שקרה לי בדיוק אותו דבר וסיפרתי בשבוע 20 וב"ה עבר בסדר

והיה לי מורכבויות בהריון ונעדרתי הרבה והייתי צריכה רק לעבוד מהבית והיו סופר נחמדים

לגבי השאר, מקווה שיסתדר לבעלך עם העבודה / צבא וכו' ושיחזור לך הכוחות, זה באמת קשה להרגיש ככה ! 

אבל תבדקי

ממש סיפרתי כשיהיה חייב

ותאמיני לי לא ישנתי לילות בחרדה על איך יגיבו

אבל באמת השתדלתי כמה שיותר להראות להם שאני מביאה את כולי

וגם שהייתי בשמירה המשכתי לעבוד עד סמוך ללידה ( כן קיצצתי שעות כי לא הייתי מסוגלת יום שלם ) אבל נראה לי שבאמת ראו את השתדלות שלי וגם שום מקום לא רוצה להסתבך עם החוק ולפטר אישה בהריון זה ממש יכול לעשות להם בעיות 

חודש חמישי

זה באמת מבאס שאת משקיעה ולא אוהבים. גם אצלי יש הרבה דברים שהילדים לא אוהבים ולא כזה מפריע לי, אבל אם בעלי לא אוהב אז זה הכי מבאס.

ואני לא יודעת להסביר אבל יש משהו בנפרדות מהחמות שהוא באמת מורכב. גם אני לא אוהבת שהוא מנסה להפוך דברים בבית שלנו להיות כמו של אמא שלו.

ואם זה היה רק השניצלים אז מילא, אבל כשזה היחס הכללי לאוכל שאת מכינה זה באמת קשה.

ומצטערת, אין לי עצות. רק חיבוק!❤️

אוכל מכיל בתוכו המון רגשות נוסטלגיה וגעגוע.

בטח ובטח בחברה הישראלית.

גם אני במקומך הייתי נעלבת, יש איזו הערכה בסיסית שאישה רוצה לקבל, יש משהו בעבודה הפשוטה והיומיומית של קילוף-קיצוץ-בישול למען בני הבית, שרוצים שייענה באהבה.

מקסים שהוא יודע להעריך את האוכל של אמא שלו, אבל כששלך מונח בהשוואה לשלה (גם אם היא מבשלת הכי טובה בארץ!) יש כאן משהו פוגע.

דברים לא יודעים כמה מילה שלהם יכולה להשפיע עלינו. כמה הערכה ופירגון אמיתי יכולים להרים אותנו (בנוסף לביטחון העצמי שלנו הנשים. אנחנו ככה בנויות, שמושפעות מהם).

באופן פרקטי, אם הוא היה מסכים "ללמוד" מאמא שלו כמה מתכונים ולהתחיל לבשל בבית אני חושבת שהוא היה מעריך יותר את הבישולים שלך.

מי שלא עושה בעצמו לא מבין. לפחות אצלנו ככה היה עם הכביסה. כשבעלי התחיל לכבס- הוא הבין איזו עבודה מטורפת יומיומית אני עושה

לעומת השנים הראשונות הוא הרבה יותר פעיל במטבח.  זה נראה לי גם מה שגורם לו יותר להרגיש בנוח להעיר..

כשאמא שלי או מישהו אחר מעיר על האוכל שלי לא אקח את זה קשה כל כך ואקשיב ואקח לתשומת ליבי, אצלו זה פשוט מביא לי עצבים.  

דרך אגב גם אוכל שהוא מכין ופחות מוצלח הוא יכריז על זה בקול ובלי שום בעיה

ונא להפסיק לדבר כך על האוכל ולהתחיל להחמיא?

וגם אני ממש נעלבת מהערות של הילדים שלי על האוכל

יש פה המון דברים מעורבבים..

זה ממש הגיוני שיאהב את האוכל של אמא שלו, הוא גדל על האוכל הזה וזה מה שהחך שלו התרגל. יש בדיחה כזאת על גבר שהתחתן וכל ארוחה אמר לאשתו "יצא לך טעים, אבל לא כמו של אמא שלי" ככה כל יום. יום אחד נשרף לה האוכל, התלבטה אם להכין מחדש, אמרה מה זה משנה גם ככה יש לו ביקורת.. נתנה לו לאכול את השרוף, אמר לה "סוף סוף הכנת כמו אמא שלי!" 😅 אז באמת מה שאנחנו רגילים זה הגיוני שהכי נאהב. נורמלי. הזאלה היא אחרת, האם זה פוגע בך בגלל הצורה שזה נאמר, או בגלל שאת שומעת שם משהו אחר. כשהוא אומר לך "אולי תבקשי מאמא שלי את המתכון" את שומעת "את לא מספיק טובה"? הבישול הוא נקודה רגישה אצלך? כשרק התחתנו שרפתי עוגיות ופשוט התמוטטתי לערב שלם, כי בראש שלי אישה טובה זה אישה שמבשלת ואופה טעים. אמא שלי אופה מדהים. ולא הרגשתי ששרפתי עוגיות, הרגשתי שנכשלתי כאישה.

ונראה לי שאולי כדאי לפתוח את זה, בנעימות ובצורה מכבדת. הוא לא התחתן עם אמא שלו. הוא התחתן איתך. זה ממש סבבה לאהוב את האוכל של אמא שלו אבל אי אפשר לשכפל אותו אצלך. וזה לגיטימי.. אם בא לך לפנק אותו פעם ב, קחי ממנה מתכון ותכיני לו. אבל ביום יום עם כל הכבוד האוכל שלך הוא שלך, ואולי כשהוא ייפתח להבנה הזאת הוא יוכל גם להרגיש את הטעמים של מה שבישלת ולא רק להשוות.

לגבי החלות למדתי שאין דבר כזה אובייקטיבי מספיק שאחד מכם אוהב חלות אוויריריות והשני אוהב דחוסות, וכבר לא תאהבו את אותה החלה. אולי אפשר סעודה עם החלות האלה וסעודה עם האחרות, או שבת ככה שבת ככה?

ולילדים הייתי אומרת חד משמעית לא לדרג. זה לא מכבד, זה לא מנומס וזה יכול גם ממש להעליב. וכן, גם לך מותר להעלב את בנאדם וזה ממש לא אשמתך, וזה נורמלי. 

אלא עצם זה שעושים כזה עניין מהאוכל וההשוואה הזאת פוגעת ומעליבה.  

בינתיים עם החלות אמי ממשיכה לעשות קצת כל פעם ובעיקר אני אוכלת. אבל יש בבעלי משהו שמשווק טוב לילדים, ואם הוא אוכל משהו ומתלהב ממנו גם הילדים יסכימו לטעום. אז כן קצת מבאסת שהוא לא שם לב להשקעה ומנסה שוב.. אבל בעומק של העניין אני לא חושבת שאני רוצה שהוא יאכל משהו רק בשבילי אלא שיעשה מה שטוב לו וטעים לו, לא?

לילדים אני באמת חייבת להסביר שזה לא מנומס 

אני חושבת שאם הוא יבין כמה זה מנמיך אותך היחס וכמה הוא לא שם לב להשקעה אז הוא גם יאכל כדי באמת לנסות מאכלים אחרים, של אשתו. ולא בשבילך בהכרח.

מה שטוב לו וטעים לו זה להיות בררן שמחפש בכל מאכל את האוכל של אמא שלו. אבל בגלל שהוא עבר את גיל 10, ואפילו התחתן, אולי כדאי רגע להבין שיש עוד אנשים בעולם שמבשלים, בצורה שונה, ולכבד אותם.

הייתי אומרת לו בפירוש - זה מעליב אותי. זה פוגע. אתה הכי אוהב את האוכל של אמא שלך? זה מצוין, כי אני לא בתחרות איתה. היא מכינה אוכל אחד ואני אוכל אחר. כשאתה אצלה תתתענג על מטעמי הילדות ופה תאכל מה שיש או תבשל בעצמך.

גם על האוכל של אמא שלך הוא מדבר ככה? אני מאמינה שלא, כי שם ברור לו שזה בית אחר, אוכל אחר. אבל משום מה אצלכם יש לו את הציפיה להעתקת מטבח ילדותו, כי מבחינתו הוא גדל בבית שלו עם אוכל מסוים, ועכשיו הוא גם בבית שלו ורוצה את אותו האוכל. אבל הבית שלו מהילדות זה בית אחד, והבית שלו מהבגרות זה בית אחר. והאוכל הוא שונה.

וגם הייתי מסבירה לו כמה זה מעליב שהילדים מסתכלים על האוכל שלך ככה רק כי הם מחקים אותו.

אני חושבת שאת מסתכלת על זה כאילו הדבר הכי הגיוני ומתבקש זה שאת "תתבטלי" כי בסהכ את כאן כדי שלהם יהיה טעים ונעים, אבל שהם יעשו את הצעד האחד של להיות מנומסים זה כבר נשמע לך (ואולי גם להם?) הגזמה. וזה משהו לעבוד עליו. 

אז למה פה זה שונה? זה שהם צריכים להיות מנומסים זה עניין אחד אבל אולי צריך  להסתכל על זה בלי כל המטען הנוסף..רוצים תאכלו לא רוצים הכל טוב

זה נקרא להתבטל. עזבי את כל ההתפלספות.

יש נושאים שלא רגישים, וזה מצוין. אבל כשיש נושא רגיש אז אם אחד צריך "לוותר" וזה קורה מתוך הידברות או הבנה ותחושה נעימה של הסכמה והדדיות זה סבבה. אם את מרגישה שאת לא בסדר וזו חובתך להרגיש בסדר שם הבעיה. 

הביקורת שאת מקבלת לא מגיעה כהערה עניינית. הרי בסוף זה לא שהכנת משהו שהוא לא הכיר והחיך שלו אהב או לא אהב. העניין הוא הרצון שלו לעשות העתק הדבק מטעמי ילדותו לביתו הפרטי ואת אמורה להיות המבצעת. אין פה מקום גם לטעם שלך, לרצון שלך אולי להסתכלות שלך על גיוון ובחירה שלך איזה טעמים להביא לבית.

בסוף, אוכל זה משהו מאוד מהותי בהגדרה של בית. לא בהכרח אוכל מבושל, אלא אוכל שאוכלים בבית. אפילו אם נלך על משהו פשוט כמו-שבכל ר''ח מקבלים סנדביץ' עם שוקולד, הרי שסנדביץ' עם שוקולד ישאיר טעם וזכרון של ר''ח.

זה נראה שהמקום שלך כאמא של הבית נדחק בתחום הזה- של עיצוב טעם הבית.

את צריכה בבית *שלך* לבצע את הטעם/ הבחירה/ דרך הבישול/ ההעדפות הקולינריות של..חמותך.

ועוד לקבל ביקורת כשזה לא יוצא דומה למקור.

לא הגיוני.

בעיני שיחה דחופה עם הבעל. לא מתוך מסכנות "אני נפגעת.. יודעת שלא מבשלת טעים.." אלא ממקום משתף ומגדיר- "שמה לב שמתרחש פה בלבול. אנחנו לא העתק הדבק של בית ההורים שלך. לא מתאים לי א', ב'.. שים לב גם איך זה פוגע בחינוך של הילדים.. ופירוט" בסוף, הוא צריך שיקוף של המצב. מניחה שהאוכל הכי טעים בעולם לא יהיה לו שווה אישה שמרגישה ככה וילדים בוטים..

פשוט לשקף. ולהגיע יחד להחלטות. אפשר שבין ההחלטות תהיה גם החלטה שיהיה לשבת תבשיל אחד מבית הוריו. אבל: א. שבעלך יכין (ויתמודד. אם יצא טעים-מעולה. הוא יקהל פתאום ערך להשקעה בבישול. אם לא-לא את הבעיה שזה לא דומה למקור) ב. לסכם מראש שיש *אפס* שיווק שלו דווקא למאכל הזה...

ולך הייתי מציעה להתמקצע במאכלים שיוצאים לך טעים וטוב ונותנים לך ביטחון.

בהצלחה גדולה ממש!

1.קודם כל: " הילדים שלי בררנים וזה באשמתי" מה זה השטויות האלה? הילדים שלי בררנים ואני בשום אופן לא חושבת שזה באשמתי. למה שזה יהיה באשמתך? בהערכה גסה שלי לפחות חצי מהילדים הם בררנים, ככה זה.

2. "מבינה" שהבעיה היא בי" וואט?! איך כל הדבר הזה קשור לבעיה בך? אל תקחי על עצמך מה שלא שלך. יש כאן בעיה מאוד מעצבנת ולא קטנונית בכלל. אין לך במה להתבייש.

3. מודה שאני במקרה כזה הייתי אומרת אם אתה לא אוהב את האוכל שלי אתה מוזמן להתחיל לבשל בעצמך כמו אמא שלך. אני לא אמא שלך נעים להכיר.

אני חושבת שאין לך מה להכנס למקום של התנצלות וריצוי. תכיני מה שבא לך וטעים לך ואל תשקיעי בדברים שהוא לא מעריך וסתם תהיה לך עוגמת נפש. תגידי לו שאם יש משהו שהוא אוהב ורוצה שתכיני אז באהבה, אני הכי בעד לפנק באוכל, אבל רק אם זה לא בא בהשוואה לאמא שלו.

לגבי הילדים הייתי מעלה את זה בפניו לא כביקורת ישירה עליו אלא משתפת אותו בסגנון דיבור של הילדים ולמה זה מפריע לך ואיך לדעתו כדאי לחנך בנושא הזה...

2. "הבעיה" בי, זה לא באמת בעיה, אבל במחשבה בוגרת כל אחד צריך לאכול מה שהוא אוהב וטעים לו, אני לא צריכה להכריח אותו להחמיא לאוכל אם הוא פחות אוהב.. כן יכולה אולי להגיד לו שלא נעים לי לשמוע את ההשוואה.. אבל כן הייתי רוצה שמרגיש חופשי להנות או להנות מהאוכל בהתאם לטעם שלו.

"שירגיש חופשי". כמובן אם יש מאכל ספציפי שהוא פחות אוהב אז אין בעיה לומר, אבל כשזה הופעות להיות משהו קבוע של השוואות אז בעיניי זה לא סבבה.

וכן, אני הייתי אומרת לו לקחת אחריות ולהתחיל לבשל 

ויחמיאו לי על האוכל גם אם הם לא אוהבים. לפחות מאחד בבית אני מצפה את זה- וזה בעלי.

הילדים-לאט לאט...יגדלו ויפרגנו. 

אני אישית חושבת שאם כל כך חשוב לו האוכל והוא רוצה אוכל כמו אמא שלו,

אז למה שלא ייקח על עצמו את כל ענייני הבישול בבית?

שייקח מתכונים מאמא שלו ויבשל בשמחה ובהנאה לכל המשפחה.

את במילא אומרת שלא כזה אוהבת אוכל מבושל.

וזה לא אמור להיות שאת כל היום עומדת בהשוואה לאמא שלו.

ואומרת שזה ממש לא נעים לך לשמוע הערות והשוואות על האוכל שאת מבשלת, ואת מבקשת להפסיק עם זה. זה שלא סבבה להגיד מה לא טעים במה שהוא בישל לא אומר שגם לך זה ככה.

ולא הייתי מזכירה את אמא שלו בכלל, רק הקושי שלך עם לשמוע השוואות להערות כל הזמן... 

גם אם האוכל של אמא שלו הכי טעים בעולם, הוא לא אמור לומר את זה או לגרום לך להרגיש קטנה יותר. אותי בכלל מצחיק שהאמא עדיין שולחת אוכל אבל נו, אם זה עושה טוב לרוב הצדדים, שיהיה ..

הבררנות של הילדים לא קשורה, יותר מזה, ילדים מעדיפים פסטה לבנה ושניצל תירס מאשר קציצות קובה מדהימות ככל שיהיו..

גם עניין החלות לא הוגן, אני מכינה חלול לעיתים רחוקות כי זה דורש ממני הרבה כוחות וזמן, ואני מניחה שבהרגשה שאת טורחת ובכל אופן קונים מוכן , לא מחמיאה בכלל, ואני שומעת מדבריך שאת לגמרי מודעת, ואם את אומרת שהחלות טעימות, אני לא רואה סיבה שיקנה המאפיה, ניסית לשאול אותו? אולי פוחד שיתפקשש משהו, אולי קונה כי זה לא מספיק? הייתי מנסה לדבר איתו על זה, להסביר לו שזה קצת לא נעים לך כל העניין של האוכל, להקביל את זה , למשל אם היית קוראת לאבא שלך לכל תיקון בבית ומפארת אותו איך הוא מתקן יפה, ואיזה גימורים יש לו, למרות שבעלך היה גם עושה, למרות שרגישות של גבר היא לא כמו של אישה מול חמותה , אבל עדיין..

והוא אמור לעזוב את אביו ואמו כבר...ולשחרר מהסינר של אמא.

אבל סליחה שלא עזרתי...

גדלתי בצורה דומה לילדים שלך. האוכל של סבתא היה מבחינתנו פסגת הטעם. ואמא שלי זרמה עם זה ועודדה את זה. מה היה ההבדל?

1. סבתא בישלה מאכלים עדתיים שגם ככה אמא שלי לא בישלה. אז זה לא השוואה בין עוף בתנור לעוף בתנור, אלא מאכלים שונים לגמרי.

2. אבא שלי הילל גם את האוכל של אמא. בחיים לא הקטין מהבישולים שלה בגלל השוואה לאוכל של אמא שלו.

הגיוני שהיא גם אובייקטיבית מכינה יותר טעים (יותר שנות ניסיון, וסובייקטיבית-טעם שגדל עליו). אבל זה לא אמור להוריד מהאוכל שלך. 

אמרת שזה פוגע?

ביקשת לא לקנות חלות, כשאת מכינה?

ובנוסף, תאמרי לו שאם הוא רוצה אוכל כמו של אמא שלו הוא מוזמן לבקש מתכונים ולהכין. אולי ברגע שיתנסה יבין שזה לא פשוט. 

בעלי גם עושה לפעמים השוואות

לא דווקא באוכל כי את זה אני מכינה לו כמו של אמא שלו

אבל בדברים אחרים שאני משתגעת

וכשאני מרגישה שהוא מגזים אני אומרת לו

מאמי אתה התחתנת איתי

לא עם אמא שלך

ואני מאוד מעריכה אותה והיא מדהימה

אבל אני אשתך וככה אני פועלת

אם אתה רוצה XY כמו שלה לך אליה ואל תגיד לי

זאת סיטואציה קשה,

תורידי מעצמך את תחושת האשמה.

מותר לך שזה יפגע בך ויעסיק אותך

ואין מה להתבייש בזה לא בימים אלו ולא אף פעם.

מודה שגם לי הבישול הוא נקודה רגישה,

לא אוהבת לבשל ופחדתי מאוד עד כדי כך שלפני החתונה הודעתי לבעלי שלא יהיו לו ציפיות בנושא, אני לא אהיה כמו אמא שלו המרוקאית...

עם הזמן הבנתי שזה יושב על תפיסה שלי שהאוכל הוא חלק מהתפקיד שלי כאישה ואמא, ואם אני לא מצליחה בו זה כישלון שלי, לא במאכל הספציפי או הארוחה הזאת, אלא במילוי תפקידי באופן מהותי.

לכן ברור שזה נושא רגיש מאוד מול הבעל דווקא, ואנחנו עברנו את הדרך שלנו בנושא, ועד היום אני כמעט תמיד שואלת אותו איך יצא וחשוב לי לראות שהוא אוכל ונהנה ושבע, וקשה לי כשהוא מביא אוכל מאמא שלו בלי לתאם איתי.

אין לי עצות יותר טובות ממה שכתבו אחרות,

רק רוצה לחזק אותך שממש מובן למה את מרגישה ככה,

ואל תבזבזי כוחות על לכעוס על עצמך.

הלוואי שתמצאי דרך לשקף לו מה הוא גורם ותמצאו את הדרך שלכם ואת הביטחון שלך.

חיבוק!

זה מאוד מעליב.

הייתי פותחת איתו ואומרת שזה פוגע בך.

זה שהיא מבשלת מעולה מצוין, אבל ההערות זה כאילו מוריד מהנשיות שלך, ברור שזה שטויות, אבל עם רגשות אי אפשר להיאבק... שימעיט בהערות.

לדעתי בעלך.נוגע בעצב החשוף של "אשתי הכי טובה" ועושה השוואות מול אמא שלו ומשנמך את המקום שלך בבית מולה בדבר חשוב. וכן, זה מעצבן כי זה ביקורתי.

אני לא כותבת את זה כדי שתפתחי מולו חזית חלילה אלא כדי לנרמל לך את התחושות ושלא תרגישי שמשו בך לא בסדר.

בניתם בית, זה את והוא ולא הוא והאוכל של אמא שלו ואת. ואת זה כולל כל מה שמגיע עם החבילה..

אחן בעיה שיאהב את האוכל שלה, טעמים של בית ילדותנו זו נוסטלגיה, זה מקום מוכר, זה המקום להרגיש קצת ילד שןב, אבל בניתם בית משלכם כבר,  ואני הייתי אומרת לו שיפסיק להיות על תקן מבקר מזון. כל מתכון ששני אנשים יכינו יכול לצאת קצת שונה וככה זה. אבל העיקר - אתה גורם לי להרגיש פחות טובה וזה לא נעים וזה פוגע. אני רוצה מסורת אוכל משלנו בבית ולא העתק הדבק של מה שאתה חווית בלבד.

חיבוק♥️

נראה לי שיש מקום להגיד שהדיונים האלו פוגעים 

ושהוא מוזמן לתת הערות חיוביות וענייניות

כמו: תודה לאמא שטרחה על האוכל/ראיתי שהשקעת זמן בהכנות/איך המטבח נקי/תודה שעשית קניות

בקיצור לא יודעת, דברים על מה שכן טוב ולא על מה שלא.... 

היה לי ברור שתגידו לי לקחת את העניינים הפרופורציות המתאימות ולתת לו לאכול מה שרוצה.

אנסה לראות איך אני מעלה את הנושא בעדינות

שוב תודה ❤️

אותו מתכון יכול לצאת ל2 אנשים אחרת לגמרי.

ואין מה לעשות. ככה זה.

האוכל של אמא שלו זה האוכל שלה.

האוכל שלך זה האוכל שלך.

ובאופן אישי לא הייתי מנסה להכין כמו של..

כי אף פעם זה לא יצא בדיוק.

אני מחזקת אותך להיות בטוחה בעצמך ובאוכל שאת מכינה.

גם אם הם לא נחמדים.

יש אנשים שאוהבים להתלונן. שלהם.

ממש מבאס אותי שבגילי עדיין יש לי חצ'קונים

אני מנסה לשים כל מיני מסכות.

לא ממש עוזר, אבל אני לפחות מרגישה שאני משקיעה בעצמי😅

המון המון שוקולד. חיה על שוקולד בהגזמה..

ולכן מוזר לי שזה יהיה קשור אצלי לשוקולד

כי אז איך יש ימים שאני ממש עם פנים חלקות? 😅

ועוד לקחתי בשנות התיכון ריקוטן, ועדיין היה לי, במיוחד בהריונות.

התחלתי ללכת לפני כשנה לקוסמטיקאית באופן קבוע. והכל השתפר פלאים.

חייבת לומר שהייתי סקפטית, במיוחד שהרגשתי שהיא "דוחפת" לי מוצרים יקרים.

המוצרים אכן יקרים אבל אני משתמשת אדוקה בקביעות וזה ממש שעוזר.

מה שהבנתי זה שלא עוזר לנסות ניסוי וטעיה עם כל המוצרים שיש בשוק. חבל על הכסף. צריך אבחון מדוייק.

עכשיו אני בהריון וטפו טפו בינתיים לא צץ כלום.

שנראלי ממש מאבחנת...

נתת לי רעיון. עכשיו מתלבטת אם יש לי מספיק כסף לזה חחח 🤣

ותגיעי לרופא עם תמונות 🙂

בתקופות עם שיבושים הורמונליים זה ממש החמיר.

וגם כיום סביב הווסת תמיד יש יותר.

מאוד עזרו לי מוצרי פנים איכותיים כמו שכתבה @שיר הרוח 

אצלי ספציפית בעיקר פילינג לעור, איכותי ויקר אבל עושה את העבודה.

יש הרבה פחות פצעים וגם כשיש מתרפאים מהר.

לדעתי שווה להשקיע בזה.

(וגם רקוטן, לקחתי בבחרותי. עזר לי מאוד מאוד מאוד. אומנם חזר אחרי כמה שנים אבל לפחות כמה שנים נהניתי בלי)

תודה על התשובה ❤️ צריכה הרבה אומץ כדי להעז לקנות ולנסות על עיוור...

פעם חשבתי שגם אצלי זה הורמונלי ומתחזק סביב הווסת -

היום אני רואה שזה אכן כך אבל זה גם לגמרי מתחזק פתאום בלי קשר לכלום, גם בשבועיים שאחרי... אז כבר מבולבלת מזה ממש

ממליצה ללכת לאנדוקרינולוג לאבחון (עושים בדיקות דם סביב המחזור)

אפשר לאזן ממש בקלות עם כדורים

ואם את בכל מקרה רוצה למנוע אז פשוט צריך לבדוק מה בדיוק צריך לאזן

מניסיון- רופאי נשים/עור לא ממש מבינים בזה (כשזה הורמונלי)

הבעיה אצלי שלא מוכנה בכלל לקחת כדורים וכל מה שקשור להורמונים

נכוויתי מזה יותר מידי... מעדיפה טבעי כמה שאפשר 

אני לקחתי רקאוטן בגיל 18 וזה ממש שינה לי את החיים

מגיל 11-18 ניסיתי הכללללללל

לא אכלתי שוקולד, חלבי, מטוגן, סוכר וכו' וזה אכן עזר אבל עדיין היה גרוע ממש

כל המשחות ו אנטיביוטיקות וכו' עד שלקחתי ריקאוטן

לא אומרת לך לקחת אבל לי זה עשה פלאים 

מסוכן מאוד מאוד להיכנס איתו להיריון (בעיות חריפות לעובר)

וכדאי גם לחכות כמה חודשים אחרי סוף הטיפול

אז שיקול משמעותי.

אנטיביוטיקה לזה ניסית? לי לא עזר אבל לחלק עוזר. והרבה פחות מגביל מבחינת פוריות וילודה

וגם לי יש בתקופות הורמונליות כאלו או אחרות..וזה סיוט.

חברה קוסמטיקאית אמרה לי שיש מה לעשות... אבל לא הלכתי לטיפול פנים...

בזה אולי הייתי משקיעה אבל צריכה לדעת בוודאות שזאת מישהי שיודעת מה היא עושה

ולא רק רוצה את הכסף שלי למאה שנים הבאות 🤣

עוד לא עם חמישה ילדים😉 אבל עדיין סובלת מפצעים.

ההבדל הוא שבתור נערה באמת לקחתי קיורטן, למשך קצת יותר משנה. זה בהחלט עזר ממש. המצב שלי לפני היה קשה מאוד ואחרי שנה עם כדורים העור שלי היה חלק כאילו לא היו לי בכלל. ואז אחרי שנתיים התחילו לחזור בהדרגה..

אז גם נשארתי עם כתמים של זכר לעובדה שלקחתי כדורים וגם חזרו לי פצעים, אמנם לא באותה רמה אבל בהחלט נוכחים.

הייתרון הוא שיש לי כמה תמונות יפות מסוף התיכון (:

בחצי שנה האחרונה אני מנסה מוצרים של חברת  kiehls ודי מרוצה. באופן כללי מרגישה שהפנים מאוזנות ונעימות יותר והפצעים מתרפאים בקלות יותר, ממליצה לבדוק.

הייתה התפרצות של אקנה בעקבות הפסקת גלולות.

מה שעזר לי כרדע זה להפחית מוצרי חלב

ממש ראיתי שיפור מיידי

שמחה בשבילך שמצאת מה עוזר לך

(אישית לא עוזר לי להפחית חלב... וגם לא הפסקתי גלולות לאחרונה חח סיוט חיי הגלולות האלה לפני שבע שנים הספיק לי)

אני מקפידה מאד להשתמש בחומרים שמיועדים לעור שומני

לא משהו יקר, סבון פנים נטרוג'ינה

ואני מקפידה כל יום לשים קרם הגנה. אחרי שהקוסמטיקאית שלי העירה את תשומת ליבי,  הבנתי שזה מה שגורם לי לשומניות ולפצעים, והחלפתי לקרם הגנה יקר בטירוף, שזה מעצבן נורא, אבל היחיד שמצאתי שמיועד לעור שומני- ונעלמו הפצעים.

אמרה לי הקוסמטיקאית גם שגבינה צהובה או מאכלים שומניים גם כן נוטים לגרום פצעונים

ואני גם לא מתאפרת הרבה, לא יודעת אם זה קשור, אבל ממש מעט ולעיתים רחוקות

תודה על כל המידע!

באמת לא יזיק לי להקפיד יותר על ניקיון פנים...

אבל זה עוד נקודה - אני נמנעת לקנות כל משחה שהיא לפנים כי לא סומכת על אף אחת, מרגישה שכולם רק רוצים לעשות כסף ולא מביאים באמת תוצר איכותי

איזה קרם פנים מצאת שעוזר לך? 

אני גם חושבת שהתאמה של קוסמטיקאית זה הכי טוב

אבל אם את לא עושה כלום אז בוודאי שגם אם זה לא 100 אחוז זה כדאי

אישית אני אוהבת סבון פנים של נטרוגינה- שימי לב לא לקנות עם פילינג כי זה פותח את החצ'קונים.

וקרם הגנה יש ללוריאל אחד על בסיס מים שהוא נעים לי וראיתי שעושה טוב.

עוד משהו זה מסיכת חימר של מיכל סבון טבעי, היא זולה יחסית ואני אהבתי את האפקט

אבל את חייבת לנסות בעצמך כדי לדעת

מציעה לך לעקוב מתי הם בעיקר מופיעים וגם איפה

באזור הסנטר זה לרוב הורמונלי, באזור המצח זה לפעמים קשור לקרקפת, קוסמטיקאית אמרה לי (אי אז בשנות העשרה…) שאם הקרקפת מאוד שומנית זה יכול להתנקז במצח, מאז אגב אני לא משתמשת במרכך שיער.

וטיפוח טוב של עור הפנים- שימוש בתכשירים שמתאימים לסוג העור, לא ללכת לישון עם פנים לא נקיות, להחליף מצעים בתדירות גבוהה, וטיפולי פנים אחת ל… לבוסט ותחזוק 

גם טיפולי פנים וגם התאמת תכשירים מדויקת לעור שלך.

מאז שהתחלתי ללכת בקביעות מצב העור שלי השתפר פלאים. הוא נהיה חלק ויפה עד כדי כך שהפסקתי להתאפר. אני משקיעה בקרמים איכותיים וזה ממש שווה וכיף.

אמאל'ה נראה לי זה הסיוט שלנו כהורים

נראה לי אני גם הייתי בטראומה אם זה היה קורה.

ואיזה נס שבעלך עבר שם בדיוק. ממש סיעתא דישמיא.

אולי כדאי להתמקד בזה. אנחנו עושים את מקסימום ההשתדלות שלנו והקב"ה משלים את השאר.

ב''ה שבעלך עבר שם ומצא אותה

מלחיץ ממש ממש

הגיוני שלוקח לך זמן להרגע❤️

מצד שני אני בטוחה שלך קשה ממש... 

אני רק חושבת אם חלילה הוא לא היה עובר...

טעטע! רק תשמור לנו עליהם 😭

ממש מלאך משמיים... היה לי גם כמה ניסים עם הבן שלי בעבר שכמעט ו... ה ישמור... ואני אומרת, אין , מלאכים שומרים עליו! חיבוק גדול! חוויה מטלטלת מאוד לך כאמא (מאמינה שלילדה זה לא ממש נורא)

הגינה נמצאת מחוץ לבית כנסת שבעלי לומד כל בוקר

ככה שהוא שומע אותה מהגינה הרבה פעמים (בדרך כלל שומע אותה משחקת ושרה)

והפעם הוא שמע שהיא בוכה ויצא כי היה נשמע לו מוזר

אני מנסה להבין אם אני אמורה לדבר איתה על זה

אמרתי לה כשלקחתי אותה מהגן

"היית בגינה ולא היה אף אחד ואז אבא הגיע וחיבק אותך"

אבל אין לי מושג כמה היא מבינה וכמה היא זוכרת

היא מבינה המון בעיקרון

אבל לא מדברת אז קשה להבין כמה

בניגוד למה שמקובל לחשוב

גם תינוקות זוכרים דברים ובמיוחד חוויות טראומתיות,

גם אם זה זכרון שנצרב בגוף והנפש בלי יכולת לתמלל או לתת לו משמעות קוגניטיבית כמו מבוגרים .

לכן חשוב מאוד

לעשות איתה עיבוד..

לדברר לה במילים פשוטות את מה שהיה

ואת כך שבטח הרגישה מבוהלת ועצובה ומפוחדת

ולשקף ולתקף מאוד את החלק שאבא מצא אותה ושעכשיו היא מוגנת ושהכל בסדר!!

וכך שאתם שומרים עליה ושאתם דואגים לה תמיד

לתת הרבה מגע ועטיפה בימים הקרובים

ולחזור ולדבר אליה בצורה פשוטה ומחזקת

לחזור על הסיפור בצורה מסודרת עם דגש על הסיום הטוב ועל זה שהיא שמורה ומוגנת עכשיו

מעבר לכך

הייתי מחדדת נהלים בהקדם עם הגננת

האמת לי זה נשמע מדאיג ולא תקין שכך נשכחה

והאמת שזה דבר בעייתי לקחת מספר ילדים לגינה במסגרת של גן זה המון אחריות ויכולות להיות כאלה תקלות שהשם ישמור יכולות להגמר רע מאוד

לא אומרת כדי להלחיץ אלא כדי להאיר שזה משהו שצריך לחשוב איך לא קורה שוב

חיבוק לך! בהחלט מטלטל

זה מה שחשבתי אז אמרתי לה את זה

היא בת שנה ו8

בעיקרון היא מבינה המון אבל אני לא בטוחה כמה היא נבהלה

את הגינה היא מכירה ממש טוב

ובכל האזור היא מוגנת בעיקרון

זה צמוד לבית של הגננת ויש רק שביל חצץ באמצע

ובצד השני הבית כנסת שבעלי היה

וכל האזור מוקף באנשים שמכירים אותה ויודעים של מי היא 

ולא מסתובבים שם אנשים זרים

אם כן מיד רואים אותם מהבית כנסת...

דיברתי כמובן עם הגננת

היא לגמרי התנצלה ולקחה אחריות

היא חברה טובה שלי

אני באמת סומכת עליה

היא עצמה הייתה מזועזעת שקרה לה כזה דבר

ואמרה לי שהיא חיבקה אותה אחר כך וישבה איתה

ותכלס היא כן חזרה שמחה ורגועה

(באתי לקחת אותה ב2 וזה קרה קצת אחרי 1)

אבל כן חשוב לי להגיד שמצד הגננת זה מאוד מאוד לא אחראי.

זה לא משנה מתי הילדה מגיעה, היא חייבת לנהל את זה אחרת ולא לפי הזיכרון מהראש שלה.

אני לא אומרת שצריך להחליף אותה, אבל היא חייבת לעדכן אתכם איזה בדק בית היא עשתה עם עצמה ומה היא תעשה כדי שדבר כזה לא יקרה שוב.

לא עם הילדים שלכם ולא עם ילדים בכלל.

בסוף, עם כל האהבה והביטחון בה- שזה סופר חשוב- הילדה נשכחה.

היא יכולה הייתה להכניס משהו מסוכן לפה;

קקי של כלב, פרי מעוך, קליפה של פיסטוק, שאריות אוכל,

עובר אורח (טוב או לא טוב) היה אוסף אותה,

הייתה נשארת רעבה או עייפה או מיובשת מהשמש,

מגיעה לכביש.

אילולא בעלך היה עובר שם, מי יודע מתי הייתה נזכרת.

אולי בארבע כשהייתם מגיעים לאסוף בחזרה?

ומי יודע אם באמת נשארה שם רק 10 דקות?

רק בגלל שאני מכירה אותה מקרוב אני יודעת שזה ממש חריג אצלה

אין כביש ליד רק שביל חצץ

ברור שזה לא בטיחותי להשאיר אותה לבד

במיוחד שהיא עוד לא הולכת

אבל זה לא מסוכן כמו במקומות גדולים כי זה גינה פיצית במקום קטן שמוקפת באנשים שמכירים אחד את השני

בכל מקרה בעלי היה בבית כנסת ליד הוא אמר שאם היא הייתה בוכה הרבה זמן הוא היה שומע

הוא שמע אותה בוכה ויצא אז בטוח היא לא בכתה הרבה זמן

קיצור אני מקווה שהיא בסדר

ואני צריכה קצת להירגע

והגננת בעצמה בטראומה והיא דיברה איתי ואין מצב שקורה שוב כזה דבר

בשבילך, לא נראה לי שבשבילה😅

נראה לי שכדאי לדבר עם הגננת ולתכנן איתה מה היא עושה, כמו רישום וכזה שזה לא יקרה שוב...

שתדעי שיש כל כך הרבה אנשים מסביבנו שיש להם דיכאון. גם ברמות לא קלות בכלל....

ואף אחד לא יודע דבר וחצי דבר. גם הקרובים ביותר...

ואני אומרת מנסיון.

גיסי מתמודד, ואחותי גיבורת העולם. ורוב האחים שלי לא יודעים כלום. ואנחנו משפחה שנחשבת בקשר טוב...

ממש חיבוק.

איזה יופי שהתחיל טיפול. אני לא חושבת שזה מאוחר מידי למרות שלא מכירה את המקרה... אף פעם לא מאוחר מידי❤️ שוב חיבוק יא גיבורה. מתפללת בשבילך שתעלו על דרך המלך בקלות ומחוזקים יותר מכל השבר הזה❤️

כשאת כותבת תוקפנות מסוימת, את מתכוונת לאמירות פוגעניות, או למשהו יותר פיזי?

חיבוק גדול בכל מצב.

יש לך מישהי שתלווה אותך?  רבנית אפילו?

אני חושבת שאין מאוחר מדיי וטוב שהתחיל בטיפול! אם הדינמיקה ממשיכה להיות פוגענית- תתפסי מרחק או תציבי גבול חזק. ובכל מקרה, אל תהיי עם זה לבד. את נושאת על עצמך המון. דיכאון זו מחלה שגורמת לתחושת מחנק עצומה בצד הבריא. מקום לפרוק את כל מה שהצטבר בך, בלי שיפוט ובהבנה מלאה- זה מאסט לדעתי

זה מאוד קשה כששני הצדדים מרגישים כובד נפשי ומתח. כל אחד רוצה שהשני יתפקד על 100 ויהיה המשענת היציבה.

אני חושבת שבגלל הדיכאון את נוטה להעצים את השחור... אל תדאגי, הילדים שלך לא צריכים משפחת אומנה וכו. נשמע שאתם זןג טוב, ועוד נכון לכם עתיד רגוע יותר.

אני חושבת שמה שעוזר בזמנים כאלה זה ממש לעשות לך ציוני דרך במהלך היום. רק הצלחות קטנות.

מה את רוצה לעשות בשעות הקרובות כדי לקדם עניינים קטנים.

הצלחות קטנות נותנות למוח תחושת סיפוק ותחושה של יכולת. לחשוב על בעיה גדולה, כמו שאלת הנישואים שלכם, או השאלה אם הוא אלים או לא, או גורל הילדים- זה כבד מדיי עלייך.

אלו שאלות שלא תמיד יש לנו תשובה עליהן כרגע, כי צריך זמן ופרספקטיבה נכונה.

אז באמת חושבת שתרחיקי מעצמך את השאלה מה הוא ואת השאלה מה עם הילדים, ותתמקדי במה את יכולה לעשות כדי לשפר את מצבך את במסגרת הגבולות שלך. 

אני לא יודעת מה את מתכוונת תוקפנות, אבל כן מוציא ממנו תגובות ויחס שממש לא הוא.. לא מה שהכרתי ולא מה שהיה...

בעז"ה אין מאוחר מידי. טיפול יכול לחולל פלאים, למרות שלפעמים יכול להיראות בהתחלה שרק מחמיר.

אני מקווה ומאמינה שטיפול שלו ייטיב איתו ואיתך. מבינה אותך את תחושת הייאוש, אבל באמת תנסי לא ליפול לזה ולהחזיק את התקווה ואת האמונה שישתפר.

יכולה להגיד לך שכבר הרבה זמן בטיפול, וכן, חד משמעית שהטיפול עוזר!

התחלתי לא מזמן בשביל עצמי.

זה לא הפחד שאני לא מסוגלת להניח בצד כמו התחושה שהחיים שלי מתנפצים לרסיסים.

בעז''ה שיעזור כמה שיותר🩷

וגם את זה, לנסות להגיד לעצמך שזאת תקופה שתעבור. שאת יכולה להתמודד עם זה ועוד שנה תסתכלי אחורה ותגידי לעצמך שזה עבר. לזכור שדיכאון משחיר הכל, והמציאות יותר טובה מזה בדרך כלל.

כשאני התחלתי לצאת מהדיכאון שהיה לי הדבר שהכי התבאסתי ממנו זה שלא ידעתי שזאת פשוט תקופה שתעבור. שהרגשתי שזה לכל החיים ואף פעם אני לא יצא מה, כשהמציאות הייתה ב''ה הרבה יותר טובה...

אלופים ממש ממש שהתחלתם שניכם טיפול!!!!

הפחד הגיוני. זאת סיטואציה כל כך מורכבת. אבל חבל להתייאש דווקא עכשיו כששניכם התחלתם לטפל. תנו הזדמנות לתהליך, והלוואי ששניכם תתקדמו ותרגישו שיפור בקרוב!!!

וקחי את מה ששוקולד פרה אמרה על ההצלחות הקטנות, זה ממש חשוב.

אבל בהחלט היה שינוי משמעותי.

חיבוק גדול! נשמע ממש לא פשוט להיות בתוך זה. יש תקווה♡ 

ןכמו התאור שלך למטה הוא הכי עדין בעולם.

אף פעם אין מאוחר מידי תמיד יש תקווה והדבר הראשון שזה מודעות זה הכי קריטי.

לקח לי לשכנע אותו ללכת לטיפול כמעט 10 שנים ובסוף זה קרה וזה באמת עולם אחר .

והבחירה שלי היא להעצים את הטוב שבו ולהיות שם בשבילו למרות שכשהוא במצב רע הוא לא רואה את זה בכלל.

לראות את ההתקדמות גם היא לא כמעט לא מןרגשת.

זה קשוח ממש ולי הכי קשוח שאני יודעת שאין לי את הפרוולגיה לקרוס להרגיש רע ולהרגיש שאני נשענת על מישהו

וזה בדיוק מה שגורם לו להרביץ.

תחשבי שהוא רוצה לתקשר, לקחת משהו, או כל דבר. אבל אין לו את השפה וזה יוצר תסכולים אז הדרך שלו להביע את עצמו זה להרביץ.

תנסי לעבוד חזק על תמלול. הוא בבית אוכל בננה תגידי לו הרבה פעמים - ב נ נ ה . תוך כדי שהוא רואה, נוגע, טועם. לשבח כמה שיותר חושים.

לכל פעולה לתת תמלול, לחזור על זה המון.

להראות לו בספרים תמונות של חיות, אוכל וכד'.

זה שלב מאוד מתסכל אבל פתאום יתחיל להגיד עוד מילה ועוד אחת... זה ממש מתוק. גם שיום אברי גוף עם שירים ותנועות. 

אני גם לא בטוחה מה תינוק בן שנה וחצי מרגיש

אבל כן הכאיב לי ההתעלמות

זוכרת בעבר כשילד אמר לי שרוצה מאוד להיות משהו

גם כשהיה נראה לא הגיוני

פניתי לגננת ושאלתי אם אפשרי

תמיד היו נענות בשמחה

פה זה היה ככ מוזר

והאמת שבעיני זו קצת נורה אדומה,

יכול להיות שהבן שלך קצת "שקוף" מול הצוות ולכן קל לעקוף אותו וזה מתבטא לא רק ברשימה,

ויכול להיות שזה עניין של הורים ולא של הילדים בכלל, מי שלוחץ חזק לוקח.

בכל מקרה הנושא של אבא של דבת מעיד על דינמיקה מסויימת שאתם עוברים אחורה, אולי לא בכוונה, ובטח לא מכוונה רעה,

ועדיין החזק לוקח וכדאי לפתח אסרטיביות כדי שלא לוותר על מעמד מול ההורים/ ילדים האחרים.

כדי להחזיר אותו להתבלט לטובה מול המטפלות אני נקטתי בגישה של מקל וגזר כל הזמן.

כלומר ממש להתאמץ להחמיא הרבה, וגם לבקש באסרטיביות את מה שמגיע לילד.

כשזה בא יחד עם פרגונים ומחמאות (והחמאתי גם באוזני המנהלת)

דברים זזו לטובה הרבה יותר מהר.

דוגמה למחמאה נגיד סיפרתי שהלכנו ברחוב וראינו מישהי שדומה למטפלת (נניח למטפלת קוראים רינה) אז הילד קרא בהתרגשות: רינה, רינה!

ואיך התבאסנו שזו לא הייתה רינה בסוף..

זה סיפור אמיתי, אבל גם קצת מטובל..

נניח לא ממש התבאסנו אלא רק טיפה הופתענו שזו לא הייתה רינה.

וגם קצת פינוקים הפתעות, מכתבי תודה קטנים מדי פעם. זה פותח פתח.

בדיוק הדבר הראשון שאמרתי להם

שאולי זה בגלל שלא מדבר וכן רוצה ליזום קשר או להביע משהו

ומגיע לתסכול

אמרו לי שהוא לא היחיד שלא מדבר בקבוצה 

ואפחד לא מרביץ כמוהו מיוזמתו

כן מחזירים אבל לא יוזמים

(במאמר מוסגר מרגישה שהוא קצת שקוף שם

ואולי גם הוא מרגיש ככה ורוצה יותר תשל 

במיוחד שבבית מצליח לקבל הרבה

אבל אולי הרגשה שלי...)

האמת שלא יודעת מה לעשות

מקליט העלה שהמנהלת עצמה מסיתה את המטפלות ולילד יצא של של אלים.

אגב, ידיים זה הרבה פעמים קריאה לעזרה.

בקשה לתשומת לב.

אותו דבר קרה לי עם רשימת אבא של שבת, הילד לא היה חודשיםםם.

הוצאתי באמצע שנה (בעקבות ההקלטות) ולא מצטערת לרגע.

ילד שלא נכנס לסבב אבא של שבת, זה ילד שמתעלמים ממנו.

הוא לא מרגיש שהוא לא בסבב, אבל זה סממן ורמז להתנהגות אחרת של המטפלות.

לא זוכרות אותו גם במקרים אחרים, הלב שלהן לא פנוי אליו.

לא חייבת להקשיב לי בכלל, כתבתי מניסיוני בלבד שהוא לא טוב.

מאז אני רק עם הקלטות.

בהצלחה מכל ליבי 

צודקת ממש לגבי הסבב של קבלת שבת

האמת כמו שכצבתי מקודם..

הילד נראה שממש טוב לו במעון

כשאני מגיעה תמיד הוא מחייך

ועושה למטפלות שלום עם חיוך

לא נראה עצוב או משהו

כן דיברתי עם מנהלת המעון בסופש גם

ותארתי לה את הסטואציות שהתחברו לי יחד

היא לגמרי היתה בצד שלי

היא לא חושבת כמו המטפלות

אם בכלל יש בעיה עם מכות

הטיפול הוא לא רק של האמא שתדבר איתו בסוף יום

וזו דרך תקשורת של ילד שלא מדבר

בעיניה לגיטימי והגיוני

חזרה אלי היום שוב

ובקשה שאני אניח את ענין ההרבצות בצד

שאני לא אחשוב עליו

כי היא מטפלת בכל מה שאמרתי ועשתה איתם שיחה מאוד נוקבת

ושאם יהיה צורך היא תכניס צוות שיסתכל עליו

אבל כרגע היא לא חושבת במה שהיא הסתכלה שיש בילד בעיה

נתנה לי תחושה שהיא לגמרי איתי ומטפלת בהן

וכעסה  שככה לא שתפתי אותה קודם

גם אם הרגשתי שזה קטנוני

אני באמת לא יודעת מה לחשוב....

היתי  אולי בנוסף מכניסה הקלטות 

רק לא יודעת איך לעשות את זה

של המעון. אם היא דמות בעינייך שאפשר להייעץ איתה. וגם על האבא של שבת.

המטפלות ממש לא תמיד מבינות בהתפתחות וחינוך...סליחה שאני ככה מכלילה.. 

לק"י

מציעה לשוחח איתה ולראות מה יש לה להציע.

וגם לקבל את זה שזה הגיל, וצריך להשגיח כמה שאפשר. אבל לא תמיד אפשר למנוע...

בקשר לקבלת שבת- זה באמת מוזר. לא בטוחה שזה מפריע לו אבל...

אולי כמו שהציעו לך תבקשי תאריך, ותגידי שאת רוצה לקנות מראש מה שצריך.

אמרה שהיא תלך לבדוק מה קורה שם..

יש עוד מישהי מעבר?

אני גם לא רוצה שיצא לו שם של "המרביץ"

לגבי המילים שלו - אולי כדאי לפנות לרופא ילדים להתייעץ או לפנות להתפתחות הילד. ברור שילד שמתקשה לדבר הוא ילד מתוסכל. זה לא בהכרח מתבטא במכות לאחרים, יכול להיות הרבה בכי וצרחות. אבל כשידבר בטח יהיה קל יותר בלי קשר.

לגבי המעון, זה כבר סוף שנה, לא יודעת אם הייתי מוציאה עכשיו, אבל לשנה הבאה הייתי מחפשת אולי מקום אחר. הקטע עם האבא של שבת מאד מוזר, זה שאין שקיפות, מתנהלות בהתחמקויות, לא סיפרו לך בכלל שהוא מרביץ בצורה מסודרת עד לא מזמן. אם זה ככ משמעותי כמו שהן מתארות למה זה לא שוקף לך עד עכשיו? ומה עושים כשזה קורה? מעבר לזה שילדים מחזירים לו.

גם מצידי

חשבתי לעצמי שמה נטפלתי לדבר ככ שולי

ואולי רק לי זה מפריע ולתינוק לא

ומצד שני

גם אני לא קיבלתי תשובה מה הן עושות הוא מרביץ

רק חזרו על זה שאני חייבת לדבר איתו...

ומצד שלישי והכי חשוב

כשמגיע בבוקר

וכשאני מגיעה  נראה שטוב לו שם

לק"י

זה תינוק....

הן צריכות בזמן אמת לתת מענה, למשל- לעשות איתו יחד "טובה" לילד שהוא הרביץ לו, לדאוג שיהיה קרוב אליהן בזמני משחק וכו'.

אני שוב מציעה לדבר עם המנהלת, ולבקש שהמדריכה תבוא לראות אותו, ואחר כך תדבר איתך.

יכול להיות שיש כן איך לעזור לו להתבטא.

ואין שום דרך לדבר איתה על כזה דבר, זה בקשה מוזרה מאד

הוא לא בן 4, הן צריכות לתת את המענה כשזה קורה פשוט.. להרחיק אותו בנעימות, להגיד לו, לעשות איתו טובה, כל דבר שמונע את המכה. זה לא עניין חינוכי מוסרי זה סך הכל תינוק שמרביץ כי זה הדרך שלו להתבטא כרגע.

ולגבי ההרבצות- מסכימה עם על מי שכתבה פה שכל עוד הוא לא מרביץ בבית אין לך מה לעשות עם זה. סה"כ זאת התנהגות נורמלית של תינוק, וכשתדברי איתו בבית הוא לא יזכור מה היה לפני כמה שעות בגן. זה תפקיד של הגננות לתווך לו באותו רגע (אפשר בהמון דרכים, לרוב לא דיבור ישיר) שלא עושים את זה

מה הן חושבות שאת אמורה להגיד לו

זה תינוק

תינוק שמתחיל עכשיו לגדול 

אין מה להגיד לו

הבת שלי מבינה היטב מה שאומרים לה

וזה לא מונע ממנה להמשיך לעשות כרצונה גם כשאומרים לה לא

התפקיד שלהן הוא לדעת להפריד בין הילדים שרבים

להרחיק אותו קצת אם הוא מרביץ

להרחיק ממנו ילדים שהוא מרביץ להם

ולהיות עם עין פקוחה עליו לתפוס בזמן לפני שמרביץ

מנהלת המעון הסכימה איתי ואמרה שאני לא אתייחס

והיא מסדרת עכשיו את העניינים...

אבל למשל אתמול מהגינה

לידו עמד ילד שהיה גדול ממנו

 נתן לו דחיפה 

הילד כמובן בכה וברח

והוא היה בהלם התחיל לרדוף אחריו ולבכות...

גם המנהלת טוענת שצפתה ונראה לה שזה הכיון

ושאני לא אתרגש

ועדיין זה יושב עלי...

אבא של שבת ולא ממש מפריע לו.

אבל

מה זה אומר לגבי היחס שלהם אליו?

למה מסננים אותו ככה?

לדבר איתו בבית, בדיחה טובה. זה תינוק, הן מודעות לזה? 

למה שכתבו על בדיקה או הקלטה. מוזר העניין שם.

לגבי הדיבור ממליצה על מפגש שניים של הדרכה אצל קלינאית תקשורת. ואח''כ לראות איך מתקדם ואם צריך טיפול. בינתיים בכל סיטואציה למצוא מילה ולחזור הרבה פעמים. למשל משחק עם מכונית- אוטו, איפה אוטו, הינה אוטו, אוטו אוטו. הנהנהן. 

זה לא ילד זה תינוק

הן צריכות פשוט להתמודד עם הסיטואציה

נשמע קצת מוזר

וככה הוא מביע את עצמו.

לא הבנתי מה מצופה מכם, שתעשו לו שיחת נזיפה??

מבינה שזה מאתגר את המטפלות כי הן אמורות למנוע את ההרבצה,

אבל קורה, זה החיים.

לגבי השם שיצא לו, החברים לא יודעים לחשוב במושגים כאלו, זה לא ילדים בני 3..

לגבי המטפלות אם הן משליכות את זה עח הילד הבעיה היא יותר חמורה כי הן לא מבינות את הגיל.

מבחינתך, הדבר היחיד שאפשר ללמד אותו זו התניה.

נגיד כשמרביץ בבית לעשות נונונו עם האצבע עם פרצוף רציני עד שהוא יקשר בין מה שהיה לפני (הרבצה) לאצבע. בשלב הזה זה יותר דומה לאילוף מאשר לחינוך כי הוא לא מודע להשלכות של המעשה לכן אין דרך להסביר.

זה לוקח זמן ליצור התניה אבל אפשר להתחיל לנסות

כשיגדל יבין יותר.

נראה לי חשוב לשים לב איפה את מונחת ביחס לנושא, כי נראה שהמצפון או חוסר אונים גדולים ממה שבאמת יש לעשות בהקשר הזה. אז תשחררי את המועקה.

זה לא את, ולא שום דבר לא בסדר שעשית או לא עשית.

זו התפתחות טבעית ובשלב שזה עדיין תואם גיל.

זה לנסות לעבוד כפרילנסרית במקצוע שלך.

שזה סוג של אמצע בין שכירה לעצמאית.

יכול לאפשר לך לקחת אוויר בין עבודות (נגיד לא לקחת עבודות באוגוסט), או לעבוד פחות שעות.

לא יודעת מה המקצוע שלך, אבל אני מכירה הייטקיסט שעובד ככה כבר שנים (ולקח שנה של חופש בשמיטה), וגם רואת חשבון. אולי גם לך יהיה אפשרי.

את יכולה גננת רוטציה, מורה מקצועית, משהו פשוט.

את יכולה לחפש עבודת מזכירות או במתנסים וכאלה, ספריות..

משהו פשוט בקטנה שלא דורש..

כמו סייעת רפואית בבית ספר או בגן. 

כתבת הרבה תחומים שלא מתאימים לך, לא כתבת כך על "חינוך" ולכן מציעה
מובן מדברייך שיש לך שני קטנים במעון שנה הבאה, אולי תחפשי בסביבתך קבוצת אימהות בבית ותתחברו למפגשים וכו, מה שכן זה אומר שאת עוזבת העבודה כדי להיות עם ילדייך בבית... אבל זה נשמע מדברייך שאת מחפשת את זה, אם כי כלכלית כדאי לבדוק אם אפשרי...

אם זה נמוך, זה יכול להשפיע למרות שההמוגלובין לא נורא.

כדאי לבדוק גם בי 12.

אפשר להעלות מינון של ברזל, ואם יש צורך לקבל עירוי ברזל.

אבל מצטרפת להמלצה לבדוק גם מאגרי ברזל (פריטין וכו').

הוא ממש משפיע על עייפות

אבל תבדקי עוד חודש אם זה עלה

אני הייתי 11.3

ירד ל10.8

הרופא אמר לי להמשיך לקחת כדורים והקשבתי לו

ורק עכשיו אחרי כמה חודשים טובים בדקתי שוב

8.8 

כנראה שהכדורים פשוט לא נספגים

כל המאגרים שלי ריקים

אני מתוסכלת ממש מזה

אז תעקבי לוודא שעולה או לפחות לא יורד

עייפות זה גם תסמין של הריון.