מאמר מעורר מחשבה של העיתונאי הבריטי אליסטר הית' מהעיתון "דיילי טלגרף":
יש משהו בישראל שמטריד אנשים — וזה לא בדיוק מה שהם אומרים.
הם ידברו על מדיניות, על התנחלויות, על גבולות ועל מלחמות.
אבל אם מגרדים מעט את פני השטח של הכעס, מגלים משהו עמוק יותר:
חוסר הנוחות אינו בגלל מה שישראל עושה — אלא בגלל מה שהיא מייצגת.
אומה קטנה כל כך לא אמורה להיות חזקה כל כך. נקודה.
לישראל אין נפט.
אין לה משאבי טבע מיוחדים.
האוכלוסייה שלה בקושי בגודל של עיר אמריקאית ממוצעת.
מסביבה אויבים.
שנאה באו"ם.
יעד לטרור.
גינויים מצד ידוענים.
חרמות, השמצות והתקפות.
ובכל זאת — היא משגשגת כאילו אין מחר.
בצבא.
ברפואה.
בטכנולוגיה.
בחקלאות.
במודיעין.
בביטחון.
ובעיקר — ברוח ובנחישות בלתי שבירה.
הם הפכו מדבר לשדות חקלאיים.
מפיקים מים מן האוויר.
מיירטים טילים באמצע מעופם.
הם מצילים בני ערובה מתחת לאפם של המשטרים האכזריים בעולם.
הם שורדים מלחמות שכולם היו בטוחים שימחקו אותם מהמפה —
ואף מנצחים בהן.
העולם מביט — ואינו מסוגל להבין.
וכשאדם נתקל בעוצמה שאינו יודע להסביר, הוא מחפש הסבר אחר:
אולי זו עזרה אמריקאית.
אולי זה לובי בינלאומי.
אולי דיכוי.
אולי גניבה.
אולי איזה טריק אפל שנתן ליהודים כוח כזה.
כי חס וחלילה שזו תהיה האמת.
חס וחלילה שזה אמיתי.
חס וחלילה שזה מגיע להם.
ואולי גרוע מכל — שזה נגזר מלמעלה.
העם היהודי היה אמור להיעלם מזמן.
כך בדרך כלל מסתיים סיפורם של עמים שנרדפו, גורשו ושועבדו.
אבל היהודים לא נעלמו.
הם חזרו לארצם.
בנו אותה מחדש.
החיו את שפתם העתיקה.
והחזירו את עברם לחיים — בזיכרון, בזהות ובכוח.
זה לא רק פוליטיקה.
זה כמעט מקראי.
אין שום נוסחת רמאות שמסבירה איך עם חוזר למולדתו אחרי אלפיים שנה.
אין דרך הגיונית לעבור מתאי הגזים להשפעה עולמית.
אין תקדים היסטורי לשרוד את הבבלים, הרומאים, הצלבנים, האינקוויזיציה, הפוגרומים והשואה —
ועדיין להגיע ביום ראשון בבוקר לעבודה בתל-אביב.
ישראל אינה רק היגיון.
אלא אם כן אתה מאמין שיש משהו גדול יותר מהיגיון.
וזה מה שמטלטל את העולם.
כי אם ישראל אמיתית,
אם האומה העתיקה והקטנה הזו עדיין חיה, מוגנת ומשגשגת —
אז אולי…
אלוהים איננו מיתוס.
אולי הוא עדיין חלק מהסיפור.
אולי ההיסטוריה אינה מקרית.
אולי הרוע אינו המילה האחרונה.
ואולי היהודים אינם רק עם…
אלא עדות.
וזה הדבר שקשה לעולם לשאת.
כי ברגע שמודים שהישרדותה של ישראל איננה רק מרשימה — אלא אולי גם אלוהית —
הכול משתנה.
המצפן המוסרי מתערער.
ההנחות על כוח, היסטוריה וצדק מתמוטטות.
ואז מבינים שלא מדובר בסוף של אימפריה —
אלא בתחילתו של משהו נצחי.
לכן מכחישים.
לכן משמיצים.
ולכן תוקפים בזעם.
כי הרבה יותר קל לקרוא לנס "תרמית"
מאשר להתמודד עם האפשרות
שאלוהים באמת מקיים את הבטחותיו.
ועושה זאת… בשקט.

לא הייתי עושה היום כ ל ו ם בבית! ממש!   עונג רצוף, הכוזרי, דעת תבונות, רמח"ל, מהר"ל (אם אי י

טועה, אין לי זמן כרגע לבדוק) - תוך השוואה לאפלטון, אריסטו ועוד - חכמה צרופה. נפלא.

זה כמו המעבר מהצד לעולם האימון והטיפול בעולם הדתי

מין משהו כזה שלומדים בקטן מהצד וחולמים להגביר לאט לאט למקסימום

אני מחפש את הניקית "הדובדבן שבקצפת"

הייתה פעילה פה לפני כמה שנים, אם יש כאלה שמכירים את הניק הנוכחי שלה

ויוכלו להגיד לה או משהו

למה יש את זה בכלל? למה לא מספיק מסרים?

זה ממש מיותר.

מי שמסכים איתי שיצטרף לעצומה...

סתם צוחק בקשר לעצומה, אבל נראה לי זה ממש מיותר.

זה השיר השני שלי כאן. 

(ע"פ ההיתרים של הרב אוירבך והרב יצחק יוסף לשמוע שירים שקטים בשלושת השבועות)

הכנתי אתמול בAI, מבוסס ברובו על הקינה "למי אבכה".
מה דעתכם?

לדעתי החצי דקה האחרונה הכי יפה.
אם מצא חן בעיני אחד שטוב ביצירת וידאו, מוזמן... אני טוב מוזיקה ולא בוידאו

לְמִי אֶבְכֶּה וְכַף אַכֶּה, 

וּבִבְכִי אֲמָרֵר וַהֲמוֹן מֵעַי אֲשַׁנֵּן

הֲלַמִּקְדָּשׁ וְאָרוֹן אוֹ כְרוּבִים

שֶעוֹרבִים וְקִפּוֹד שָׁם יְקַנֵּן

[Chorus]

וסוֹד תּוֹרָה, הֲיֵשׁ מוֹצִיא לְאוֹרָה? 

וּמִי הוּא זֶה עֲלֵי הַדּוֹר יְגוֹנֵן

זְכֹר הַשֵּׁם, ואָחוֹר אַל תְּשִׁיבֶנּוּ

קְרַע אֶת הַשָּׁמַיִם וּבוֹא אֵלֵינוּ
 

בִשְׁבִיל זֶה מַנִּיחַ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֶת הַיֵּצֶר הָרָע שֶׁיִּתְפַּשֵּׁט כָּל כָּךְ עַל הָאָדָם וּבְיוֹתֵר עַל מִי שֶׁחָפֵץ בֶּאֱמֶת לְהִתְקָרֵב אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, אַף עַל פִּי שֶׁעַל יְדֵי הִתְפַּשְּׁטוּתוֹ וְהִתְגָּרוּתוֹ כָּל כָּךְ הוּא מֵבִיא אֶת הָאָדָם לְמַה שֶּׁמֵּבִיא לְכַמָּה עֲווֹנוֹת וּפְגָמִים גְּדוֹלִים. אַף עַל פִּי כֵן הַכּל כְּדַאי אֶצְלוֹ יִתְבָּרַךְ בִּשְׁבִיל הַתְּנוּעָה טוֹבָה מַה שֶּׁבְּתֹקֶף הִתְגַּבְּרוּתוֹ שֶׁל הַיֵּצֶר הָרָע מִתְגַּבֵּר עָלָיו הָאָדָם בְּאֵיזֶה תְּנוּעָה וּבוֹרֵחַ מִמֶּנּוּ, שֶׁזֶּה יָקָר אֶצְלוֹ יִתְבָּרַךְ בְּיוֹתֵר מֵאִלּוּ עָבַד אוֹתוֹ אֶלֶף שָׁנִים בְּלִי יֵצֶר הָרָע. כִּי כָּל הָעוֹלָמוֹת לא נִבְרְאוּ כִּי אִם בִּשְׁבִיל הָאָדָם שֶׁכָּל מַעֲלָתוֹ וַחֲשִׁיבוּתוֹ הוּא מֵחֲמַת שֶׁיֵּשׁ לוֹ יֵצֶר הָרָע כָּזֶה וְהוּא מִתְחַזֵּק כְּנֶגְדּוֹ. עַל כֵּן כָּל מַה שֶּׁהוּא מִתְפַּשֵּׁט בְּיוֹתֵר וְיוֹתֵר כְּמוֹ כֵן הוּא יָקָר בְּעֵינָיו יִתְבָּרַךְ יוֹתֵר כָּל תְּנוּעָה בְּעָלְמָא, שֶׁהוּא מִתְחַזֵּק נֶגְדּוֹ וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּעַצְמוֹ עוֹזְרוֹ לָזֶה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "ה' לא יַעַזְבֶנּוּ בְיָדוֹ"