שאני לא בהריון.
עשיתי בטא הבוקר, יום 10 אחרי החזרה.
בוכה כאילו מישהו מת, ולא מצליחה להחזיק את הדמעות. ואיזה פאדיחה השכנים ראו אותי כשאני אוספת את הילדים מהמסגרות ושואלים אם אני בסדר.
שמישהו במעבדה שם יבין שאסוווווור לשלוח תוצאות של בטא ב15:45 הלוווווו
והלב נשבר. נשבר שראיתי את העובר בן 3 ימים במבחנה שמחזירים לתוכי ואני לא אפגוש אותו שוב לעולם.
נשבר רק מהמחשבה שאני עומדת לעשות את זה שוב.
לבכות סתם בגלל הורמונים במשך חודש. להיות במתח שהוא בל יתואר. לא להירדם בלילה לפני הבדיקה כי אני הלוך ושוב מדמיינת את 2 האופציות שיכולות לקרות במציאות.
ואז אולי שוב יישבר הלב, והשברים יתנפצו לרסיסים קטנים יותר.
אם לא הייתה לי את ילדת המבחנה הפלאית שלי בבית, לא הייתי מאמינה שהתהליך הזה יכול אי פעם לעבוד...
אבל כמה קשה להרגיש את זה בתוך החושך וואי

