארגן לבד מלרדוף אחריהם.

בהמשך הם ילמדו לקחת אחריות ולסדר את התיק.

לגבי האוכל, אני מבינה שזה חדש לך כי בגן עם קיבלו אוכל.

לא צריך יותר מידי להשתגע.

אם הם אוהבים משהו מסויים ואין להם צורך בגיוון, אפשר לשלוח כל יום אותו דבר.

וגם אם הם לא אכלו, לא להילחץ מזה.

אפשר לנסות אפשרויות שונות ולמצוא מה הם אוכלים, אבל בלי לחץ.

אם יותר קל לך, אפשר להכין את האוכל מהערב.

אם שולחים שיעורי בית רק בערב זה לא תקין, וכדאי להגיד למטרה.

אפשר לשאול את הילדים מה היה לשיעורי בית, יכול להיות שהם ידעו מעצמם, או לבדוק אם סימנו עמודים בחוברת.

פעילויות אחר הצהריים, זה תלוי ביכולת שלך.

את יכולה להסביר להם שבתחילת השנה לוקח זמן להתרגל, ולכן כדאי פחות ללכת לחברים וכד'. ובהמשך תוכלו לחזור לפעילות אחר הצהריים.

מתי הילדים חוזרים הביתה?

יש הבדל אם מסיימים מוקדם, או שיש צהרון.

אצלינו לא היה לוז ממש קבוע.

היינו חוזרים הביתה בסביבות 14:15 אוכלים ארוחת צהריים.

לפעמים מייד אחרי זה היה שיעורי בית, לפעמים זה היה יותר מאוחר.

לפעמים היינו בבית, לפעמים יצאנו לגן שעשועים.

אחר כך ארוחת ערב, מקלחת השינה.

תתכנני את הזמן כך שהם ילכו לישון בזמן ולא יתעכבו.

ממש שומעים את העומס הטכני והרגשי ממה שכתבת.

כל שינוי דורש הסתגלות.

המח שלנו פועל על אוטומטים כדי לחסוך באנרגיה, וכל שינוי בשגרה דורש ממנו חיווטים חדשים ולכן ההתחלה תמיד דורשת יותר אנרגיה - גם אם זה שינוי משמח. תחשבי - מעבר דירה, חתונה, עבודה חדשה. בהתחלה כל דבר לוקח המון זמן ואנרגיות ונגמרים מוקדם בערב, או כבר בצהריים... ועם הזמן הרבה מרכיבי שגרה הופכים לאוטומטיים ואנחנו יכולים להמשיך בשגרה תוך כדי שמתפנה לנו אנרגיה להשקיע בדברים אחרים.

אז דבר ראשון להבין שבשבועות האלה את מסתגלת לשנה חדשה בעבודה יחד עם ילדים בבית ספר, את מושקעת בזה ולכן חייבת להניח בצד כל מה שלא דחוף - להוריד סטנדרטים בבית, לקחת עזרה, כל מה שיכול לעזור. לאפשר לעצמך מנוחה במשך היום וממש ממליצה להכניס ללו"ז פעילויות משחררות - יציאה לטבע, ריקוד, אומנות, בלי הילדים או איתם מה שיותר נגיש העיקר שתיהני. ולהחזיק בראש שעם הזמן יהיה קל יותר.

עם שאת, אם שגרת העבודה שלך דורשת יותר מידי אנרגיות - צריך לעשות שם שינוי: הקטנת היקף משרה, אימון מקצועי שיעזור לך להיות יותר יעילה או אפילו הסבה מקצועית.

דבר שני לגבי הילדים.

גם הם מסתגלים כמובן... גם להם יש עומס גדול של צוות חדש, חברים חדשים, הסעות... הרבה דרישות חלקן מתסכלות, לפעמים יש בכיתה מורים קשוחים או מריבות אלימות שאלה דברים שגורמים לילדים הרבה מתח גם אם הם רק צופים מהצד.

אז את כל החוויות האלה הם צוברים וצוברים, כי בית הספר דורש תפקוד והתנהגות נאותה, ולכן עולה מגננה שגורמת להרגיש פחות. וכשמגיעים הביתה זה צריך לעבור עיבוד ולהתפרק מהגוף, ולכן חייבים לוודא שאחר הצהריים מותאם לעיבוד ופריקה רגשית.

טלוויזיה זה עוד קלט, היא רק דוחה עוד את הפריקה.

חוגים זה עוד מטלה (בדרך כלל), ועוד זמן שילד מחזיק את עצמו ועושה מה שצריך, ועוד לחץ ועומס על ההורה. אפשר אבל לשקול טוב אם זה שווה את זה, ולא להעמיס. במיוחד לילדים שנמצאים בצהרון.

מה כדאי לעשות אחר הצהריים:

1. הכי חשוב - מרחב של זמן. לא להפוך את אחר הצהריים לשורת משימות שצריך להספיק. במרחב הזה המח של הילד יוכל להוביל אותו לעבד מה שצריך ואיך שהוא צריך.

2. משחקים פיזיים - טרמפולינה, כדור, יציאה החוצה, משחקי תנועה (המלך אמר, ים יבשה וכו'). אם את מזהה תסכול ואגרסיביות אז משחקים יותר אגרסיביים - מלחמת כריות/נודלים (האלה של הבריכה), היאבקות וכו'. להכניס צחוק למשחק, כמה שיותר זה מאד משחרר.

3. משחקי דמיון - פליימוביל, תחפושות, יצירה חופשית, הצגות, אחד ממציא התחלה של סיפור השני ממשיך וכו'.

4. אחרון והכי חשוב - בכי. בכי הוא הפורקן האולטימטיבי של עומס רגשי. הוא מאפשר ריפוי עמוק של תסכול ומקדם הסתגלות. אני מזמינה אותך להתיידד עם הבכי, לצפות שהוא יגיע בתקופה הזאת יום יום ואפילו להזמין אותו - כמו שעשית בלי כוונה כשאמרת "היום אין חבר". עשרת לילד להרגיש את התסכול ובעקבותיו באו הדמעות שלא היה אפשר לשחרר בבית הספר. אלה דמעות מבורכות, תשמחי בהן! תשמחי בשביל הילדים שלך שיש להם בית שאפשר להרפות בו.. זה כל כך משמעותי.

את כל הדרישות והמטלות של השגרה - שיעורי בית, התארגנות וכו' - להנמיך ציפיות, למנן, הכל בסדר. ילדים משוחררים ורגועים לומדים בקלות.

אז היא הכיר את הצוות ואת רוב הילדים ופה זה חדש לו, אבל אני רואה ילדים אחרים שכבר סבבה ואצלי זה כאיחו יום ראשון שלו

עצם זה שקיבלתי המון המלצות על הגן שם עודד אותי אבל בפועל זה שונה ממש, לכן לא מסתדר לי

אבל זה לא מוזר לי כי גם בשנים קודמות היה לו קשה למרות שהכיר ילדים,

ועכשיו שהוא נכנס לגן חדש לגמרי אני לא מצפה אפילו להסתגלות עד שבועיים אחרי סוכות...

ולפעמים הרושם שיש לנו בהתחלה הוא לא הרושם שנקבל בהמשך אז אני כן הייתי נותנת הזדמנות וגם מדברת עם הגננת בערב לראות מה אפשר לעשות.

ואין וואטסאפ עם תמונות. לפחות מעודד שקיבלתם המלצות.

אבל התחלתם ממש לפני שבוע, זה נשמע לי קצת קיצוני, אבל עדיין הגיוני לשלב הזה. גם לי יש ילד בגן שממש מחורפן בבית מאז תחילת הלימודים, ויש בקרים שבוכה בפרידה. בכללי אני מכירה אותו שלוקח לו זמן להסתגל ולרוב זה קורה רק אחרי החגים. אם שבועיים שלושה אחרי החגים הוא עדיין יהיה ככה, אז הייתי מתחילה לחשוב על הכיוון של להחליף גן.

כי ההתנהגות שלו מוזרה גם בבית. אולי כי עוד קשה לו

הוא אומר "לא כייף לי שם בכלל"

תיכף יוצאים לחופשת חגים אז כל הרצף נקטע

איך אפשר לעזור לו. אולי אפשר להכין לו ספר על הגן החדש עם תמונות מהגן עם הצוות ולהקריא לו בבית. ואולי לגננת יהיו עוד רעיונות.

אני משערת שלא מצלמים מסיבות סודיות. אולי אפשר לבדוק את האפשרות לצלם רק אותו בשבילך כדי שתוכלי לדבר איתו מה עשה בגן באותו יום.

אבל לסייעת יש ווטצטפ, הם אמרו אנחנו לא צלמות אנחנו גננות...

הם פשוט לא רוצים כי תמיד ניתן למצוא פתרון כמו מייל/דדך הסייעת

כשאת נמצאת בסביבה שבה לכולם יש ווטסאפ, ולכל דבר יש קבוצה, תרגילים לשלוח תמונות. אז את מצפה לקבל תמונות מהגן במשך היום.

אבל בחברה שבה אנשים מתנהלים בלי ווטסאפ. וגם אם לחלק יש, אין קבוצות של כל מסגרת. אז לא רגילים כל הזמן לצלם ולשלוח תמונות.

תחשבי איך היה עם הגדולים שלך.

אני מניחה שאצלם לא שלחו תמונות בקבוצת ווטסאפ, ולא ציפית לקבל.

יכול להיות שהצוות בגן לא מבין את הצורך שלך בתמונות, ולא ישקיע בשביל למצוא פתרון, גיזה לא משהו שהן רגילות אליו.

הוא נוסע בהסעה לגן?

קודם כל לגבי הכניסה של ההורים לגן, גם אצלנו לא נכנסים, לא כי אנחנו מסתירות משהו, בעיקר כי כל הורה פועל אחרת, יש כאלו שנשארים הרבה זמן, מתחילים שיחות עם הצוות, עם הילדים ומפריעים להתנהלות של הגן.. אז מעבר לכמה ימי הסתגלות שבהם כן נכנסו ההורים, משהו כמו יומיים שלושה וזהו, נפרדים מהילד בדלת והילד נכנס לגן.

לגבי הבכי, יש לנו עדיין ילדים שבוכים, ויש כאלו שעדיין בוכים כל היום כמעט, הם עדיין קטנים, באים ממעון, כמו הבן שלך, ולא מכירים את שאר הילדים וזה יותר קשה.

אני לא הייתי ממהרת להסיק שקורה שם משהו, הייתי מציפה את המורכבות מול הגננת ורואה איך אפשר לעזור לילד.

וזה מה שמפריע לי

שדיברתי עם הגננת השבוע אמרתי חה זה ילד עדין ורגיש מאוד, אמרה הוא בסדר בגן, כן כמו שאמרו לי במעון שהוא בסדר בסדר ובתכלס היה פער מטורף

היום הוא בכה כל אחהצ, כבר ממש הייתי על הקצה אפילו לא אכל כלום, זה לא הילד שלי..

קשה לי להאמין שיש אלימות וכאלה אבל הקרירות שלהם מוציאה אותי מדעתי

לאלימות וכו'.

גם אם הגננות מקסימות,

ברור שהילד לא מקושר אליהן

ולא מרגיש בנח בגן...

וזה לא טוב, לא טוב לילד קטן להיות כמה שעות בואקום היקשרותי -

גם אם יש גננות או הורים אחרים שחושבים שזה נורמלי.

"ימי ההסתגלות" לא מעניינים, מעניינת ההסתגלות עצמה, והילד שלך לא הסתגל ועדיין זקוק להיקשרות העיקרית שלו בתקופת המעבר הזו.

אני חושבת שאם לך יהיה ברור מה הוא צריך ולתווך את זה לגננת - יש סיכוי לרכך אותה כלפיו, וגם מבחינת הנהלים מול הצרכים שלו.

אם תרצי מוזמנת לפרטי, אשמח לעזור לך להתכונן לשיחה הזו.

לילד שעוד לא הסתגל, עוד לא נקשר לגן ולגננות.

נסי לשקף את זה לגננות, לא מתוך האשמה אלא מתוך רצון לשותפות, שהן יעזרו לך לעזור לו.

בתקווה שזה יעזור בע"ה...

הגיוני שהוא באמת בסדר בגן ואז משחרר את הקושי בבית.

תשאלי אותו מה לא כיף לך בגן?

מה היית רוצה שיהיה אחרת?

תשמעו ממנו מה הוא יכול ומצליח לשתף אותך. אולי כיוונים שלא חשבת בכלל.

שלא מכניסים הורים ומביאים אותם לדלת.

באיזה קטע? מה אנחנו בקורונה?

היה מפגש הכרות לפני תחילת השנה? נכנסתם פנימה?

אנחנו לא בקורונה.

הבן שלי גם התחיל גן

הוא בוכה כל בוקר שלא רוצה ללכת

אני משחקת אתו קצת בגן ואז הולכת

מוציאה אותו מוקדם ולא משאירה לצהרון…

הגננת שולחת תמונה שנרגע.

אומרת גם לעצמי לקחת עוד קצת אוויר.. יהיה בסדר

בהצלחה!

ההורים לא נכנסים לגן עצמו והצוות מוציא להם את הילדים, זה נוהל סטנדרטי בהרבה מקומות.

עבדתי תקופה במעון שיקומי, ההורים היו מחכים בכניסה והצוות היה מוריד את התינוקות מהכיתות למעלה עד הפתח.

לא שולחים תמונות בגנים שפתיים- צריך אישור מכל ההורים, אסור ככה לשלוח

את יכולה לבקש אישית שישלחו תמונות רק של הבן שלך במהלך היום, לא כל הגננות אוהבות את זה...זה עלול להפריע למהלך סדר היום כשהן שניה מוציאות טלפון.

בחינוך מיוחד- שפתי- לרוב לא אוהבים לתת להורים להיכנס, כי יש ילדים עם בעיות שונות וזה עלול לעשות להם לא טוב וכו.... למה אמא שלו באה ושלי לא... בד"כ יש הסעות.

צוות קר- תבדקי ותעכבי, יצרת קשר עם הגננת? אם לא זה הזמן, תסבירי לה שקשה לו, והוא צריך תשומת לב ויחס וחיבוק בבוקר כשמגיע.

בגן של הבת שלי ביקשו אישור מכל ההורים לצלם את הילדות ולשלוח את התמונות של כולן לכל הילדות הביתה.

בגן שלה דווקא מכניסים את ההורים לגן אם הם באים, ומעודדים לזה אפילו, אבל האמת שאני יותר מבינה את הגישה ההפוכה, שלא רוצים לבלבל את הילדים, מה שיכול לקרות כשהורה נכנס, ולכן הגיוני לא לתת להורים להיכנס לגן.

בכל אופן, פותחת יקרה, יש מקום לתחושות הבטן שלך, אז תמשיכי לעקוב❤️

ונשמע לי הזוי שלא נותנים להורים להכנס.

לק"י

וגם בעבודה שלי שזה חנ"מ- נראה לי שמותר לשלוח להורים תמונות רק של הכיתה הספציפית. נראה לי שגם חותמים על זה.

בצהריים אני מבינה שמשחררים ילדים לכניסה לפי ההורים שמגיעים, כדי שלא יקרה מצב שבבלגן של הורים שיוצאים ונכנסים יצא ילד שלא אמור לצאת.

בבוקר אני גם לא מבינה מה הבעיה להכנס (עד שעה מסויימת), אבל אולי זה שונה קצת כי זה חנ"מ.

שבכל הגנים לא שולחים תמונות לפני שכל ההורים חותמים, חנ"מ ורגיל.

לא הבנתי למה בגן של הפותחת לא מחתימים הורים ושולחים תמונות...

לגבי הסוף מסכימה איתך

הנוכחות של ההורה גם נצרכת בפרידה של הבוקר הרבה יותר מאשר בצהריים.

ילדים קולטים ניואנסים, אי אפשר לזייף את זה.

נשמע שיש לך חששות שאת צריכה לברר מולך כדי להקל על הבן שלך את ההסתגלות.

אם יעזור לך מקליט, שימי מקליט.

כתבו לך לגבי תמונות וכניסה לגן. כשממילא את חוששת, כל דבר מועצם.

אני חושבת שאת צריכה להתמקד בלהיות משוחררת יותר מאשר בלנסות להעביר אותו גן.

לחשוש זה לגיטימי, אבל נשמע שהחשש הזה מנהל אתכם ולא מאפשר הסתגלות אמיתית.

לגבי פרידה הדרגתית אפשר אולי לשהות איתו בחצר/ מבואה של הגן?

אולי אפילו יסכימו להוציא משחקים מהגן למבואה. אצלנוניש משחקים כאלה על הקיר כמו שיש במרפאות, ואנחנו עוברים את ה"מסלול" ביחד לפני הכניסה לגן.

רק לגבי הכניסה לגן- בחנ''מ יש גם בעייתיות להכניס הורים בגלל סודיות רפואית של הילדים האחרים. פחות מתאים שאמא תראה קושי מסוים של ילד אחר, או דרך התנהלות שנבחרה מול ילד. אני יודעת שיש מקומות שיותר מקפידים על זה ומקומות שפחות.

ובכללי, אולי כדאי לקבוע שיחה עם הגננת. מהחוויה האישית שלי, הצוות (במיוחד בחנ''מ) הרבה פעמים מאוד מגויס ורוצה לחשוב יחד עם ההורים על איך אפשר להקל ולשפר. אולי כדאי לקבוע איתה שיחה מסודרת (טלפונית או פנים אל פנים), שתוכלי להעלות את כל החששות שלך ולחשוב איתה על פתרונות, בלי לחץ של זמן.

חיבוק, לא פשוט בכלל❤️

איזה כיף מזל טוב

תחילת הריון זה דבר מעייףףףף

תכפילי פי כמה כשזה הריון תאומים! מזל טוב מרגש

ותשמרי על עצמך עם ההתכווצויות

תאומים זה קשוח.

ויכול לגרום ליותר חוסרים שעלולים גם להגביר עייפות.

איזה קטע יש עכשיו עם תאומים.

נהיה נפוץ. 😅 (הייתי שם לפני כמה חודשים..)

בבריאות שמחה וידיים מלאות.

זה ממש לא רק את...

ובהיריון תאומים עוד יותר...

הריון תאומים זה קשה ממש, הרבה מעבר לפי 2, תנוחי, תפרגני לעצמך ותשתפי מי שנוח לך שיעזור

אבל איך מסתדרים? ועוד חגים. ואנחנו בבית.

בעלי יודע לעשות הכל בבית, והוא עובד קשה לאחרונה, אבל הזמן שלו מוגבל.

עם הילדים האחרים אנחנו מסתדרים, יותר טכנית ניהול הבית, כביסות בישולים וכו.

וגם איך שורדים את העבודה בתקופה הזאת? בינתיים שורדת בקושי וכבר לקחתי יום מחלה אחד.

למנוסות בהריון תאומים- האם צפוי שיפור בשליש השני, או שעם תאומים זה שונה?

היה שיפור קל ואז שוב עייפות וחוסר כח.

אבל זה לא מחייב.

אין הרבה ברירות..

מזל טוב ובהצלחה,

מקסימום תשעה חודשים וזה עובר.

אני גם בתחילת הריון לא הצלחתי לתפקד בכלל בעבודה ולקחתי הרבה יותר מיום חופש אחד (גם על חשבוני)

ואני לא בהריון תאומים, אז מאמינה שאצלך זה יותר מורכב.

אצלי זה טיפה השתפר עכשיו בשליש השני, ועדיין זה הריון, וזה כל מיני מיחושים וכאבים מוזרים, והבחילות והשינויים בשינה, והחוסר תאבון והכל...

אחרי זה יש תינוקות לטפל בהם.

מכינים כמובן את הסימנים הרגילים, אבל גם חושבים לפני על כל מיני סמנים מיוחדים וטעימים. הילדים מתים על זה❤️

דוגמאות מהשנים הקודמות:

קולה- שנשמע בקול אבא ואמא

ביצת עין (הגומי הזה) - שנראה את הטוב בכל אחד

בננה - שיבנה בית המקדש (החליטו שזה מתאים🤷🏽‍♀️ אני זורמת)

חטיפים - שיחזרו כל החטופים (ב"ה כבר לא רלוונטי)

וחוץ מזה כמו סעודת שבת רגילה… לא הבנתי מה השאלה באיך לחלק משימות?

יש רעיון לעוד ברכות מתוקות?

באמת כדאי כבר להתחיל…

אבל הכי ממליצה לך לתת לילדים שלך לחשוב על רעיונות, כשזה בא מהם זה הרבה יותר כיף ויוצר חיבור יותר לחג❤️

אבל אחשוב על עוד אופציות דומות

זו הנחמה הכי גדולה שלהם שלא חוגגים עם משפחה.

מה הכוונה לחלק משימות? בחג עצמו? כדי שתספיקו לאכול?

אתם אוכלים יחד איתם בסעודות החג

אם הכוונה בין ההכנות לחג, שתספיקו לשבת בנחת ולאכול- אז תלוי בגילאי ילדים...

אחד מקלף, אחד חותך, אצלי יש אחת גדולה שאחראית על העוגות

אחד אחראי על ריקון האשפה ואחד אחראי להעסיק את הקטנים...

מסדרים את הסימנים על השולחן ביחד עם הילדים, נותנים להם תפקידים כמו לפרוט את הרימון ולחתוך את התפוח. זה כבר ממש מרגש. מתחילים את הסעודה עם הסימנים, אומרים ביחד את הברכות וטועמים ביחד. יש לנו גם ברכונים מיוחדים לברכות. בדרך כלל יש לכל ילד דבש קטן מהגן והם ממש אוהבים את זה.

לוקחים את הילדים לתקיעות שופר.

הכי פשוט הכי אווירת חג.

כמה טיפים שהגעתי אליהם במהלך השנים-

קודם כל – קופסת חג. לכל חג יש לי קופסה שאני שומרת משנה לשנה, עם משחקים, קישוטים ודברים מיוחדים לחג. השנה נפתח אותה ביום שישי בבוקר בע"ה, כדי לתת להם זמן להתרגש ולהתלהב. ילדים קטנים ממש מחכים ומתלהבים כל פעם לפתוח ולהיזכר בדברים שיש שם.

על השולחן – תיבות שנה טובה. ליד כל מקום שמה תיבת דואר אדומה קטנה, וכל אחד מכין כרטיסי שנה טובה לאחים, להורים וכו'. זה ממש חמוד, והילדים נהנים לקבל ולפתוח את הכרטיסים.

אני גם שמה לכל אחד צלחת קטנה עם סימני החג, ומכינה לכל ילד מקום עם השם שלו. ככה גם השולחן נראה חגיגי וגם חוסכים את ה"אני רוצה לשבת פה!" 😅(לפעמים הם רבים בכל אופן אבל זה חוסך לפחות חצי מהמריבות)

בסעודה – אנחנו מכינים דברים שמתאימים ברמה לילדים, וגם הם רוצים לשתף את מה שלמדו בגנים ובבית ספר אבל אחרי החלק הזה הם לגמרי יכולים ללכת לשחק,

מבחינתי הם לא צריכים לשבת ליד השולחן כל הסעודה. אנחנו אוכלים ומדברים בהתאמה לשיח בוגרים, ואם אחד הילדים רוצה לבוא לאכול – אני מביאה לו. אני לא רודפת ולא משכנעת. אכל מנה אחת? מצוין.

בוקר החג- ביום התפילה ארוכה, אז חשוב לי שהם יאכלו משהו משביע לפני הסעודה, אז לפני או אחרי התקיעות, תלוי מתי אנחנו הולכים לשמוע שופר, עושה קידוש ומביאה להם סלט פירות ולחמניה ממולאת בשר טחון, זה משביע ומזין אותם ועוזר להם להיות רגועים

לוח זמנים גדול וברור- לילדים שלי (וללהרבה ילדים בכללי) חשוב לדעת מה עושים ומה בא אחרי מה, אז אני לוקחת גליון גדול ומכינה מסלול שמתחיל בכניסת החג ומסתיים בצאת החג, לאורך זה מציירת סמלים שמסבירים מה עושים (משחקים, קידוש, תקיעות, משחקים שוב, סעודה, מנוחה וכו') וחלון סימון וכל פעם מעהבירה את החלון סימון למה שעושים עכשיו. זה ממש מפקס אותם...

ועוד משהו שעוזר לי מאוד – שקיות הפתעות. אני מכינה לכל ילד שקית עם כמה דברים קטנים כמו חטיפים קטנים ופרסים מהכל בשקל, ונותנת אותה בזמן שאני רוצה להתפלל. זה נותן לי בערך רבע שעה-עשרים דקות של שקט.

ולא לשכוח שלא כל מה שעובד שנה אחת עובד פיקס גם בשנה שאחריה. צריך לראות את הילדים, את העייפות ואת מה שמתאים באותו רגע ❤️

למשל בראש השנה- קישוטי שולחן של רימון וכו? מה עוד אפשר?

משחקים- שופרות, רימונים/דגים/חלות עגולות/גזר וכמה דברים בסגנון הזה מפלסטיק למשחקי דמיון, סולמות וחבלים שמכרו פעם באיזה דוכן בקניון עם סמלים של ראש השנה

משחק זיכרון ופאזלים ל ראש השנה, חוץ מזה כמה משחקי קופסא ששמורים רק לראש השנה ויום כיפור

ספרים על ראש השנה

קישוטים- פלייסמטים תפוחים ופלייסמטים בצורת דגים, חבקי מפיונים שונים, קישוטי פלסטיק קטנים של רימונים, תפוחים, שופרות חיתוכי שנה טובה, מאזניים וכו'

יש לי גם חבק לבקבוק יין של שנה טובה,

התיבות דואר האדומות הקטנות ועוד כל מיני דברים בסגנון הזה.

מזה שהוא מתקיים רק פעם בשנה

אצלנו גם ממציאים סימנים לכל מיני מאכלים, וגם אצלנו יש משחקים מיוחדים לכל חג, שנשמרים בארון למעלה (פאזלים בעיקר).

ואני משתדלת לכתוב לכל אחד מבני המשפחה פתק קטן לסיכום השנה שלו ולתפילה על השנה החדשה, ומצרפת לזה פרס קטן. (אני באמת צריכה לדאוג לזה השנה, תודה על התזכורת🤭) שנה אחת גם יצרתי פאזל מתמונה משפחתית, וכל ילד קיבל חלק ממנו והם היו צריכים להרכיב אותו יחד.

והייתה שנה שגם יצרתי קובץ סיפורים על הסימנים - סיפרתי אותם לאורך הסעודות, והילדים היו צריכים לנחש באיזה סימן מדובר. (אולי השנה אמחזר את זה, כי הקטנים דאז גדלו ויוכלו עכשיו להשתתף)

מעבר לזה, אני חושבת שחשוב להשקיע בתפילות - מחזורים למי שיכול להתפלל, מחזור לקטנטנים בשביל הקטנים, ובעיקר - הסבר לילדים לפני שאני מתפללת בעצמי, שעכשיו משתדלים לא להפריע... (נראה אם זה יצליח השנה)

כי זה הכי נוח מבחינת הילדים

והשנה גם שאלנו אותם והם אמרו שהכי טוב בבית..

שולחן-שמים קישוטים מיוחדים על השולחן- ראנר מיוחד / מפה חדשה / מפיות וכלים חדפ חגיגיים (כדי שלא אצטרך לשטוף כלים כל החג.. מוריד עומס). היתה שנה שהבת שלי הלכה אתי לחנות ובחרה קישוטים לשולחן וכל שנה היא שמחה לערוך ולקשט אתם.

סימנים-גם אנחנו ממציאים עוד סימנים והילדים ממש מתלהבים וחושבים גם בעצמם. למשל- מנגו-שנתמוגג משמחה, קינואה-שלא נקנא באחרים, קולורבי-שנשמע בקולו של הרבי בננה-שנתבונן בטוב שה' נותן לנו וכו'.

תפילה-אפשר לקנות לבנים טלית. לקטנים-להכין שקיות עם ערבוב של חטיפים כדי שיתנו להתפלל, להביא משחקים קטנים שאפשר לשחק על הרצפה בשקט, להביא כלי רכב-בימבה וכו' שיוכלו לשחק מחוץ לבית הכנסת

ההורים מכינים מעטפות עם שמות בני המשפחה, וכל אחד כותב כרטיס ברכה/ ציור לאחרים.

מעסיק אותם יופי בערב חג.

הייתה שנה שהיחס בין האחים היה מאתגר במיוחד, עשיתי פרוייקט שכל אחד קנה מתנה לאחים שלו והביאו אחד לשני בערב חג.

עצם זה שכל אחג בא איתי בנפרד לחפש מתנות, שהיו צריכים להשקיע מחשבה מה ישמח כל אחד, שקנו מיוזמתם משהו בשביל האיר, ובסוף עוד הביאו לו את זה,

ממש עשה טוב לאווירה משפחתית.

באמת הרגשתי שמשהו זז להם מקנאה ותחרות לנתינה ופירגון.

זה היה חד פעמי כי באמת דרש השקעה ממני בלכוון ולדבר, ולעודד אותם לחשוב טוב.

זה היה תהליך שלם.

אבל אולי זה יכול לתת השראה.

אפשר נניח להכין בנק מילים, וכל ילד צריך לבחור מילה שמאפיינת כל אחד מהאחים, ואתם תוסיפו גם עוד כמה.

את ההכנה אפשר לעשות עם הצאט שיתן רשימת מילים ולהדפיס ולגזור

ואז הם רק צריכים ליישם.

אפשר גם שכל אחד מכין משהו לחג. מנה אחרונה, עריכת שולחן, דבר תורה, חידון, וכד'

אפשר אחד תוכן אחד משהו פיזי.

מה שזורם לך.

אם אפשר כדאי לקנות משחק שווה לחדש בחג, זה יכול להעסיק שעות.

אחרי החג להחביא עד כיפור.

אם יש לך קטנים, אולי כדאי שבעלך יתפלל בותיקין כדי שתוכלו לאכול בשעה נורמלית ובכלל, שלא יהיה חצי יום בבית כנסת כי יומיים רצוף ולדאוג לכל הארוחות והכל, באמת יכול לצאת קצת קשוח.

להכין את הקטנים לתקיעה שופר. (בקטע שלא יבהלו שזה אזעקה או בכללי ילדים עלולים להיבהל)

אפשר להשמיע ביוטיוב כדי שיבינו ולא יהיה תיאורטי.

כדאי להכין אוכל שנוח לתת לילדים בחופשיות שלא עושה הרבה לכלוך ולא חייב לחמם.

למשל שבלולי פיצה או שניצלונים.

שלא ינשנשו ביסקוויטים כל היום עד הארוחה.

אם יש גדולים לעשות רשימת תורנות.

4 ארוחות צריך יותר סדר מבד"כ.

מי עורך, מי מפנה, מי רוחץ כלים.

אם יש בעיות עם המקומות, כדאי לדון/ להחליט מראש ולשים כרטיסי שמות,

עדיף טנטרום שעה לפני הארוחה ולא דקה לפני שהכוס קידוש כבר ביד.

בסעודות בערב כדאי להאכיל טת הקטנים בזמן התפילה ככה שבזמן הארוחה עצמה הם יוכלו לפרוש לשחק ואתם תוכלו לאכול ולשבת עם הגדולים יותר ולהנות מאווירת החג.

לנשום עמוק ולזכור שעם כל העומס, בסוף אתם בבית שלכם ויש לכם גמישות מלאה בקבלת החלטות. לא להתקבע על מנהגים, לאט לאט תמצאו את המינון האידיאלי.

לדאוג למשהו שישמח אותך בחג. אולי את מאלה שכרגע לא חושבות שזה מה שיטריד אותם ובעיקר דואגות לתפריט וקניות ולו"ז ותעסוקה לילדים,

אבל אז מגיע החג וזה כן עלול להיות קצת מבאס.

אז גם אם אין לך זמן לחפש שמלה/ מטפחת/ בושם

לפחות איזה פינוק קטן (אפילו משהו אכיל)

דיברתי על גמישות, אבל בא לי לשתף שליל הסדר הראשון שעשינו בבית שכחנו לדאוג לקערת סדר. רבע שעה לפני הדלקת נרות חיפשנו אלתור,

לא היו לי קעריות חד"פ או מכלי הפסח.

מצאתי חבילת מנגטים סגורה

ומגש עגול חד"פ (האלה של המשלוחי מנות) גם כן חדש שקניתי ולא השתמשתי ולא נגע בחמץ.

הדבקתי מנג'טים על המגש והרי לנו קערת סדר.

במילים אחרות- תהיו סלחנים מול המציאות, לוקח זמן ללמוד איך עושים חגים בבית. הכל טוב!

לנשום עמוק, בסוף הכל עובר, מטעויות לומדים, ובסוף זוכרים את הדברים הטובים.

שנה טובה וחג שמח!