מדדים להצלחה באופן כללי

בריאות הגוף/ הנפש

איכות השינה

שלוות נפש

בטחון עצמי

אהבה עצמית

ויש ספציפיים לנושא מסוים כמו

מצב תקין בחשבון הבנק / השקעות/ נכסים

לקום לבוא לעבודה בכיף

לנהל תקשורת תקינה (עם ילדים/ אנשים אחרים)

ועוד

מדדים הם פר יעדים

אלה היעדים שלי

אני בינתיים בדרך הנכונה 

שאדם מצליח להזדהות עם דמות או רעיון שמתאימ\ה לו 

ולהצליח ליישם אותה

קבל את זה כמו שזה

דוגמא אישית 

אין לי איך לעזורך

כל השאר לא שווה באמת, זה אחיזת עיניים.

מנסה לעבוד על זה

השאיפה היא להצליח לפעול טוב ככל יכולתנו בכל מצב שאנחנו נקלעים אליו.

אין לי שום ביטחון שאצליח להמשיך כך עד סוף ימי, אבל כל עוד אני יודע שהשתדלתי כמיטב יכולתי, אני רגוע.

להצליח לשמוח במקום שיש לי, ובו זמנית לרצות להתקדם ולהשתפר.

שהדחיפה קדימה לא תבוא מתוך מרמור, אלא מתוך רצון להגדיל את האור.

לא יודעת אם זו 'הצלחה', אבל זו השאיפה שלי. אני די שם, ברוב התחומים, לצערי עוד לא בכולם. עובדים על זה...

שאפשר לומר שהגעתי ל'מסלול', אני עובד כבר כמה שנים בחברה יציבה, ובתפקיד טוב.

אבל עכשיו כבר יש הרהורים,

אולי לעבוד פחות כי זה בא על חשבון המשפחה.

לפעמים יש רצון שכזה שיפטרו אותי..

קיצור, החיים מורכבים.

וכל 'פסגה' שמגיעים אליה היא רק נקודת מחשבה למקום הבא שיהיה

מפרספקטיבה אנושית זה כנראה תלוי במטרות שהגדרת לעצמך וכמה מהן ובאיזו איכות הצלחת להשיג אותן.

בנוסף זה תלוי ביכולת שלך לחוש סיפוק ממשהו - אם אתה כמו בור ללא תחתית ואף פעם לא מרוצה אז לא משנה מה תשיג תמיד תרגיש חוסר הצלחה כי תמיד יהיה משהו שאפשר היה לעשות אחרת או יותר טוב.

מפרספקטיבה יותר אלוהית הצלחה היא לעשות את רצון ה'. כמו שכתוב בירמיהו "בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאם ה'".

הדברים שהכי רציתי להצליח בהם (נישואין וילדים) הם דברים שתלויים אמנם בהשתדלות מסויימת מצדי אבל תלויים גם המון המון בחסד ה', אז אני לא יודעת עד כמה אפשר לדבר על ניהול בהקשר הזה.

לגבי היכולת לחוות סיפוק מההצלחה - הטכניקה שלי היא להודות לה' ולהשוות למקרים גרועים. כלומר - הודאה לה' זה אומר שההצלחה היא לא מובנת מאליה ולכן אני ארגיש שמחה וסיפוק ממנה כשהיא קורית. בנוסף כשאני משווה לאיך דברים היו יכולים לקרות אחרת לרעה אבל לא קרו כך אלא הסתדרו יותר טוב זה עוזר לחוות שמחה וסיפוק מההצלחה (כמובן שזה גם תלוי באופי שלך. אם יש לך נטייה טבעית לצפות לגדולות ונצורות ואז להתאכזב כשזה לא קורה אני לא יודעת עד כמה תצליח בטכניקה שתיארתי).

יש לי חלומות לגבי העבודה ולימודים (תואר) שאני רוצה ללמוד בשביל הנפש ולא בשביל תועלת כלכלית, ולפחות הלימודים כרגע נדחים לזמן בלתי מוגבל כי זה לא אפשרי. אני לא יודעת שאצליח לממש את החלומות האלה אבל אני יודעת שהמסלול שלי יהיה לפי מה שה' רוצה והדלתות שהוא יפתח אז אני לא הכי מודאגת מזה. 

בלי עין הרע עבודה נפלאה אנשים טובים המון כסף (ביחס למה שאני צריך) אוכל טוב.

אין לי כל־כך מטרות או שאיפות בחיים אז מבחינתי אם היום היה קל הבטן מלאה והבירה טעימה אני שמח כמו חתול ביום שמשי.

סתם, מחילה.

חתול זמני, אתה לא מרגיש איזה צורך לחיות בשביל משהו?

לחיות עבורו.

ריקנות?

הרגשה של חוסר שלא מתמלא משום דבר?

אני באמת שואל, מעניין אותי מאוד לדעת.

(אני עכשיו באמצע האדם מחפש משמעות של פרנקל)

חלק פילוסופיה:

=> אני מניח שיש משמעות כלשהי לחיים אחרת לא היינו נבראים.

=> חושבני שהיא הרבה פחות מרגשת או מרתקת עבור רוב ככל בני האדם. די בכך שעוסקים ביישובו של עולם ולא עושים בעיות.

=> בהחלט יש אנשים שתחושת שליחות או משמעות יכולה "להחזיק" אותם אם כי זה די טאוטולוגי. לרצות לחיות יגרום לך להיות עקשן יותר בהישרדות. כאילו, כן. מן־הסתם.

=> בסופו־של־דבר אין לי מושג מה המשמעות האמיתית של החיים שלי. אני יכול לחשוב, לדמיין, להמציא, אבל בסוף אלה דברים שאני בוחר לעשות. כלומר הבחירה שלי היא ש"מדביקה" את המשמעות/שליחות לחיים. ובאותה מידה אני יכול לבחור גם שלא "להדביק" אותה. אם הכל תלוי בי אז זה לא כזה משנה.

חלק סובייקטיבי:

=> איני מרגיש צורך לקום כל יום עם תחושת שליחות ומשמעות. סתם מכביד.

=> גם איני מרגיש איזושהי ריקנות מיוחדת. לא יודע. אני יודע שאני עוסק ביישובו של עולם מקיים קצת מצוות אז OK העוה"ב שלי מרשים לא יהיה אבל אין לי דרייב למשהו יותר מזה.

=> איזו משמעות אני כבר יכול להמציא לעצמי? אם הייתי מורה או משהו "שליחותי" כזה, לא בהכרח הייתי מביא יותר תועלת לעולם מאשר המקום הקטן שבו אני נמצא. משפחה וילדים לא מעניינים אותי באופן מוחלט מאוד. כסף לא, פאר אינסופי לא, כבוד ותהילה לא. די לי המקום הקטן והנחמד שלי.

=> הלכך היות ואני מסתפק במעט או ברב שיש לי סבבה לי בכל יום, אבל באותה מידה לא היה משנה לי אם היו מודיעים לי שמחר עליי להחזיר את הציוד. בסך־הכל הספקתי את כל מה שרציתי בחיים (אין לי הרבה רצונות). ולא יודע, אולי עדיף לסיים כשאני בריא ויפה ועם בטן מלאה ולא גוף חורק ומתפורר עם פנסיה מזערית.

בחלק הסובייקטיבי באמת אין מה להגיד כי זה חוויה אישית שלך.

 וע"ג מה שכתבת שם, אני חושב שעבודת ה' היא לא משהו סובייקטיבי כי בעצם זה אמור להוביל כל יהודי,

ואז זה כבר יכול ליצור משמעות לחיים, שהיא גם אמיתית ולא רק משהו שאתה בוחר או לא בוחר.

 מה אתה מגדיר יישובו של עולם, אתה פועל למען הסביבה בצורה כלשהיא? או שיישובו של עולם

זה בעצם, אני חי וטוב לי.

ובאופן כללי אם אין לך משמעות חוץ מהגוף שלך זה אומר בעצם שעקרונית אם אין איסור להתאבד,

אז לא אמורה להיות בעיה... אתה לא מרגיש שזה הופך את החיים שלך בעצם ל-כלום?

אני לא מדבר אפילו על תחושת שליחות, אבל עצם החיים אמורים להוביל אותך למשהו,

הרי ברור לך שיש משמעות, ושהאנושות תמיד חיפשה אותה, ובלעדיה החיים חסרים.

(אפילו בלי תורה ומצוות שכיהודים, זה אמור להיות המשמעות שמובילה את מהלך החיים,

חוץ מהדברים הטבועים בכל אדם כמו רצון לחתונה, ילדים, להרגיש שאתה מועיל במשהו,

וגם שאתה פשוט חשוב למישהו, וסתם נאהב...)

בכללי אני חושב שהעולם הגיע לנקודה מסוימת של רווייה. יש הכל מהכל ואולי יותר מדי מהכל.

כמו ספרים: אפשר למלא ספרייה שלמה של כל בית יהודי בספרים מצוינים רק ממה שנזרק לגניזה. ונראה לי שכך גם עם אנשים ותפקידיהם...

יישובו של עולם מבחינתי זה שאני חלק מהכלכלה (מהבחינה החילונית) ומהציבור (מהבחינה הדתית).

בהחלט אני מרגיש שחיי הם סתמיים וכלומיים, אבל זה לא ממש מזיז או מפריע לי, כי גם לא הייתי רוצה שהם יהיו מדהימים ובומבסטיים, שבעתי מזה.

לאן החיים אמורים להוביל? כולם נולדים, לומדים בבית הספר, נמשכים באקראיות לאיזה מקצוע (הקב"ה מסדר שכל אחד יגיע למשהו אחר בשביל יישוב העולם), מתחתנים, מולידים ילדים, מסתובבים קצת בארץ או בעולם, חלק גדול מתגרשים, סוחבים עד הפנסיה, אחרי הפנסיה משחקים קלפים בבית אבות או משהו כזה.

לא רוצה להיות מועיל בכלום, הייתי מועיל מספיק ורק סבלתי מזה שניצלו אותי. ולא רוצה להיות חשוב או נאהב, סתם מעיק חונק וכובל. אולי זה ציני אבל מה לעשות, זה האינסטינקט הטבעי שלי בתור חתול זמני.

אני לא פסיכולוג או כל איזה מומחה כזה או אחר לנפש.

אבל מה שתארת בסוף זה נשמע יותר כמו מנגנון הדחקה בנפש בגלל דברים מסוימים שעברת,

כי לכל בנאדם אמור להיות בטבע שלו רצון להשפיע ולהועיל, וזה נשמע חסום אצלך.

בעניין הרוויה של העולם, מה שקורה באמת זה שאנשים שפעם היו בסבבה לעבוד כל החיים

ופתאום הם מרגישים שחסר להם, ומחפשים מה לעשות, זה בעיקר מתבטא בלכייף, אבל אני חושב

שזה מראה על חוסר שמנסים לדחוף לו דברים כדי להשתיק אותו.

בסוף, כשאתה יושב מול עצמך בדירה לבד, אתה מרגיש שצורת החיים הזאת נותנת לך את החיים הכי טובים שתוכל להשיג מעצמך,

או שזה רק ברירת מחדל שאתה חי איתה?

הפסיכולוגיה בגרוש שלי וקצת מעקם ראש,

סתם מעניין אותי באמת איך אתה חווה את החיים,

אני עכשיו חושב לאן אני יוביל את עצמי לאורך השנים,

אז באמת חשוב להבין את צורת החיים שלך...

כולנו בנויים על מנגנוני הסתגלות.

לא יודע מה אמור להיות טבע האדם. עובדה, כל אדם הוא שונה. אני מניח שאנשים כמוני פשוט לא תופשים כל־כך הרבה מקום בתרבות הנפוצה ובכל־מקרה אינם נחשבים לגיבורי תרבות, אבל, יש לי תחושה שהגישה שלי לא כזאת נדירה.

לגבי כיופים, איני מחפשם, בדיוק מהסיבה שאיני מרגיש את החוסר הזה. יכול להיות שזה קשור למנגנון כימי במוח של מוטיבציה / דחפים / דופמין או משהו כזה.

וכן, איך שאני חי, לדעתי בשבילי זה הבֶּסְט. יש לי סיבולת מאוד נמוכה למעמסות ולחץ לכן אני מעדיף לוותר על הרבה מאוד דברים שיכולים להיות "כיפיים" כי זה לא משתלם לי בתחשיב של נזק־תועלת (וגם, אם משהו קצת מלחיץ או מעמיס, אני פשוט לא נהנה מזה). ומהניסיון שלי ככל שרודפים אחרי דברים, סתם מבזבזים אנרגיה, ועוד יותר גרוע כשמשיגים אותם, כי אז צריך גם לתחזק אותם. נכון לגבי: משרות גבוהות, מערכות יחסים, פאר ויוקרה, סטטוס חברתי.

רוב האנשים לא יהיו גיבורי תרבות,

ובאמת רוצים בסוף יום קצת שקט ולהנות מכוס קפה,

ואפילו הרבה יוותרו על דברים שיעשו עליהם מעמסה.

אבל אני חושב שבדברים שטבועים בנפש, עדיין כולם יקחו על עצמם קושי.

בשביל חתונה, אני מוכן להקשות ולהעמיס עלי,

בשביל ילדים, אני מוכן להתאמץ,

בשביל לא להיות לבד, אני ישקיע,

כולם בעצם מוכנים להתאמץ כדי להשלים את החסר שקיים אצלם.

אולי באמת אתה נמצא על מצב סטטי נוח ולא חסר לך כלום,

אבל אני לא חושב שזה מצב סטנדרטי בכלל.

אולי באמת יש לך אישיות מיוחדת.

(והגיוני שיש לך גם כיוון של אישיות מסוימת, ובמהלך השנים עם כל הדברים, נטית למצב הזה)

יש כמה דברים שאני כן רוצה, כמו לא למות ברעב, או לשכור דירה, אז עבור זה אני בהחלט מוכן לעשות כל־מיני דברים גם אם זאת קצת התעסקות.

אבל מעבר לזה אני לא רוצה כלום, לפחות לא מספיק כדי לעשות עם זה משהו.

נשמע שחייך כרגע על מי מנוחות סך הכל

אין דברים שמרגשים אותך במיוחד? אין שום דבר שתתאמץ עבורו מאד? 

שום דבר שיגרום לך לרצות לקום בבוקר?

חיים רגועים ושלווים להפליא.

אתה באמת שמח ככה?

באמת מאושר בחיים?...

סורי על החקירות, פשוט קשה לי לעכל את המציאות האדישה הזאת

להרגיש, או האם אנשים אחרים שמחים בניגוד אליי, או האם אנשים עם "משמעות" אכן שמחים...

אני מסופק ומרוצה, זה כן. לא יודע מה אמורים להרגיש מעבר לזה.

אתה באמת מרגיש חתול? כלום בחיים? קם הולך אוכל ישן?

קורא קצת מנגה או שירה עברית כשמתחשק.

אם יש משהו שממש מוציא אותך מהכלים- תעדכן

אני פשוט סוג של חתול (= זמני).

מבחינה טקסונומית אני מוגדר כחתול.

רוב האנשים פה בסדר, אבל לא כל ניק פה הוא טלית שכולה תכלת ותיזהרו מפירוט של דברי שיוכלו לנצל נגדכם.

ובנוסף, תזכרו שהפורום ציבורי וכל דבר שהכתב פה יכול להימצא על ידי גוגל כך שכל אדם יכול לפתוח ולקרוא.

עכשיו עוד מישהי ביקשה עזרה. איזה שאלות יש לאנשים. באה לי אחת קצת מבוגרת, מדברת קצת חלש. אני: הינה עוד צרות. אני עם השיר באוזניות והיא מדברת כאילו אני שומע אותה . מכבה את האוזניות . "כן?" .. היא: אפשר לבקש בקשה? בטח נשמה מה תרצי? עד חצי המלכות. סתם לא באמת אמרתי לה ככה. קיצר היא מתיישבת לידי בספסל, איך אני מעבירה את כל הטקסט הזה לוואטסאפ? אני לוקח את הפלאפון שלה אומר לה הינה יש לך אופציות לבחור למי לשלוח. היא היתה בהלם מנסה להבין איך עשיתי את זה, נתתי נגיעה במסך לאחור, מסביר לה שיש מטוס נייר שהיא רק צריכה ללחוץ עליו ויש לה אופציות למי לשלוח. היא לא האמינה שהאופציה בכלל קיימת 😄

מצווה שניה.

סתם שאלה שעלתה לי הרגע.

טוב זה כבר קרה בשבת ויצאתי קצת טמבל אבל בסדר. לא נדבר על זה כרגע. מי שואל איפה זה עין גנים כשיש גם רחוב כזה וזה גם שכונה?! כן זה אני ששאלת אותו את זה בשבת היי 🙋🏼‍♂️

חחח מצחיק שאני מגיע לפה פעם ביובל עם סיפורים הזויים …

🤡

אתה צריך שאלת רב האם יהיה מותר לך לאכול קטניות בפסח, שהרי ההבדל הגדול בין עדות המזרח ואשכנזים במספר לילות הסליחות בחודש אלול, זה לכפר על קטניות בפסח אצל עדות המזרח

זה לא תלוי מה איכות האוכל שם או שאצל ספרדים לעומת אשכנזים יש אוכל טוב בטוח?

ת

שנה של קיום משאלות לטובה לכל באי ובאות הפורום

אשמח אם זה לא יהיה הנושא כאן...

היה לך קשר איתה. הערכת אותה. עשית איתה דרך. הכי הגיוני בעולם.

היא האשה היחידה, גם בזה היא היתה פורצת דרך לשבור את תקרת הזכוכית.

יהי זכרה ברוך.

לוועדת פרס נובל מאז מארי קירי אין שום תקרת זכוכית

בפועל היתה רק אחת

לא היו גונבים ממנה את הגילוי

מעגל דמים ללא קץ או עוצמת נצח: התודעה היהודית שתכריע את האויב

החרות הפצועה של מדינת ישראל, המנסה לבנות את ביתה הלאומי ללא זיקה עמוקה לשורשיה ולקודש, גובה מאיתנו מחיר דמים יומיומי וכואב. אנו מוצאים את עצמנו במרדף אינסופי של "כיבוי שריפות" מול פני רוע משתנים: פעם אלו בלוני תבערה ועפיפונים המכלים את שדותינו, פעם נחילים של כטב"מים ורחפני נפץ המאיימים על ערינו, ופעם מטחי רקטות, מנהרות ופיגועי טרור מגוונים. אנו ניצבים מול מציאות שבה אין לנו רגע של שקט; מציאות שבה אנו לא מפסיקים לכבות דליקות פיזיות וביטחוניות, מבלי לראות את האופק או את הקץ.

בכל פעם שאנו גוברים על איום אחד, מיד צומח איום אחר במקומו. הניסיונות לפתור את הבעיה בכלים טקטיים, טכנולוגיים או צבאיים בלבד דומים לטיפול בסימפטום ולא במחלה עצמה. אנו משיגים שקט זמני, אך נכשלים פעם אחר פעם מלגמור את הסיפור עד הסוף ולעקור את האיום מן השורש — משום שהשורש האמיתי הוא רוחני במהותו.

אירועים אלו אינם יד המקרה. הטרור הבלתי פוסק, על כל סוגיו וטכנולוגיותיו, הוא תזכורת רוחנית וקיומית רבת עוצמה. האויבים מציקים לנו, אך מלמעלה מכוונים אותנו בניסי ניסים — באמצעות מסרים שמימיים שאין לנו ברירה אלא להקשיב להם — להבין שאיננו יכולים להסתמך על כוחנו ועוצם ידינו בלבד. המציאות דוחקת בנו לחזור "מלא על מלא" לשורשינו העוצמתיים, המוצקים והקדושים.

הטרור והלחימה האינסופית ייפסקו רק מכוח נחישותנו המוחצת, שתנבע מתוך זהות יהודית מבוררת. ברגע שנתחבר לשורש הנשמה המשותפת של עם ישראל, יתקיים בנו: "כל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה" (דברים יא). נחישותנו הרוחנית והמעשית תנפץ את אשליות האויב, כהבטחת התורה: "ונתתי שלום בארץ... ורדפתם את איביכם ונפלו לפניכם לחרב" (ויקרא כו). אז, מתוך עוצמה פנימית בלתי ניתנת לערעור, יסתיים מעגל כיבוי השריפות ויראו כולם את ניצחוננו המוחלט: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כח).ל