מאז היו כבר עוד כמה לידות, וכתבתי את סיפורי הלידה שלהן, וממש מתחשק לי לכתוב גם את סיפור הלידה שלו. זה סיפור מלפני כמה שנים אז לא הכל מדוייק איך שקרה.
אתמול כתבתי ממש ארוך ואז הייתה תקלה במחשב והכל נמחק 😥
אז ככה, הריון ראשון, אני ממש מקווה ללדת אחרי התאריך כי יש לי משהו חשוב בתאריך המשוער, חודש תשיעי אני בלי לחץ ללדת בכלל, מכינה תיק לידה, הולכת לקורס הכנה ללידה, אבל לא מחכה כל שניה מתי זה יקרה, בנחת. שבוע 39 יוצא הפקק הרירי, הולכת לישון בערב.
מתעוררת בתחילת הלילה מציר, מתלבטת אם זה באמת ציר, חוזרת לישון, אחרי עשר דקות עוד אחד. מעירה את בעלי, מתזמנים, מתרגשים, כל ער דקות בערך ציר, חוזרים לישון לאגור כוחות, אני מתעוררת כל 8 דקות, מעבירה את הציר וחוזרת לישון, כשממש בלתי נסבל מעירה את בעלי אבל בגדול מתמודדת. ככה כל הלילה, ישנה 8 דקות,מתעוררת לציר, חוזרת לישון עוד כמה דקות, וכו'. בעלי ישן כמה שעות רצופות בלילה ההוא, גם לא יותר מדי.
בבוקר ממשיכים לתזמן, הצירים מצטופפים לאיטם, צירים סדירים, כואבים אבל נסבלים, אני מתרגלת מה שלמדנו בקורס הכנה ללידה. יש דימום אז נאסרים. לקראת הצהריים כבר נמאס לי, מחליטה להזמין אמבולנס (אין לנו רכב) למרות שהצירים עדיין לא ממש צפופים, סתם כי כבר נמאס לי ובא לי להתקדם.
באמבולנס הצירים מתחילים להצטופף, כל ארבע דקות, כל שלוש דקות, משהו מתקדם.
מגיעים לבית חולים, בודקים פתיחה, אני בטוחה שישלחו אותי להסתובב בחוץ ולחזור עוד שעה, פתיחה 7! האחות מחמיאה לי איך אני ככה מאופקת בכזאת פתיחה גדולה, מכניסים לחדר לידה. אני מחליטה לנסות ללדת בלי אפידוראל, כי בינתיים זה נסבל ממש וכבר פתיחה 7 אז עוד מעט הסוף. אמא שלי מגיעה ומצטרפת אלי.
בחדר לידהפותחים וריד, נותנים אנטיביוטיקה בגלל gbs, עושים לי מוניטור, היה איזה משהו שהוא לא קורא טוב, או האטה בדופק או משהו אז ממשיכים במוניטור, כל הזמן של המוניטור אני שוכבת על הגב, לא יכולה להתמודד כמו קודם, אמא קצת עושה לי עיסויים, ועוזרת פיזית, בעלי עוזר מנטלית, שם לי שירים, מבחא לי לאכול, לשתות, מחזק. אני במצב רוח טוב, כמה חיכיתי להיות אמא והנה זה קורה, הרגע הזה שכל כך חיכיתי לו!
הצירים כבר כואבים ממש, פתיחה מתקדמת מאוד לאט, אולי כבר 8 אולי עדיין 7 אני שוכבת על הגב, עדיין לא רוצה אפידוראל, המיילת מציעה גז צחוק, ממשיכים עם המוניטור בגלל הגז צחוק, הוא קצת מעצבן, קצת עוזר, אני די נבלעת בתוכו, אמא שלי מציעה שוב אפידוראל, אני מסכימה, גם ככה אני לא יכולה לקום מהמיטה ולזוז ולהתמודד כמו שעשיתי בבית בגלל הניטור. נותנים לי אפידוראל, מתחילה להרגיש לא טוב, מבקשת שימדדו לי חום, הכל בסדר, המיילדת מציעה לפקוע את המים, אני מסכימה, מכניסה מין מסרגה כזאת, פוקעת, נשפכים מים חמימים, הפתיחה עדיין לא מתקדמת, אולי כבר 9, מבקשת שוב שימדדו לי חום, באמת עלה לי החום, נותנים אקמול בוריד, האפידוראל משפיע ואני שוקעת בשינה מבורכת המוניטור מראה על צירים חזקים אבל אני ישנה ולא מרגישה כלום (מזכירה שכל הלילה ישנתי במרווחים של עשר דקות...) מתעוררת מהשינה, בודקים שוב פתיחה, 9.5. בעלי הולך למנחה, חוזר עדיין 9.5, הולך לערבית, חוזר ועדיין 9.5. המיילדת מציעה פיטוצין, קודם לא רציתי (לפני האפידוראל) פחדתי כי אמרו שזה עושה צירים כואבים, עכשיו מסכימה הכל, נותנים לי פיטוצין, ברוך ה' זה עוזר, פתיחה מלאה סוף סוף. האפידורל משפיע עלי חזק, לא מרגישה צירי לחץ, המיילדת אומרת לי ללחוץ אני מנסה ללחוץ חזק, לא יוצא, לוחצת כשהיא אומרת, מפסיקה כשהיא אומרת. היא מעודדת אותי שהיא רואה את הראש שלו, אני שואלת באיזה צבע השיער (מה שאי אפשר לראות באולטרסאונד 😉) יש ירידות בדופק, נכנס רופא, או רופאה, אני אפילו לא זוכרת, באיזה שהוא שלב היה גם סטודנטית לרפואה אולי בשלב הזה, ביקשו רשות שהיא תיכנס והסכמתי. אומרים לי שעושים ואקום ואני צריכה ללחוץ הכי חזק שאני יכולה, המיילדת עושה חתך חיץ יזום, עושים ואקום, אני לוחצת הכי חזק שאני חושבת שאני יכולה, התינוק יוצא, בריא ושלם, נותנים לי אותו לחיבוק מוציאה גם את השליה ואז רופא ילדים בודק אותו בחדר לידה, רופאת נשים תופרת את החתך שלי. ונותנים לי להתכרבל עם התינוקי, נולד יממה שלמה אחרי שהתחילו הצירים. אמא נוסעת מיד כשהוא נולד, היא בתחבורה ציבורית, צריכה להספיק את האוטובוס האחרון, המיילדת המהממת נשארה עד שהוא יצא אפילו שנגמרה לה המשמרת, נוסעת מיד אחרי. בעלי איתי עדיין. מבקשת מאחת המילדות שתעזור לי להניק אותו, יונק מקסים ממש, אבל אז לוקחים אותו לתינוקיה, בגלל הואקום או בגלל הירידות בדופק הוא צריך השגחה. בעלי נוסע הביתה בקו לילה ואני נשארת לבד בחדר לידה באורות גבוהים, תחושה מדהימה, לפעול עם אל, חוויה עוצמתית שאי אפשר להעביר במילים.
