כל התורה מבוססת על ברית האבות על הארץ. וכל הדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוה, לפי הגמרא

… ועבודה זרה בזדון יותר חמור.

יותר מזה לא כולם מסרו את האינפורמציה. היה כנראה דובר שדבר בשם הקבוצה. הוא גם היה צמוד לשאלות שהנחה אותם משה בצאתם למשימה.

רק כלב קפץ בראש עם דעה אישית

"עֹלָה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ, כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ”

כמו שהזכרתי השם תכנן מראש שדור יציאת מצרים לא יכנס לארץ ישראל.

חוץ מזה זה פעם יחידה שה' נשבע על דבר רע. הוא נשבע שהדור לא יכנס לארץ אלא יהיו 40 שנה.

שבועה של ה' לא יכולה להתבטל ולא משנה מה יעשו. זה הקטע של שבועה וברית של ה', שהיא קיימת ללא תנאי

עד אנא לא יאמינו בכל האותות אשר עשיתי בקרבו.

הם גם הוציאו דיבת הארץ, ומתו במגפה המרגלים.

כלב ענה להם כי ידע שהם טוענים שלא יצליחו לכבוש את הארץ ולכפור בנבואה, אז ענה עלו נעלה וירשנו, אם חפץ ה והביא אותנו אל הארץ.

…" וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה לָתוּר אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר׃ (יח) וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב׃ (יט) וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים׃ (כ) וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים׃ שני (כא) וַיַּעֲלוּ וַיָּתֻרוּ אֶת הָאָרֶץ מִמִּדְבַּר צִן עַד רְחֹב לְבֹא חֲמָת׃ (כב) וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן וְשָׁם אֲחִימַן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי יְלִידֵי הָעֲנָק וְחֶבְרוֹן שֶׁבַע שָׁנִים נִבְנְתָה לִפְנֵי צֹעַן מִצְרָיִם׃ (כג) וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם וּמִן הָרִמֹּנִים וּמִן הַתְּאֵנִים׃ (כד) לַמָּקוֹם הַהוּא קָרָא נַחַל אֶשְׁכּוֹל עַל אֹדוֹת הָאֶשְׁכּוֹל אֲשֶׁר כָּרְתוּ מִשָּׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃ (כה) וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם׃ (כו) וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר פָּארָן קָדֵשָׁה וַיָּשִׁיבוּ אוֹתָם דָּבָר וְאֶת כָּל הָעֵדָה וַיַּרְאוּם אֶת פְּרִי הָאָרֶץ׃ (כז) וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ׃ (כח) אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם׃ (כט) עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן׃ "

עד כאן אינפורמציה בלבד

"ל) וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ׃ "

דיעה אישית.

כנראה הם היו בחילוקי דעות לפני הגעתם והם הסכימו להגיד עובדות בלבד. מי ששבר את ההסכמה זה כלב.

ידוע לי פירוש רש"י לגבי הזכרת העמלקי כדי להפחיד את העם אבל מה ללעשות זה שוב אינפורמציה  ביחד עם החיתי הכנעני היבוסי והאמורי.

אני כל  שנה עד יום מותי אדבק בגרסה הזאת כי זה עובדה.

לגרסה שלך ושל רובם ככולם לא תואמת לעובדות היא רק משרתת דעות פוליטיות עכשוויות.

ויש איסור להחטיא את העם באופן אקטיבי על ידי מורך לב. ולזה הם התכוונו. דעתם לא היתה תמימה ובשוגג החטיאו את העם, אלא בזדון

(וכמובן יש מי שסובר שהם שיקרו בנוסף, או גנבו דעת כשהדגישו רק דברים רעים בדיבת הארץ)

אם כי בהחלט אסור לירוא במלחמה ואסור להחטיא בלירוא במלחמה.

ויש להוסיף, שרמב"ן במקום אכן כותב ש"רשעם במילת אפס". כלומר שעד שם נתנו אינפורמציה ואין לבוא על זה בטענות, ברגע שנכנסים לחוו"ד שם מתגלה רשעתם.

חטאם או שהתכוונו להטיל מורא בציבור, או שכפרו בנבואת ה' שהבטיח שנוכל לרשת את הארץ. או ששיקרו או גנבו דעת. או שלושתם.

ב. אם הם רק אמרו את דעתם ולא שיקרו, ולא התכוונו בזדון להמיס את לב העם, למה שימותו במגםה על חטא שוגג?

ג. תביא לי ציטוט מדויק של הרמבן. לא זכור לי שהוא אומר שהם חטאו בשוגג או רשלנות, אלא בזדון מכוונה רעה

בדברים שלי.
 

כל מה שהגבתי שבניגוד לטענות שטוען כאן פותח השרשור - המרגלים כן דחפו פרשנות כבר בפסוק השני.

לכאורה עדיין אין פרשנות תאולוגית, שתבוא אחר כך ב"לא נוכל לעלות אל העם".

אלא רק פרשנות בטחונית "והערים בצורות גדולות ממנו".

אבל במילא כלב ראה 40 יום את הפחד בעיני המרגלים אז הבין מה קורה ישר (בהנחה הקיצונית שהם לא אמרו לו את דעתם כל ה40 יום)

פותח השרשור, יש כאן פרשנות. עוד לפני חטא או לא חטא, זו ההבנה הנכונה של הפשט.

אחרי שעמדנו על זה - אין חטא בלומר פרשנות. יש חטא בהורדת המוטיבציה לכבוש את הארץ שד' ציווה לכבוש.

ואם רק מסופק שזה יחטיא ולא מתכוון?

בכל מקרה ברור מהפשט שהם התכוונו להטיל מורך בעם, עובדה שכלב התערב מייד ואמר עלה נעלה. וגם מהמשך דבריהם "לא נןכל לעלות אל העם, ויציאו דיבת הארץ וכו' "

עובדה שכלב עונה "אם חפץ בנו ה' והעלה אותנו" "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה".

ב. כתוב מפורשות שהמרגלים מתו במגפה "וימותו האנשים מוציאי דיבת הארץ רעה במגפה" כלומר הם חטאו במשהו. או בכפירה בנבואה, או בשקר על הארץ (האם הארץ אוכלת יושביה? ייתכן שכן כי יש מלריה בביצות בשרון, אבל זה שקר שכל הארץ אוכלת. והאם כל העם הם אנשי מידות או רק מיעוט?), או בהחטאת העם במזיד בכפירה בנבואה בדרכים חלקות, או בשלושתם, או בשנים מהם.

ג. כתוב מפורשות שה' גזר שלא יכנסו הדור לארץ כי הדור חטא "ובדבר הזה אינכם מאמינים בה' " "עד אנה ינאצוני העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי" "סלחתי כדבריך" משמע היה חטא. ועוד רבים. עיין בפרשת שלח ופרשת דברים ועקב

אם ה' מראש לא רצה להכניס אותם לארץ הוא היה אומר את זה במפורש, ולא מחפש לזה "תירוץ".

חוץ מזה שאחרי חטא המרגלים ה' רצה להמית את כל העם, ורק בזכות משה זה לא קרה. ככה שבכ"מ רואים שזה חטא מאוד חמור, לפחות כמו חטא העגל.

…  שבא כלב קוטע את דובר המרגלים.

עד אז  לא היתה שום דיבה רעה רק עובדות

בהתאם למה שהנחה אותם משה.

הם לא אחראים לתגובת העם על העובדות ועל דעתו האישית של כלב. בכל מקרה.

תוכניתו של השם מתחילה עוד בפרשת בשלח בא כתוב

"לא נחם דרך ארץ פלישתים". הרי השם יכל לעזור להם לגבור על פלישתים .

הוא אשר אמרתי

לדעתי השם תכנן מראש שדור יציאת מצרים לא יכנס לארץ ישראל.

.. לראות איך יגיב משה.

שוב למה אתה לא מתמודד עם הטקסט הפשוט?

איך אתה מסביר את רצון השם בפרשת בשלח לא להעביר את העם דרך ארץ פלישתים?

"..ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר אלהים פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה"  לא כתוב כאן שדור יוצאי מצרים לא יכנסו לארץ.

אתה זה שרוצה לפרש אחרת מפשט הפסוקים גם כאן לגבי הכוונה להמית את כל העם וגם שם לגבי הסיבה למה לא נכנסו מיד לארץ.

"סלחתי כדברך" אז יש חטא.

"עד אנה ינאצוני"

"אשר נשבעתי באפי" אז יש חרון אף

"ולא אביתם לעלות ותמרו את פי ה' " אז יש המראה

היו מתמלאים בפחד מהאויב בראותם מלחמה ושבו מרצימה

וזה לא היה לכבוש ארץ מידי פלשתים, אלא רק להתגונן במתקפת אין ברירה מעמלק

ה' יכל לתת לנו את הארץ בלי בעיה, אבל הוא רצה שאנחנו נלחם עליה, וכנראה שמיד אחרי יציאת מצרים עמ"י עדיין לא היה מוכן למלחמה.
 

אפשר לפרש פירושים אחרים מה הכוונה של הפסוק, אבל בכ"מ לא כתוב בפסוק הזה אפילו לא ברמז שדור יוצאי מצרים לא יכנס לארץ.

עיין בזה ברבי צדוק  הכהן מלובלין.

בדברי הארי על בחירה וידיעה.

ובאורות התשובה של הרב קוק בפרק על בחירתו ואי בחירתו של האדם.

ועל כל החטאים. לא קשור דווקא לחטא המרגלים. גם חטא העגל ובעל פעור ופלגש בגבעה וחטא שאול ודוד והכול. במיוחד חטאים ציבוריים של העם ששינו את פני ההיסטוריה

א. הראשון הוא שלכלל יש פחות בחירה חפשית מלפרט, ויותר סיכויים שהכלל יעשה משהו שתוכנן מראש, גם אם יש לו בחירה. אפילו ברמה הפשוטה - למרות שלכל אחד יש בחירה, אנו יכולים להעריך שכמות הפושעים שנה הבאה תהי די זהה לשנה הנוכחית

ב. יותר עמוק -  אפשר לדבר על בחירה חפשית ועל חוסר בחירה חפשית במקביל. אבל רק אחרי שחזרנו בתשובה מחטא ניתן לדבר שבעבר החטא היה ללא בחירה וה' סובב אותו וכך מתכפר לנו. ראה אורות התשובה על זה

… דרך סיפור המרגלים ודרך סיפורים אחרים.

תחבר את העניין בפרשת בשלח "ולא נחם דרך ארץ פלישתים פן…". האם קצרה ידו של השם להוליכם דרך ארץ פלישתים ?

עם סיפור המרגלים בפרשת שלח ועם הגרסה לסיפור בספר דברים ותבין שזה לא כל כך פשוט לקחת את סיפור המרגלים כלשון הרע.

כמובן שמי שמעוניין להכפיש ולהשמיץ יכול לקחת את זה לשם.

להכנס. (בגלל שטבעם היה להוציא דיבה על הארץ, כי יש נטיה מסוכנת לעם ישראל להשאר ברוחניות ולחשוש מלקדש את הגשמיות. ולעדיף את הדת בגולה מאשר עליה לארץ, וד"ל)

אבל תמיד יש תכנית לכתחילה ותכנית בדיעבד. וצריך ללמוד גם מה הי קורה אם לא היינו חוטאים, ומה קרה אחרי שחטאנו וחזרנו בתשובה.

כמו לוחות ראשונים ושניים.

צדיק ובעל תשובה.

עולם תוהו ועולם תיקון.

…. זה אומר דרשני. חכמים שקבעו את נוסח התפילה במוסף ראש חודש לא לחינם כתבו:

"מפני חטאינו גלינו מארצנו".

כמו שמלכות חשמונאים לא היתה עצמאית והיתה תלוייה בחסדיה של רומי כך גם אנחנו עדיין לא הגענו לעצמאות .

חודש טוב ידידי.

זה אומר שאתה יהודי בריא שחושש לקפוץ לבריכת הגשמיות. אבל  חטא היהודים הבריאים יותר מסוכן מחטא העגל. כי הוא מגיע ממהות היהודי, בעוד העגל זה מהערב רב. לכן חמור יותר ומזיק יותר

ועדיין גלינו מבית לחם ושכם ויריחו ועבר הירדן ולבנון.

אבל התהליך הוא לכיוון ההתקדמות, כמו שעם ישראל בשלב ביניים שכבר כבש את עבר הירדם המזרחי אבל עדיין לא עבר את הירדן. זה כבר לא המדבר

אילו היו בזים אז לא היו מגיבים. עצם זה שמגיבים לחי בגלות ואומרים לו לעלות סימן שמצטערים עליו, לא בזים לו. גם אם זה בא בתקיפות ובכעס

… כולנו באותה סירה. אין הבדל בין מצב שיהודים מותקפים ביריות בצומת הגוש לבין יהודים שמותקפים ביריות בבונדי ביץ . כולנו בגלות.

כמו שכתוב ביחזקאל:

"בן אדם בית ישראל ישבים על אדמתם ויטמאו אותה בדרכם ובעלילותם כטמאת הנדה היתה דרכם לפני."

חיי נשמות אוויר ארצך. איך אתה לא מרגיש את האוויר של אדמת הנכר? שאני הייתי החול הרגשתי מייד

ישראל. דרך האבות גב ההר. מגדל עדר. הכי קדוש. בדרך מחברון לירושלים. ההר הטוב הזה

ההבנה הפשוטה (שאפשר להעמיק בכל פרט שלה) היא שאכן חטא המרגלים חמור מחטא העגל. ממילא יוצא שהוצאת דיבת הארץ, אכן חמורה מעשיית העגל.

א. משה רצה למנוע נתק בין השבטים שבעבר הירדן המזרחי לשבטים שבעבר הירדן המערבי. לכן הוא צירף אליהם חצי משבט מנשה - שהיה אחד השבטים הכי גדולים - כדי שהקשר בין שני חלקי השבט ימנע נתק
 

ב. בסוף הפרשה בני מכיר ויאיר ונבח משבט מנשה כבשו ערים בעבר הירדן המזרחי. אז משה צירף אותם (ולפי זה הפסוקים שם לא לגמרי לפי הסדר)

ג. פחות אהבתי - קראתי ביום שישי רעיון, שמשה רצה מראש לפצות את בני מנשה על ההפסד הצפוי מבנות צלפחד. אז הוא הוסיף להם נחלה (אבל לפי זה זה לא סיפק אותם)

לפי יהושע פרק א גם חצי שבט המנשה יצאו חלוצים

חזקוני במדבר לב לג פרשת מטות – פילוג שבט מנשה הוא עונש

"ולחצי שבט מנשה" – בני מנשה לא שאלו להם נחלה בארץ סיחון ועוג, רק בני ראובן וגד שאלו. אלא שע"י שאביהם גרם להם לשבטים שקרעו בגדיהם במעשה הגביע נתנה לו נחלתו בשני חלקים בשני עברי הירדן.16

פירוש נוסף-

בראשית רבתי עמוד 269 – זכות היא לשבט מנשה

[בן פרת זה] אפרים, בן פרת זה מנשה שנתרבה… בזכות שלא נשא עין למצריות שעלו לראותו… [עלי] שור נתן משה לחצי שבט המנשה בעבר הירדן כל… ס' עיר כלן מוקפות חומה שנאמר ס' עיר וכו' (דברים ג ד). הוי: "צעדה [עלי] שור" – זכה לערים מוקפות שור … זה שבט מנשה שצעד על הירדן, רגלו אחת עמדה מעבר הירדן ורגלו אחת בארץ כנען. שחצי השבט נטל חלקו בעבר הירדן וחצי השבט בארץ, הוי: צעדה עלי שור זה הירדן. ולמה נקרא שור? שנעשה כחומה לפני משה שלא יכול לעברו.17

@נקדימון כתב את תשובת הירושלמי, לפיו לומדים גם מעבודת המשכן בפועל.

@עזריאל ברגר כתב את תשובת הבבלי, לפיו אמנם המשנה בשביל נוחות הלימוד והזכירה ציינה 'אופה', אבל בעצם זה מבשל, שבישלו את הצבעים.

(כלומר יש לי עליה תשובה מצויינת )
 

רב האי גאון כתב שזה נלמד מהכנת מנחת התמיד ומנחת כהן גדול שבכל יום ומנחות המילואים. ואילו רשי ותוספות כתבו שהמלאכות האלו היו בהכנת הסממנים לצביעת הבדים והעורות

האגלי טל בפתיחה תולה את המחלוקת בשאלה האם לומדים רק ממלאכת בניית המשכן (ואולי גם המשאות), או גם ממלאכת הקורבנות. הוא מביא כמה הוכחות חזקות מהבבלי לצד הראשון, והוכחה יפה מהירושלמי לצד השני, ומסביר איך כל אחד יכול להתמודד בכל זאת עם ההוכחות שנגדו

גם לפעמים מדובר כבר בגוזלים ממש

הם רוצים לקיים מצווה
 

בגדול יש שתי גישות: אחת שאומרת שהמצווה היא רק סייג כשמתחשק לך לקחת את הביצים או הגוזלים, ואין עניין וחבל להציק לציפורים סתם ככה. הגישה השניה אומרת שיש עניין לקיים את המצווה כעניין בפני עצמו, גם אם לא מתחשק לך לאכול חביתה. בתוך הגישה השניה, יש כאלו שאומרים שמספיק לשלח את האם ולא צריך לקחת את הביצים

הלכה ג - האם מצווה לשלח את האם גם כשאין צורך בביצים | פרק טז - שילוח הקן | פניני הלכה - הרב אליעזר מלמד שליט"א

מחשבה שלי- לפעמים כבר אין לנו מה לעשות, כזה כבר התייאשנו, אתה מרגיש שזה כבר מעבר לך.

אתה כל כך עמוק בתוך, ואין לך שמץ אין יוצאים. באמת.

זה כמו כזה ייאוש עמוק, או פשוט שום שמץ מה לעשות.

ואז נשאר פשוט להגיד לה'- וואלה אני עשיתי את שלי, איפה אתה אבא?! כואב לי, איפה המקום שלך?

למה צריך את זה? בוא דבר.

וזה בא מהמקום הכי עמוק. וצועקים ''איההה'' איפה אתה אבא

.. אמנם ברכות התורה מסתמכות על פסוק מהתורה בפרשת האזינו.:

כִּ֛י שֵׁ֥ם יְהוָ֖ה אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵאלֹהֵֽינוּ: (דברים פרק לב

את ברכת התורה בבוקר לפני עסק בתורה הוא מדאוריתא. לכן מי שספק אם ברך ברכת התורה (לא מדבר על עליה לתורה) , ספק דאוריתא לחומרא, ויברך רק את "אשר  בחר בנו". או שימתין לברכת אהבת עולם ויפטר בה

קראתי השתכנעתי

נחמד מאוד

(מוסיף בעריכה, אחרי בדיקה בכמה ספרים היום: יעויין כאן בשני העמודים הראשונים כנגד ראיותיו מברכות, וכאן כנגד ראייתו מנדרים)

הבית יוסף (בסימן קלט) מסביר על פי הראשונים שחזל תיקנו לברך תמיד כשקוראים בציבור (גם אם העולה בירך לעצמו רגע לפני כן) משום כבוד התורה

…כנראה כבוד התורה עולה על ספק ברכות להקל.

למשל שאם אין לוי הכהן עולה גם לשני ומברך שוב, למרות שהוא בירך את אותן ברכות לפני רגע

אז אני משער שלכן זה לא היה בשבילם ספק..

… במועד שני של גלויות גם הם לא לבטלה למרות

שמועד שני של גלויות כבר לא נחוץ מאז שלוח השנה קבוע ולא משתנה.

נפש החיים שער ב פרק יב

"והענין כי מלבד זה הצער שנעשה למעלה כשמקבל עונשו ביסורים רחמנא לצלן. אין ערוך ודמיון כלל זה הצער של מעלה נגד עוצם הצער שגרם למעלה בעת עשותו העון רחמנא לצלן. כענין הבן יקיר שנתפתה ביינו ונפל לארץ ונשבר מפרקתו וגופו והוא מסוכן. והוא עצמו אינו מרגיש אז כלל סכנת נפשו. כמו שכתוב (משלי, כג) הכוני בל חליתי הלמוני בל ידעתי. אמנם אביו לבו מתמרמר מאד על זה וכאשר הרופאים קשרו הנשברים והניחו רטי' ותחבושת מסמנים חריפים. והבן מר צורח על הכאב שלו מהסמנים החריפים האוכלים בשרו.

ועם כי אביו מצטער לצעקתו ורבות אנחותיו עתה. אין ערך כלל הצער של עתה נגד הצער והיגון הראשון שהיה לאביו בעת שנפל ושיבר עצמותיו אשר כמעט נתיאש מחייו אז.

כן ממש על זה האופן. הוא ענין העון רחמנא לצלן. שבעת שהאדם עושהו הוא גורם למעלה צער גדול ועצום לאין ערך. והאדם עצמו אינו מרגיש אז בזה כלל. ולא ידע כי בנפשו הוא. כי הוא נחשב אז כמת חס ושלום כמאמרם ז"ל (בר"פ מי שמתו) רשעים בחייהם קרויים מתים. ויש עוונות שעל ידיהם נפשו נכרתה חס ושלום לגמרי מהתקשרות חבל הקדושה. אבל הוא יתברך שמו אב הרחמן. כביכול בצרתו לו צער. ומרוב רחמיו וחסדיו יתברך שמו שולח לו יסורין אשר המה רטיה ותחבושת למרק עונו ואז האדם מרגיש כאב יסוריו ומצטער. ובזה מתעורר גם כן צער למעלה כנ"ל. אמנם אין ערוך כלל זה הצער נגד הצער שגרם למעלה בעת עשותו העון חס ושלום. ולכן כשכל תכלית האדם לפניו יתברך שמו להסיר מעליו צערו. הוא רק על הצער של מעלה המשתתף עמו בצערו. ושב ומתחרט באמת על עונו שגרם על ידו הצער של מעלה. אז היסורין מסתלקין מעליו ולא עוד אלא שמודדין לו כמדתו וכופלין לו פרנסתו. נגד הב' מיני צער שגרם למעלה ועתה מתחרט על שניהם. זדונות מתהפכין לו לזכיות:"

תחילת פרק ה':
 

יֵשׁ שָׁם יָמִים שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל מִתְעַנִּים בָּהֶם מִפְּנֵי הַצָּרוֹת שֶׁאֵרְעוּ בָּהֶן כְּדֵי לְעוֹרֵר הַלְּבָבוֹת לִפְתֹּחַ דַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה וְיִהְיֶה זֶה זִכָּרוֹן לְמַעֲשֵׂינוּ הָרָעִים וּמַעֲשֵׂה אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָיָה כְּמַעֲשֵׂינוּ עַתָּה עַד שֶׁגָּרַם לָהֶם וְלָנוּ אוֹתָן הַצָּרוֹת. שֶׁבְּזִכְרוֹן דְּבָרִים אֵלּוּ נָשׁוּב לְהֵיטִיב שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כו, מ) "וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אבותם וגו': 

ובמשנ"ב (או"ח ס' תקמ"ט, ס"ק א') אחרי שמצטט דברי הרמב"ם - מוסיף:

...ולכן חייב כל איש לשום אל לבו באותן הימים ולפשפש במעשיו ולשוב בהן, כי אין העיקר התענית כמש"כ באנשי נינוה וירא ד' את מעשיהם ואמרו חז"ל את שקם ואת תעניתם לא נאמר אלא את מעשיהם ואין התענית אלא הכנה לתשובה לכן אותם האנשים שכשהם מתענים הולכים בטיול ובדברים בטלים תפשו הטפל והניחו העיקר.

 ומ"מ אין לפטור את עצמו בתשובה בלבד כי ימים אלו הם מ"ע מדברי הנביאים להתענות בהם וכמו שכתבנו למעלה:

יש דעות אחרות ובוודאי סותרות באופן גמור