קלטתי באיחור את התרתי משמע של עצמי 🙈

לא זכו - נעשית להם סם טימטום.

אולי ככה זה כשלא מברכים בתורה תחילה.

לא יכולה להתייחס כי לא רוצה לשמוע מוסיקה עכשיו.

אבל מעניין אם זה אכן  הכצעקתה? 

אין צורך לשמוע כדי לראות את האבסורד.

למה הרי נדרש הווקאלי? בגלל האבלות, כדי לא לעורר שמחה.

אז לייצר ווקאלי שמח (!) ולהגדיל ולצרף לו "רוקדים" זה שיא חדש של בורות או של זילזול באבלות של שלושת השבועות.

ווקאלי שמח זה אוקסימורון בהקשר יהודי הלכתי.

צריך להקשיב לשיעורים. זה היה כל כך מזמן. אמנם עברנו דורות

של רדיפות ומיתות משונות עקב זה,  אבל הזמן עושה את שלו

גם במובן השלילי.

ונוסף לזה, הלוואי וזה היה השרץ העיקרי והיחיד

שאוחזים ביד......מה עם לשון הרע, כעס, שנאת

חינם , מחלוקות וכיוצא בהנה?

כולנו יושבים על הרצפה בחצות ואומרים בבכי

תיקון חצות?....

כולם מתנהגים באחווה ורעות כפי שזה מתבטא

בזמנים של מלחמה?

ודאי שזה יותר בולט ולא ראוי, אבל.......

האיש הוא זמר, והדיון אינו על רשימת החטאים הכללית שלו.

וגם לא דיברתי על רשימת החטאים שלו, אלא של כולנו. לפחות, שלי.

שלושת השבועות שקדמו לחורבן, נבעו במיוחד מחטאים של בין אדם לחבירו,

עד כמה שאני מבינה.

אלא שכאן, זה יותר בולט וצורם לעין.

אם כבר, עדיף לחזור לדינא דגמרא לגבי איסורי האבלות, ולהשקיע בלימוד ובירור ענייני המקדש (בכל אופן בוודאי שזה עדיף מפלפולי פלפולים בהלכות מוקצה) ובצעדים מעשיים לבניין בית המקדש בפועל במקום בכל חומרות איסורי האבלות.

זה כ"כ אבסורדי, זה כמו שאדם גווע מרעב יתחנן ויבכה למישהו שיתן לו אוכל, ובמקום לתת לו הוא רק יבכה איתו ביחד.

זה מדהים איך יש פה שיקוף של הטעות של רוב שומרי התומ"צ ביחס לעלייה לארץ (רק שאז היו חילונים שיצילו אותנו). במקום להתעסק בעיקר מתעסקים במסביב. במקום שטבח ומלחמה ואומן יגרמו להרבה מסורתיים להתחזק, בית מקדש היה יכול לעשות את זה.

לולי חטא העגל, היינו מתחילים ללכת לכיוון ארץ ישראל בי"ח תמוז, מגיעים בערב ר"ח אב לשערי הארץ ("אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר עד קדש ברנע" לפי פירוש הרשב"ם), ונכנסים בר"ח אב לארץ ישראל. תוך זמן קצר הארץ הייתה נכבשת מפחד הגויים מאיתנו, והמקדש היה נבנה. 

אבל חטא העגל הביא לשבירת הלוחות. זו לא רק סיבה ותוצאה (עשיתם עגל אז אתם לא ראויים ללוחות) אלא קשר עצמי. 

את הלוחות הראשונים ה' גם פיסל וגם כתב עליהם את עשרת הדיברות (את השניים משה פיסל וה' כתב), כלומר הייתה התאמה מושלמת בין הכלי לבין האור . 

בנ"י חטאו בעקבות הערב רב, וביקשו תחליף למשה, תחליף לכלי הכי זך שיכול להיות שחיבר ביניהם ובין ה', ובכך צומצם האור הענק והכל יהיה הרבה יותר קשה. משה היה הכל- לאומי ואוניברסלי, נביא, מוסר התורה, מנהיג, מלך, רועה צאן תרתי משמע, לוחם, כהן ולוי, עניו ועקשן. 

הרב כותב "בכל דור, עבודת עגל הזהב – תסבב שברון לוחות העדות".

אנחנו ממשיכים לעבוד את עגל הזהב מאז, ולכן נשברים לוחות העדות בכל דור. הלוחות נשברים ושוב נשברים ושוב נשברים. ההשקפה התורנית האותנטית כבר מכוסה בהרבה שכבות. 

בדורנו, עגל הזהב זה לא רק החומריות, אלא בעיקר זה שבדומה לעגל הזהב שהחליף את משה אנחנו שקועים באידאלים חלופיים, דתיים ורוחניים, ולא מוכנים להתקדם. א"י, תורה, צדיקים, חסידות, מדינה, לאומיות. הכל מעולה, אבל כבר השגנו אותם במידה מרובה, ובשביל להשיג אותם בשלימות ולהתגבר על ההתנגדויות צריך מקדש.

המקדש זה מקום השראת השכינה, זה הכלי דרכו ה' מתגלה. "ועשו לי מקדש- ושכנתי בתוכם". וכמו שה' אומר לשלמה על המקדש "ושכנתי בתוך עמי ישראל ולא אעזוב את עמי ישראל".

צריך להפסיק להתכונן לחתונה. צריך לקום ולהתחתן גם אם לא הכל מושלם. העיקר זה השראת השכינה והייחוד ולא המסגרת.

זה מה שקורה כשמונים 2025 להולדתו ימש במקום למנות לחורבן.

אך נעסוק נא בלימוד זכות על עם קודשו, ולא חלילה בקטרוג.

אה, וגם פעם עברתי ליד חנות בגדים באיזור חרדי והתנוסס שלט גדול: "מבצעי בין המיצרים" - עכשיו ברמת החשבון ההלכתי, אפשר להבין אותם. הם צריכים להתפרנס, אז גורמים שלקונים זה יהיה 'דבר האבד' וככה לא מפסידים שלושה שבועות. ובכל זאת...

בציבור הדת"ל אין דברים כאלה?

נו, שיהיה.

ולא, בציבור הישיבתי של הציונות הדתית אין דברים כאלה. את כרגע מוציאה לעז כע בסיס משאלת לב.
 

בנוסף, שרוליק שייך למגזר שמתיימר להציג את עצמו במחזיק דגל התורה. מן הראוי להוכיח שלא מדובר בקרדום לחפור בו.

שמחה שבציבור הנ"ל אין דברים כאלה.

ושוב אנחנו, נקדימון, בויכוח הישן, שהיכן יותר צדיקים, היכן מתנהגים לפי התורה...

אולי, אולי זה שהזמר הזה שייך לציבור מסויים שלא אוהבים כאן, בציבור השייך למגזר אחר, זה

מה שהרגיז? או שהוסיף לרוגז?

את "לא יכולה להתייחס" כי לא יכולה לשמוע.. תירוצים, גברת נחלת, תמכרי לאחרים. לא צריך לשמוע כדי להבין את הבעיה, אבל את בוחרת לצופף שורות. 

אבל בהחלט בימים הללו, בעיקר בתשעת הימים אבל גם בשבועיים שלפני, משתדל לשמור על אווירה ראויה לימים 

לעולם על תצחק מעומק הלב. זה אגדתא, שכל עוד אין מקדש אז השמחה לא שלמה

אתה צודק שהיהדות  הגלותית באווירה שלה עם פחו תשמחת חיים מאשר היהדות של ארץ ישראל.

אבל זה כבר אווירה תרבותית, לא הלכה או הנהגה

לא הופכים הלכות לאידאות. הלכה היא קודם כל הלכה.

כמו שמצוות עשה לבנות מקדש היא קודם כל מצוות עשה שצריך לקיים, ולא אידאה שצריכה להיות טהורה וסטרילית כדי לממשה בעולם המעשי.

בכל אופן, זה לא אומר שזו לא הלכה, אלא שזו הלכה שלא נהגו לקיימה. ולדעתי אם כבר רק מאז שקמה תנועת החסידות פחות הקפידו על זה כי נפתחה לעם תודעה אחרת, של שמחה בעצם זה שה' איתך תמיד.  

ומאז שנבנתה ירושלים, אז ראויה להשתנות ההנהגה בזה.

לא ראיתי רבנים נקרעים צמחוק כי זה לא נראה לי מתאים מצד נימוס רבני. אבל מעריך שבבית שלהם עם בני ביתם הם כן נקרעים מצחוק, ומצד שני יש אולי חוסר עדינות בלהקרע טוטאלית מצחוק, ולא מסוגל לדמיין את הרב קוק נקרע מצחוק גם כשיבנה המקדש. אבל אולי עם בני ביתו הוא נקרע מצחוק, והחוסר עדינות זה רק כשזה לעיני הציבור

של 100 אחוז שמחה באותו רגע.

הטעם הוא ש"אז יימלא שחוק פינו". כלומר עכשיו שהמצב לא שלם בהעדר מקדש אז אי אפשר למלא פיו.

גם עצב יכול להביא לחטא

שקל להקפיד עליו (ולכן משבחים את ר"ל שמזמן ששמע את ההלכה הזו, לא מילא פיו שחוק).

מהגמרא משמע שכאשר חוזרים לארץ ישראל ויש שלטון יהודי, גם כשאין מקדש, מותר. כי הגמרא אומרת אז ימלא שחוק פינו- בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה. ושמה  מדובר על קיבוץ גלויות (ורשב"י אומר את זה, ורשב"י חי בא"י בזמן שלא היה שלטון יהודי).

נראה לי גם שלכן כתוב "בעולם הזה" ולא "בגלות" כי זה לא רק עניין של יציאה מגלות אלא גם של שלטון יהודי. וזה מסתדר טוב עם "אין בין *העוה"ז* הזה לעוה"ב אלא שעבוד מלכויות".

3 השבועות הם ימי אבל מאוד כללים. אין עניין לאדם ללכת בפנים טרוטות אלא להמשיך עסקים כרגיל, ועם זאת לבטא אבלות כלשדהי.

כמו שזה שאתה משאיר אמה על אמה לא מסוייד, לא אומר שאתה צריך לצבוע בשחור את שאר הבית.

האיסור הוא על חגיגות ציבוריות, לא ראיתי מישהו שמקפיד לא לספר בדיחות ב3 השבועות. נשמע מוגזם

כך שלא רואה מה הבעיה בווקאלי

לבין כלי נגינה?

אני מדבר ב3 השבועות. לא בכל השנה.

הרי בכל השנה במילא התירו בימינו גם בכלי נגינה של ממש 

כשיר שונה. עובדה ש כל שיר ברדיו יש בו ליווי מוסיקלי ביום יום

"מבצעי טיבעול חגיגיים לתשעת הימים".

יש הבדל בין ללכת למסעדה ב9 הימים, לבין להכין מטעמים טעימים בבית. זה לא שישובים שבעה ב9 הימים. אלא מבטאים את אבלו תהימים על ידי המנעות מבשר.

הכותרת אמנם מטומטמת, אבל לא מבטאת משהו בעייתי. שהרי זה לא באמת חגיגה אלא סתם כותרת להצעה לעקרות בית להכין ארוחה סבירה בהעדר בשר. אין מצווה לסבול ב9 הימים ולאכול פת במלח

להבדיל מאיסור נגינה בשלושת השבועות, שהסיבה שלו ברורה לחלוטין - להמעיט בשמחה.

אין לנשים יהודיות מצווה ללכת מנוולות, מותר להתאפר ולהתייפות וללבוש בגדים חגיגיים, ומנגד גם אשה עם גוף מכוער לא יכולה ללכת חשוף.

אז לא רואה מה הבעיה בווקלי

זה ביטוי לאבלות וזכרון החורבן.

כמו אמה על אמה בקיר הבית.

אחרת תאסור לספר בדיחות ווקאליות ב 3 השבועות

פשוט אני היקר. אני מעריכה את דעותיך ונהנית לקרוא מה שאתה כותב.

במקרה הזה כאב לי לקרוא את המילים ''נבל'' ו ''טובל ושרץ בידו'' בהקשר לישראל בש שאני מכירה אישית מיום היוולדו.

לעצם העניין, קורים מצבים שאדם זקוק מסיבות שונות למוסיקה שמחה ומקפיצה גם ב3 השבועות. (לדוג'- אדם בדיכאון שזקוק למוסיקה, אישה כמוני שזקוקה למוזיקה כדי לקבל כוח לקום לנקות את המטבח ולהכין משהו לאכול למשפחה שלי, או הילדה האוטיסטית שלי שחייבת להזיז את עצמה מבחינה בריאותית וזה מתאפשר רק עם מוזיקה מאוד ספציפית. בטוחה שיש עוד מצבים)

בשביל זה- טוב שהדבר הזה קיים. אני מרגישה יותר זוכרת את החורבן ואת האבלות עם מוסיקה ווקלית. גם כשאני חייבת להדליק מוסיקה - בגלל ימי האבל מעדיפה ווקלית. וטוב שיש מבחר.

המגן אברהם הוסיף איסור על 'ריקודים ומחולות', ההשלכה שעשו חלק מפוסקי דורינו מ'ריקודים ומחולות' לכל מוזיקה מוקלטת, היא מאוד מרחיבה (חלקם מסבירים שבעצם היה צריך לאסור תמיד, אבל הנח וכו', אז כששומעים נאסור)

כששאלנו את מרן הגר"א שפירא זצ"ל על שמיעת מוזיקה, ענה: "אם זה מוסיף לך יראת שמיים תשמע".  בישיבה ההשכמה היתה עם מוזיקה, בחרו שירים שמתאימים לאווירת הימים הללו.

אם כבר הרבה יותר סביר ושומר על ההתייחסות הראויה לימים אלו - לשמוע מוזיקה שקטה, בדגש על שירי כיסופים לגאולה ולמקדש, מלשמוע שירים סוערים ומקפיצים, גם אם הם רק בפה. 

בימים אלו.

למישהו אחד מוסיקה ראויה זה שירי כיסופים למקדש ולמישהו אחר זה שירים מקפיצים אבל ללא כלי נגינה. עצם זה שאין שם כלי נגינה - מזכיר לו את האבל על המקדש.

אז טוב שיש מבחר ממנו כל אחד יכול להחליט מה לשמוע ומה לא.

אבל מכאן ועד ללקרוא לישראל ''נבל ברשות התורה'' המרחק קצת גדול.

אפשר לדון איך להמעיט בשמחה, אבל זה כבר פרטים. האם להתגלח זה שמחה, האם חתונה זה שמחה, האם ריקוד זה שמחה, האם שניצל זה שמחה.

אבל אם אתה נמנע ממוזיקה אבל מדגיש את העובדה שהשיר שמח ומרקד, זה בדיוק ההפך הגמור מהמשמעות של הימים האלה. 

דרך קלאסית איך לא לעשות זאת זה למצוא אדם ולפרסם בציבור על איך הוא לא מחמיר מספיק.

אפשר גם סתם להמציא הלכות שאסור גם לאכול שוקולד ולעשות כושר בשלושת השבועות כי זה משחרר דופמין במוח וצריך להמעיט בשמחה אבל בגדול מה שנאסר נאסר ומה שהותר הותר ואם אתה בוחר להחמיר על עצמך המינימום הנדרש ממך הוא לא לכנות אותו נבל ברשות התורה כי הוא לא מקיים הלכות שהמצאת על הדברים האלה בדיוק נחרב הבית.

נו, הרבה אהבת חינם לא הרבית גם אם היה מותר לך (ואני לא משוכנע שבאפי תלתא תופס כאשר אתה החלטת לכנות אותו נבל ברשות התורה וטובל ושרץ בידו( אבל להגיד שהבנת את הרעיון של שלושת השבועות בעוד שאתה עושה את ההפך תמהני.

מה אנחנו קוראים לו בלשוננו "טול קורה מבין עיניך".
 

לגבי זה דהתכוונת לתופעה ולא לאדם התקשיתי להשתכנע.

כמובן אני לא מדבר עליך ספציפית אני מדבר על התופעה שאנשים מעלים בציבור יוצרי תוכן ואומרים עליהם שהם טובלים ושרץ בידם, נבלים ברשות התורה ולא הבינו את הרעיון של שלושת השבועות.

והסיפא שלך שנועדה לזלזל בבוטות במה שכתבתי ובכוונה שלי, נו שוין.

יש שיגידו על זה ''טול קורה''... 

נערך

יוצא שהיא הכי חמורה מבין שאר מנהגי האבלות.

להגיד שמוזיקה מוקלטת מותרת זה החידוש (ולא להיפך, שהאוסרים מחדשים). 

לכן הרבה יותר הגיוני להחמיר במוזיקה מוקלטת רגילה מאשר להחמיר בלא להסתפר ולא להתחתן מי"ז בתמוז עד ר"ח אב (שזו הרי מצווה), ובלא לאכול בשר מר"ח אב.

לאסור לשמוע שירים שקטים ובפרט שירי כיסופים למקדש ודבקות בבין המיצרים- זה הכי לא מובן. הרי אם סוברים שמוזיקה מוקלטת שמחה לא נאסרה בכל שאר השנה למרות החורבן, איך מוזיקה עצובה יכולה פתאום להיות אסורה כשזו בדיוק מהות הימים האלו?

ההיתר מסתמך על כך שזה לא מה שנאסר כי זה עבר טרנספורמציה (כמו שיש מתירים לשמוע שירת נשים מוקלטת גם אם אתה יודע איך הזמרת נראית).

אמנם מוזיקה זה נורמה, אבל מוזיקה מוקלטת של היום זה הרי כמה דרגות מעל מוזיקה חיה של פעם.

אני חושב שעדיף כבר לומר שעם ישראל נהג כמקילים לשמוע מוזיקה חיה אא"כ זה על היין כמו שכותב הרמ"א.

בנוסף לזה, כשעמ"י התחיל לחזור לא"י והלאה, כבר יש פחות אבלות 

לפי זה בפשטות אסור גם ווקאלי (השו"ע הזכיר דווקא על היין, אבל הב"ח הוכיח מהגמרא שלאו דווקא).

לפי זה כל תעשיית המוזיקה היהודית לסוגיה השונים - היא פסולה. כולה מיועדת לעבירה, שאולי לא נמחה באלו שלא שואלים ובכ"ז...

בסופו של דבר, נשברו על כך קולמוסים רבים, אבל ברור שנהגו היתר. וכמו ש@קעלעברימבאר כתב - מוזיקה מוקלטת של היום, אינה תופסת אותו מקום.

על מוזיקה. דווקא על מוזיקה זה הכי מובן
 

התעשייה לא פסולה כי היא סומכת על המתירים מוזיקה חיה ועל צורך מצווה

חפשי מוסיקה מכלים שאינה מוקלטת. מוסיקה יהודית ראיתי הרבה מחכמי ישראל ששומעים במו אזניהם חפשי חפשי ביום יום ואף יש חכמים שמנגנים בעצמם. מוסיקה קלאסית אני גם מניח שרובם לא נמנמעים לחלוטין (אם מישהו מתעניין בזה), לא?

לא ראיתי רב שנמנע מלשלוח את בניו ובנותיו ללמוד כלי נגינה

התרבותי של הדוסים.

שים לב שכשדוסים הארד קור מנגנים זה תמיד יהיה שירים חסידיים או מוסיקה יהודית. מעט מהדוסים הכבדים מנגנים שירי ארץ ישראל הישנה (ומסיקה חילונית מודרנית אין כל כך מה לנגן כי כמעט כולה מזוהמת והיא סקנדל ברמה האומנותית).

בניגוד לשירי החול במשתאות לפני חורבן המקדש.

כנראה ש"בשיר לא ישתו יין" קורה גם היום. (במיוחד שאף דוס לא שותה יין ביומיום בימינו, גם עדות למיעוט עוצמות החיים מאז החורבן). ולגבי שירים חסידיים - כבר מצאו פתרון הלכתי שזה לצורך עבודת ה'

היא עבירה.

אלא אם כן הטוען הוא מהטאליבאן מאפגניסטן שכורתים שם את היד לכל מי שמנגן בכלי נגינה ביום יום שלא במסגד.

תעשיית המוסיקה בימינו היא עדות לחזרה בריאה לנורמליות ארץ ישראלית. כמובן תעשיית המוסיקה הטובה. לא המוסיקה החילונית שבאה אחרי עידן שירי ארץ ישראל הישנה

שאומר שתעשיית המוסיקה היא עבירה 

אני חושבת שהביטויים הקשים האלה, לא כל כך מתאימים למקרה הזה או למקרים אחרים כאלה;

שרב התיר לה להקשיב למוסיקה, כי היתה לאחר מות אמה

עם מצב רוח נוטה לדכאון.

כמובן שעדיף מוסיקה ווקלית שקטה יהודית.

אבל יש מצבים שונים אצל הבן אדם.

זה אכן אקט שמבטא זאת.

אחרת תאסור לספר בדיחות ב3 השבועות גם.

במיוחד שיש אנשים שזקוקים נפשית למוסיקה, ויש אנשים שאם לא ישמיעו ברדיו שירים ווקאלים הם יאזינו לשירים קלוקלים של חילונים פרוגסיבים, שירים של תרבות שהיא זו שהביאה עלינו את החורבן

לצלייל מוסקיקה ווקאלית זה אקט של מיעוטש מחה, כי אני לא שומע צלייל כלי נגינה.

לא אסרו לספר בדיחות ב3 השבועות. אז אין סיבה שיאסרו לרקוד ספונטני בחדר שלי

ווקאלי ב3 השבועות ולא כלי נגינה?

האמא: כי אין לנו בית מקדש.

אמא, למה זה שאין בית מקדש זה רע?

וכך נמשך השיחה וזכרון החורבן. וזה אחד מטרותיו

עבודה שאבל בשבעה לא צם

האמא: כי אין לנו בית מקדש.

אמא, זה טוב שאין לנו בית מקדש?

האמא: למה את חושבת שזה טוב?

כי אנחנו רוקדים ושומעים מחרוזת של שירים שמחים, שמיועדים במיוחד לתקופה הזאת

את בגדיך ולהלך שחוח וחפוי ראש.

אלא כמו שסד אדם ביתו משייר אמה על אמה.

כבודו מספר בדיחות ב3 השבועות?

ב9 הימים אתה צודק שזה כבר לא ראוי לשמוע ווקאלי קצבי ושמח.

זה כמו שב12 חודש לפטירה, לא מצינו שאוסרים על אדם לשמוח ולספר בדיחות.

האבלות הולכת מעגלים מעגלים. תחילתה קל ב3 השבועות, מחמירה ב9 הימים וומשיכה להחמיר

ושוב,

למקרה שלא הובנתי -

מה שהצחיק אותי זה לא שמיעת שירים שמחים ומרקידים בשלושת השבועות,

אלא שמיעת שירים שמחים ומרקידים שנוצרו *במיוחד* לשלושת השבועות.

כמו ההבדל בין לאכול בסלון בחג הסוכות (בסדר, גם אני לא מקיים תרי''ג מצוות),

לבין להשקיע ולבנות במשך שעות ובאופן מכוון חדר מיוחד לאכילה בחג הסוכות (שזה כבר מגוחך). 

קלה. כמו אמה על אמה בסיד הקיר.

שוב פעם ,אין מצווה להיות בדיכאון ב3 השבועות.

כמובן שאסור לארגן חגיגות ריקודים. ולצורך חוג ריקוד יש לעיין כמה זה לספורט או מנוחת הנפש וכמה יש בזה שמחה.

דיסרתי על ריקוד ספונטני של אדם בביתו לציליל ווקאלי.

זה כמו שיש סייד שמומחה בלסוד את הבית ולהאיר אמה על אמה, כך שירים שנוצרו מיוחד ל3 השבועות, נוצרו על מנת לעשות שמחה עם מיעוט מסוים כדי להנכיח עצב.

זה להראות שגם כשמותר לנו לשמוח (ב3 הבועות, לא ב9 הימים) זה שמחה עם הגבלות.

אני מסכים את ךשהכותרת קצת מטומטמת.

אבל צריך לזכור שהוא צריך את הכותרת לצרכי פרסום ופרנסה, ויש גם מצבים בדיעבדים. זה לא שאנשים אן יילמדו קצות או ימשעו את המוסיהק שלו. זה שאנשים או ישמעו את המוסיקה שלו או ילכו לשוטט באתרים לא כל כך טובים. אנחנו לא חיים כיום בעולם סטרילי ויש היום המון הנהגות בדיעבדיות 

יש להם מעסיק, והוא האחראי הבלעדי על השכר שלהם. 

כמו כן אני לא נותן טיפים לרופא, לקופאית, למוסכניק, לרואה החשבון, לחשמלאי... מה שהם אומרים לי שאני צריך לשלם על השירות/מוצר, זה מה שאני משלם.

כמובן שבתור מלצר הכי נחמד זזה לקבל טיפ.

אבל אם נחשוב בהיגיון, לא מספיק שאני משלם על האירוע\מסעדה שגם ככה כיום לא מאוד זולים, אני עוד צריך להוסיף כסף לבחור הנחמד שזו העבודה שלו? 

לא בקטע מזלזל ש"העבודה שלו זה לשרת אותי" אלא אשכרה, זו העבודה, לבוא-לקחת-להביא, על מה להוסיף כסף? שהוא גם מחייך? מצידי שלא יחייך חחח

אז כן

בשליחים לא יצא לי להיעזר אז לא בדקתי 

זה בפירוש לא המצב הרגיל, בטח לא במקומות גדולים ומסודרים. לפני הרבה שנים זה היה המצב, אבל מאז עברו חוקים שהסדירו את הנושא. 

רק אם יכפו עלי, או יגרמו לסיטואציה שבה אעדיף לרחם על האומללים ולתת להם קבצנות טיפים.

רק כי זה עניין של מקובלות, לא שבאמת בא לי לשלם מעבר לעלות הגבוהה גם ככה באופן יחסי

מפרגנת להם

עבודה קשה

אבל זה לא קורה אצלי הרבה מסעדות/ שליחויות של אוכל 

כשזה מתאים

למטפלת פרטית הייתי מוסיפה לפני חגים

מעדיפה לקנות בחנות קרובה לבית גם אם זה יותר יקר

כדי לפרנס מקומיים

מפרגנת לנהגי מוניות את הסכום בלי מיקוח (לא קורה הרבה מוניות)

אפילו תוך גדי

 הספונג'ה.......וכי קלות כל אלו בעיניך?!

לולאי השיעור שלו הקשבתי היום, לא הייתי עושה כל זאת. או שהייתי עושה

זאת באיטיות, בחוסר חשק, בלשוטט מחשבתית בכל מיני מקומות , העיקר לא

כאן, ליד הכיור, השיש....

השיעורים שלו עוזרים לי לעשות מה (מה לעשות, אני מודה ומתוודה) - שאיני

אוהבת... זה לא נשמע מכובד כל כך,  לערבב צלחות ותרסיס לניקוי חלונות

עם דעת  וחכמה כל כך נפלאות, אבל זמני לא כל כך פנוי,  Young man.......

א

אני לא טיפוס שלומד ללא הרף, הלוואי. אבל, כשלא נמצאים

במסגרת תורנית איזושהי,  אז בלי לשמוע משהו תורני, אני

מרגישה שהופכת יותר ויותר לבורה ועמת הארץ. 

הלוואי והייתי מקשיבה לרב לוי

ודומיו - יותר.  הרבה יותר. וחוצמזה...זה כיף!!

ברור עם זאת, שיש אנשים הרבה יותר עסוקים

ממני. עובדים המון שעות, לומדים, פעילים....

אגב, השיעורים של הרב לוי נמסרים

לציבור של בעלי תשובה, או אנשים

שמתעניינים....ובכל זאת, הם עמוקים,

מלאי מחשבה, משהו!!

א גיט ווך!

לילמנוחה!

הייתי שומע הרבה, מתישהו הגעתי למחסום השיעורים בתשלום... 

אין לי את האפשרות.   אבל נהנתי מאד 

גם את הצד המוזיקלי של הרב, בנוסף לכל שיעורי התורה המדהימים שלו ופרשה ב4 שהפכה מזמן ל10, 20 ויותר חחח

למי שלא מכיר, אני מדבר על זה: קישור

שלא אכשיל מישהו חס ושלום

בהחלט היתה משכיחה לי את האבל. 

אני מתארת לעצמי שהכל זה שירי אמונה וכד'. נכון?

זה כל כך לא הולך עם הרב לוי השכלתן כל כך....

הוא ממש נפלא. וגם צדיק אני חושבת. לפי התשובות שלו כששואלים אותו.

שאלתי אותו על משהו מזעזע שהזכיר בשיעוריו על הכוזרי, והוא ענה:

אנחנו לא שופטים אף אחד.

מדהים. תודה!

תודה!!!

אבל השיעורים הארוכים שלו (הכוזרי, הרמח"ל ) - זה לא "נחמד", כלומר, זה לא

מוגש כסיפור, כדיאלוג בינו לבין מישהו שמתנגד או לא מבין, זה על טהרת הקודש

ממש. כך זה מרגיש לי. כל כך בהיר, מסודר, חכם, עמוק, לא "עממי" בשום אופן!

לא יודעת אם הצלחתי להסביר את הכוונה שלי.

את מרגישה את הכובד של האחריות שיש בתוכן הזה. זה באמת מרגיש לפעמים כמו "קומה שנייה" של אמונה - כזו שלא מסתפקת רק ברגש, אלא דורשת מאיתנו מבנה שכלי ורוחני מאוד חזק כדי לעמוד מול סערות העולם. הסברת את עצמך מצוין! (בתקוה שהבנתי ;)

באמת קומה שניה, כי השיעורים

הארוכים והעמוקים האלה, פחות קלילים, יש להם (אני חושבת)

פחות מגמה להשפיע. ומבחינה אינטלקטואלית, הם באמת

מלאכת מחשבת. מעניקים סיפוק שכלי . הרגשה של איזה

מופלא, כמה עמוק.....

מבחינת להרגיש את כובד האחריות....הלוואי.

אולי מבחינה זו, דווקא השיעורים הקצרים

המחדדים נקודה מסויימת, יכולים (זמנית?)

להשפיע יותר.

עולים בזכרוני הסיפורים מזמן גירוש ספרד למשל, שדווקא

פשוטי העם, שעבדו את השם בתמימות ופשטות, החזיקו

מעמד מבחינה יהודית, יותר מהמשכילים למינהם (שגם

שמרו מצוות).

ואולי אני טועה.

זה כן משפיע. או מוטב לאמר, זה עוזר לאהוב את השם, לעשות אולי פחות מלומדה, יותר ברצינות, אולי...

מזכיר את זה כבדרך אגב. מאוד ממליצה להקשיב לו. 

הרב אורי שרקי

הרב מיכאל אברהם

הרב אליהו זיני

הרב שמואל אליהו

הרב גיא אלאלוף

יש הרבה על מי להמליץ אך מה שהלב חושק הזמן עושק.

הרב יגאל לוינשטיין

הרב שניאור אשכנזי

הרב צבי בן פורת

הרב אליהו מויאל (אם אני לא טועה)

כשיהיה זמן סוף סוף....

שיעורים על מצבי נפש  - הרב ד"ר הררי באתר "התבוננות"

הרב פנגר - על ירידות, נפילות וכו' וכו' בקול חי (מחשבים מסלול מחדש יום חמישי בלילה משעה 12 ועד 2 בלילה

וגם שיעורים קצרים מאוד וטיפים גם בקול חי וביוטיוב.

ממליץ עליהם חח
 

כדאי לשמוע

אם צרכי הילד מסופקים לו, בעיקר רגשית, הוא יהיה מאושר.

אז אני לא חושב שיש סטטיסטיקה קבועה.
 

אם הייתי צריך לנחש בכוח אז הייתי אומר או שזה דינמי ומשתנה כל הזמן בין המגזרים או שזה פחות או יותר אותו יחס של מאושרים/לא מאושרים אצל כל המגזרים (היהודים כמובן...)

השאלה הגדולה היא לאיפה הילד הזה הלך ברגע שהתבגרנו.

האם יש סביבה שמשמרת כמה שיותר את הילד בתוכנו גם כשהתבגרנו?

אבל לדעתי יש 2 מגזרים שעל פניו הרוב נשארים בהם: חילוני וחרדי

החילוני- כי זה לא באמת מגזר, זה פשוט חופש מוחלט אז הכל נכנס בקטגוריה, גם להיות חילוני ולשמור שבת, נניח.

והחרדי- כי זה חינוך נוקשה וקהילתיות חזקה שקשה לצאת ממנו. ולכן יש רוב שנשאר.

כמו תמיד, הדשא של השכן ירוק יותר ונראה לי שמכיוון שהמגזר הדתי תמיד באמצע והמינון של החופש והתורה משתנה מאדם לאדם, ממשפחה למשפחה וממקום למקום, קל לצאת ממנו לכל כיוון..

לילדים, אני חושבת שילדות מאושרת תלויה בהורים ובסביבה האנושית, לא קשור לרמה דתית או למגזר כלשהו. הדרך שההורים והסביבה מתווכים לילד את העולם וגם את המחויבויות שלו, היא זו שמשפיעה הכי הרבה על השמחה הפנימית.

לדוגמה, ילדה בגן משחקים. אפשר להיות הורה קשוח שלא מרשה לעלות על מתקנים גבוהים יותר, ואפשר להיות הורה קשוח שלא מאפשר מבחינת צניעות לנסות כל מיני פעלולים, ואפשר להיות הורה מאפשר שפשוט מוודא שהילדה בטוחה ושטוב לה, ושמתאפשר לה לנסות כל מה שהיא רוצה בגן משחקים. זה הכל

זה תחום אומנותי

אימון/ טיפול זה תחום פסיכולוגי

יש לא מעט תחומים/ משרות שאפשר להתחיל בקטן ולצמוח

ותכלס קריירה נבנת כמעט תמיד ככה

מקטן (בסוג משרה/ כמות השקעה/ ידע/ משכורת) למשהו שיכול לגדול 

עולם האימון והטיפול - מין משהו כזה שלומדים בקטן מהצד.

זוועה.

הלוואי שאחד כזה ייתבע פעם, והפיצויים שהוא יצטרך לשלם ילמדו את כל השרלטנים שיש אחריות למעשים שלהם.

שכמו שאי אפשר ללמוד בזום בקורס של חודשיים איך לבנות בניין כך שהוא לא ייפול ברעידת אדמה, כך אי אפשר ללמוד באיזה קורס קקמייקה איך לטפל בנפשות של בני אדם. 

אבל זה רווח לצערי

א. אדם שבוחר להיות מטופל או מאומן ע"י בוגר קורס ללא ניסיון הרי שהבחירה בידו ועליו לשאת בתוצאות.

ב. אינני רואה בהכרח אינדיקציה לטיב הטיפול ומספר השנים שהמטפל בילה באקדמיה, או במוסד שבו הוא למד.

"דע מה למעלך ממך" וגו'. לא משתלם להסתיר ולעוות דברים, בסופו של דבר, הכול יתגלה.

עושה מה שחתולים עושים.

ולהבין מה באמת קורה בפנים.

אני לא יודע לאיזה מובן אתה מתכוון.

הייתי אומר לך שהערך העליון שלי זה יראת ה', אבל זה לא ממש "ערך" במובן הרגיל, זה יותר איזשהו עיקרון מופשט.

הייתי אומר שקשה לענות על זה סלי איזה מבחן שבודק התנגשות מסויימת.

למשל, לעבוד מ8 עד 8 ולהרוויח הון תועפות

או לעבוד בעבודה ממוצעת פחות שעות ולהיות יותר עם המשפחה.

תביא דוגמאות שאפשר יהיה לבחון את הערכים.