התמודדות עם הבעל בשבתות אצל ההוריםסיגליות

הי שלום לכולם!

נשואה שנתיים לבעל מתוק, התחתנו בגיל מאוחר..

העניין שהוא שבעלי מאוד מקובע בנוגע לסדר יום שלו,

ההתמודדות באה לידי ביטוי בשבתות שאנחנו אצל ההורים שלי.

הוא רגיל לאכול מייד כשחוזרים מבית הכנסת, בשעה 10:30 סעודת שבת. כשאנחנו בביתנו ככה אנחנו נוהגים.

אצל ההורים שלי הכל יותר בנחת, התפילה נגמרת מאוחר יותר, אחר כך יושבים קצת בסלון ומדברים וכל האחיות נפגשות, והאחיינים, בקיצור, שמח. יוצא שיושבים לאכול לא לפני 11 וחצי או 12.

בעלי בזמן הזה נהיה כועס ועצבני, ואני במתח בלתי נסבל כל הזמן הזה כי אני יודעת שרגע השבירה מתקרב...

הוא עם פרצוף כועס, לא מדבר עם אף אחד, יושב עם פרצוף בתוך הספר שהוא לומד (פרשת שבוע או משהו).

אני מתביישת בטירוף בהתנהגות שלו מהמשפחה שלי, ובסטרס מטורף ממה שעומד לקרות (לא קורה יותר ממה שתיארתי אבל בשבילי זה בלתי נסבל).

לאחר מכן אני לא מדברת איתו כל השבת מרוב כעס על זה שהוא פעם בחודש וחצי לא מסוגל להיות קצת בביטול ולתת לי להנות עם משפחתי שאני כלכל אוהבת וגרה רחוק מהם (אנחנו גרים במושב שלו...)

מה מציעים לי לעשות? לדבר על זה זה קשה כי אני כלכל טעונה בנושא שאני אומרת מילים ממש קשות...

והוא גם תמיד מתנצל ומתייסר אבל נופל שוב.

מעלה אפשרותפשוט אני..

יכול להיות שהוא לא אוכל כלום לפני התפילה, ואז חוזר מבית הכנסת רעב או צמא?

אם זאת הבעיה, אז אפשרי מבחינת ההורים שלך לעשות קידוש קטן עם קפה ועוגה מיד אחרי החזרה מבית הכנסת? משהו שיעזור לו להרגיע את הבטן והמוח עד הסעודה.

תגובהסיגליות

אין שום בעיה לקדש ולאכול קפה ועוגה, פשוט הוא לא רוצה. הוא רוצה את הסעודה עצמה

הוא לא רוצה גם אם את תצטרפי אליומתיכון ועד מעון

ותשבי איתו?

מעבר לזה, הוא מרגיש בנוח עם המשפחה המורחבת שלך?

מצטרפת למי שהציע לדבר על זה ששניכם רגועים ולמצוא פתרון שנעים ונוח לשניכם

אם כךקל"ת

נשמע שזה לא עניין של רעב- כי הרי כמה חתיכות עוגה או עוגיות יכולים להרגיע את הרעב לזמן מה.

נשמע שזה יותר עניין עקרוני של להתחיל סעודה מוקדם.

לעניות דעתי כל אורח צריך להתאים את עצמו לנהלים וללוזים של בעלי הבית, קל וחומר חתן/כלה אצל החם והחמות. גם אם זה קשה, אדם בוגר צריך להראות גמישות ודחיית סיפוקים גם אם פחות נוח. מניחה שגם כשאת מתארחת בבית הוריו את מתאימה את עצמך אליהם ולא להיפך. תנסי לפתוח את זה בשיחה נעימה ורגישה מולו.

אם כדברי פשוט אניהעני ממעש

אז אכן

תכינו תביאו איתכם

סליק קטן

מיץ ענבים לחמנייה חומוס

שייקח איתו לתפילה

ולפני שיחזור שיאכל

בזבוז זמן? שיתמודד

או ימצא עיסוק מעניין

זה סיבה אחרת?

תגובהסיגליות

הוא רעב

ואני לא יודעת למה אבל זה מביא אותו לקצה

גם האוכל וגם זה שהסדר משתבש לו

מדוע לא לעשות כפי שכתבתי ?? לא פתרון טוב?העני ממעש

כך זה שמישהו רעבנשוי שמח

בתור גבר, התפילה לפעמיים מתישה... ורק רוצים לאכול משהו... צריך למצוא פתרונות כמו שכתבו פה כמה...

ויכול להיות שעוגה שווה תעשה פלאים וזה יספק אותו

אני חושבת שזה באמת קשוח עבורוחדשה דנדשה

לחזור מבית הכנסת הוא לא אכל כלום מהבוקר וממתין לקידוש

הייתי מציעה לשנות את "המנהג" ומיד שמגיעים מתפילה לקדש ולאכול מי שרוצה יאכל מי שלא לא - יאכל בהמשך

אחרי תפילה חוזרים בד"כ רעבים

לעומת מי שנשאר בבית ואכל או נשנש או למי שרגיל לזה שנים זה אחרת.

שהוא יקדש אין סיבה שתהיה התנגדות אבל אם כן מקסימום תביאו מהבית

זה באמת שלום בית

תגובהסיגליות

מזתומרת?

כל אחד יאכל מתי שהוא רוצה את סעודת שבת?

  1. הוא אורח אצל ההורים שלי והוא צריך להשתלב

  2. לא מקובל עלי שיאכל בלעדי ולבד

    שבת זה זמן משפחתי.

חושבת שצריך לתת כבוד, מה גם שזה מאוד מקובל לאכולחדשה דנדשה

כשבאים מבית הכנסת לקדש ולהתחיל סעודה.

הבעל מגיע רעב אחרי תפילה ארוכה

הוא רעב זה עובדה !

למה לא לאפשר לו לאכול?

זה פיתרון פשוט .

ההורים שלך מודעים לזה שהוא רעב וקשה לו לחכות?

אני לא קשורה לפורום הזה כן? במקרה ראיתי את השירשור ברשימה אבל היה חשוב לי לכתוב לך בכל זאת אנחנו נשואים אבל ממש לא טריים.

אחד הדברים שצריך ללמוד בנישואיןהסטורי

הוא שלא כל מה ש'מאוד מקובל' אצלך, מאוד מקובל אצל אחרים. זה נכון בכל תחום וכל עוד משהו לא אסור או פוגעני, כדאי ללמוד את זה.

בהרבה בתים מקובל שמגיעים מהתפילה, השולחן ערוך ומייד מתחילים, באחרים מגיעים ומארגנים בנחת וכן, בהרבה בתים מקובל שמגיעים, עושים קידוש והסעודה יותר מאוחרת. יש כאלו שזה ככה כי לא כולם חוזרים באותה שעה ויש שסתם מתאים להם לאכול את הסעודה המשמעותית בצהריים. אפשר לעיין בפורום 'בישול ומכונים', בשרשורי 'מה מבשלים לשבת', שאצל לא מעט ה'קידוש' הוא אירוע לעצמו.

תאמינו לי שאיני כותב זאת ממקום מתנשא, גם אנחנו עברנו את 'הסדנה' הזאת. בבית הורי בהחלט חוזרים מבית הכנסת ומתחילים סעודה ואצל אשתי זה היה הרבה יותר בנחת. אז אני הרגשתי בהתחלה שאנחנו ממש לא בית מתפקד, כשהסעודה לא היתה מוכנה ולעומת זאת לאשתי לקח הרבה זמן להתרגל שאצל ההורים שלי הצפיה שהיא תהיה מוכנה כשמגיעים. חלק בסיסי מלימוד זוגי זה לגשר על הפערים.

רעב? שיעשה קידוש ויאכל משהו בנתיים.

מסכימהיעל מהדרום

לק"י

אצלינו אנחנו בכלל הולכים לתפילת ילדים אחרי שבעלי חוזר משחרית. הרבה פעמים עוד נשארים לשחק בחוץ, ורק אז עולים הביתה ומתחילים לחמם אוכל וכו'.

הוא לא צריך להשאר רעב.

שיעשה קידוש ויאכל משהו. מניחה שביומיום הוא לא אוכל ארוחה בשרית בעשר בבוקר. אז גם בשבת אפשר קרקרים עם גבינה וירקות. אפילו לחמניה עם משהו.

לא נראה לי שההורים ינזפו בו😅

אני גם עושה קידוש מוקדם בבוקר יחד עם הילדים.

אולי לא מאפשרים לו לעשות קידוש?חדשה דנדשה

אני הבנתי שהם רגילים לקדש מאוחר

ומצפים שגם הוא לא יקדש לבד שישב וידבר איתם

אולי טועה 🤷🏻‍♀️

היא ענתה שוב ושוב שמאפשריםהסטורי
זה לא מה שאני הבנתייעל מהדרום

זה בדיוק מה שהוא רוצה לעשות קידוש ולאכול משהוחדשה דנדשה
עבר עריכה על ידי חדשה דנדשה בתאריך ח' באלול תשפ"ו 13:26

אבל כנראה שזה לא מתאפשר לו…

אני חושבת שבן אדם רעב לא יכול להיות בטוב ובשיחות סלון עם המשפחה .

למה לא להתחשב בו?

הוא צריך לתת כבוד לאשתוהבוקר יעלה

כשנמצאים אצל ההורים שלה ולהתאים עצמו ללוז שלהם.

ואם יתארחו אצל אנשים אחרים, גם אז ידרוש לאכול בזמן שלו? הזוי מבחינתי.

גם אני ובעלי מגיעים ככה, אצל המשפחה שלי אוכלים ב12 אצלו מיד אחרי בית כנסת. כל אחד מתאים עצמו לאיפה שמתארחים.

אפשר לשתות קפה ועוגה בינתיים.

אם הוא רוצה לאכול טשולנט בעשר בבוקראריק מהדרום

תנו לו צלחת טשולנט בעשר בבוקר.

למה זה לא מקובל עליך שלא יאכל בלעדיך? הוא ילד גדול, את מעדיפה שלא יאכל בלעדייך? תכלי איתו גם את טשולנט בעשר בבוקר.

הפותחת היקרה, תחליטי את מה את מעדיפה בעל רעב ועצבני או העקרונות שלך כי נראה שמישהו יצטרך להתגמש כאן.

ונראה שבעלך לא יתגמש.

מסכימהנעמי28

הוא יכול לאכול לבד ולהיות בהמשך חלק מהסעודה גם בלי לאכול, או שיאכל שוב בקטנה.

זה באמת מעצבן שאנשים לא מתאימים את עצמם בדיוק לתמונה המושלמת שיש לנו בראש, אבל אין לנו שליטה על אף אחד, רק על עצמנו, בטח לא על מה הוא יאכל ומתי.

ובמקרה כזה את יכולה לעבוד על עצמך בלשחרר.

אם את נותנת ומתפשרת (עם המשפחה שלו) והוא לא מתפשר אף פעם - תתחילי פשוט להתפשר פחות במקום להמשיך לצפות ממנו.

מוסיפהנעמי28

כתבתם שאתם זוג צעיר, שנתיים.

זה מאוד נפוץ שבהתחלה מצפים מבן הזוג - להתלבש/ להתנהג בצורה מסוימת ליד אנשים שאת מכירה מתוך מחשבה שאתם מקשה אחת ויצוג אחד.

עם השנים לומדים נפרדות, כל אחד הוא ישות בפני עצמו, ולכל אחד יש את ההתנהלות שלו העולם ומול ההורים שלך.

אם הוא חושב שזה הגיוני, הוא יכול לעשות את הפדיחות שלו מולם, זה לא קשור אליך.

גם אם ההורים פונים אליך שזה לא מוצא חן בעיניהם- תפני אותם אליו. זה שלו.

יש גבול מתי מדובר בכבוד ופשרה אחד בשביל השני לבין פלישה למרחב האישי.

לרוב כשמדובר בבגדים ואוכל מדובר על פלישה.

הסיבה בעיניי לא כל כך משנה , אם הוא רעב או אם הוא יקה או שיש OCD בזמנים.

זה המצב.

לא אצל כולם יתקבל בטוב לקחת אוכל לפני כולםיעל מהדרום

לק"י

אם להורים זה לא מפריע, אז אני מסכימה.

בעיני הוא מגזים אומנם, אבל בסדר.

(אבל אני מבינה את הקושי לקבל בברכה התנהלויות בצד השני. משהו בנפש כנראה).

טוב אז זה או שזה יתקבל בטובאריק מהדרום

או שהוא ישאר עצבני, מה יותר יתקבל בטוב?

הוא סובל אצל המשפחה של אשצו, תנו לו טשולנט.

לפי מה שאני מבינה שהוא נוהג לא לאכול לפני הקידושחדשה דנדשה

אחרת אין מה להתווכח או לכעוס הוא מיד היה אוכל משהו

אני חושבת שזה קל לדבר אבל כשלא אוכלים כלום מהבוקר חוזרים מבית כנסת בטח שרעבים ובטח שזה יוצא מתיחות

הוא לא מרוכז בכלום

ואם אני טועה והוא אוכל לפני התפילה ולפני הקידוש - אז לוקחת את כל מילותיי חזרה ושיתמודד

אם אני מבינה נכוןהבוקר יעלה

הם עושים קידוש ואוכלים משהו קטן כמו עוגה

ככה נהוג אצל הרבה. במידה ולא, זה באמת מאוד קשוח ואז אפשר לקדש לבד ולאכול משהו קטן עד הסעודה

אולי המארחים צריכים קצת להגמיש כללים לאורח?מתיכון ועד מעון

אצל ההורים שלי קבוע אוכלים חלבי בערב שבת, אבל שאנחנו מתארחים בגלל שהם יודעים שזה חשוב לבעלי הם קבוע כבר מעל 20 שנה משנים מהמנהג שלהם ומכינים לו ארוחה בשרית שהוא ירגיש אצלם נעים ונוח

את זה את יכולה להגיד למארחיםיעל מהדרום

לק"י

אבל בתור אורח זה לא הכי מנומס לצפות שישנו בשבילך.

בטח אם יש פתרונות הגיוניים, כמו לאכול מעין ארוחת בוקר אחרי הקידוש המוקדם.

נכון, את צודקתמתיכון ועד מעון

אבל הבת של המארחים כותבת פה, אולי גם זו אפשרות לעשות קצת שינוי

זה יפה מאוד מצד ההורים שלךהסטורי

אבל זה ממש לא סטנדרט שאפשר לצפות לו.

בול!Seven

נשמע ממש קשוחתהילה 3>

קודם כל זה שאת ממש פוחדת ממה יהיה אם, כל האירוע הזה ממש מפעיל אותך רגשית, ושווה להבין למה בעומק זה עד כדי כך מפחיד עבורך.

זה מצטרף לזה שאת חוששת לדבר איתו על זה, נשמע שיש שם איזשהו הר געש מתחת (וזה ממש בסדר, ככה אנחנו בנויים מה שמפעיל אותנו רגשית יושב על כל מיני פחדים עמוקים וםצעים קודמים) ושווה להבין קודם כל מה קורה בתוכך כשזה קורה.

אחרי שתעבדי את זה ותביני איפה זה כל כך כואב, וגם את לא תהיי במקום כזה מבוהל, יהיה פשוט יותר לדבר על זה בע"ה.

קשההסטורי

ובאמת יש אנשים שקשה להם לשנות הרגלים.

אבל, אין ברירה אלא לדבר. לא תוך כדי, אלא בזמן רגוע ונינוח, כשאתם שבעים ומפוייסים. להעלות מראש את המציאות, את המורכבות ולראות מה אפשר לעשות כדי שירפה בסיטואציה.

....אילת השחר
עבר עריכה על ידי אילת השחר בתאריך י' באלול תשפ"ו 14:04

הוא רוצה/ אוהב להגיע לשבת למשפחה שלך?סיה

כשמזמינים אותכם את שואלת אם מעונין ?

האמת במקומך , הייתי מפחיתה הגעה לשבת להורים שלך אם זה גורר פרצופים מצידו . זה מכניס אותך למתח עצום לא יודעת אם זה שווה את זה

הוא רואה שאת כל השבת כועסת ועדין ממשיך בשלו אני מנסה להבין מה הרווח שלו מאישה עצובה וכועסת

וכמובן מפחיתה הגעה גם להורים שלו.

אין הורים בשבת משני הצצדים תעשו בבית.

עד שזה יחסר לו הגעה להורים שלו ויבין שצריך להתעלןת על עצמו כדי שלאשתו יהיה כיף עם ההורים שלה

תלכי להורים שלך לבד ביום חול

תגובהסיגליות

אנחנו גרים ליד אבא שלו, אמא שלו נפטרה מזמן. ואנחנו אוכלים ביחד כל שבת ואני שמחה על זה שיש לנו את היכולת להיות שם בשבילו.

הוא נהנה מאוד אצל המשפחה שלי, אבל הקידוש בוקר זה העקב אכילס...

אולי פשוט תתעלמי מהפרצופיםסיה

תשבי בספה במצב שאת לא רואה את הפנים שלו .

תמשיכי בשיחה עם המשפחה

הוא ילד גדול זה לא ילד בן ארבע הוא ידע להסתדר עם הרעב מצוין. הוא צם הרי כמה פעמים בשנה הרבה יותר שעות

נראה לי שאת לוקחת את האחריות יותר מידי עליו

אם את יכולה בכלל לצאת לגינה עם אחות/ אחינית בשעת ההמתנה הזאת או להיות בחדר אחר אולי יהיה לך פחות קשה

מסכימהשוקולד פרה.

במקום להיגרר לתגובתיות ממנו, פשוט קחי מרחק

יש עקב אכילס שלך במשפחה שלו ומתחשבים בך?סיה
עבר עריכה על ידי סיה בתאריך ח' באלול תשפ"ו 11:37

אני לא רוצה להתסיס אותך אבל את מידי טובה

את כל שבוע מגיע לאבא שלו!!! והוא אחת לחודש קשה לו לחכות לבשר. מסתבר אדם יחסית צעיר לחייו בריא.

מאיזה סיבה יש לבוא להורים שלך ולהגיד להם תשנו סדרי בראשית בבית כי בא לו את החלה בעשר וחצי ולא 12 . ואז להגיד לכולם מקדימים כי הגיס הזה בא לו כבר בשרי

זה לא אישי לך, סתם אני תוהה בקול על הצורך להתחשב.

לי יש שבתות שלמות שאין מה לאכול בצד השני, אני בשקט מתארגנת בחדר על עוגות שמביאה במזודה וכ.

אני לא רגילה לישון בקומה גבוהה אז אולי יחפשו לי כל פעם דירה בקומה נמוכה . באמת אין גבול ועם כמה ילדים בכלל יש הרבה יותר קשיים. מה יקרה עם כמה ילדים שתבואו

כתבת שהוא מקובע . אז זה כנראה מתבטא בעוד מקומות את לא יכולה כל הזמן למחוק את עצמך ולהכנס לצער כל כך גדול

תגידי לו שאם הוא מגיע עם פרצוף חמוץ הוא מוזמן להשאר בבית כנסת אחרי התפילה ללמוד עד 12.

הרי במילא הוא לומד אז שיעשה זאת בבית כנסת זה מאוד מקובל

כשאני רעבהכל היופי

וכולם מסביבי מתנהלים בנחת ויאכלו מתישהו, אני נהיית מאוד עצבנית.

וכן כשאתה נשוי טרי ואולי מתבייש להגיד מה אתה רוצה או צריך או מתבייש לעשות מה שלא מקובל בסביבה הזרה הזו, התוצאה יכולה להיות עצבנות.

לי ככלה צעירה לקח לי זמן להבין שאם אני רוצה לאכול אני צריכה ללכת למטבח ולקחת לעצמי כי אחרת הסעודה תהיה גם עוד שעתיים או שלוש ואף אחד לא רעב (כשנולדו לי ילדים הם היו בדיוק כמוני, רעבים וביישנים. ולמדתי לדאוג להם לאוכל כי חמי וחמותי לא ממהרים לשום מקום בקטע הזה)

אז לדון אותו לכף חובה ולהגיד שהוא ילד קטן ומפונק זה בעיניי חוסר הבנה של הסיטואציה, או חוסר רגישות, או סתם התנהלות שלא תוביל למשהו טוב יותר מהעצבים והפרצופים הנוכחיים.

אולי זה נוגע במשהו עמוק יותרנשוי שמח

אולי זה הרגל מאמא שלו ולא רוצה לשנות כי זה פוגע מבחינתו בקשר שהיה עם אמא שלו

אתם צריכים לדבר על זה בזמן רגועהשם שלי

לא תוך כדי הסיטואציה, ולמצוא פתרון.

זה יכול להיות שהוא יעשה קידוש מייד אחרי התפילה ויאכל משהו קטן, ואחר כך סעודה רגילה.

אפשר לדבר אם ההורים שלך, לראות אם מבחינתם זה בסדר להקדים את הסעודה. יכול להיות שהם סתם רגילים ככה, אבל אין להם בעיה לשנות כשאתם נמצאים.

שאלה קצת בכיוון אחר:מתואמת

יש עוד דברים בחיים שבהם הוא "מקובע", שקשה לו לשנות מההרגלים שלו?

יכול להיות שיש לו קושי אמיתי, ואז אין טעם לכעוס עליו. לא יודעת איך אפשר לפתור את זה מול כל המשפחה, אבל הכי חשוב שאת תביני אותו ותכילי אותו. (ואני לא רואה פגם בכך שיאכל לבד, לפחות יתחיל את הסעודה לבד. אצל חמי וחמותי, למשל, כל אחד אוכל את סעודת הבוקר בזמן אחר, לפי זמן הקימה והתפילה...)

גם על קושי אמיתי אפשר לעבוד. בטח בתור מבוגריעל מהדרום

לק"י

אצל ההורים של בעלך מדובר בסעודה-סעודה? או כמו ארוחת בוקר?

סתם מעניין. כי לא נתקלתי במצב כזה שאין סעודה משותפת בשבת.

נכון, אבל צריך לעבוד בהתאם לקושימתואמת

(ולפני כן צריך לאבחן מה הקושי...)

אצל ההורים של בעלי זו באמת כמו ארוחת בוקר. חמותי תמיד אומרת לנו שהיא לא מבינה איך אפשר לאכול חמין על הבוקר🤭 אז היא הייתה מכינה חמין בשבילנו, והיא וחמי אוכלים רק לחם עם ממרחים וכדומה (וכל אחד בשעה אחרת, כי חמי משכים קום).

היה לי מוזר בהתחלה, אבל התרגלתי...

[כבר כמה שנים שלא היינו אצלם בשבת, לכן זה בלשון עבר.]

אני לא נביא אבל ניחוש שלי שזה יושב על משהו אחרנפשי תערוג

תשבו בבית שלכם כאשר אתם שניכם בטוב

ותפתחו את זה.

אם זה באמת רק שהוא רעב

זה בר פתרון בקלות

שישב בצד ויעשה קידוש לעצמו ויאכל חתיכת עוגה

ואם זה כי הוא מקפיד לאכול סעודת שבת לפני חצות היום (כך נוהגים עפ"י חלק מהפסיקות)

שיקח לחמניה עם חומוס/מטבוחה.

יעשה קידוש ויאכל אותה ( ויעשה ברכת המזון תלוי כמה זמן יש עד הארוחה המשפחתית)

כמובן לתווך את זה להורים בנעימות כדי שגם הם לא יפגעו

אבל לדעתי הרעב זה לא האישו כאן

מסכימהרקלתשוהנ

יכול להיות שבבית אתם יושבים יחד לקידוש מושקע או משו, ושם הוא קצת מרגיש זנוח?

יכול להיות שלמרות שאת אומרת שאין שום בעיה שהוא יקדש, הוא עדיין מבין/קולט מתחת לפני השטח שזה לא מקובל?

לפעמיםמשה

אני פשוט מגיע הביתה, עושה קידוש על הבלגן שיש ואוכל לחם כמו שאוכלים ארוחת בוקר ביום חול. אחר כך קורים דברים אחרים וזה בסדר.

אני חושבת שאת צריכה לדבר עם ההורים שלךהמקורית

ולהגיד להם שאתם רוצים (בדגש על שניכם) לאכול אחרי שבעלך חוזר מתפילה

תסכמי איתו על משו כמו לחם עם מטבלים / סלטים וכאלה (אולי כאלה שאתם תביאו) ושיישב לאכול ויירגע

את הסעודה עם כולם תעשו בלי נטילה/ כסדש

אני לא חושבת שהוא צריך להישאר רעב

ובעלי האמת גם מקפיד על אכילת סעודה בסמוך לקידוש, אבל מבחינתו העיקר לחם עם משו. הוא גם חוזר רעב.

אפשר אולי124816
עבר עריכה על ידי 124816 בתאריך י' באלול תשפ"ו 7:39

עבר עריכה על ידי 124816 בתאריך י' באלול תשפ"ו 7:39

כמו שכבר אמרו אפשר שמיד כשהוא חוזר יעשה קידוש ויאכל משהו (עוגה או לחמניה או מה שמתאים לו ונגיש בסביבה),

אם אחרי זה הוא מעדיף ללמוד בספר ולא לפטפט עם כולם, אולי עדיף להציע לו לעשות את זה במקום אחר (מרפסת/חדר/בית כנסת קרוב), זה יאפשר לו יותר שקט וריכוז (וגם את והמשפחה לא תראו את הפרצופים הכועסים שהוא עושה גם אם הוא ימשיך לעשות אותם).

ואם העניין הוא קבעון והרגל אז פעם בחודש במשך שנתיים זה עדיין מעט כדי לשנות הרגל, יש מצב שתוך כמה שנים הוא יתרגל שככה זה אצל ההורים שלך...

שיעבוד על עצמוshindov

הוא צריך להבין. שחתונה זה גם משפחה. וצריך לדעת ולרצות לקבל גם מנהגים שהוא לא בדיוק מסתדר איתם. ככה זה. מה שקורה אצל הורייך בהחלט סביר. שיתמודד. תעזרי לו.

שינוי תפיסה מאסיבילאחדשה

לא קראתי את כל התגובות, חלק ממה שקראתי נראה שיש כאן הרבה תובנות חשובות חכמות ומעניינות.

רוצה להתייחס לזה שהתחתנתם מאוחר.

לא מנסיון שלי, אך ורק מתפיסה חזותית של המציאות מסביבי, אני רואה שהרבה אנשים שמוצאים את הזיווג שלהם בגיל מאוחר יותר ממה שמקובל בחברה, מסגלים לעצמם אופי מאוד מסויים שמתאים לגבולות הגזרה, הנוחות והנעימות שלהם.

יש דברים שהם קריטיים יותר ויש קריטיים פחות.

ככל שמתחתנים בגיל מבוגר יותר- ממש כמו בצק שעמד בחוץ הוא מתקשה וקצת יותר מורכב לעצב אותו מחדש. אז קודם כל לקבל את המציאות הזו.

דבר שני אף אחד לא בא לשרת אף אחד. יש כאן כמה נקודות.

  1. מה נעים לך וטוב לך

  2. מה נעים לו וטוב לו

  3. איך אתם באים באמצע

אם זה לא עיקרון של הלכה או משהו שהוא גבול אדום- כאן יש מקום לבוא באמצע.

לדעתי גם בהלכה אפשר לעשות את זן אבל זה לא הנקודה.

במבט מלמעלה, זה ברור שזה מהנוחות והרצון שלו. נטו עניין של נוחות ורצון. אני לא מזלזלת רק מגדירה את המקום שבו זה נח. אני חושבת שאדם מבוגר, שאוהב את אשתו ומעריך אותה, ויודע כמה חשוב לה להיות אצל המשפחה, יכול אחת ל6 שבתות לאחר קצת את הסעודה. (ומניחה כאן את העניין שהוא וודאי עושה פרצופים כי יודע שזה מניע אותך לפעולה)

אם הבעיה היא רעב טכני- קידוש עם קפה ועוגה פותר את זה. באלו לאכול? אז באלו. אם זורם למשפחה שלך להתגמש בשעה- סבבה. ואם לא, זה שלו ממש. את לא אחראית לזה ולא לפרצופים שלו. ואם זה מצטייר לא נעים במשפחה- הם גם ילדים גדולים ומוזמנים להתמודד עם החוסר נעימות בלב שלהם. את לא אחראית עליו הוא יישות נפרדת ממך. הרבה פעמים מבחוץ בטוחים שזוג נשוי יש להם דעה אחת בנוגע להכל. זה לא ככה. יש פיתרון טכני לרעב- ופיתרון מהותי להרגשה. דרך אגב- הרבה פעמים בהרגשה זה משהו שאנחנו בונים מגדלים, וואי מה חושבים עליו ואיזה לא נעים, אבל בתכלס- זה בעיקר בראש שלנו.

בקיצור- שיחה פתוחה מהלב, לא אחרי מעשה כשעצבניים, בזמן ניטרלי, להתחיל במילות שבח ואהבה ולהעלות את הנקודה לא מתוך שיפוטיות, כעס ותוכחה אלא שיתוף רגשות וחשיבה משותפת על פיתרון נעים והולם.

כל מילה זהבנגמרו לי השמות

יש במילים שלך כ"כ הרבה תבונה ועומק שיכולים ממש לפתוח עולמות.

בעיקר על ההתעמקות בזה שבני הזוג הם ישות נפרדת (שביחד הם אחד שלם אבל ודאי שבתוך זה יש לימוד רחב על הנפרדות שבתוך הביחד ועל הביחד שבתוך הנפרדות).

וגם על ההפרדה והדיוק בין פתרון טכני לרעב ופתרון מהותי להרגשה (גם של האיש וגם של האישה),

ובכלל לימוד שלם שם על מה קורה לנו, ולמה זה קורה לנו, כשאנחנו מתערבבים מתגובה של השני/ה, ואיך זה ממש מפעיל אותנו ובחזרה את השני/ה ממש כמו לופ אינסופי.

וכמובן כל הפיסקה האחרונה שלך צריך לאמץ מילה מילה בה. נפלאה!

🤍🤍🤍לאחדשה

צר לי להפסיק את האהבההפי

בתור בחורה שנכנסת להגדרה של רווקות מאוחרת הזדעזעתי במיוחד מהקביעה שלך שאנשים שמתחתנים מאוחר "מסגלים לעצמם אופי מאוד מסוים שמתאים לגבולות הגזרה, הנוחות והנעימות שלהם".

שימי לב למה שכתבת. אופי. לא הרגלים ולא שגרה אלא קביעה על האופי של ציבור שלם. וכל זה כפי שכתבת בעצמך "לא מניסיון שלי" אלא מ"תפיסה חזותית של המציאות מסביבי".

אבל זו בדיוק הבעיה. זו לא המציאות. זו התפיסה המעוותת שלך על המציאות.

אולי אנשים שהתחתנו מאוחר דווקא התבגרו ומכירים את עצמם טוב יותר ומספיק חכמים לדעת על מה שווה להתעקש ועל מה לא להיתקע?

הכל ציטוטים שלך

גמישות התחשבות והיכולת לצאת מהנוחות האישית הן עניין של אופי ולא של גיל הנישואים.

את בחורה מאמינה? אז לפעמים פשוט תהיי בשקט ותביני שלכל אדם יש את המסע שלו ואת הזמן שלו.

הייתי מוסיפה תתביישי לך אבל החשיבה שלך מעוותת מספיק

תגובה לא במקום בכלל.לאחדשה

אין לי עניין להתווכח ואני לא נכנסת לעימות קטנוני מולך על עצם הדברים רק כמה נק':

  1. נשמע שטרם התחתנת. איך את יכולה לחוות דעה בנושא מערכת יחסים בנישואין אם את עוד לא שם? בדיוק כמו שאני לא נכנסתי להגדרה של רווקות מאוחרת, את לא יכולה להקיש על חיי נישואין אם עודך רווקה...

  2. התנסחי בצורה עדינה ומכבדת, לא אופיינית ולא השחרתי. מעורר תהייה למה בחרת להתייחס לזה כעלבון אישי שמזעזע אותך עד כדי כך?

    שבחרת להשפיל ולהכפיש אותי קבל עם ופורום בצורה לא מכובדת ולא ראויה?

עם זאת אני עומדת מאחורי הדברים שלי. זה פשוט ולא חייב להיות מעוגן בשום דבר מציאות שרואים- ככל שמתחת ים מוקדם יותר קל יותר להתאים את עצמנו לבן הזוג. האם זה תמיד טוב? לא. אבל זו עובדה. לפעמים ה מייצר ריצוי, לפעמים ביטול עצמי. אבל זו המציאות

האם מי שמתחתן מאוחר מגיע בצורה פחות נתונה לשינויים והתפשרות? חד משמעית כן, בחלק מהמובנים.

לא את משהוהפי

שלי לא במקום? תגידי, את לא מתביישת? אל תרככי עכשיו את מה שכתבת. כתבת על אופי של אנשים שמתחתנים בגיל מאוחר והצגת אותם כפחות גמישים ופחות מסוגלים להתפשר.

ואז כשמעירים לך על ההכללה, פתאום הטיעון הוא שאני רווקה ולכן אסור לי להביע דעה.

מה את חושבת לעצמך?

לפי ההיגיון הזה, אם את לא התחתנת בגיל מאוחר, גם לך אין שום בסיס לקבוע איך אנשים שהתחתנו מאוחר מתנהלים בתוך נישואים, לא?

ולכתוב שוב ושוב "זו עובדה" לא הופך דעה אישית לעובדה.

אני לא משפילה אותך אלא הדעות שלך בלבד את העבודות שאת כל-כך גאה בהם

רגע סליחה למה אני בכלל כותבת מותר לי? האם את מסכימה?

תהיי בריאה, שה' יסלח לך.

התגובה שלך מעידה בעד עצמהלאחדשה

בריאות איתנה וכל הישועות

כתבתי גם למטה להפי וחשוב לי לכתוב גם כאן לךנגמרו לי השמות

אני מעריכה אותך ממש.

באמת הבנתי אותך ואת דברייך בצורה אחרת ולפחות איך שאני הבנתי כל מילה שלך הייתה באמת זהב.

וגם לאורך התגובות, את נשמעת אישה מיוחדת וטובה כ"כ

זה רק חיזק זאת אצלי עוד יותר ❤

🙏🏻🙏🏻לאחדשה

"את לא אחראית עליו"משה

בדרך כלל זה פועל מול ילדים אבל לפעמים גם מול בני זוג. תחושה כזו שאם מישהו שקרוב אליי מתנהג בצורה שלא מתאימה לי אז "נכשלתי". כיווץ זה בבטן.

זה לא נכון.

אני לא אחראי או אשם אם יש לי ילד בן 3 שעכשיו צורח על הרצפה בסופר, וגם לא אם אשתי (או בעלי, בהתאמה) עצבנית עכשיו. זה שלהם.

(שלא לדבר על זה שלפעמים דווקא הצד שנמצא בבית הוריו מרגיש בנוח לעשות "סצנות" והצד שתופס את עצמו מתארח מרגיש צורך לשחק את המשחק, כן קרה לי בעבר וזה בסדר גמור).

ושאר הפוסט - אהבתי ממש.

ההתחלה שלך קצת גורפת ומכלילהקל"ת

ולא בהכרח נכונה. יש אנשים שבמזג שלהם הם יותר שמרנים ונוקשים ללא קשר לגיל הנישואין.

עם שאר דברייך מסכימה בהחלט!

בעלך קצת מזכיר לי את עצמי___

בכמה דברים.

זה מתחיל כי הוא "רוצה רק את הסעודה עצמה", ונגמר כשהוא "מתייסר ומתנצל אבל נופל שוב".

למה הוא רוצה רק את הסעודה עצמה?

יש פה את ההרגל והסדר, יש פה עניין של הידור הלכתי, ואולי אם הוא מתחיל עם קידוש קטן הוא פתאום מוצא את עצמו טוחן עוגות עד שכבר אין לו תיאבון בסעודה.

אבל בתכלס בעיקר יש פה מישהו שהבטן משפיעה עליו הרבה יותר ממה שהוא חושב. כמו הרבה מאיתנו.

כשהוא מתייסר ומתנצל, הוא מתנצל על הכעס והעצבים. הוא לא חושב אפילו לשנות את המנהג או הלו"ז או מה שלא תהיה הסיבה שגורמת לכל הטרלול הזה.

בחזור מהתפילה, הוא אומר לעצמו שהפעם הוא ישלוט בעצמו, ולא יתעצבן. הוא ילמד בכיף וינצל את הזמן. מבחינתו, רעב של שעה- שעתיים זה מחיר ששוה לשלם על מנהג/הרגל שחשוב לו. על הרעב הזה הוא מנסה לשלוט כל פעם מחדש.

וואלה לא עובד לו... מעצבן ומתסכל, אבל לא מפתיע.

הוא צריך להבין בעצמו מה עובד לו ומה לא, מה חשוב יותר ומה פחות, ואיך הוא מצליח להגיע לנוסחה שעובדת.

כי את המחיר של המצב כמו שהוא היום הוא לא רוצה לשלם, ממש לא.

אבל סבלנות, לוקח זמן להבין את זה...

את יכולה מקסימום להציב לו מראה, רק חשוב שמראה תהיה נקייה.

מביו את שניכם, למה לא לעשות קידוש של קפה ועוגה?מילה בסלע

תגובהסיגליות

עונה לך ולכולם (:

הוא לא בעניין של קפה ועוגה אלא של הארוחה עצמה

מה הפתרון לפי דעתו למצב הנוכחי?סיה

לא בעניין בקטע עקרוני, לא אוהב או לא באלו?לאחדשה

ולאכול ארוחת בוקר של לחם עם משהו וירקות לא ישביעיעל מהדרום

לק"י

אותו?

או שהוא רוצה ארוחת שבת כמו שהוא רגיל? כי ככה הוא רגיל וזהו?

אז מה הוא מציע באמת?...שיתן הוא את הפתרוןרקלתשוהנ

מסכימה.יעל מהדרום

לק"י

ואם יש לו קשר טוב עם ההורים שלך, הוא יכול לבקש מהם בעצמו להקדים את הארוחה.

~~~~~אני77

האמת שיש לי הרבה שאלות...

לא שאת חייבת לענות על משהו, אבל אני אישית מרגיש שלנסות לעזור באיך להתמודד עם הבעיה בלי לענות על השאלות האלה זה סתם לזרוק עצות כלליות שלא כל כך רלוונטיות.

  1. במה זה בא לידי ביטוי שהוא נהיה "כועס ועצבני"? ומה זה "רגע השבירה"?

    בהתחלה הוא רגוע ומנסה לזרום, ומתישהו הוא מתחיל להתכנס ולעשות פרצוף חמוץ? הוא מתמרמר על זה בקול? בפנייך? בפני אחרים? הוא מתחיל לטרוק דלתות?

  2. את כותבת שאת מתביישת ובסטרס. זה אומר שלך היו ציפיות מסוימות והוא לא משתלב בהן. מה הציפיות שלך? (זה מאד קשור גם לשאלה הקודמת)

    את מצפה שהוא יעשה כיף עם המשפחה שלך ויהנה מהזמן עד הסעודה? את מצפה שהוא לא יפגין את חוסר הסבלנות שלו לכל האירוע? את מצפה שהוא ידחה סיפוקים ולא יהיה לחוץ על הסעודה?

  3. לא כתבת הסבר ברור מה הוא כן רוצה שיהיה או למה. הוא רעב? הוא מרגיש שמורחים אותו ולא נוח לו? יש לו ענין דתי עם לאכול מוקדם? ענין תרבותי?

    למה הרעיון לעשות קידוש לבד לא מוצא חן בעיניו? הוא לא מרגיש בנוח לעשות קידוש לבד ולאכול לבד כשהוא אצל המשפחה שלך? הוא רוצה אוכל "אמיתי" ולא קפה ועוגה? זה סתם מרגיש לו מוזר לעשות קידוש קל במקום סעודה?

  4. האם את רואה הבדל משמעותי בין איך שהוא מגיב "בזמן אמת" כשהוא ממתין לסעודה, לבין איך שהוא מתייחס לזה לאחר מעשה?

    ואולי אנסה לנסח שאלה קצת אחרת: האם כשאתם יושבים ומדברים על זה הוא אומר לך "זה לא מקובל עלי שמאחרים אצלכם את הסעודה, ואני רוצה שינוי (למשל שהמשפחה שלך תקדים את הסעודה)"? ואולי הוא אומר "אני מבין שזו המציאות, ואני מקבל את זה, אבל זה קשה לי ולא נוח לי, ולכן אני נעשה קצת עצבני"?

    האם הוא מצפה לשינוי כלשהו מצידך או מצד משפחתך? הוא מקבל את המציאות אבל מתלונן עליה? או שהוא מקבל את המציאות ורק עושה פרצופים ממורמרים?

אני חושב שלפני שניגשים לפתרונות, כדאי להבין טוב יותר את הבעיה עצמה.

האמת היא שיש לי עוד הרבה דברים להגיד, אבל אני לא מרגיש בנוח להתחיל לזרוק עצות כשיש לי כל כך הרבה דברים שלא ברורים לי.

(וחוששני שחלק מהסיבה למנעד הרחב של התגובות כאן זה חוסר הבהירות בשאלות הללו.

אנסה לענות על הכלסיגליות
  1. לפעמים כבר כשהוא מגיע מהתפילה אני רואה שהוא לא בטוב. ההורים שלי גרים בגבעה... לפעמים עד שמתאסף מניין מגיעה השעה 9. הוא רגיל לדייקנות שיש בבית הכנסת שלו... ואז הוא יכול להגיד לי משפט כמו, אם לא אוכלים תוך חצי שעה אני הולך לישון, או אני אוכל לבד. או משהו לא נעים אחר

  2. אני מצפה לשלושת הדברים שכתבת, ומודעת לזה שהם בנויים שלב על גבי שלב...

  3. הוא לא אוכל עוגות, רוצה אוכל אמיתי. וזה בעיקר ההרגל של לבוא מהתפילה לשולחן ערוך ומייד לאכול. הוא גם מקשר את זה להלכה אני חושבת. הוא גם לא נהנה מהזמן הזה של כולם, שזה החלק הכי אהוב עלי (; במשפחה שלו אין את המציאות הזאת של לשבת כולם בסלון ולדבר, אוכלים והולכים כל אחד לעניינים שלו.

  4. הוא לא מצפה מהמשפחה שלי לעשות שינוי וזה גם לא רלוונטי. הוא פשוט סובל ואז אני סובלת. עושה פרצופים, לפעמים אומר לי בחדר משפטים כמו שהדגמתי למעלה, מגלגל עיניים כשנוצר בינינו קשר עין. והמסר הוא, נו כמה זמן!! תקדמי כבר את העניינים

חשוב לציין שאוכלים אצלנו סביב 11 וחצי, לא באמת מאוחר לדעתי

אז שיילך לישון ותעירי אותו לאוכליעל מהדרום

לק"י

ושוב מציעה שיאכל ארוחת בוקר משביעה קצת.

ועוד דבר- תסבירי לו ש*לך* זה לא נעים. לא למה שהוא עושה זה מעצבן ולא בסדר. אלא שזה פוגע בך, ואת מבקשת שבשבילך לא יתנהג ככה.

לא משנה מה הוא מרגישסיה

את לא הקרבן שלו לאיומים וגלגולי אימים

את לא עשית שום דבר רע!!! את לא אמורה לרצות אותו

שימצא את הדרך אך לרצות את עצמו בלי להכאיב לך!!!

ולהסביר לו שאת כל שבוע אצל אבא שלו, לא מכאיבה לו.

אין שום סיבה שתקבלי כאב כשאת טובה כלכך בצד השני.

תלכי עם המשפחה לגינה בזמן הזה שהוא חוזר מהתפילה לחברה / שכנה. אם את נשארת אז שבת שלום ומאז תתעלמי ממנו עד הסעודה . אל תלכי איתו לחדר ואל תפגשי עינים איתו. אל תתנו לו את ההזדמנות להיות שק החבטות. שהוא יתחרבש עם מה שהוא עושה לעצמו.

הוא כבר יודע שהוא מכאיב לך ולא שייך לשנות כלום.

עדין אין לו בעיה לחזור על זה. בשביל מה הוא עושה את זה??? מה התועלת שלו.

את תשארי רגועה! ככל שתשארי רגועה יהיה יותר טוב את כבר דרוכה מהבוקר והוא מזהה את זה

תעשי לך כיף. אחת לחודש וחצי מותר לך להנות קצת למה החוסר פירגון/ קנאה הזאת

אם יש לו משהוא ספציפי שאת יכולה לעשות איתו זה ניתן לעשות אז אפשר לעשות

אבל זה לא תלוי בך זה המשפחה שלך ואם הוא מקבל אותך הוא יקבל אותם. בדיוק כמו שאת גרה ליד אבא שלו וכל שבת שם

איך מה שאמרת עכשיוכל היופי

מקדם את שלום הבית שלהם?

אני מבינה את החשק לכעוס ולעשות דוטקא ולראות בו את מקור הרע.

אבל אולי יש פה מצוקה ופתרונות במקום ללכת ראש בראש??

וזה נכוןכל היופי

שהיא לא צריכה להתרגש מגלגולי העיניים שלו ולהיות יציבה במקום הרגשי הטוב שלה.

ומצד שלי לא להיות כל כך לא אמפתית.

אמממ, האמת אני די מזדה איתו (לא דן על צודק)הסטורי
עבר עריכה על ידי הסטורי בתאריך ט"ו באלול תשפ"ו 16:35

כלומר עכשיי מובן, זה לא רק הסעודה. בחור 'יקה' עירוני, רגיל ללו"זים מדוייקים, מגיע לשבת בגבעה - כל האווירה מידי משוחררת בשבילו. מסתבר שההורים שלך גם 'טיפוסים של גבעה' ובעלך 'טיפוס של סדר ונקיון'.

הדיון על הסעודה מגיע, כשהוא כבר 'מחורפן' מהתפילה שסגנונה לא מתאים לו.

אין ברירה - צריך ללמוד את זה. ללמוד קצת להתגמש ולקבל שלגיטימי שאנשים שונים, עם סגנון שונה.

בהצלחה רבה

אין כאן צודק או לא צודקנעמי28

גם לצפות ממנו לשבת רעב וליהנות מפטפוטים עם המשפחה שלך כי זה החלק האהוב עליך, זה לא סבבה .

בכלל, אנשים רעבים עצבניים יותר.

אין מה לריב עם גלגולי עיניים ופרצופים, אתם לא ילדים.

דברו על זה נורמלי ותחשבו על פיתרון.

יש בתי כנסת שעושים קידוש במקום, אולי מתאים שיתפלל במקום כזה.

הוא גם יכול לקדש ולהכין לעצמו צלחת ולאכול בצד, לא לפתוח שולחן, ובסוף בסעודה האמיתית עדיין לשבת עם כולם

אצלנו זה מאוד מקובל בארוחת שבת ביום.

הוא לא ילד הוא יכול להתאפק גם אם קשה לו, אבל לא הייתי דורשת בכוח.

אנחנו לא יכולים לשלוט על הצלחת אחת של השני.

זה גם לא כזה ביג דיל, לקחת לאכול בצד ולחזור לשבת עם כולם.

לדעתיקל"ת

זה לא מכובד ולא לעניין שייקח לו צלחת עם אוכל של הסעודה לפני כולם. אם כבר שינשנש עוגות ועוגיות זה משהוא אחר..אבל פותחת השרשור אמרה שזה לא מספק אותו, כך שאני מבינה אותה שהיא נמצאת בין הפטיש לסדן...

זה ממש תלוי באנשיםיעל מהדרום

לק"י

יש מקומות שזה באמת לא יתקבל יפה.

אבל יש מקומות יותר זורמים.

זהקל"ת

שהתנהגות מסויימת מתקבלת בזרימה אצל צד מסויים לא הופך בהכרח את ההתנגות למכבדת באופן אובייקטיבי.

במיוחד אם הוא היחיד שיאכל מהסעודה לפני כולם..

בעיני זה ממש עניין אישי.יעל מהדרום

לק"י

ואם זה מתקבל בטוב, אז לא רואה בזה בעיה.

אין איזו מצווה או חוק בנושא שחייבים לעבוד לפיו בנושא.

זה מזכיר לי שבצד שלי כל אחד קם להכין לעצמו אוכל מהפלטה בסעודה, ואין סדר. מי שמסיים חלות וסלטים קם ולוקח אוכל.

ובצד שלי בעלי מחלקים אחד-אחד, ולא מתחילים לאכול עד שלכולם יש. לפחות זה מה שהיה פעם.

אין פה צד צודק וצד טועה. זה פשוט הרגלים שונים.

עדייןקל"ת

מה שאת מתארת זה במסגרת הסעודה. אבל קשה לי להאמין שיש משפחות שבאופו קבוע אצלם מקובל שכל אחד מתחיל לאכול מהסעודה בשעה אחרת. העונג שבת הוא לעשות "סעודה משפחתית", לא כל אחד שלעצמו.

אין חוק או מצווה נכון, אבל יש עניין שלא לפרוש מן הציבור.

יש. מכל מיני סגנונות והרגליםהסטורי

פעם ראיתי בספר הלכה לתלמידים של חב"ד, שאלות על ההשלכות של הלכות 'בורר', לזה שלא מתחילים סעודה ביחד כי חלק כבר רעבים בבית וחלק עדיין בהתוועדות...

זה ממש אישינעמי28

אצלנו זה מאוד מקובל וקורה כמעט כל שבת.

היא מכירה את ההורים שלה, אם זה לא מפריע להם, לא רואה סיבה שלא.

נשמע שכל אחד מכם מגיע עם עולם של ציפיותמתיכון ועד מעון

על איך נראה בוקר של שבת.

וזה ממש הגיוני ונורמלי שלכל אחד יש ציפיות שונות איך נראה בוקר שבת, השאלה איך מתקשרים את הפער.

אני חושבת שהציפיה שלך שהוא יהיה בכיף עם המשפחה שלך שהוא כבר מרוט אחרי שחיכה למניין, רעב, ורוצה אוכל אמיתי, וגם נמצא בסביבה שהיא לא הסביבה הטבעית שלו היא ציפייה למתקדמים.

אם יקל עליו ללכת לישון עד הסעודה, אחלה, אם יעזור לו לעשות קידוש ולאכול חלה, מעולה, אתפ צריכים לחשוב ביחד מה עושה לכם טוב לשניכם בזוגיות שלכם

תראי, אני יכול להבין אותו מהמקום...נהג ותיק

שלו כי הוא בא עם הרגלים מהבית, עם רצון ללו"ז מאוד מסויים ואולי (זו פרשנות שלי אז סליחה מראש) קשה לו עם שינויים או צורך בגמישות במצבים כאלה ולכן קשה לו מאוד וזה מתבטא בכל הדברים שתיארת. אם נראה אותו ככה לפחות נוכל להתחיל להבין את הקושי שלו.

יחד עם זה, הוא יהיה חייב ללמוד להתגמש, להבין שבשבתות אצל ההורים שלך זה יהיה קצת אחרת ממה שהוא רגיל (וסעודה בשעה 11:30 זה ממש סבבה, מכיר כאלה אישית שאוכלים הרבה יותר מאוחר). עם כל הרצון הטוב הוא אורח והוא חייב להתכוונן לפי המארחים.

תנסי יחד איתו, בזמן רגוע של שניכם, לא בשבת כזאת אלא בבית שלכם, בשעת ערב נינוחה, למצוא יחד איתו פתרונות (לקדש ולאכול קצת לבד/איתך ואחכ עם כולם, ללמוד משהו בינתיים או כל דבר אחר שיתן לו מנוח).

בהצלחה

ללמוד לדברשבורת,לב

לא לאיים לא להתקרבן, לדבר על מה שקורה לנו ומה מרגישים וצריכים.

ולהקשיב. רק להקשיב.

ומשם ללמוד להרגיש מה השני מרגיש.

למשל- הגבר שלי מרגיש שלא מתיחסים אליו ולא רואים אותו ושהוא לא חשוב.

רק להרגיש, לשהות בזה.

איזה הרגשה כואבת ומבאסת והגיוני שמולידה כעס.

וואי איזה באסה אני לא רוצה שהוא ירגיש ככה.

וכנ"ל הפוך.

לפני שמדברים על פתרון, קודם ללמוד את זה ולתרגל.

פתרון זה החלק הקל.

בהצלחה 🍀

אני מכיר את זהנשוי שמח

הפתרון זה שיהיה רוגלכים ועוד מיני מזונות כמו עוגות... שיעשה קידוש שהוא חוזר מהתפילה ויאכל...

לא הוגן באמת להשאיר אותו רעב כל כך הרבה זמן בטח בימים שחם.

להורים שלך יש בעיה שהוא יעשה קידוש מיד אחרי התפילה?

צריך לחשוב למה המתח שלך מול המשפחה שלךשבורת,לב

הוא בסהכ מצא פתרון יפה לאתגר הזה, יושב קורא ספר בינתיים.

הוא לא חייב לפטפט ואין באמת סיבה להלחץ מזה.

תשבו לפני שבת אצל ההורים ותחשבו ביחד איך נגשים לסיטואציה.

חושבת שיתן לו המון שתיהי איתו ביחד.

ויותר מהאוכל, הייתי מתמקדת בבושה שלך מול המשפחה שלך.

יקרההפי

אני חושבת שכדאי להפריד כאן בין שני דברים הקושי של בעלך והאופן שבו הוא מתנהל כשהקושי עולה.

יכול להיות שבאמת קשה לו עם שינוי בסדר היום ועם דחיית הארוחה. הקושי שלו לגיטימי אבל האחריות על הדרך שבה הוא מבטא אותו היא שלו. כעס, פרצופים והסתגרות יוצרים מצב שבו את כבר לא באמת נהנית עם המשפחה שלך אלא עסוקה בלנטר את מצב הרוח שלו ולחכות לרגע השבירה.

מבאס לא?

מצד שני גם השתיקה והכעס שלך לאורך שאר השבת לא מקדמים אתכם.

ואז שימי לב נוצר מעגל:

הוא נכנס למצוקה, את נכנסת לדריכות, הוא נסגר ואת כועסת ובסוף שניכם נשארים פגועים.

הייתי מדברת איתו דווקא בזמן רגוע ולא סביב האירוע. לא ממקום של מי צודק אלא מה אנחנו יכולים לעשות אחרת בפעם הבאה.

ויש פתרונות פשוטים. אפשר לעשות קידוש ולאכול משהו קטן לפני, אפשר לחשוב יחד מה יעזור לו בשעות האלה ואפשר גם לצפות ממנו שפעם בחודש וחצי יתאמץ לבוא לקראתך בנעימות.

זוגיות בריאה היא לא ביטול של אחד הצדדים אלא היכולת של שניכם להתגמש זה למען זו..

ואולי אתם בעצמכם תעלו על פתרון טוב יותר

ובעיקר הייתי אומרת לו..

אני לא מבקשת שלא יהיה לך קשה. אני מבקשת שהקושי שלך לא יהפוך למתח שאני צריכה לשאת בשביל שנינו.

העובדה שהוא מתנצל ומצטער אחר כך היא דווקא נקודת פתיחה טובה(:

עכשיו המטרה היא לא עוד התנצלות אלא למצוא יחד דרך אחרת לפעם הבאה.

ואל תיבהלי מזה יותר מדי. אלה באמת דברים שקורים .

בהצלחה מותק, תהני מהזוגיות שלך. תלמדו אחד את השנייה, תתגמשו ותזכרו שאתם באותו צד..

@לאחדשה

@נגמרו לי השמות

זו תגובה נורמלית לא השטויות שהיא רשמה ואת חיזקת

אני חוששת שהייתה כאן אי הבנהנגמרו לי השמות

קראתי את ההודעות ולענ"ד הייתה כאן אי הבנה בכמה וכמה מקומות ואולי לכן זה הרגיש פוגע וכו'

איך שאני הבנתי את @לאחדשה היה אחרת לגמרי. ודאי שלא התכוונה לומר על פגם באופי של רווקים ורווקות אלא לתאר עובדתית מציאות שככל שיש יותר שהות או זמן לכולנו בתור בני אדם בתוך מציאות מסוימת כך יהיה פחות קל לשנות או להתגמש למציאות חדשה, וזה נכון לכולנו באמת כבני אדם בכל מיני מציאויות, כאן זה היה במקרה של הסתגלות לשינוי למצב של ביחד ולא לבד או למצב של נישואין ולא רווקות וחלילה לא לומר משהו רע על רווקים ורווקות, להיפך.

באמת שבלי להכיר את @לאחדשה אישית אלא רק מקריאה בפורום היא נשמעת אישה באמת מיוחדת ועם לב טוב ממש, היא בטוח לא התכוונה לפגוע או להגיד משהו רע על רווקים, וגם במילים אח"כ הבנתי אותה אחרת לגמרי, למשל שהיא כתבה על כתיבה בתור רווקה לא היה כאן מקום להעליב חלילה אלא לתאר שאם ניתן לכתוב על נושא גם ללא ניסיון אישי (ומותר! היא התכוונה לומר שבטח שמותר) אז באותו משקל כך היא יכולה להביע את הדעה הנ"ל על רווקות מאוחרת וכדומה. כלומר להקיש שהכל בסדר ומותר להביע דעה גם לך, גם לה, גם לכולם, ורק כדי לסבר את האוזן הביאה זאת כדוגמא.

אני חוששת שגם איך שאני כותבת עכשיו לא יועבר נכון או שאני לא כותבת מספיק ברור, ואני בטוחה שפנים מול פנים או אפילו בטלפון הייתי יכולה להסביר יותר, אבל במסגרת ההגבלות והמגבלות שיש בכתיבה בפורום מנסה את מה שכן אפשר, והלוואי שהדברים יועברו נכון.

באמת חושבת שהיו כאן רק כוונות טובות ולב טוב

וגם בהודעה עצמה אותה חיזקתי אני אכן חושבת שיש שם מילות זהב וחלילה לא שטויות אלא כמו שכתבתי בהודעה המקורית שלי יש שם הבנה מאוד עמוקה של הנפרדות בתוך הביחד והביחד בתוך הנפרדות, של עבודה על תקשורת נכונה ועוד הרבה באמת פנינים.

בטוחה שגם לך היו כוונות טובות ורצון לומר את האמת הפשוטה שרווקים ורווקות טובים ועם אופי טוב ואין להם חלילה שום פגם באישיות או דומה לכך! (וברור שכך! אין על כך עוררין חלילה)

פשוט הייתה כאן אי הבנה.

בהחלט מבינה אותוזקנת השבט

וגבר שלא מקבל בזמן את הארוחות שלו בהחלט הופך רעב ועצבני.

פתרון אפשרי זה לאכול לפני התפילה. עוגות וכדומה. כמות שתזין אותו עד 11~12. יש פוסקים שלא רק מתירים זאת, אלא אף אומרים שזה הידור מצווה (לאכול כדי להתפלל) כמובן אחרי ברכות וקריאת שמע.

אחרי טריק כזה הוא יהיה גם קשוב, וגם פנוי להשתלב בשיחות לפני האוכל, וגם לא דאגן בנוגע לשעת התפילה המדוייקת. מנסיון.

חייבת לומר, שגם נשים רעבות עלולות להיות עצבניותיעל מהדרום

אבל לנשים יש חלוקת קשב ומולטיטאסקינגזקנת השבט

אוקיי אני רעבה, אבל זה לא אומר שלא אוכל לעשות משהו אחר בנתיים (כמו לדוגמה, להכין לעצמי אוכל...) אבל אצל גברים זה לא ככה: הרעב הוא טוטאלי. הוא משתלט על כל הישות שלהם. כמו "כולי אוזן", אז במצב הזה הוא "כולי בטן". אין דיבורים, אין מחשבות, אפילו להכין לעצמו אוכל הוא לא יכול. די ברור שבמצב כזה הוא לא יכול להיות נחמד או להשתתף בשיחה.

סלחי לי. אבל שטויותנפשי תערוג

רוב הגברים שאני מכיר. לא ככה

לדוגמה אני מתפקד סבבה שאני רעב

יותר נכון אני כמעט תמיד רעב בעבודה

אוכל בעיקר שמגיע הביתה

אז תחשוב כמה היית יעיל יותר אילו לא היית רעבזקנת השבט

ושוב, זה לא כל הגברים, וגם לא רק הגברים. חלק גדול כפי שכתבתי.

לא חושבת שאת צודקת.יעל מהדרום

לק"י

לא פעם נתקלתי בפורום הו"ל בעיצה לאמהות להיות יותר רגועות בהשכבות, לאכול ארוחת ערב לפני ולא לחכות שהילדים יירדמו.

רעב יכול לגרום לעצבים וחוסר סבלנות. לנשים ולגברים...

ועכשיו אני מבינה שכתבת על לארגן אוכל כשרעביםיעל מהדרום

לק"י

אז אפשר להתכונן מראש.

אפשר לעבוד על זה.

כשאני רעבה אני בלתי נסבלתרקאני

נהיית פקעת עצבים

כשבעלי רעב זה לא מורגש כלפי חוץ

עשית הכללה רחבה מאוד

ואי זה נראה לי בדיוק ההפךSeven

ממה שאני רואה אצלי ובסביבתי

נשים רעבות זה נורא

מקבל בזמן את הארוחות שלואונמר

מה הוא האריה בתיבת נח? לא הבנתי.

בן אנוש שמסוגל ללכת למטבח ולקחת תפוח.

או להביא מהבית שקית חטיפים ענקית ולטחון.

מה נשמע איתכם.

ולפותחת - ממש לא באה להתריס עליו או להגיד רע, מבינה את המורכבות. רק לא את היחס הזה שהביאו פה בתגובה....

יש הבדל בין להיות בבית שלך ולטחוןזקנת השבט

לבין להיות בבית של החמים, ולגשת לעשות קידוש ולהתחיל לאכול לבד בשבת מוזר כזה.

הם עוד עלולים לחשוב שעשו טעות..

שיחשבו מה שהם רוצים.אונמר

וזה לא הענין.

הענין זה שכבר הוא יצור עצמאי שיכול לדאוג לעצמו.

הוא לא אריה בכלוב.

אין שום סיבה להגיד 'לא האכילו אותו'.

לא טוב לך? תדאג לעצמך קום ותעשה מה שאתה רואה לנכון.

מתבייש לאכול? תחפש חבר לאכול אצלו. קח לבית כנסת עוגיה. לא מענין מה. אבל תדאג לעצמך.

שום אישה לא אמורה 'להאכיל אריות'.

לדעתי אתה לא מבין את הסיטואציה מבחינתוזקנת השבט

הוא נמצא במקום שלא כל כך מתחבר אליו, עם שיחות שלא מרגיש חלק מהם, ואז פתאום - בום! הבטן צריכה אוכל. הוא יודע ומכיר את בעייתו, אבל לא רוצה לפתור אותה במזון מהיר. מבחינת ה"יקה פוץ" הפנימי שלו, מן הראוי זה לשבת ולעשות קידוש ולנהל את כל הדבר בארוחה.

עכשיו - לא משנים בעל. זה מה יש. אי אפשר לכפות עליו לשנות את מנהגיו. מה שכן אפשר, זה לנטרל את מחסום הרעב במוח. להזריק לו בבוקר את המנה שלו, ואז פתאום הוא יגלה שזה לא נורא לדבר קצת לפני האוכל. כמה שבתות ככה והאילוף יעבור.

נוראי הצורה שאת מדברת. מזעזע.אונמר

ואני אישה.

לא מזריקים לשום גבר. מה זה הדיבור הזה.

וגם אין שום אילוף.

לא משנה כל כך מה איתו ומה הבעיה שלו. זה לא הנושא שעליו אני מדברת.

את כל הזמן עונה לי כמה הוא מסכן ואין לו ברירה. הוא לא מענין אותי.

מענין אותי היחס שלך לגבר כמה מסכן פצוע ונרקומן, שלא יכול לדאוג לעצמו. לשלוט בעצמו. או לטפל בעצמו.

מזעזע.

כי אני מבינה אותוזקנת השבט

אולי את ממשפחה מזרחית חמה שבה מקובל להכנס למטבח של חמותך ולמלא את כרסך. יש כאלה שפחות מקובל. אני זוכרת את בעלי בתחילת נישואינו איך היה לו קשה שמה.

וכן, התיאור פה בהתחלה זה של גבר מסכן מסיבותיו הוא. אני רק מסבירה, כי אני יודעת ממה הוא סובל.

עכשיו זה יכול להיות גם הפוך, לאשה בבית ההורים של בעלה. אבל לרוב זה פחות קורה כי לאשה יותר טבעי להשתלב במטבח, וגם עניין השפעת הרעב על הגברים די ידוע. אני יכולה לעשות דברים גם בזמן רעב. גבר גם. בדגש על "גם". הוא יהיה עצבני מאוד תוך כדי.

שימי לב ששוב את עונה לי ביחס למה שהגבר פה בסיפוראונמר

ולא מתייחסת לזה שאני בכלל מדברת על צורת היחס שלך אל גבר כאל יצור חסר יכולת,

או נרקומן,

או אריה בכלוב.

כי זה בדיוק המצב הנוכחיזקנת השבט

ואני מופתעת שאת לא רואה את זה:

לא עושה קידוש ולא מנשנש = חסר יכולת (פיזית או רגשית, לא משנה)

הופך עצבני = האוכל שולט בו = נרקומן של מזון

פרצוף כועס, לא מדבר עם אף אחד, יושב עם פרצוף בתוך הספר שהוא לומד = אריה בכלוב.

כל זה לא המצאתי, זה פשוט כתוב כאן לכל האורך.

אז בעיני לא מתייחסים ככה לבן אדםאונמר

אנחנו הרבה יותר מאריה שלא קיבל ארוחה

ואם כל פעם שלא אכלנו אנחנו כמו נרקומן אז המצב קשה מאד.

יש שליטה עצמית, יש גבולות, יש ניהול עצמי ועוד הרבה מסוגלויות שלנו כבני אדם שהקב''ה חנן אותנו בהם.

אז להתייחס ככה זה עוול.

זה יותר עניין של אופי מאשר גבר/ אשהיעל מהדרום

לק"י

בעלי מרגיש בנוח אצל ההורים שלי לחפש במקרר ולאכול דברים.

אני הפוך.

גברים בדרך כלל מרגישים יותר בנוחנפשי תערוג

מאשר נשים

גם לי נראה ככה. הם פחות חושבים נעים/ לא נעים וכו'יעל מהדרום

דווקא חושביםנפשי תערוג

אבל המסקנה בדרך כלל שהבטן חשובה יותר 🤣

היא כתבה שהוא נהנה עם המשפחה שלהיעל מהדרום

תגובה - נשואים טריים

וגם אני לא חושבת שהוא מורעב "על הבוקר", אלא אחרי התפילה רוצה את הסעודה, ולא משהו קל משביע בינתיים.

למה נכנסת ללפני התפילה שזה היתר לחולים?הסטורי

הוא יכול אחרי התפילה לעשות קידוש כדין ולאכול משהו, זה יפתור את הקושי באותה מידה.

בדיוק.נפשי תערוג

שישב במטבח. יעשה קידוש לעצמו (אני אישית חושב שנכון וטוב יהיה עם אישתו תשב איתו בקידוש. רק יוסיף שלום בית)

יאכל חלה עם מטבוחה/חומוס וכו'

יברך ברכת המזון וידע שהוא סגור מבחינת סעודת שבת

אחרי זה עם כולם הוא יכול לאכול שוב.

ממש לא התר לחוליםזקנת השבט
עבר עריכה על ידי זקנת השבט בתאריך ו' בתשרי תשפ"ז 10:42

בדורינו מותר ורצוי לאכול לכתחילה לפני התפילה. מי שיושב כל התפילה רעב ומחכה לארוחת בוקר, כאילו עושה תפילתו מתאבן.

בשולחן ערוך נפסק כי הצמא והרעב הם בכלל החולים שמותר להם לאכול לפני התפילה ("ואפילו עכשיו, שאין מכוונים כל-כך בתפילה, אם רוצה לאכול ולשתות כדי לכוון – הרשות בידו"). בדורות האחרונים, עקב חלישות הדורות, הורו רבותינו נשיאינו שאין להחמיר יותר מפסק זה של השולחן ערוך, דבר הגורם להקל בתפילה עצמה, אלא מוטב לאכול די הצורך לפני התפילה, בצורה שיוכל להשקיע את כל המחשבה והכוחות בתפילה עצמה, ובפרט בשבת, בה מאריכים בתפילה.

אני לא יודע לפי איזה פוסקנפשי תערוג

אבל רוב הפוסקים לא מסכימים איתך

לא רצוי ולא לכתחילה

אולי משהו קטן כדי שיוכל להתרכז

כך אני מכיר

הבאת מקור מחב"דפיה. את פוסקת לפי חב"ד?נפשי תערוג

כי שולחן ערוך הרב (ספר הפסיקה של חב"ד) לא פוסק שמותר לאכול לפני התפילה.

אני מצטט לך את כל ההלכה: (המספרים והאתותיות) זה בגלל שיש הערות באתר שציטטתי ממנו. אם בא לך לקרוא מהמקור אצרף אותו למטה)

עַמּוּד הַשַּׁחַרעב,42 עַד שֶׁיִּתְפַּלֵּל י"ח. וְסָמְכוּ43 אִסּוּר זֶהעג עַל מַה שֶּׁכָּתוּב:עד "לֹא תֹּאכְלוּ עַל הַדָּם",44 כְּלוֹמַר, לֹא תֹּאכְלוּ קֹדֶם שֶׁתִּתְפַּלְלוּ עַל דַּמְכֶם. וְכָל הָאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וְאַחַר כָּךְ מִתְפַּלֵּל – עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר:עה,45 "וְאוֹתִי הִשְׁלַכְתָּ אַחֲרֵי גַוֶּךָ", אַל תִּקְרָא46 "גַוֶּךָ", שֶׁמַּשְׁמָעוֹ כָּל צָרְכֵי גּוּפְךָ, אֶלָּא "גֵּאֶיךָ" – לְשׁוֹן גַּאֲוָה,עו אָמַר הקב"ה: לְאַחַר שֶׁאָכַל וְשָׁתָה זֶה וְנִתְגָּאָה – קִבֵּל עָלָיו עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם.עז

לְפִיכָךְ, מֻתָּר לִשְׁתּוֹת מַיִם קֹדֶם הַתְּפִלָּהעח אַף עַל פִּי שֶׁהֵם צֹרֶךְ הַגּוּף, הוֹאִיל וְלֹא שַׁיָּךְ בָּהֶם גַּאֲוָה.47 וַאֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב שֶׁצָּרִיךְ לְקַדֵּשׁ עַל הַכּוֹס לִפְנֵי הַסְּעוּדָהעט,48 – אֵין הַקִּדּוּשׁ אוֹסְרוֹ מִלִּשְׁתּוֹת קֹדֶם תְּפִלַּת הַשַּׁחַר, כֵּיוָן שֶׁעֲדַיִן לֹא הִגִּיעַ זְמַנּוֹ, שֶׁאֵין קִדּוּשׁ אֶלָּא בִּמְקוֹם סְעוּדָהפ,49 וְסָמוּךְ לָהּ, וַהֲרֵי אִי אֶפְשָׁר לוֹ לֶאֱכֹל כְּלוּם קֹדֶם תְּפִלַּת הַשַּׁחַר.פא,50

וַאֲפִלּוּ כָּל מִינֵי אֳכָלִים וְכָל מִינֵי מַשְׁקִין שֶׁשַּׁיָּךְ בָּהֶם גַּאֲוָהפב – מֻתָּר לְאָכְלָם וְלִשְׁתּוֹתָם לְצֹרֶךְ רְפוּאָה,פג,51 שֶׁאֵין בָּרְפוּאָה מִשּׁוּם גַּאֲוָה. אֲבָל לִרְעָבוֹ וְלִצְמָאוֹ – אָסוּר. אֶלָּא אִם כֵּן אֵינוֹ יָכוֹל לְכַוֵּן דַּעְתּוֹ בִּתְפִלָּתוֹ52 עַד שֶׁיֹּאכַל אוֹ שֶׁיִּשְׁתֶּה.פד וַאֲפִלּוּ עַכְשָׁו שֶׁאֵין מְכַוְּנִים כָּל כָּךְ בַּתְּפִלָּה,פה מִכָּל מָקוֹם אִם רוֹצֶה לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת כְּדֵי לְכַוֵּן – הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ:53

שולחן ערוך הרב

סימן פט הלכה ה

ובכן. קראת את השורה התחתונה?זקנת השבט

וההוכחה הניצחת שזה רלוונטי, זה שאותו אחד לא מסוגל לדבר אפילו עם אישתו כשהוא רעב... אז עם הקב"ה הוא יכול!?!?

שיקום הגבר שיעיד על עצמו שיודע לכוון בתפילהנפשי תערוג

גדולי הדור מעידים על עצמם שלא יודעים

ושם שורה לפני האדמו"ר הזקן אומר שלא יודעים (לא יודע אם זאת גם עדות עצמית)

רק שהוא השאיר את זה פתוח, כי אולי יהיה מישהו כזה

בכל מקרה עבור 99.99% מהאוכלסיה ההיתר הזה לא רלוונטי כי אף אחד לא באמת יודע לכוון בתפילה

אבל כתוב בפירוש שגם בימינו שלא מכוונים, מותר לאכולזקנת השבט

שמא ירצה לכוון. לך תדע, ערב יום כיפור. אולי יפול לו הרהור תשובה... לא שווה לאכול בשביל זה?

לארקאני

כי ההלכה המקורית אומרת שאסור

עדיף לשמור על ההלכה ולא ללכת לפי היתר דחוק רק כי אולי נכוון

במיוחד שיותר הגיוני שיקרה הפוך, בנאדם שבע ישכח להתפלל וימשיך ביום שלו כרגיל

זה לא מקורנשוי שמח

מה המקור של הפסיקה הזו.. איזה אחרון דורנו התיר ואיפה

בקושי עוגה התירו לאכול וגם זה בדוחק עצום!

חצי אמת גרועה משקרהסטורי

כל הדיון שדחפת כאן, לא קשור לשאלה של הפתחת. הדיון לא היה על רעב שלא יכול להתפלל, אלא על אחד שרוצה את הסעודה ממש ולא רק קידוש אחרי התפילה.

לגופה של הלכה, 'הרעב והצמא' כפי שמבואר בהמשך לשון השו"ע, זה מי שלא יכול לכוון דעתו. כל מי שיצליח לכוון בעוד חמישה ימים בתפילת יום הכיפורים, אינו בכלל זה.

בצורה פשוטה, מי שמקיים את הדרכות חז"ל - 'שתהא תפילתי סמוכה למיטתי', כלומר מייד אחרי קימה והתארגנות, יכול בשקט וברוגע להסתדר עם כוס מים ולהמתין בנחת עד אחרי התפילה, שגם בשבת היא תוך כשלוש שעות מהקימה.

בחב"ד הפכו את הסדר של חז"ל - הכניסו מקווה כחובה, לימוד חסידות, כל ספר תהילים בשבת מברכים ועוד לפני התפילה (בפשטות ההלכה, אסור לקבוע לימוד לפני התפילה)ואז וואלה, חוץ מזה שמפסידים ק"ש בברכותיה בזמנה וזמן תפילה, גם כבר רעבים ונאלצים להיות חולים.

אני לא מצאתי אף פוסק שמורה לאכול באופן קבוע. יש סיפור על הבת של הריי"צ, שהיתה חולה והתפללה מהר כדי לאכול, אז אמר לה שעדיף לאכול כדי להתפלל מלהתפלל כדי לאכול.

שלוש הערות על הסיפור:

  1. אין מורים מפי המעשה. נקודה.

  2. מדובר שהיא אכן היתה חולה...

  3. ההוראה לפי הסיפור ניתנה *לאשה*. לפי הרבה מהראשונים וגם האחרונים נותנים מקום לדעה זו - אשה יוצאת ידי חובת תפילה, בתפילה כל שהיא. אז נכון שמשתדלים ללכת לפי הדעות שגם אשה תתפלל את כל התפילה, אבל ההוראה היתה כשלהרבה שיטות היא כבר יצאה ידי חובת תפילה. הוראה לגבר וודאי אי אפשר ללמוד מכאן.

אני לא בקטע של דיונים הלכתים, וגם לא מבינה בזהזקנת השבט

העניין הוא שאם יש רבנים שמורים התר לכתחילה (וממליצה לך לקרוא בעיון את הפסק לפני שאתה מגיע לסיפורים) ואם זה יעזור בשלום בית, אז בוודאי שמותר. שהרי אם הקב"ה מחל על כבודו והסכים שימחקו את שמו במים, אז מה עכשיו אתה מתווכח בפילפולים על איזה רוגלע.

אין פוסקים שמתיריםנפשי תערוג

וצירפתי לך את ההלכה שהבאת.

ההתר ההלכתי הוא "לרפואה"

מה הכוונה לרפואה?

נגיד חולה סכרת שיש לו סוכר נמוך וחייב לאכול

והמקור שציטטת (והבאתי אותו במלואו)

אומר במפורש. אסור לאכול בגלל רעב

רעב זה לא חולי

ויש עוד היתר דחוק

של מי שלא יצליח לכוון אם הוא לא יאכל

שיקום מישהו ויעיד על עצמו שהוא יודע לכוון בתפילה. לא מאמין שתמצאי אחד כזה

ואם תמצאי גדול דור כזה

הוא כנראה יעיד על עצמו שהוא יודע לכוון גם בלי שהוא אכל לפני.

ואין כאן דיון הלכתי

כתבת הלכה שגויה. מתקנים כדי שלא ילמדו כאן הלכות שגויות

(ואל תקחי את זה אישית. היסטורי נכנס בי גם על 200 שאני כותב הלכה שגויה)

חיפוש של שניה מצא לי את זהזקנת השבט

נכון, האדמו"ר מחב"ד הוא אולי לא פוסק, אבל מספיקה הוראה ברורה שלו בנושא

יטעם זה לאכול ממש מעטנפשי תערוג

אין הלכה שמותר לאכול ממש

לפחות כדי שיעור לברכה אחרונה...?זקנת השבט

אז רוגלע. וקפה

רק מחזק את מה שאמרתיזקנת השבט

אני בספק אם הוא פוסק שמותר לאכול פחות מהשיעור לברכה אחרונה...

בכל מקרהנפשי תערוג

הסתת את הדיון לגמרי.

אף אחד לא אמר לו לאכול לפני התפילה (וגם לא נראה לי שהוא רוצה או פוסק כמו דעה שולית כמו של חב"ד)

הוא רוצה לאכול אחרי התפילה.

הוא יכול לעשות קידוש לעצמו ולאכול

זה מותר לדעת כל הפוסקים.

הוא יכול גם לשבת בבית ולא ללכת לשם בכללזקנת השבט

הצעתי פתרון שפותר את בעיית הקידוש (שאת זה הוא יודע לבד ולא צריך אותנו, והוצהר שזה פתרון שלא מקובל) זה לא דיון הלכתי פה.

יש שתי בעיות עם הדברים שלךהסטורי

א. אני כן מבין בהלכה, אין פוסקים שמתירים לאכול לפני התפילה לאדם שמסוגל להתרכז בתפילה בלי האוכל הזה.

ב. הדברים שלך לא קשורים לשאלה. אם הוא יסכים לעשות קידוש ולאכול משהו קטן אחרי התפילה הבעיה תיפתר. הבעיה היא שהוא רוצה את הסעודה ולא לאכול משהו.

תביאי מקורותנשוי שמח

זה ממש לא נכון!

התירו לאכול עוגה או משהו וגם זה בדוחק מאוד גדול!

מכירה מקרוב.אשמח לעזרתכם

בעלי כמו בעלך. הוא "יקה" באופיו. וגם קם מוקדם ולכן רעב.

ובנוסף- רוצה לקדש על יין וחלה ולא לאכול מזונות. משתי סיבות- אחת- זה נכון מבחינתו יותר הלכתית שהקידוש יהיה במקום סעודה וזו כבר תהיה הסעודה. והוא די עקבי בזה- גם בקידושין בבית כנסת ממש מעדיף לא לאכול.

דבר שני- עם קיבה קטנה וחושש שאם יאכל לפני הסעודה, בסעודת המצווה עצמה לא יהיה לו מקום.

דבר שלישי- חשוב לו לאכול את סעודת המצווה בתאבון ולפני חצות היום.

כל דבר שלא מתאים לו לשגרה הזו- קשה לו.

יש דברים מבורכים באנשים עם עקרונות והרגלים. יש כללים ברורים, נצמדים להלכה, לא מחפשים הרפתקאות במקומות זרים, אוהבים את השגרה. ומצד שני- יש יותר נוקשות וקושי להתגמש כשדברים נעשים אחרת ממה שרגילים.

אישית- אני אומרת לבעלי- שהוא יכול להחליט- או לא לאכול ולחכות, או ליטול ידיים ולאכול "מנה ראשונה" עם חלה וסלטים, ואני איתו במה שיחליט. זה מכבד אותו ואת הרצונות שלו, ומוריד להבות.

ולפעמים, בפעמים נדירות, הוא יוצא מהשגרה שלו ומתרצה גם למשהו אחר וכן אוכל עוגה בלבד. אבל אין לי ציפיות לזה- כי אני מכירה את האופי של ההרגלים והכללים- על הדברים הטובים שבו וגם על הדברים שיותר קשים לי...

את צריכה להבין שזה לא משהו "נגדך" או נגד "המשפחה שלך". זה פשוט משהו שהוא לא רגיל, ולא נעים לו, והוא רעב. ולאכול עוגה- לא נותן מענה למה שהוא באמת רוצה.

אולי הבעייה בכלל אחרתYugi

נשמע שסה"כ החיים שלכם ביום יום לא רווים עומסים וקשיים וכל דבר קטן שובר לו את שגרת היום והוא עושה סרטים.

להערכתי זה נובע ממשהו שמותח אותו בדיוק כמו שמותח אותך, לא בטוח שהוא יודע להסביר בדיוק מה הסיפור ואז נתפס לכך מיני דברים שכביכול הם אלה שמטרידים אותו כשבכלל מדובר על משהו פנימימיותר שיושב יותר עמוק ואפילו הוא לא כ"כ מודע ויודע לשים את האצבע מה מפריע לו.

סתם זורק אפשרות לאוויר - אולי הוא רואה כמה את מתרגשת לקראת שבת בחיק המשפחה, כמה כיף לך עם האחיות והמשפחה המורחבת, שכולם יושבים יחד מדברים ומפטפטים ונהנים ומשהו שם גורם לו להתנהג בצורה אימפולסיבית ולהידבק להסברים טכניים כמו "אני רעב, אי אפשר ככה".

אולי זה צורם לו בהשוואה למשפחה שלו, להיעדר, ובמקום לתת לחלל הזה להתמלא בזמן משפחת עם המשפחה שלך הוא נסגר ומתקרבן.

שוב, כנראה שזה בכלל לא במודע, הוא לא במזיד אומר וואי איזה כיף להפכם ואצלי לא אז בואו נהרוס, זה כנראה משקעים שגורמים לו להתנהג ככה ואח"כ הוא באמת מבואס על זה.

רק שפעם בחודש וחצי זה צף וחוזר חלילה כי משקעי העבר לא חלפו או קיבלו יחס וטיפול.

הכל רק הערכה, לא כולם רצים לטיפול על כל דבר, אבל יכול להיות שצריך להבין מה יושב מאחור, אם בשיחה כנה ואמיתית, לעשות יחד זום אאוט ולראות מה מפריע לכל אחד, וגם היעזרות בגורמי מקצוע יכולים לעשות לפעמים טוב.

בהצלחה, תזכו לשלום בית אמיתי 3>

זו לגמרי אופציה מעניינתמשה

אבל זה אם הוא היה כותב פה. אם היא כותבת, זה לא בידיים שלה.

עזר כנגדוYugiאחרונה

בן או בת זוג יכולים לסייע אחד לשני ולהוציא מהשני דברים שהוא לא היה מוציא בעצמו

זה האדם שמכיר אותך הכי טוב כנראה, ובמקרים מסויימים הוא יותר אובייקטיבי ממך עצמך.

לצאת ביחד לערב רומנטי במסעדה או על ספסל בפארק עם עוגה וממתקים ולדבר בלב פתוח על מה שמפריע.

להעלות בעדינות שאולי משהו יושב מאחורה.

בעוז קדימה בני עקיבא, אלא אם כן אתם שוניםפשוט אני..

עברו הרבה מאוד שנים, אבל זה עדיין צורב.

במיוחד סביב שבת ארגון.

כיתה י', אני מדריך בשנה הראשונה. נהנה מאוד מההדרכה, אוהב את החניכים ומקבל מהם המון הערכה.

מתישהו באביב אני מספר לקומונרית על האישיו שלי. התמודדות עם משיכה לבנים.

טיפש. הייתי בן 16 והיא 18, אבל היא היתה קומונרית אז חשבתי שהיא סגנית של אלוקים. תמיד דיברה כל כך יפה על ערכים, על הנפשות של החניכים, דקלמה ססמאות שנכנסו היישר לליבי.

במקום לקבל את מה שציפיתי, תמיכה או עידוד או אפילו עצה טובה, קיבלתי תנאי:

לך לפסיכולוג מסוים שאני אגיד לך, ואני גם אדאג למימון של הטיפול, אחרת תסולק מההדרכה.

המום, פגוע, אבל לא רוצה לאבד את ההדרכה - הלכתי אל הפסיכולוג.

נזק עצום, הורדת הביטחון, החדרת שנאה עצמית פתולוגית. זה מה שיצא לי מהפסיכולוג הזה.

עד היום אני לא יודע איך היא מימנה את הטיפולים, איך היא בכלל הגיעה אליו, ואיך היא גילתה שהפסקתי להגיע למפגשים איתו.

כשהיא הודיעה לי שאני מסולק מההדרכה, מתישהו בימי בין המצרים, ביקשתי שתתן לי לפחות להמשיך עד תשעה באב, כי כבר הכנתי מערך מדהים שמתאים לתקופה.

היא לא הסכימה. אמרה לי שאני צריך לעזוב מיד.

לפחות פעולת פרידה? התחננתי על נפשי.

לא, הגברת החליטה שאני אסולק מעכשיו לעכשיו. גם אסרה עלי להיפרד מהחניכים.

פשוט נעלמתי מחייהם ביום קיצי אחד.

והמערך שלא העברתי, כמה אירוני, דיבר על שנאת חינם.

🥺פצל"פ

גיל העשרה הוא באמת קשה בקטע הזה

הכל קיצוני

כואבשבורת,לב

ואני מבינה שזה פגע,

אבל יכול להיות שהיא התנהגה באחריות שתואמת את הגיל שלה והסיטואציה.

ותואם את החברה שגדלה בהמתנחל חייכן

ואת המחשבות של פעם על הנושא

בעיקר את ה"סכנות" שעלולות לקרות ממפגש כזה,

לצערי, אני בספק אם ההחלטה לא הופלה עליה מלמעלה

אולי היום בני עקיבא מקום יותר ליברלי פוסט מודרנישבורת,לב

ואולי גם קצת ווק.

אבל גם היום מסגרת דתית לא תיקח מדריך פנמיה גיי למשל.

ולא צריך שזה יהיה הרבה מלמעלה, סביר ופשוט שהרבה הורים לא היו רוצים את זה.

מדריך זו דמות מאוד משמעותית, דמות להערצה, ובודאי שילד בכיתה י' לא יכול להבין את זה.

היא לא היתה צריכה לשלוח לטיפול, זה לא עניין שלה אבל זה מה שידעו אז לעשות ובטח בגילה הצעיר. אני משערת שגם אם טעתה היא התכוונה לטוב ולעזור לפשוט אני.

אין ספק שהחוויה קשה ופוגעת 💔

אמתמתנחל חייכן

גם היום זה מאוד שונה, רק שבעבר ידעו פחות לאכול את זה , לא רק דברים כאלה היו מחוץ לסף ההתמודדות,

וליבי עם פשוט אני

היא פעלה מתוך שנאה, לא מתוך רצון לעזורפשוט אני..אחרונה

והאיסור על פעולת פרידה הבהיר את זה היטב.

איךתתעלמו ממני

עוזרים לבת/בן זוג שלא רוצים לעזור לעצמם?

קשה מאוד. כואב מאודהסטורי

לפעמים אפשר לזעזע, אבל הרבה פעמים המקסימום שאפשר לעשות - זה להיות נוכח כשצריך. שהיא/הוא ידעו שאם ירצו עזרה את/ה שם.

וכן, הבדידות במצב כזה היא נוראה, חשוב שגם לך תהיה תמיכה.

בהצלחה רבה

אי אפשר כל כך 😕נעמי28

משנים בעצמנו דינמיקות שתומכות בבעיה, הרבה פעמים יש כאלה

, ונותנים לו להרגיש שאנחנו איתו ושקיימת עזרה בחוץ.

הלוואי והייתי יודעתתעלמו ממני

מה אני יכול לשנות

לא בידיים שלנו בשום צורהמשה

אנחנו עושים מה שאנחנו יכולים. בצד שלנו. אם הם יצטרפו? מעולה. אם לא, לא בידיים שלנו.

אמoo

בנאדם מבוגר שלא רוצה עזרה

אי אפשר לתת לו אותה בכוח

ואולי הוא לא צריך את העזרה הספציפית שמציעים

אפשר לשאול אם אפשר לעזור בדרך כלשהי

ובעיקר לכבד את ההחלטה שלו

כי זה העזרה הראשונה שאנשים צריכים

הכלה

ואם יש מחיר להחלטות שלו

שישא אותו בעצמו

ולא יפיל על אחרים

היא רוצה עזרהתתעלמו ממני

אבל לא שום דבר ספיציפי

אנחנו נשואים

אני נושא בהשלכות גם אני ארצה וגם אם לא

היא רוצה עזרה.. אומשה

היא רוצה לרוקן אותך כדי שלא 'תפריע' לה לצנוח?

משפט מעניין, אתה חושב שיש כאלו ש"נופלים" על השנימתוך סקרנות

רק כדי לרוקן אותו?

יכול לחדד קצת?

זה לא נעשה בצורה מודעתנעמי28

למשל אדם עם דפוס קורבני שואב את האנרגיה והכוח שלו מה"אשמים".

ואני לא יודעת אם זה המצב, אבל אדם קורבני דוחה לפעמים כל עזרה בטענות שונות כי יותר נוח להישאר בעמדה הקורבנית שבה אין אחריות, רק הטחת אשמה, וכל האחריות בידי ה"אשם".

משה

והרבה פעמים בקשת עזרה זה שינוי רדיקלי בחיים.

רוצה עזרהתתעלמו ממני

שאלה אחת, שורה אחת, שטומנת בתוכה כ"כ כ"כ הרבה כאבנגמרו לי השמות

וגם השם של הניק ממש כואב

אז קודם כל - אנחנו לא מתעלמים ממך!

אנחנו רואים אותך ❤️

והכאב שלך נראה. וקיים. ונוכח.

גם הכאב אל מול בן/בת הזוג שחווים את הקושי

וגם הכאב שלך לאור כל ההשלכות של זה עלייך ועל המשפחה כולה.

זה אכן קשה מאוד מאוד.

כמו שכתבו בחוכמה לפניי, אדם צריך לרצות לעזור לעצמו בראש ובראשונה, שזה יבוא ממנו, וכל דבר אחר חיצוני לו פחות אפקטיבי.

אבל מה שכן אפשר לעשות מהצד שלך (כותבת בלשון נקבה כי לא יודעת אם את אישה או גבר, אז אם אתה איש פשוט להפוך את זה) - הוא להנכיח ולהניח את הצד שלך. את הכאב שלך. את הקושי שלך. ואת כל הלב שלך אל מול זה.

כן, ממש לומר את הגבול האנושי שלך. בצורה שמתמקדת בך ובמה שאת חווה. ובמה שאת צריכה שם, ובמה שלך כואב שם.

חשוב כן להציב את הצד הזה. לא להתעלם ממנו. כי הוא לא שקוף, כי את לא שקופה, וכי את עוברת הרבה.

ולהיפך, עצם ההנכחה הזו יכולה הרבה פעמים לתרום (אפילו אם רק חלקית) לכיוון הנעה של הגלגל קדימה אצל הצד המתמודד. כי הוא מבין ורואה וזה מונכח מה שעובר בן/בת הזוג האהוב/ה שלו. כי הוא מבין את ההשלכות. וכי זה יכול לתרום למוטיבציה גם לשינוי, גם אם בינו לבין עצמו אין כוח לזה, זה יכול לעזור למצוא את הכוח. אפילו בצורה התחלתית.

לכן הכיוון של כן לתת ניראות לכל מה שאת חווה

גם בינך לבין עצמך

וגם להנכיח לבעלך בצורה שמתמקדת בך היא חשובה.

מעבר לזה אפשר כמובן להתפלל, הכוח של התפילה הוא עצום.

אפשר גם למצוא קבוצת תמיכה של נשים למתמודדים (או גברים שנשואים למתמודדות) שקיימת ולקבל משם כוח.

אפשר גם לקבל ליווי ותמיכה מקצועית עבורך כדי לעבור את זה עם יותר כוחות ועיטוף וליווי והחזקה וכמובן לתת *מקום* לכל המתחולל בך.

אפשר גם להקל מעצמך בכל מה שקשור למיקור חוץ, הורדת הסטנדרטים, עזרה כלשהי בכל תחום שהוא, וכמה שיותר להתאוורר בעצמך.

ואפשר גם להגיד ש*לך* ו*עבורך* כן חשוב שהוא ילך לטיפול מותאם ומקצועי, רק כי כ"כ קשה לך בצורה הזו. זה כמובן תלוי בו אבל לפחות להניח ולהנכיח את זה.

שולחת חיבוק גדול גדול

ואומרת פרק תהילים לישועה שלמה ב"ה

(ואם תרצי שאצרף תגובה ארוכה שכתבתי בעבר על הנושא הזה שבו אחד מבני הזוג מתמודד עם בן/בת זוג שבקושי אישי - כתבי לי ואנסה לחפש אותה ב"ה ולצרף)

שיהיו רק בשורות טובות ב"ה 🙏🌷

תודה על המיליםתתעלמו ממני

מעריך

אני גבר וכתבתי על אשתי

אממ הייתי שמח לשאול אותך על מה שכתבת

אבל פחות פה על גבי הפורום

ואני לא יודע אם זה בסדר לך לפנות אלייך במסר

אחרי השרשור שמעליךנגמרו לי השמות

וכל מה שהיה בו (השרשור עם הכותרת "חבוט") אני בכנות כבר לא יודעת מה לענות לך על השאלה ששאלת.

בדיוק הגבתי עכשיו לפותח השרשור ההוא, ואני עדיין עם כל הרושם של מה שעשה השרשור ההוא ומה שהוא פנה ככה בפרטי לעוד ועוד נשים,

אז חוששת פשוט לכתוב שכן אפשר.

אני כן אגיד, למקרה שאתה לא קשור אליו בכלל (זה פשוט שהמילים שלכם יצאו דומות. אולי במקרה. אבל גם הוא כתב תודה ומעריך וגם הוא היה במצוקה וגם הוא פנה בפרטי (ולא עניתי) אז כבר לא יודעת מה לחשוב.

עכשיו שיהיה ברור - אני לא אומרת שאתה והוא זה אותו אחד, בכלל לא.

אני כן אומרת שאחרי שנכווים שוב ושוב ושוב אז באמת "כל הנכווה ברותחין נזהר בצוננים".

וזה בדיוק מה שכתבתי לו בשרשור ההוא - שמה שמעשה כמו שעשה גורם זה לתת פחות אמון באחרים וזה פשוט לא פייר כלפי מי שבאמת זקוק לעזרה אמיתית, ולמי שכל כוונותיו טהורות, ולמי שבאמת כן צריך לתת בו או בה אמון. זה עושה להם עוול כי כבר יותר קל לחשוד, כבר נכוו, כבר יש פחות אמון מטבע הדברים, ופחות רצון להשקיע אנרגיה ומחשבה וכו' ובסוף מסתבר שזה למטרות רעות.

אז אם המטרה בפנייה במסר היא למשהו נקודתי וענייני שאני יכולה איכשהו לעזור בו - זה בסדר. וגם זה רק בגבולות הגזרה של מה שבהתמחותי וביכולתי ורק מה ששייך ומתאים ונכון ולא בכל התייעצות שהיא זה יהיה נכון כלל.

אבל כל דבר שהוא לא כזה, כל דבר שבא לפתח שיח כלשהו בפרטי, או כל דבר שאני בכלל לא כתובת לעזור בו, או כל דבר דומה לכל אלו - אז לא. ואומרת זאת מראש. אני לא עונה על הודעות כאלה, וגם כשכן כי עוד לא הבנתי ונתתי אמון בטוב של האדם באשר הוא אדם - אם יש איזושהי הרגשה של חשד שעולה בהמשך אני לא עונה יותר. ובכובע של המנהלת אם נשים נוספות כותבות לי בפרטי אני גם חוסמת או מעבירה הלאה או מה שאפשר לעשות. אז מראש כותבת את זה כאן גם לכל מי שקורא באופן כללי.

אז אם כל זה לא קשור אליך מתנצלת מראש שכל זה "נפל עליך", זה פשוט קורה בדיוק אחרי כל מה שהיה בשרשור ההוא. וכן כדאי להזכיר זאת באופן כללי, אז אל תיקח אישית אליך אם זה לא שייך לך, אלא רק כהזדמנות להזכיר זאת לכולנו.

ובכל מקרה שיהיו רק בשורות טובות והצלחה רבה בהכל.

הכל בסדרתתעלמו ממני

מובן

אפשר לעזורshindov

לקחת יעוץ לבד, היועץ יוכל לתת עזרה בנושא הזה. במקרה הצורך יפנה לטיפול.

מתפללים, אמפתיה והכלהשוקו.אחרונה

ומנסים להפעיל בעדינות מעגלי השפעה משפחה חברים וכו שיסייעו לו לפנות לטיפול ועזרה מקצועית בתחום הרלוונטי לו

ואז הבנתי שהוא נגדי. 😵נגמרו לי השמות

הוא בעצם נגדי ולא בעדי כמו שחשבתי כל הזמן.

הוא מציג מצג שווא, תרתי משמע.

מציג ש"אני כאן בשביל להועיל, בשביל לעשות לך את החיים יותר טובים ומאושרים וקלים"

אבל הוא רוב הזמן משקר.

ואז אמרתי לעצמי רק להתבונן

להתבונן בו, ובי, ובהאם הוא באמת בעדי? האם הוא באמת גורם ליותר אושר?

והתחלתי רק להביט.

פעם אחת הבטתי וראיתי שבאמצע שיחה מאוד משמעותית עם הילד הוא הפריע לי. ותפס את מקומו של הילד. ובעצם בא על חשבונו. ועל חשבוני. ועל חשבון הערך שלי באימהות.

המשכתי להביט, מה היה לו כ"כ דחוף להפריע לי כך לקשר עם הילד? אז הוא ענה: "אה בטח שזה חשוב. הרי שמעת "ביפ!" של הודעה, או צילצול, או אפילו לא שמעת כלום רק ראית אותי - את הריבוע השחור הזה שאני. 

הטלפון שלך.

המסך.

המסיח.

שכל הזמן גורם לי להיסח.

באמת כששמו כן הוא אמרתי לו: "אתה מסיח. ואתה ממסך. אתה מסיח אותי מהחיים האמיתיים שלי. ואתה ממסך את כל מה שבאמת חשוב.

אתה הטלפון שלי.

אבל אני הבנתי אותך, אתה רק מתחפש שאתה בעדי בעוד רוב הזמן אתה ממש נגדי.

ונכון שיש לך גם בני משפחה אחרים בדמות מסכים אחרים, אבל אתה הראש. אתה הכי.

וכולכם באתם אליי לשם מה? 

איך אני אזכור איתך מה עיקר ומה תפל?

אני רוצה לזכור שקודם העיקר.

ורק אח"כ התפל, כשיש פנאי.

אבל אתה? אתה כל הזמן משקר לי אחרת.

פעם אתה אומר לי שהודעה באיזו קבוצה נידחת יותר חשובה מההתלהבות של הבת שלי כשמספרת לי משהו, ואני מקשיבה לך, והולכת אליך, ולא אליה. גם אם עצרת אותי באמצע. אני הולכת שבי אחריך.

אתה באמת שובה, אבל במובן הרע של המילה, אתה לוקח בשבי את הערכים ואת האידיאלים ואת מה שעיקר ואת המהות ואת מה שחשוב לי!"

ופעם אחרת אני מדברת עם חברה פנים מול פנים ואז אתה שוב עושה את זה. הפעם אצלה. והיא עונה או מתעסקת וגוללת עוד ועוד, ופעם אני, ואיפה השיחה פנים מול פנים שלנו נעלמה? למה אתה תמיד מקום ראשון בעצם? למה אתה תמיד בא על חשבון ההווה שלי והחיים האמיתיים שלי?

וכשאני ממשיכה להביט אני רואה שפעם אחרת אתה פשוט גונב לי את הזמן. כן. אתה לא רק מסיח ולא רק ממסך אתה גם גנב.

פעם רציתי לכתוב עליך פתק "גזלן זמן" וככה להשאיר אותך בצד, בפינה. עם השלט שראוי לך.

אתה יודע כמה זמן גזלת לי בחיים?

למשל יום שישי, שהוא כ"כ קצר, ומה אני צריכה את כל הגלילה האינסופית הזו בך ואז להגיע עם לשון בחוץ ולחץ אטומי לשבת?

ומוצאי שבת, ורק יצאה השבת וכבר אתה אומר לי: "הו תראי כל מה שהפסדת! מהר מהר תתעדכני ותמשכי ותגללי עד לפנות בוקר כי הרי יש כ"כ כ"כ הרבה מה..."

ואתה גוזל לי זמן עם המשפחה שלי. וזמן לזוגיות שלי. וזמן לילדים שלי. וזמן לעצמי. וזמן למחשבות. וזמן לעשייה.

כן, אתה גורם לי בעצם להיות צרכנית בלבד

ולא יצרנית

מי אתה? אתה באיזו תחבולה לעשות את כולנו צרכנים?

ואיפה כל היצרנים שבנו?

אנחנו כבר פחות ופחות יוצרים. מעצמנו. ורק צורכים. אותך. וממך.

נהיית המורה שלנו, הרב שלנו, המנהיג שלנו. אתה מחליט הכל, ואנחנו אחריך, כן, שבי אחריך...

אתה חושב שזה כל מה שראיתי בהתבוננות עליך? לא. מסתבר שיש לך עוד הרבה רע בשרוול, במסך. כזה ריבוע קטן אתה וכ"כ מזיק?

אתה יודע למה עוד אתה גורם לי?

אתה גורם לי לחיות במקטעים. הכל מקטעים ולא מסודר.

אתה משליך את הסדר והבהירות לפח וכל הזמן מורה לי לעבוד במקטעים.

"אוקיי אז תבשלי, בסדר, אני לא מונע ממך, בבקשה - תבשלי".

ואז אני מבשלת. אבל אז - אתה שם. על השולחן, או קרוב, ומצפצף, וגם שאתה על שקט אתה עדיין שם קורא לאצבעות ללחוץ עליך ולראות "מה פיספסתי בזמן שהכנתי את התבשיל הזה?"

ואז ככה במקטעים במקום לבשל רצוף - אני אומנם מבשלת - אבל כפול 2 מהזמן וכפול 10 בחוסר ריכוז ובחוסר פניות, והכל בגללך.

המקטעים הבלתי פוסקים האלה, בכל נושא שהוא ולא רק בבישול, כשאני באמצע עשייה אתה מגיע וקוטע.

והמקטעים האלה הם כ"כ מבלבלים

אין ריכוז

אין בהירות

אין פניות

אין צלילות הדעת

אין ישוב הדעת

יש הסחה

יש בילבול

יש מיסוך

מקטעים מקטעים כאלה שגם מבלבלים 

וגם מסיחים מהחיים עצמם

וגם טורדים כשכבר כן עושים משהו אחר

כי "מה עכשיו אני מפספסת"? 

אז תמיד יהיה הלחץ הזה להספיק ולא לפספס במסך שום דבר, בשום תחום

כאשר במהות בעצם מפוספסים החיים עצמם.

אז נכון, רציתי לכתוב עליך "גזלן זמן"

כי הבנתי והבנת גם אתה כבר שלא רק זמן אתה גוזל

אלא גם ריכוז, גם חיים, גם מהות, גם חשיבה, גם יצרנות ולא רק צרכנות, גם החלק הגבוה באדם, אדמה לאלוק, הרי כמה יצרתיות ועוצמות יש בנו כבני אדם!

אבל אתה כמו במזימה כלל עולמית לנתק אותנו בני האדם מעצמנו בכוח.

אבל בכוח מפתה שמתחפש לטוב.

ממש כמו עשיו אתה בפרשת השבוע. רק מתחפש לטוב. אבל אתה רע.

אז אולי עד שבאמת אכתוב עליך איזו מדבקה כזו של גזלן זמן (ואולי לא מדבקה אבל לפחות בראש שלי?), לא משנה, בינתיים החלטתי להתחיל בפועל:

קודם כל לזהות שאתה נגדי. רוב הזמן. ולא בעדי. ואתה לא תעבוד עליי יותר!

ואז כל יום לראות: מה יש לי להספיק היום?

ומה חשוב לי שאעשה ושיקרה היום?

ורק אחרי בירור כל הרצון

ורק אחרי בירור כל המהות של החיים עצמם

ורק אחרי כל ההספקים גם שכל מה שיש לי להספיק טכנית -

רק אז אפשר להקדיש זמן תחום גם לך, הטלפון, המסך. וגם אז לצרוך בך רק תוכן שמקדם אותי.

אבל הבירור הזה הוא כבר נפרד ואני אמשיך להתבונן גם בו, אבל קודם כל זה.

אז לפחות להיום, אנסה את זה.

כי זה חשוב.

כי אני רוצה בעצם להיות בעדי

ולא נגדי.

כהתחלהנגמרו לי השמות

לקחתי לי 3 תחנות קטנות ביום.

א. לקחתי לי את ברכת המזון.

ממש לשים אותך בחדר אחר בזמן הזה, או מינימום לכסות אותך במגבת שלא אראה אותך - ולברך.

ב. בזמן עם הילדים כשחוזרים מהמסגרות לפחות - אתה או בחדר אחר או מכוסה במגבת. שלא רואים ולא שומעים אותך.

ג. בבוקר או לפני השינה להביט החוצה לשמים ופשוט לנשום את האוויר, להביט, ולהינות מיופי הבריאה, אפילו דקה אחת כזו. כשאתה לא נמצא ולא נוכח ולא בהישג יד ועין ואוזן בכלל.

ורחוק מהעין ורחוק מהאוזן ורחוק מהיד - רחוק מהלב.

כצעדים ראשונים זה עולם ומלואו לברך בפניות הזו, לדבר בפניות הזו, לנשום בפניות הזו, חיים!

איזה כיף לחיות באמת

את החיים עצמם 😊

ואפשר גםנגמרו לי השמות

לזכור בתוך סימן היכר עם הומור:

"צדיק, כבר הנחת?" (תפילין)

"צדיקה, כבר הנחת?" (את הטלפון בצד)

וככה נזכור בכל יום האם כבר "הנחנו"

המסך הוא מסךמשה

עוצמת ההתמכרות שלו היא בעיקר בגלל היכולת המטורפת שלו והעוצמה שלו. והתועלת שבו.

רק שעכשיו אני עושה משהו אחר.....

נכון,נגמרו לי השמות

כמו בהרבה דברים שיש להם פוטנציאל טוב גדול וגם פוטנציאל רע/פגיעה גדול ותלוי בנו בעצם לאן ניקח את זה.

ניסיתי להתייחס לנקודה הזו בפסקה שכתבתי בסוף: "ורק אחרי כל ההספקים... - רק אז אפשר להקדיש זמן תחום גם לך, הטלפון, המסך. וגם אז לצרוך בך רק תוכן שמקדם אותי.

אבל הבירור הזה הוא כבר נפרד ואני אמשיך להתבונן גם בו, אבל קודם כל זה."

כלומר התייחסתי כאן לעצם הגזילה של הזמן שבאה *על חשבון* דברים אחרים וחשובים לנו, ערכים שחשובים לנו, מהות ומטרות והחיים עצמם, שהרבה פעמים המסך (ובעיקר הטלפון במקרה שעליו כתבתי אישית) פשוט שואב ושובה וגוזל את הזמן שלנו לחיים עצמם.

וברור שכשכן מקדישים זמן למסך (לטלפון במקרה הספציפי הזה) יש בו פוטנציאל טוב ופוטנציאל פחות טוב והכל תלוי בנו מה ואיך נשתמש בו ולא רק כמה.

כלומר אחרי הכמה שלא יבוא על חשבון החיים עצמם, אתקדם גם לאיך ולמה בתקווה ובהשתדלות שגם המה וגם האיך יהיו תמיד ממוקדים רק לטובה ב"ה.

(כמו בעצם הכתיבה כאן של הפוסט הזה שבו השתמשתי במסך, ובתקווה שלטובה, והמיקוד שלי מול עצמי שזה יהיה במקומות כאלה שהם לטובה ועם תועלת ולא במקומות חסרי טעם וחסרי תועלת של גלילה אינסופית במשהו לא מקדם ולא תורם או חלילה במקרים יותר גרועים של שימוש במרחב הזה לרעה חלילה או כל תחום אחר שבו ניתן להשתמש באותו טלפון או באותו מסך גם לטובה וגם לרעה חלילה).

כאשר המטרה המרכזית שהייתה לי בהתבוננות הזו היא ליצור מציאות שבה אני האדם שולט ומנהל את המסך (הטלפון כאן) ולא הוא מנהל אותי ולא הוא שולט בי ובזמן שלי.

וזה כמובן נכון גם למה ולאיך - כל עוד אני מנהלת ושולטת במה ובאיך והמה והאיך לא מנהלים אותי - מצוין.

פשוט לצערנו הרבה פעמים המסך, הטלפון, שואב גם זמן, גם מה וגם איך והוא בעצם מנהל אותנו ולא אנחנו אותו (בתחפושת כמובן שאנחנו כן, אבל זה רק מצג שווא כאמור כמו שניסיתי להעביר בכתיבה).

הייתה לי שיחה מעניינת על זה השבועמשה

לבחורה בצד שני של השיחה (אחות של שכן) יש ילד בגיל של הבן שלי. היא התחזקה וכתוצאה מזה מתעקשת שלבן שלה לא יהיה סמארטפון. מסיבות דתיות (לה עצמה יש).

אממה, הבחור חנון כבד. כמוני. לא מסתדר עם הכיתה שלו, לא מסתדר עם העולם. הפסיק ללכת לבית הספר כי ממש רע לו שם והמצב שלו התדרדר דרמטית.

סמארטפון עם רשת חברתית שמתאימה למצב שלו ועם חברים ברמה גבוהה היה משדרג לדעתי פלאים את החיים שלו. הוא לא היה צורך שם זבל בגלל תכונות הנפש שלו, הוא היה צורך שם תוכן שמעניין אותו וכל הקונפליקט עם בי"ס היה נעלם כשהיו לו חברים במקום אחר.

מבלי להתייחס למקרה הספציפי הזה,נגמרו לי השמות

(ורק כי אפשר לצלול שם לעוד המון עומקים ורבדים נוספים, מציאת איזונים, מציאת יתרונות נוספים, התאמה באמת לאותו ילד וכן הלאה),

זה בדיוק זה - ודאי שניתן להפיק גם הרבה מאוד טוב מהמרחב הזה. זה נתון ודאי ומאוד גדול ועוצמתי כמו שכתבת מבחינת התועלת שלו.

רק פשוט שנזכור (בכתיבה כאן כיוונתי לעצמי בראש ובראשונה, שאני אזכור) להגיע למציאות שאנחנו רואים את התמונה השלמה בבהירות, מבינים מה היתרונות וגם מה החסרונות של המרחב הזה, ומגיעים למצב שבו אנחנו מנהלים את זמן המסך ואת המסך עצמו ולא הוא אותנו. גם בכמה, גם במה, וגם באיך.

ובתוך זה כמובן דואגים שלא נפספס את החיים עצמם, את הערכים שלנו, את המשפחה שלנו, את הילדים, את עצמינו, את היצירתיות שלנו ולא רק הצרכנות וכן הלאה.

זה נכון כמובן גם לסמארטפון. להגיע לכך שנרוויח את התועלת מבלי להיפגע בדרך. לראות גם את המחירים, לעשות מה שניתן כדי להימנע מלשלם את המחירים (כמו סינון תוכן והגבלת זמן וכו') ואז בתוך מרחב בטוח אפשר יותר להינות גם מהתועלת שניתן להפיק.

רק שאם המרחב עצמו לא בטוח או גורם לי לגזל זמן או לפיספוס החיים עצמם - פעמים רבות יצא שכרי בהפסדי. וכדאי באמת לחתור ל"גם וגם" הזה - גם יצירת מרחב בטוח מכל הבחינות, גם יצירת מציאות שאני שולטת ומנהלת את הכמה והמה והאיך שלי, גם שהערכים שלי והחיים שלי עצמם לא מתפספסים, וגם שאני מגיעה לתועלת מהמסך.

וכאמור יש עוד הרבה מה להאריך

ועוד משהו על סמארטפוןמשה

מי שקורא את הפורום המקביל של הרגישים שמע אצלי ולא רק אצלי את המושג "הצפה".

במצב הצפה, הגוף סובל מאוד ממשהו ומוכן לעשות הכל כדי להפסיק את הסבל. הרבה מאוד פעמים "הכל" זה הסלולרי הזה.

כלומר, העניין זה בכלל לא הטלפון. הוא לא מעניין. הוא סתם. העניין זה שיש לי עכשיו הצפה ואני סובל. בשנות התשעים כשהיה לי רע בבי"ס הייתי מסתובב עם רדיו ושומע חדשות בהפסקה (כן החדשות של שנות אוסלו הארורות). אז המורה החרימה לי את הרדיו. זה לא פתר את הבעיה. הבעיה הייתה שהיה לי רע בהפסקה ושבכללי המקום הזה היה לי מקום לא בטוח. סביר להניח שאם הייתי היום ילד בבי"ס הייתי מסתובב עם סמארטפון גלוי או סמוי בשביל לברוח מאותה בעיה. ואז המורה הייתה מחרימה אותו. זה נחמד, זה לא היה פותר את הבעיה.

כמובן שמה שצריך לעשות במצב הזה (וזה במידה רבה המקצוע השני שלי) זה למצוא את שורש ההצפה. ולפרק אותה בעין אוהבת ולא ב"מלחמה עם המכשיר הנייד". הוא סתם מראה.

בעלי נהיה ירוק משוגעאנוני.מית

אנחנו משפחה רגילה לגמרי. זוג וכמה ילדים. בעלי לאחרונה נתפס לכל הסיפור הירוק והחליט שאוטו זה דבר מזהם ותופס מקום וכל זה. אמרתי לו שבשבילי זה קו אדום ואני זקוקה לרכב. אז הוא הפסיק ליסוע איתי.

בשבוע שעבר היה לנו מפגש עם הילד אצל איש מקצוע.

הבעל החליט להגיע עם הילד באופניים. עד כאן מתוק וחמוד. הגיעו רכבו על הכביש (אני רועדת מפחד שיקרה להם משהו), קשרו את האופניים. הגיעו בזמן.

אני בינתיים חיפשתי חניה. לא מצאתי. חניתי בסוף בחניון רחוק והגעתי באיחור. מבטים של "אמרתי לכם" ו"מגיע לך" רגילים.

בדרך חזרה אני מגלה ששכחתי כרטיס אשראי ואי אפשר לצאת מהחניון הזה בלעדיו. אני כותבת לבעלי שיבוא להוציא אותי מהחניון והוא שלח אותי להסתדר לבד ולנסות לשלם עם הפלאפון ושזה בעיה שלי שבכלל יצאתי עם רכב למקום שלא צריך. טוב, ניסיתי וזה עבד בסוף. אבל הרגשתי כל כך רע עם הסיטואציה. הייתי שם לבד ואף אחד לא בא לעזור לי רק בגלל ש"העזתי" לצאת עם רכב לארוע.

מאז שהבעל נתפס לאופניים הוא והילד הבכור חוגגים על זה. זה ממש נחמד שאבא ובן רוכבים, אבל שאר הדברים שקורים. הוא לא מוכן יותר לקחת את האוטו למוסך כי הוא "שלי" (מי בדיוק סוחב לו את הקניות?) וכל מיני דברים כאלה. אז כאילו הוא לא מפריע לי לנהוג אבל בפועל הוא משאיר אותי לבד עם הארוע, ועם להעביר טסט, וכל הדברים האלה.

אי אפשר לטייל כי צריך להביא את האופניים (אני לא יציבה וכבדה מכדי לרכב עליהן) ואחרת הם פשוט לא רוצים לבוא. אין לי כח להיסחב באוטובוסים או לחכות להם וללכת אליהם, פשוט לא רוצה.

אויש נשמע לא פשוט בכלל.קל"ת

מבינה מה את אומרת, הוא סוג של מפעיל עלייך מניפולציה.

זה כמו הרי שזוג נשוי 2 הצדדים מכבסים את הבגדים של שניהם, שוטפים כלים של שניהם ולא כל אחד כשלעצמו. כך גם לגבי הרכב..גם אם כביכול בשימוש הוא רק "שלך" הוא כן צריך לשתף פעולה בתחזוק שלו ולסייע לך כשאת עם הרכב.

ניסית לדבר איתו שיחה נינוחה וגלויה על העניין?

בלי להכנס לסוגיות, זה מעבר לג.ג רגיליםהעני ממעש

ממה נובע

מה עד כעת התול של הבית

והיחסים ביניכם ועם / מול הילדים

כדאי לעבוד בשני כיוונים:נגמרו לי השמות

הכיוון הראשון - בינך לבין עצמך פנימה.

לנסות לראות רגע את המעבר, את הבפנים של בעלך.

כיוון שנשמע שנוצר אצלך מעין ציור של הדבר עצמו "להיות ירוק" כמשהו שלילי או לפחות לא חיובי, והמוח מצמיד לכך את המילים "ירוק משוגע" / "הסיפור הירוק... וכל זה" כלומר יצירת משמעות של איזה משהו לא הכרחי במקרה הטוב ומעצבן, שטותי, מוגזם, "חופר", ומיותר במקרה הפחות טוב.

עצם הגישה והתפיסה שיש לנו במוח על הדברים יכולה להקרין גם פנימה באיך נחווה כל דבר שקשור לזה, וגם להקרין החוצה בפן הזוגי באיך בן/בת הזוג ירגישו שאנחנו חושבים על הנושא.

והכל כמובן קשור להכל.

לכן מיקוד רגע פנימה להבין - על איזה צורך פנימי זה יושב לבעלי?

איזה ערך הוא רואה בכך, בפנים של זה?

(למשל ערך של שמירה על הסביבה, של גדילה כאדם שלפתע דברים חשובים שלא ראיתי קודם או לא ייחסתי להם חשיבות קודם תופסים מקום, ואני כבןאדם משתנה ומתפתח בוחר רגע לעצור ולתת מקום לערכים האלה שבתוכי, וכן הלאה...)

איפה אני יכולה דווקא להעריך את הצעד הזה שלו, לראות בו שורש חיובי של ערך או אידיאל שהוא מנסה לממש כך?

וגם לעשות את אותו דבר על עצמך.

על הצרכים שלך כאן.

מיקוד פנימה ולראות - ואיפה כאן הצרכים שלי?

מהם כאן הערכים שלי?

מה כאן חשוב לי ויקר לי?

(למשל אם זה ערך של שותפות, ביחד משפחתי, יכולת לצאת בהרכב משפחתי בקלילות יותר כדי ליצור זמן וחוויות זוגיות ומשפחתיות, ערך של ניראות וכן הלאה...)

לאחר מציאת הצורך והערך הפנימי של כל אחד מכם ניתן להתקדם הלאה ביתר בהירות.

וכאן זה הכיוון השני: בינך לבין בעלך. כלומר בדינמיקה הזוגית.

כאן כדאי (שוב, לאחר שמבוררים ומעובדים עם עצמנו, כל אחד עם עצמו ועם הערכים והצרכים שלו, במובן היותר פנימי של הדברים) לפתוח בצורה מסודרת ובתקשורת מקדמת את הנושא הזה של "הירוק":

כלומר ממש ליצור מרחב שיחה רגוע, בפניות שלמה, ופשוט לשמוע ולהשמיע אחד לשנייה ואחד מהשנייה.

לשמוע, לעומק, להבין, לעומק, לתת ניראות לכל הבפנים הזה שבסעיף הראשון, לשמוע מבעלך למה (ל' בקמץ) זה בכלל חשוב לו? מה שם משמעותי עבורו? מה זה גורם לו להרגיש?

וחשוב שההבנה וכל השיחה תהיה אצל שניכם ממבט סקרן שבא להקשיב לשני/ה על מנת להקשיב, ולא להקשיב על מנת לענות ולא ממבט ביקורתי/מאשים.

וכמובן לאחר שאת שומעת זאת מבעלך - תאמרי גם את את כל הלמה שלך - את כל מה שזה גורם לך להרגיש, את כל מה שחשוב לך, את הלב שלך.

ובאמת לזכור שאנשים גדלים, משתנים, מתפתחים, וזה בסדר גמור שערך שלא היה עד עכשיו בקדמת הבמה אצלנו פתאום כן יהיה. זה לא משהו רע, אלא גדילה והתפתחות.

לכן לראות זאת ברובד היותר פנימי של מציאת המשמעות וכל הפנימיות של הדברים אצל בעלך יכול לעזור גם לך וגם לו וגם לכם כזוג.

ועל גבי זה ודאי גם למצוא את הערכים שלך ולתקשר אותם נכון.

ובצורה כזו, שאתם מתקשרים את הלב, בשפה של צרכים, בשפה של דיוק צרכים וערכים ומבט פנימה יותר ולא רק לרובד החיצוני - ניתן להגיע גם לפתרונות שיהיו טובים ונכונים *לשניכם*.

כלומר למצוא כאן את ה*גם וגם* ולא את ה"או או". למצוא איפה גם בעלך מרגיש שהערכים שלו יכולים להתקיים, וגם את מרגישה שהערכים שלך ומה שחשוב לך יכול להתקיים, יחד. ולא אחד על חשבון השני.

ב"הצלחה רבה יקרה

ומוסיפה דוגמא מהדברים שכתבתנגמרו לי השמות

לאיך זה יכול להיראות בפועל:

יש בדברים שכתבת הרבה מאוד תתי נושאים שכדאי לפתוח כל אחד מהם בצורה מסודרת.

גם העניין עם החניון.

גם העניין עם המוסך.

גם העניין עם הטסט.

גם העניין עם הטיולים.

גם העניין עם הנסיעות באופניים על הכביש שזה מפחיד אותך.

וגם העניין עם הנסיעות בכלל.

ממש לתת לכל אחד מהם מקום לעומק שבו שניכם מספרים מה חשוב לכם בכל דבר ואתם מוצאים את הפתרון שנכון לשניכם ולמשפחה כולה. שוב עם הרבה וניראות לצרכים של כל אחד ולמשמעות פנימה של הדברים כמו שפירטתי בהודעה הקודמת.

אז אם ניקח לדוגמא רק את עניין המוסך או הטסט,

כתבת: "הוא לא מוכן יותר לקחת את האוטו למוסך כי הוא "שלי" (מי בדיוק סוחב לו את הקניות?) וכל מיני דברים כאלה. אז כאילו הוא לא מפריע לי לנהוג אבל בפועל הוא משאיר אותי לבד עם הארוע, ועם להעביר טסט, וכל הדברים האלה."

אם נבודד רגע את הצרכים של כל אחד מכם:

את:

רוצה שותפות (כמו שהייתה לך עד עכשיו) עם לקיחת האוטו למוסף ולהעביר אותו טסט. אלו דברים שמאוד עוזרים לך שבעלך עושה ומוריד מעלייך ולא את צריכה לעשות אותם. יכולים להיות כאן עוד צרכים כמובן, אבל גם אם זה "רק" זה זה בסדר גמור. מותר לך להרגיש ככה ומותר לך לרצות עזרה ממנו בדברים האלה.

ובעלך:

יש משהו פנימי בתוכו שגרם לו לרצות להשתדל יותר בנושא השמירה על הסביבה והירוק, לכן מבחינתו לא כדאי אוטו, ומכיוון שאת רוצה עדיין את האוטו זה כמובן בסדר, אבל אולי הוא לא רוצה להיות "חלק" באוטו הזה שעבורו מסמל כרגע את האי-שמירה על הסביבה כמו שהיה רוצה לשאוף אליו. וזה גם בסדר גמור. מותר לו שיהיה לו ערך כזה ומחשבה כזו ורצון כזה.

אבל מה עושים כאשר זה מתנגש?

מה עושים שאם הוא לא לוקח את האוטו את נפגעת מזה ומרגישה לבד בודדה במערכה?

כאן באמת חשובה גם הניראות וגם התקשורת במציאת מה נכון לכם כאן.

אבל מתוך מקום שכן רואה ומכבד אחד את הצרכים של השני/ה. אחד את הערכים של השני/ה.

בעלך אותך ואת הצורך שלך בשותפות ולא להיות בודדה ולבד במערכה

ואת אותו ואת הצורך שלו להשתדל ככל יכולתו לשמור על הסביבה ועוד כל מה שיש שם בפנים, למצוא עוד את הערך שיש לו שם והמשמעות שיש לו שם.

כמו שקול פנימי בתוכך רוצה לומר לו: "בעלי היקר. אני מרגישה ככה כל כך לבד מאז שאתה לא רוצה את האוטו. ממש ממש לבד. בודדה במערכה ונשארת לבד ומאחור עם כל כך הרבה דברים ומקומות. עם האוטו, עם הטיולים, עם ההרגשה הזו שאני לבד. וזה מכאיב לי מאוד. אני לא רוצה להיות לבד, אני רוצה אותך איתי."

וקול פנימי בתוך בעלך שרוצה לומר לך: "אשתי היקרה. אני עובר כרגע דברים עם עצמי, וחלק מהתהליך שאני עובד חידד לי ערך או אידיאל שיש לי פנימה של לשמור על הסביבה וכל החשיבות והמשמעות של זה. זה כ"כ בוער בי כרגע ואני מנסה להשתדל כמה שאני יכול. נכון אני רק אדם אחד אבל ממש חשוב לי להשתדל כמה שאני יכול בשביל העולם שלנו, והעתיד של הילדים שלנו. ואולי יש לי שם עוד עומקים שמבקשים לצאת ולקבל ניראות והייתי רוצה לספר לך אותם, לספר לך את הלב שלי פנימה ומה עובר בתוכי פנימה והייתי רוצה שתראי את זה, שתראי אותי. ותמשיכי להעריך אותי גם אחרי שתדעי, כי חשובה לי ההערכה שלך אותי כאדם, זה מאוד יקר לי".

ואז על גבי הניראות הזו אפשר לחשוב יחד:

אולי אני הבעל כן אקח את האוטו למוסך, למרות שאני לא רוצה אוטו, אבל כן כדי לעזור לאשתי ולהקל מעליה ולתת לה את ההרגשה שהיא לא לבד כי זה משמעותי עבורה?

אולי אני האישה אשלם לאיזה אדם שמעביר את האוטו טסט (יש אנשים שממש עובדים בזה ויש לכל מוסך כמעט איזה מישהו כזה שמעביר את הרכבים טסטים) וכך גם אני לא אצרך להעביר וגם בעלי לא?

וכן הלאה לחשוב על פתרונות נוספים שיכולים להתאים לכם כאן.

תודה על זה !אנוני.מית

עכשיו כשאני מתייחסת לזה שוב אני חושבת שאולי זה נושא שהוא נפגע בו עד שהוא שינה כיוון ונהיה ירוק. כתבתי פה למטה. סחבתי הריונות קשים וכאלה והייתי זקוקה לאוטו בשביל פשוט לחיות. מדי פעם הוא היה לוקח את האוטו לסידורים אבל המשמעות של זה הייתה שהייתי תקועה יום שלם בבית ואף אחד מאיתנו לא אהב את זה.

אני אכן בודדה במערכה. לפני כן הרגשתי שהוא תומך בי ומחזק אותי ועוזר לי בזה שהוא מוותר על האוטו ועכשיו בעצם הוא פשוט ויתר עליו סופית ואז אני לבד "עם הרכב הזה שלך".

בשמחה, ואכן כדאינגמרו לי השמות

תמיד לצלול יותר לעומק של הדברים, כי בד"כ ההתנהגות או האמירה שאנו פוגשים ופוגשות מבחוץ זה רק "קצה הקרחון" ורק המעל לפני השטח של סיפור יותר רחב ויותר עמוק שנמצא שם מתחת לפני השטח.

וכאשר מצליחים לראות אותו בבהירות ובהבנה עמוקה זה עוזר גם להבנה עצמה כמובן, אבל גם לקירבה ואפילו גם לפתרונות.

לכן גם כאן, כדאי מאוד לשוחח בנינוחות עם בעלך על כל המקום הזה גם אצלו. ממש מההתחלה כמו שכתבת. ואיך הוא הרגיש, ואיך הוא מרגיש בהווה, ובכלל כל מה שיש בתוכו בנושא הזה, והמבט הסקרן והמשקיב הזה יכול לפתוח המון. ממש המון. וכמובן גם את לו

תגובה מהממת!יעל...

התגובה היחידה בעיניי בשירשור הזה, שבאמת מקדמת

ויכולה לתת כלים מעשיים לפותחת.

בניגוד לשאר התגובות, שרק מעצימות את הכעס והתסכול כלפי הבעל..

תודה רבה 🙏נגמרו לי השמות

סליחה שאני אומרפשוט אני..

אבל נשמע כאילו בעלך בן 16, הגיע לשלב שהוא צריך למרוד ולהרגיש מוסרי ונעלה, וכמו בן 16 טיפוסי - אין חשיבה על ההשלכות, הנפגעים והמציאות.

אולי הוא מזהם פחות את העולם, אבל אשתו עצובה ותקועה עם הרכב בחניון. באיזה עולם ערכי מעוות זה עדיף?

שמחה שיש קול שאומר את זהמישהי נשואה

יש נטייה כל הזמן לצייד את האשה ב:

תבדקי עם עצמך בלה בלה בלה....

ואולי לפעמים יש בעל שמתנהג לא בסדר?

בדיוק כמו שיש מצב שאשה מתנהגת לא בסדר?

ולא לא תמיד זה עניין של

בוא תבדוק עם עצמך איפה אתה צריך להשתנות

חוץ מהילד הזהנפשי תערוג
עבר עריכה על ידי נפשי תערוג בתאריך ג' בכסלו תשפ"ז 2:14

איך הוא "מזיז" את שאר הילדים ממקום למקום?

כי גם אוטובוס מאוד מזהם.

או שהוא ירוק ומתחסד על חשבונך ועל חשבון הילדים.

להעביר טסט,

תני למוסך לעשות את השירות הזה.

יעלה עוד כמה מאות שח אבל יהיה לך ראש שקט.

ותשלחי אותו לעשות קניות בסופר עם אופניים.

הוא מכבס את הבגדים?

הוא יודע איזה זיהום סבון הכביסה מייצר?

נכנס לשירותים? זה גם מזהם

גם לשטוף ידיים וכלים עם סבון.

אם ירוק, אז עד הסוף. לא?

מזון. גם אם הוא אורגני. ממש מזהם בתהליך היצור

עדיף ללכת ללקט עשבי בר.

אבל בתכלס,

כדי לא להתכנס רק בכעס עליו

תנסו יחד להבין מה מפעיל אותו לדבר הזה?

רצון בחופש?

רצון לשמור על הכדור?

להיות מוסרי יותר?

חיסכון כספי?

רק אחרי שתבינו את היסוד לכך,

תוכלו למצוא את עמק השווה בניכם

יש לי שאלה מעניינת לפנימשה

לפני כל הסיפור הירוק הזה - איך היו היחסים בניכם?

כלומר, יש לכם רכב אחד. אני מבין. אתם שניים. יש לכם ילדים. איך הייתה הדינמיקה שלכם?

איך הדינמיקה עם הילד?

הרכב היה בעיקר אצליאנוני.מית

הוא היה רוצה ליסוע איתו לעבודה ואני הייתי צריכה אותו כדי להקפיץ ילדים למסגרות ולחוגים. אז הוא נסע באוטובוסים ודי קיטר על זה.

מתישהו הוא עבר לאופניים והאמת שטוב לו. יוצא מוקדם בבוקר בבגדי ספורט ומתקלח בעבודה. ממש גילה את האור .

בתרגום לעברית פשוטהמשה

הירוק הוא ככל הנראה (בהסתייגות, בלי להכיר אותו) קשקוש שהוא מספר לעצמו כדי לא להודות שאין לו כח להתעמת איתך או שהוא הבין בשכל שאת זקוקה לרכב יותר ממנו ואין לו כח להתמודד עם זה.

כלומר לא איתך - הוא לא יכול לקחת לך את האוטו כי את (כמו שכתבת בעצמך פה למעלה) בהריון וסובלת. אז הוא מבזבז זמן ומתעצבן ובסוף זה מגיע לידי אין לי כח לאוטו הזה בכלל. אידיאליזציה למצב שהוא בקונפליקט פנימי מולו.

  1. הוא לא יבקש ממך את הרכב כי כל מה שהסברת פה שאת זקוקה לו. הוא יודע את זה .

  2. אבל הוא ימשיך לכעוס. הוא לא ויתר בלב שלם. הוא בעצם נכנע

הוא פשוט כועס בשקט וזה מתבטא ביחס שלו לכל הסיטואציה.

הוא רצה את האוטו, לא קיבל, אז הוא מצא לעצמו פיתרון אחר נפלא (שעושה לו גם בריאות ואושר בחיים, שעה רכיבה בבוקר זה בריאות ממש, טוב, חוץ מאוגוסט) ועכשיו הוא חוזר בתשובה שגילה את האור ואומר שאף אחד לא צריך מכוניות רק כדי שהוא לא יצטרך להתעמת עם הצורך והרצון שלו שהוא בעצמו לא מעיז להעלות.

ועכשיו הוא יתחיל למצוא לעצמו אימוני כושר ותחרויות אופניים רחוקות כדי לעשות אידיאליזציה מהסיטואציה. וזה נפלא כי הוא יהיה גבר בריא ואולי גם הבן שלך יצטרף אליו לזה.

מה מצב השיח ביניכם?shindov

לענ"ד, תפנו לרב בעל השכלה במדעי הטבעshaulreznik
עבר עריכה על ידי מנהל בתאריך ז' בכסלו תשפ"ז 1:35

למשל רב שיודע דבר או שניים על פיזיקה, זיהום אוויר וכיו"ב. אולי הוא יצליח לרסן את בעלך ולעזור להגיע לעמק השווה.

מה עניין להכניס ולערב רב?זמירות

במסגרת לימודי ההסמכה הסטנדרטיים לרבנות לא לומדים כלים טיפוליים או מקצועיים לפתרון סכסוכים זוגיים

הם צריכים ייעוץ זוגי מקצועי - ואכן ניתנה כאן (לעיל) התייחסות של יועצת מקצועית מנוסה מאוד

נכון, אבל יש כאן היבטים מדעייםshaulreznik

נניח שמראים לבעל ה"ירוק" באותות, במופתים, במחקרים ובגרפים, שהמכונית המסכנה שלו לא בדיוק תמיט שואה על כדור הארץ, ושאם הוא רוצה להיות עקבי, עליו לוותר על שימוש בחשמל ובשאר הטכנולוגיות?

שוב, מה הקשר להיות האדם שמוכיח זאת בעל סמיכהזמירות

לרבנות ונושא בתואר רב?

איך רב קשור לעניין?נפשי תערוג

גם שאתה הולך למוסך אתה מחפש מוסכניק שהוא רב?

גם רופא שהוא רב?

למה לא רופא שהוא מוסכניק?

אוליקל"ת

רק בגלל שהרבה פעמים דוסים יותר מחזיקים מדמויות רבניות.

לא שאני מצדיקה את הגישה או חושבת שזה נכון..

יש כאן ממד דתיshaulreznik

בבחינת "דייך מה שאסרה עליך התורה".🙂

מי אמר שהוא עושה את זה בגלל סיבה דתית?נפשי תערוגאחרונה

קפצתי לשאלה מהפורום השכן..פצלשן

איך יודעים מהי רמת המשיכה המספיקה בשביל להחליט להתחתן?

במשך מספר שנים שאני מחפש, הספקתי לפגוש כאלה שהיה ברור לי מהתחלה שיש לי אליהן משיכה חזקה.

לעומתן, היו כאלה שאהבתי אותן מבחינת אופי, וגם המראה היה אחלה, אבל לא הרגשתי משיכה חזקה אליהן (וכמובן לא היתה שום דחייה. כנראה, זה פשוט לא היה הסגנון שמדליק אותי באופן טבעי). כן היה לי רצון לתת חיבוק פה ושם, אבל לא היה לי רצון חזק להתקרב אליהן או לגעת בהן, גם אחרי חודשיים-שלושה. מישהו אמר לי שזו משיכה מספיקה בשביל להתחתן. כנראה שלדעתו המשיכה תתפתח אחרי החתונה, אחרת לא מבין איך זה מספיק. אבל מי אמר שהיא באמת תתפתח? ואולי היא לא?

ברור לי שעם אחת אני ארגיש משיכה חזקה ועוצמתית יותר ועם אחרת משיכה פחות חזקה. השאלה מה הרף הנדרש בשביל להחליט להתחתן?

ועוד שאלה בתור בעלי ניסיון.. ייתכן שלפני החתונה תיהיה משיכה חזקה ואחרי החתונה יתברר שאין באמת משיכה? ולהיפך גם ייתכן?

>>שימושית

לגבי השאלה האחרונה- משיכה זה דבר דינאמי ויכול להיות מצב שהיה משיכה לפני ואחרי החתונה לא ופחות מזה, וכמובן להיפך.

אם יש דחיה ואפילו אם פשוט אין משיכה אז לא חושבת שאפשר וראוי לבנות על אחרי החתונה אבל אם זה רק לא משיכה חזקה אני לא חושבת שזה נכון להוריד על זה.\

נסיוני האישי - שלא בהכרח משליך על מקרים אחריםהברדיצ'בר

אני רק יכול לשתף שהייתי באותה התלבטות כשיצאתי עם מי שהפכה לאשתי, ושההתלבטות האחרונה שנותרה לי לפני שהצעתי נישאוין היתה סביב השאלה האם רמת המשיכה כלפיה מספיקה. ובפועל - מהר מאד אחרי החתונה כל החששות התפוגגו. וגם כיום, אחרי סך שנים וסך לידות - אני לא יכול לדמיין משיכה חזקה יותר לאשתי. היא בעיניי יפיפייה ומושכת ברמה הגבוהה ביותר.

גם אצלי זה הדבר היחיד שאני מתלבט עליופצלשן

אז מה עזר לך להחליט שזה מספיק בשביל להתחתן?

כמה דברים עזרו ליהברדיצ'בר

קודם כל אני רוצה לענות על שתי שאלותיך האחרונות שהצגת בפתיחת השרשור:

כן, וכן.

לכן מה שעבד לי - לא בהכרח יעבוד לאחרים.

ובכן, מה עזר לי?

קודם כל הרבה תפילות וביטחון ב-ה'.

דבר שני - מוכנות נפשית לתת הכל ולבנות קשר של אהבה ונתינה והתמסרות גם על הצד שהמשיכה תתברר כקטנה ממה שאליו ציפיתי. וזה בנוגע גם לציפייה של המשיכה שלי כלפיה, וגם שלה כלפיי. ברוך ה', לא התאכזבתי.

ודבר שלישי - חישוב הסיכויים, האם במכלול העניינים/תכונות ושיקולים סביר להניח שאצליח למצוא מישהי אחרת טובה ממנה. ועבורי התשובה היתה ברורה שאין כמעט סיכוי לכך.

גם בכל דבר לא מושלם שראיתי אצלה - ערכתי השוואה בינה ובין דמות דמיונית של האשה המושלמת שאותה כיניתי - 'דמיונה' - וכל פעם הזכרתי לעצמי שדמיונה היא דמיונית והסחתי את דעתי מהנושא.

לא כל כך הבנתיפצלשן

החלטת להתחתן בידיעה שאולי לא תיהיה משיכה?

תפילות, מוכנות נפשית וחישוב סיכויים יכולים לעזור להתלבטות באופן כללי.

אבל אם יש נושא ספציפי שייתכן והוא חסר, איך הנ"ל עוזרים לפתור את ההתלבטות? צריך לתת לנושא מענה ספציפי..

היה ברור לי שתהיה משיכה,הברדיצ'בר

רק היה לי חשש שזו תהיה משיכה ברמה נמוכה, שאולי תהיה בבחינת 'פוחת והולך' עם הזמן.

ברוך ה' לא היה כך. אך אני מרגיש שהנכונות שלי להסתפק בפחות היתה מועילה לי במידה וחששותי היו מתממשים. אך חשוב לי להדגיש - אצלי זה לעולם לא הגיע למצב שהיה צריך לעמוד למבחן.

אם אתה מרגיש 'שיכות' אליה, זה בהחלט מספיקהסטורי

לא אומר להתחתן בלי רצון, בלי שמרגישים קשר נפשי. אבל לפעמים מרוב התבחבשות בכל מיני הגדרות סתם נתקעים ומסתבכים.

אם אתה מרגיש שיכות, חיבה, טוב לך איתה, יש לך צפיה לפגישות ולשיחות הטלפון - יש את זה. מעולם לא העסקתי את עצמי כרווק בשאלות הללו ויש משיכה, בהחלט.

כמובן, העבודה האמתית היא אחרי החתונה. כשיש מתחים, המשיכה יורדת וכשיש השלמה ושמחה הדדית - גם המשיכה עולה.

אתה חושב שהיא תישאר צעירה ונאה?אריק מהדרום

הבט על חמותך לעתיד, זו האידיקציה הטובה ביותר לאיך שהיא תראה בעוד 30 שנה.

הבט על אם חמותך לעתיד, זו האינדיקציה הטובה ביותר לאיך שהיא תראה עוד 60 שנה.

איך זה קשורנעמי28

כשאישתו תהיה בת 60 גם הוא יהיה בן 60 אחרי זוגיות ארוכה וקשר עמוק ואחר.

כרגע הוא מתחתן עם מה שהיא היום, והשאלה שלו סופר לגיטימית וחשובה.

זה באמת נושא שלוקחים עליו סיכון בעולם הדתי ומקווים לטוב.

יש משהו בדברייך, מצד 2 גם בקשר לקראת נישואין אפשרמתוך סקרנות

לנסות להתחבר למכלול של האישיות, ולראות אם זה מגביר משיכה.

אני כמובן לא המומחה הגדול, ואלו שאלות שגם אני שואל את עצמי, אבל מרגיש שיש לכל הפחות איזו שהיא בחירה גם בנושא זה...

מאוד אינדבדואלישבורת,לב

אני אישית לא הייתי מתחתנת ככה בשום אופן וגם לא הייתי מתקדמת.

אבל זה לא משנה מה כל אחד אחר מרגיש, משנה רק מה שאתה.

אם הייתי במקומך הייתי משקיעה בבירור עם מטפל לפני הכרעה כזאת גורלית.

צריך להיזהר עם מטפלים..קל"ת

לבדוק לפני ולפנים למי הולכים..יש כאלה שרק עושים נזק..

צודקת. ורק אעיר בהקשר זההברדיצ'בר

שגם מטפלים תותחים ומומחים עלולים לטעות לפעמים.

ובוודאי שאפשר גם לטעות ביישום של ההדרכות/ העצות שלהם.

דוגמה מהמקרה שלי:

התסביך אליו אני נקליתי כחודש לפני שבחרתי להתארס התעצם פי כמה בעקבות הרצאת זום בו אמרה מטפלת ותיקה ובעלת מוניטין דברים לא מדוייקים בנוגע להבדל בין משיכה אצל בנים ובנות: שאצל בנים זה כביכול ברור ודיכוטומי, ומתברר בצורה ברורה תוך פגישות ספורות. בעוד אצל בנות - זה נזיל ומשתנה וכדאי לתת צ'אנס וכיוצא בזה.

כמה סרטים אכלתי בגלל הדברים האלה, ממטפלת שלמען הסר ספק - אני עדיין מחזיק מאד ממנה וחושב שהיא תותחית על בתחום שלה. אגב גםם קיבלתי ממנה (לא באופן פרטני) הרבה מאד כלים טובים ותובנות חשובות בתקופה שיצאתי.

סקרנת אותי, פניתי אליך באישי ברשותך.מתוך סקרנות

מאוד להזהר. נכון.🍀שבורת,לב

זאת שאלה לגבריםנעמי28

אני מניחה שזה שונה מנשים

מהצד שלי הספיק לסמן וי על משיכה בדייטים,

לא הגדרתי כמה ומה החוזק שלה, לי זה עבד.

וזה לשני המינים- גם לזוגות אוהבים עם כימיה טובה המשיכה משנה צורה כל הזמן וצריכה תחזוק, שלב הפרפרים והצפת ההורמונים מוגדר בערך כ3-4 חודשים. לאחר מכן המשיכה תלויה באיכות הקשר מבחינה רגשית ופסיכולוגית

צודקת בהחלטהברדיצ'בר

משיכה היא נדבך חשובשוקולד פרה.

אבל לדעתי הנשית, היא לא הכל.

אולי אצל גברים המשיכה היא הלב של הקשר, אבל גם אז- מי ערב לך שהיא תאהב מגע? שהיא תרצה את אותה רמה של קשר פיזי כמוך?

זה מאוד מתסכל עבור חתן צעיר לגלות שיש משיכה, אפילו בעוצמה, אבל שהצד השני פחות בעניין של מגע.

לכן, השאלה צריכה להיות,

ואני אכתוב פה קצת חשוף, מקווה שהמנהלים לא ימחקו אותי-

היא האם היא סגורה בקשר למיניות, או יותר פתוחה ובקשר (עם עצמה) בנושא.

עד כמה היא נינוחה בקשר לזה. לא נבהלת או בורחת או פוערת עיניים.

זה משהו שאפשר להרגיש אותו, וזה משהו שבעיניי כן שווה לדבר עליו בשלבים מאוד מתקדמים של הקשר.

אני מכירה נשים שלא סובלות מגע.

זה משהו שהן לא יגידו אותו בפגישות, אבל זה קריטי ממש לחיי נישואין.

זה משהו שהופך אח"כ לפצע עמוק בזוגיות. כי באופן טבעי, כשמתרגלים אחד לשני והחידוש פג, מה שנשאר זו הנטייה הטבעית של הנפש.

ואם הנטייה הטבעית שלה זה לריחוק גופני- זה מתכון לתסכול של שנים...

מיניות ומשיכה הופכים אחר כך לסוג של תקשורת. זו תקשורת שמשלימה ומעמיקה את התקשורת הקיימת.

יש ביניכם צחוק, כיף, הומור, פתיחות, עניין זה בזו- זה הלב.

יש משיכה אבל מרחק וקצרים בתקשורת- הקשר ייטה יותר לכובד וכך גם ברובד הגופני.

מקווה שהועלתי

לא חושבת שבחורה בהכרח יכולה לדעת על עצמהפצלושון

לפני החתונה, כשהיא עוד לא הייתה בקשר זוגי

זה אפשרי, בוודאישוקולד פרה.

אפילו אפשר להרגיש בזה. אבל זו באמת שאלה של בשלות.

תכלס אתה לא מגנט והיא לא ברזל.שוקו.אחרונה

משיכה חזקה או חלשה היא בראש וחולפת. השאלה היא התאמה בסיסית ורצון לקשר ושותפות. במשך הזמן נבנית הערכה עמוקה האחד לשניה וממילא הרצון להתקרב.

אין הבטחות בתחום רק רצון אמיתי וכנה לעשות עבודה רצינית ולהשקיע בקשר עד גיל 99

חבוטנפש חבוטה

מרגיש כל כך חבוט

מכל הבחינות.

נפש

גוף.

ורוח.

זוגיות בסימן שאלה ענק

תפקוד בסימן שאלה ענק

איך קמים כל בוקר?

לא מרגיש אבא

לא מרגיש בן זוג

לא מרגיש.

פרקתי.

דבר אלינו איש יקרדי שרוט

בתרגום לעברית שלימשה

אני גרוע בתור (אבא|בן זוג|מתפקד)

מי אתה בכלל? אתה מסתכל על עצמך מנקודת המוצא של עצמך או מנקודת המוצא של אנשים אחרים סביבך?

בהחלטנפש חבוטה

זוכר ויודע מה היו היכולות שלי

מנקודת המבט שלך או שלהם?משה

מתי זה התחיל?משה

ומי הפעיל אצלך את כל המנגנון הזה של "דחוי" ו "חבוט" ו"כושל"? זה לא תמיד היה שם.

לא אמרתינפש חבוטה

את המילה דחוי.

לא מרגיש גם כזה

אז בסדר. חבוט וכושלמשה

והכי חשוב

בהצלחה !

תודהנפש חבוטה

זה עדין כואב גם כשאתה רושם את זה

שתדע שיש עוד כליםמשה

אני לא חופר פה יותר כי לא הוגן לעשות לך את זה, אבל יש דרך להתמודד עם המצב הקיים

ורגשות תמיד מותר להרגיש. לא לשפוט אותם. זה לא "אני חבוט" אלא "אני אדם רגיל ויש בי עכשיו מחשבה ורגש שאני חבוט".

אם יש יכולותשבורת,לב

אפשר לחזור אליהם,

זה מצב הרבה יותר טוב מאחד שאין לו יכולות.

יש זמנים כאלה של עייפות.

מותר להיות מותש ולנשום לרגע מהכל.

טוב שאתה מדבר על זה.

איזה כאב.שוקולד פרה.

גם לי היו תקופות חשוכות כאלו.

תנסה להיזכר בעצמי המיוחד שלך. מה אתה מביא לעולם?

ועוד משהו- יש מישהו שיודע על מצבך?

תודהנפש חבוטה

כן יודעים.

אנשי מקצוע.

מנסה להיזכר מה הבאתי לעולם

הייתי שםוהנה חלום

לאחר המילואים הבלתי נגמרים ולא הצלחתי לחזור לעצמי, לזוגיות ולהורות. הבור חשוך מאוד אבל יש תקווה.

לצד הטיפול אישי ומשפחתי, לי אישית מאוד עזרו הטיפולים גופניים-רגשיים כגון Rebirthing ויוגה-תרפיה.

זה מעולה שאתה בטיפול, אל תשכח שיש תקווה וצמיחה בסוף

כמה כואב וקשה נגמרו לי השמות

שולחת חיזוק גדול ותפילה שתראה ישועה שלמה במהרה ממש בכל התחומים, בחסד וברחמים ובטוב גלוי ב"ה 🙏

וטוב שכתבת שיש לך ליווי ועיטוף מאנשי מקצוע, זה מאוד חשוב שתרגיש שיש לך את המענה ואתה לא לבד, ומקבל כוח והכוונה וליווי ועיטוף וכלים.

שיהיה רק טוב ב"ה

ושיכנס עוד ועוד אור לחיים ותוכל להביט אחורה ולראות איך גם מהתקופה הקשה והחבוטה הזו אספת עוד לימוד ועוד צידה לדרך שעוד תעזור גם לך וגם לסובבים אותך 🙏

ובינתיים להתחזק גם בכל מה שנותן לך כוח אמיתי, ובחוזקות ובעוצמות ובטוב שיש לך ובך, ובטוב שכן נוכח כרגע בחיים, ולראות מה עוד יכול לחזק שם.

תודה רבהנפש חבוטה

מעריך את המילים

כמה זמן זה ככה? נשמע קשה ממשלאחדשה

יודע לומר נק' מפנה?

מספרנפש חבוטה

נקודות מפנה..

רצף של דברים קשים ומאכזבים

מה קרה? ומה קורה?shindov

הרבה דברים קרונפש חבוטה

כרגע בעיקר דעיכה נפשית.

לפנות לנשים באישי לא יעזור לך לפתור את הבעיותיעל מהדרום

זה אפילו יותר מזהמשה

עזבי את זה שיש פה נשים שלא אוהבות שכותבים להן באישי.

זה מהלך של יאוש. וגם מהלך שלא עובד.

הוא מגיע עם נפש ריקה וחבוטה. למה שמישהי תרצה בכלל להתכתבות עם אדם שנמצא במצב של אנרגיה מרוקנת וחלולה. לא מספיק הוא מרוקן, הוא ירוקן גם אותה?

מי הייתה פה ששיתפה צילום מסך של מישהו שהתחיל איתה גרוע והמשיך לכתוב לה גם כשהתעלמה?

זה היה אניאנוני.מית

וגם @נפש חבוטה התחיל איתי גרוע ברמה שפאדיחה לשתף צילום מסך.

גם איתיחושבת בקופסא

לפחות אני אגיד שהוא עזב אותי ברגע שביקשתי (שזה היה מייד).

זה נכון במקרה של שני רווקיםיעל מהדרום

לק"י

אצל אנשים נשואים זה לא שייך, גם אם הוא מלא חיות ואנרגיות.

לא שייך זה דבר אחדמשה

אבל זה גם לא עובד. אדם מרוקן הוא מרוקן בכל מקום. גם בבית שלו וגם בחוץ (ובטח גם בעבודה).

זה כל כך לא נכון מכל כך הרבה פרמטריםשבורת,לב

זה כ"כ מכעיס וכ"כ מצערנגמרו לי השמות

זה פשוט לא יאומן הדבר הזה.

אנשים כותבים כאן מצוקה על גבי הפורום,

באים אנשים טובים ונשים טובות להגיב, להתייחס, לפנות זמן, אנרגיה, מחשבה, לב, עונים להם מכל הלב והרצון שיהיה טוב - ובסוף מה מסתבר?

שיש כוונות שליליות ורעות מאחורי זה.

זה כ"כ מכעיס אותי הדבר הזה.

שמסתבר שהנה, גם כאן, הפותח שלח לכ"כ הרבה נשים באישי (גם לי שלח מסר אחרי שהגבתי ע"ג הפורום, ולא עניתי בכלל למסר כי זה כבר היה לי חשוד.) ועכשיו להבין שזה עוד אחת ועוד ועוד.

באמת. @נפש חבוטה זה פשוט לא!

אח"כ אנשים שבאמת צריכים עזרה ובאמת במצוקה - כבר יש ישר חשדנות לגביהם, כבר יש פחות רצון לעזור ולכתוב, כבר יש פחות אנרגיה ופחות כוח מכל המסווה הזה, מכל הפעמים (האינסופיות!) האלה שמישהו פשוט ניצל את הטוב לב של אנשים!

למה? ובשביל מה?

זה כ"כ מעוות

כ"כ לא שייך

כ"כ רע.

אתה לא פונה לאישה בפרטי, בטח לא אישה נשואה, בטח לא כשאתה נשוי, לא משנה כמה המצוקה שלך גדולה, לא לא לא.

לא זו הדרך.

ואתה לא יכול, פשוט לא יכול שזה יבוא על חשבון מישהי אחרת!

כמה שאדם יהיה לו חוסר או רע, זה אף פעם לא יצדיק פגיעה באחר, זה אף פעם לא יצדיק ניצול של אחר, זה אף פעם לא יצדיק שום מעשה לא מוסרי ולא טוב בשום דרך ובשום צורה שהיא!

באמת איך אפשר ככה לסמוך,

אני אישית כבר תקופה בוחנת כל הודעה שנכתבת ורק אם מרגישה שיכולה לתרום איכשהו מגיבה, וכ"כ הרבה פעמים לא, לא רק להודעות שלא בטוחה אם יכולה לתרום בכלל, אלא גם להודעות שמראש עלולות להיות חשודות.

ואז הנה כאן שוב הגבתי, ועוד אחרות ואחרים. והנה שוב. להבין שזו בסך הכל הייתה במה לניצול הזה של החמלה והאמפתיה של אנשים כדי לפנות בפרטי?!

לעוד אחת ועוד אחת ועוד?! נשים נשואות?!

זה פשוט עצוב. ומכעיס. וחבל.

וההיפך ממה שאתה ספציפית צריך כדי שיעזור לך

וההיפך מכל מה שכל מי שרק רצה או רצתה לעזור לך כאן צריכים.

וזה פשוט גורם לכל אותם שבאמת צריכים עזרה להיפגע ישירות ולא רק בעקיפין. כי אח"כ כבר גם בהם חושדים, וגם להם כבר אין את האמון המלא שהם זקוקים לו.

זה פשוט עוול.

רק משפט אחדמשה

בסיטואציות כאלה הרבה פעמים הכותב לא חשוב כמו הקוראים הסמויים.

אל תיפול רוחך. גם אם הוא לא ראוי, בטוח קרא את זה מישהו ראוי שגם אין לו אומץ לכתוב.

אני באמת כותבת גם לקרואים הסמויים, לכולםנגמרו לי השמות

גם למי שזה מכוון אליו ישירות וגם לכל מי שיכול אי פעם להיות רלוונטי לו.

ואתה יודע מה?

אם יש כאן קורא שאפילו יקרא את הדבר הזה,

שאם הוא אי פעם ירצה או ינסה לפנות בפרטי לאישה נשואה

שרק יעצור רגע ויחשוב

איך הוא היה רוצה שיתייחסו ויפנו או לא יפנו לבת שלו, לאחות שלו, לאמא שלו, לאשתו (לאשתו כתבתי בסוף למרות שבעיניי צריך בהתחלה, רק בגלל שרוב אלה שפונים מסתבר שלא הכי טוב להם עם האישה שלהם עצמם, באופן כוללני וברור ברור שיש יוצאי דופן, אבל רק למקרה כזה שלא "אכפת לו" מאשתו, כתבתי זאת אחרי הבת והאחות והאמא)

אבל למען ה', שיחשוב קצת מעבר

ככה היה רוצה שיתייחסו לבת שלו?

שהיא נשואה וגבר זר פונה אליה, מנצל את הלב הטוב שלה, את החמלה, את הרצון לעזור, ואם חסר לו בבית חמלה או משהו אז הוא לוקח ממנה, מאישה נשואה?!

רוחי לא נופלת, אבל כן זה מאוד מכעיס ומצער אותי.

יש לכל אדם את הדברים ש"בוערים בו" מאז שנולד, שהם חלק ממנו,

במקרה שלי אישית מה שהקב"ה נתן לי וברא בי מאז שאני זוכרת את עצמי זה את זה, באמת כל מה שקשור לאיש ואשתו. והבלעדיות של איש ואשתו. נאמנות. אהבה. זוגיות. זה בדם שלי בנשמה שלי גם מה יכול להיות ועד כמה טוב אינסופי יכול להיות בין איש לאשתו כאשר זה בטוב, וגם בעירה פנימית למחות על כל מה שעלול לפגוע בקודש הקודשים הזה. ולכן כי זה נוגע בי אני מגיבה.

על הרבה דברים אחרים אני לא מגיבה, בטח לא בכזו "בעירה".

כאן כן. זה מכעיס ומצער אותי מאוד.

הרוח לא נופלת חלילה, אני עדיין מאמינה בטוב של האדם באשר הוא אדם, גם בכוח התשובה, והכי באהבה ובשלמות ובבלעדיות שבין איש לאישתו.

אבל כן היה חשוב לי להגיב.

מאישה נשואה.קופסא מכסף

כמו שאת כותבת על אישה נשואה, כביכול שהיא דבר קדוש.

היא מקודשת לאדם שקידשה. היא לא דבר קדוש. אפשר לדבר אליה, להתייעץ איתה, ולקבל ממנה אפילו יחס ואהבה.

הקיצוניות של קידוש האישה הנשואה לעיני כל מביא לבעיות כמו,

הטרדות במקווה.

גילוי עריות במשפחה.

מרחב נשימה בבקשה, גבר לא חייב לעשן כל היום כדי לשלוט במה שקורה במרשתת. יש אפשרות להבליג ולחכות רגע אחד ולראות שזה לא כזה "מיני" מה שהאדם רשם, הוא פשוט מגמגם.

עשרת הדברות כוללות גם את "לא תרצח".

מה עישנת?נעמי28

לא הבנתי מה כתבת

ומה הקשר בין הסוף להתחלה ולאמצע

ולהסקת המסקנות

ובסוף מתגלה שאתה אישה נשואה שהיא גבר גרוש🏳️‍🌈

והדבר היחידי שמביא להטרדות - זה אנשים שמטרידים.

מה עישנתי?קופסא מכסף

מה לא עישנתי... זו השאלה.

מצטרפת לכל מילה של נעמי28 שכתבה לךנגמרו לי השמותאחרונה

לא יודעת איך להתייחס להודעה הזו אפילו מרוב שהיא הזויה ונשמעת כמו גיבוב של מילים ללא שום קשר אחת לשנייה.

אז למען הסדר הטוב ולמען כל הקוראים בכללם אכתוב בנקודות:

א. אישה נשואה אכן מקודשת לאיש שלה.

שאמר לה תחת החופה - הרי את - ורק את

מקודשת לי - ורק לי

והיא מיוחדת לו והוא מיוחד לה.

ושום דבר אחר שנכנס ביניהם לא שייך כאן.

ולא אני שאני כלום אומרת אלא הקב"ה והתורה והמוסר האלוקי ולא האנושי.

אז שום דבר שיכול לחצוץ בקדושה הזו, בין במחשבה, בין בדיבור, בין במעשה - הוא פסול.

ואיך תדע?

יש לך את התורה הקדושה שמפרטת הכל ואת חז"ל שמלמדים אותנו ברחל בתך הקטנה (בדיוק בפרשה "רחל בתך הקטנה") מה ואיך וכמה ולמה.

מעבר לזה אתה רוצה לדעת?

זה לא כ"כ מסובך:

תשאל את עצמך איך היית רוצה שידברו / יחשבו / יעשו לבת שלך הנשואה. זה הכל.

היית רוצה שגבר זר יתחיל איתה שהיא נשואה?

היית רוצה שגבר זר ימשוך אותה בערמומיות ובמסווה למקומות לא ראויים, כמובן שהכל במסווה של מצוקה ורק להתייעץ או כל דבר אחר?

היית רוצה שלאט לאט יצור איתה קשר אישי שיכול לנוע מאפלטוני, דרך שיחות, דרך וידאו, ועד לפיזי ממש?

זה היחס שאתה מאחל לבת שלך?

הקב"ה לא מאחל זאת לאף בת שלו. ולאף בן שלו.

אז גם אני הקטנה לא.

מעבר לזה עדיין מסובך לך להבדיל? זה גם פשוט מאוד:

כל מה שאדם לא היה מעז לכתוב בפומבי ע"ג הפורום אלא רק במחשכים של מסר אישי או כל מחשכים אחרים שהם בהיחבא - כנראה יש כאן נורת אזהרה.

רוצה להתייעץ? בצורה נכונה וראויה ועניינית? אין בעיה. אפשר כאן ע"ג הפורום כמו שעשו ועושים ויעשו הגולשים כאן.

אין שום צורך לפנות בפרטי.

וגם אם כן - אם הוא לא היה מעז לכתוב זאת בפומבי - כנראה שצריך לחשוב שם פעמיים.

יש היום צילומי מסך והכל מתועד, אם היה חושש מצילום מסך וכו' האם היה כותב זאת מלכתחילה?

אם היה יודע שאשתו תצפה בזה? שילדיו יצפו בזה? היה כותב את זה?

הנה לך כל הדרכים להבדיל.

יש טוב. יש רע. יש הפרדה.

אנחנו לא בבילבול ובבלילה בין טוב לרע.

יש תורה אלוקית ואמת אלוקית.

אז אדם רוצה להתייעץ עם אישה אף שהיא נשואה? שיתכבד ויעשה זאת לפי האמור. בטח ובטח בפורום דתי.

יש לנו את המוסר האלוקי ואת התורה הקדושה.

וכמה שהתורה מדגישה את כל האמור על אשת איש. אחת מ3 העבירות שהן יהרג ובל יעבור. וכל ההרחבה שם ומשם.

ב. אין שום קשר, אבל שום, בין יחס ראוי לאישה נשואה לבין הטרדות במקווה או גילוי עריות במשפחה. ה' ישמור, מאיפה הבאת את זה בכלל? פה ממש מצטרפת למילים של @נעמי28 שזה במקרה הטוב עישנת משהו ובמקרה הפחות טוב אין לי מושג איך זה הגיע לך לראש.

אבל האמת צריכה להיאמר - אין שום קשר בין הדברים.

זה כמו שתכתוב ששמירה על הלעדיות בנישואים היא הגורמת לצונאמי / רציחות / עבודה זרה וכל קישקוש אחר.

מעבר לזה כל מילה וכל פירוט מיותר כיוון שחוסר ההיגיון זועק כאן מכל מילה.

ג. לא יודעת למה התכוונת "שהאדם רק מגמגם ולא כזה "מיני", אבל דע שאתה לא מעורה עד הסוף בכל מה שקורה מאחורי הקלעים, מה שנקרא במה שנשים דיווחו לי אישית בפרטי. לא אחת ולא שתיים ולא שלוש ולא ארבע. יש הרבה מעבר למה שאתה רואה, וכן, יש גם כיוון כמו שכתבת. הדברים לא נכתבו סתם, ובטח שלא בכזו נחרצות. יש סיבה להכל.

ד. מעבר לזה, ומעבר למקרה ספציפי כזה או אחר, לא חייב ולא צריך בכלל להגיע עד להכי גרוע. גם הרבה לפני זה רע מספיק. גם לקחת אנרגיה וכל מה שלא שייך במחשבה דיבור ומעשה לאישה נשואה או לאיש נשוי זה לא ראוי. שוב, כאן כל סעיף א' אפשר לקרוא שוב ולדעת להבדיל ולמצוא את האיזון בין מה שכן למה שלא.

יש לנו תורה. יש לנו מוסר אלוקי. מדובר בפורום דתי. וגם בלי קשר יש מוסר.

ואיך אמרת בשורה אחרונה, אכן עשרת הדיברות כוללות "לא תרצח", לא לרצוח ולא לקחת לא לאישה ולא לאיש את העולם הזה שלהם ואת העולם הבא שלהם.

גם אם אדם חושב שזה בסדר, או שאם זה "מתוך הסכמה" אז הכל טוב, כי גם אז זה לקחת את העולם הזה ואת העולם הבא. משניהם. שום דבר טוב לא יכול להיות מדבר כזה, אולי רק לטווח המאוד מיידי ומאוד קצר איזו הרגשה של ריגוש או סיפוק רגעי בלבד, אבל אחריו שבר ועוד בור ועוד תהום ועוד ריחוק מהאישה או מהאיש עצמם ועוד רע, בטח ובטח לטווח הארוך.

ומעדויות רבות מכלי ראשון יש כאן בהחלט המון שבר וכאב וממש לא טוב.

ובטח ובטח אם זה נעשה בצורה של מניפולציה זה אף עוד יותר גרוע.

וכן, גם אדם שמביע מצוקה, וכותב לאישה רנדומלית (ואיזה גועל נפש זה שכל אישה תחשוב שניק מסוים פשוט פונה לכ"כ כ"כ המון נשים, כל מי שיש לה דופק כאן הערוץ, ושפוט מחפש לפתח שיח. איך אישה כזו צריכה להרגיש? אפילו אם הייתה רווקה זה מגעיל, מה היא חפץ אחד מני רבים שרק מנסים עליה את מזלו מבין כל ההמונים? פשוט מגעיל).

אבל קל וחומר שהיא נשואה, אז מה עניין לפתח שיח ומתוכו לצלול למעבר לכל מיני מחוזות, לא רק הגרועים שהם, שוב, גם לפני יש הרבה רע. מה עניין למשוך אישה נשואה ככה במילים?

הכך יעשו את אחותנו? ואת בתנו? ואת נשות ישראל?

אז אני לא מוכנה לזה. בטח לא במרחב של הפורום אם יש לי איזושהי שליטה מינימלית לע ההנהלה ולדווח ולחסום ולהזהיר על נושאים כאלה.

בנות ישראל, אחיות שלי, יקרות לי. יקרות מדי ויקרות מפז.

ואף אחד לא יתייחס אליהן ככה.

כן, נכון, יהיו תמיד עוד אחוזים לא מבוטלים גם של גברים וגם של נשים שימשיכו להתכתב בפרטי, מרצונם החופשי, וכן, גם ילעגו לי ולכל מה שאני כותבת ואיך כתבו? יכנו זאת "משטרת מחשבות", אבל זה לא מזיז לי, כי אני מדברת אל מי שזה כן שייך אליו ומי שזה כן רלוונטי אליו, וגם אם זה רק אישה אחת או רק איש אחד שבעקבות הדבריםפ יותר נזהרים - דייני.

וכל אחד אחראי על עצמו בלבד.

ברוך השם ותודה לאל שכבר יודעת שזה כן עזר לפי פניות באישי, אז לפחות בטיפה שאני יכולה לעשות זה יקר מאוד. ולאותן אלו שפנו בפרטי ולאותן אלה שקוראות סמויות (או קוראים) - בעיקר להן אני מכוונת. ותודה לה' על כך ועל כל מה שכתבו לי.

יהיו רק בשורות טובות ב"ה

שנזכה להתחזק, כולנו, בקודש הקודשים שבין איש לאשתו, ובכל הטוב שבחיים,

שבת שלום ומבורך

📢📢📢 תזכורת חשובה בעקבות השרשור הזהנגמרו לי השמות

לאיך הודעה תמימה שמביעה מצוקה יכולה להיות בעצם במה מסוכנת מאוד לכל הנוגעים בדבר.

באיך כל מי שפותח שרשור, גם אם הלב יוצא אליו או אליה ומתוארת מצוקה קשה - יכולים בסוף לפנות בפרטי עם כוונות אחרות לגמרי!

תזכורת חשובה לכולנו. שוב.

על הסכנות כאן במרחב הזה.

לא משנה מי כותב.

לא משנה מה הותק שלו או שלה.

לא משנה אם מזדהה כאיש או כאישה.

לא משנה אם מתאר/ת מצוקה.

כל אלו הם לא ערובה שהכוונות והאמת אכן שם.

וכל אלו הם לא ערובה שאין מתחת לפני השטח כוונות אחרות.

לא לפותחי השרשור.

ולא למגיבים.

לא לכל מי שמנסה לראות מי יגיב (או תגיב לו) כאן

ואז לפנות אליה בפרטי

והכל במסווה של רצון לעזור ולהציל מהמצוקה

שכל מה שמתחת זה כוונה אחרת לגמרי!

ונשים טובות (ואנשים טובים במקרים אחרים) פשוט לא צריכות לחוות את העוול הזה שכל "חטאן" היה לב טוב ורצון לעזור או לחזק יהודי!

לא הן, ולא הפותח עצמו שזה ההיפך ממה שנכון לו, ולא אשתו של הפותח, ולא האיש של הנשים האלה, ולא הילדים של כולן, ולא מגיבים ומגיבות אחרים עתידיים שיתנו בהם פחות אמון מראש אפילו שבמקרה שלהם אין שום דבר פסול - פשוט כולם יוצאים נפסדים וזה עוול אחד גדול לכל הנוגעים בדבר!

אז בכוונה משאירה את ההודעה הזו

עם כל ההתפתחויות שלה

עם כל העדכונים של נשים באופן ישיר ומכלי ראשון על הפותח שפנה אליהן

ובכוונה לא מוחקת אף שנתבקשנו המנהלים ע"י פותח השרשור למחוק את ההודעה הזו.

אז לא.

לא רק לא למחוק אלא להדגיש מה יכול לצאת מדבר כזה.

למען יראו ויראו.

ולמען ידעו כולם כי סוף האמת לצאת לאור. תמיד! גם אם זה לוקח זמן.

אז ככה, באור, בשמש, בגלוי - להראות מה היה.

ולמען נישמר כולנו.

כן, גם רצון טוב רק לעזור יכול להוביל חלילה למקום לא טוב בכלל.

ושהקב"ה לא יביאנו לא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון.

צריכה עזרה עם סינון מחשב לילדיםירדנית

משהו פה לא עובד לי כמו שצריך

מדובר על גילאי 10-14, יש רימון.

הם צריכים את המחשב כדי לעבוד בטימס, לשמוע שירים ביוטיוב, לפעמים צריכים AI ללמוד למבחנים.

איך אני משגיחה על כל זה?

שיחות בטימס לפעמים הילדים ביניהם שולחים סרטונים, אין לי איך לעקוף את זה.

כנל יוטיוב, רוצים לשמוע שירים אבל לא מתאים לי שיסתובבו ביוטיוב, יש דברים (שלא לומר רוב הדברים) שלא מתאימים להם.

AI גם כן רואה שיחות שלא מתאימות..

אנחנו לא בקטע של צנזורה אבל מרגישה שבתקופה האחרונה זה יצא לי משליטה.

מחפשת פתרונות טכניים לפתור את זה, אשמח לשמוע איך זה אצלכם. שאהיה רגועה גם שהילדה נכנסת לחדר ללמוד עם חברה במחשב. כי היום זה היה ממש לא מוצלח

אני טכנופובית פלוס פלוס אז אם אפשר בהסבר למתקשיםירדנית

שום דבר רע בצנזורה במקרה הזהחושבת בקופסא

היית נותנת לאדם זר ברחוב לחלק לילדים שלך חוברות שאת לא יודעת מה כתוב בהן?

רק כדאי לדייק אם הכוונה לכל תוכן שהוא לא למידה וניצול זמן ממש, או תכנים בעייתיים בפני עצמם, כי אלו שני דברים שונים.

כי אם יש לכם רימון ברמה המתאימה, לא אמורים להיות בעיה מבחינת התוכן.

אבל אם רוצים שהמחשב ישמש ללמידה ולא לפנאי, (אני לא יודעת איך עושים את זה בפועל, אבל אני יודעת שזה קיים) אפשר דרך רימון או דרך תוכנה אחרת לחסום אתרים ספציפיים, או הפוך לעשות רשימה של אתרים מותרים בלבד, ואז לחסום גישה ליוטיוב ולai.

פתרון פחות קיצוני הוא להיכנס להגדרות בתוך האתרים האלו, ולחסום אותם כמה שיותר. לשים את חשבון היוטיוב ליוטיוב קידס (מגן מפני תכנים בוטים במפורש, אבל מתיר שטויות ממיסות מוח, שכנראה גם כן כדאי לא לראות)

בצ'אט מצאתי בטעות שיש בתוך ההגדרות שלו אפשרות למנוע ממנו לדבר על תכנים בוטים (ולא ברור לי למה זה לא מופעל כבררת מחדל).

והכי פשוט זה זה להגביר את החסימה ברימון או פלטפורמה חוסמת אחרת.

לגבי מה שחברים שולחים- אולי תמימה, אבל חברים לא ישלחו דברים גסים ממש, לפחות לא בפלטפורמה כזו שמיועדת ללימודים ובפיקוח המורה? עוד אין לי ילדים, אבל אני קצת מזדעזעת מהרעיון של לתת לילדים להמשיך להיות חברים של ילדים שחשודים ברצינות בדבר כזה, אם יש רצון, הם ימצאו דרך אחרת להראות את זה ועצם החברות נשמעת לי בעייתית.

שולחים שם שורטים וכל מיני שירים/זמרים/קליפיםירדנית

שאני לא מעוניינת שיחשפו לזה.

איך ישמעו שירים? לא התחברו לספוטיפיי לצערי.. אבל אולי אם אגיד שאין ברירה.

רימון ברמה בינונית לא חוסם את מה שאני רוצה שיחסום..

רימון ברמה הגבוהה יותר מצריך ממני לפתוח להם את מה שהם צריכים כל רגע.

בטימס אין לי ממש שליטה על מה קורה בקבוצות, וכבר לא מתאים להם שאני עוקבת אחרי השיחות שלהם, שזה סה"כ מובן

אם יש שירים ספציפיים שהם שומעיםהשם שלי

אפשר להוריד את השירים למחשב, ואז לחסום את היוטיוב.

באזור האישי ברימון אפשר לחסום\לפתוח אתרים מסוימיםפתית שלג

כרצונך

ואם החברים שולחים קישורים לסרטונים שהזכרת- ברמת סינון גבוהה כנראה שגם זה ייחסם.

אין כל כל פתרוןמסתתר

אין כ"כ פתרון, מה שכתבת נכון. זה או קצת מדי או יותר מדי. אולי ב"חזקים ברשת", ובארגון "לוקחים אחריות", יש להם פתרונות..

יש תוספים בחנות כרום לדפדפן במחשבנקדימון

שאפשר לחפש שם תוספים עם דירוג גבוה וכמות הורדות של עשרות אלפים (כדי שיהיה לזה אמינות, ואמינות ביצועית).

יש כל מיני תוספים שמסננים שורטס ורילסים ביוטיוב ורשתות חברתיות, תכנים למבוגרים או הימורים וכדומה, חוסמי פרסומות למיניהם. זה קצת התעסקות (אבל לא נוראית), אבל אולי חבר/ה טוב/ה יוכלו לעזור. או לחילופין, הדרכה טכנית את יכולה לבקש ממצב ai בחיפוש גוגל.

וכמו שגם אמרו, אם מדובר על אתרים יותר ספציפיים אז אפשר לחסום ברשימה אישית באזור האישי של רימון, או להעלות רמת סינון לאתרים המסויימים.

אגב, לגוגל יש אפשרות של בקרת הורים (לא ניסיתי אך ראיתי שקיים), ואז את יכולה לחבר את החשבונות של הילדים אלייך ולהגדיר כל מיני דברים. זה גם דבר ששווה לבדוק עליו, ואולי הוא יפתור חלק מהבעיה.

לגבי ai, אין ממש דרך היום לשלוט בזה. לכן נטפרי, למשל, חוסמים את זה גלובלית.

תודה, אנסה לשבת על זהירדנית

(הזדמנות טובה להכיר לך תודה שבזכותך נכנסו להכיר את עמיחי ונינו הי"ד וישבתי והראתי גם לילדים, מה שמראה לי כמה רחוק אפשר להגיע עם חינוך ילדים ולאן אני שואפת)

בשמחהנקדימון

לא הכרתי אותו לפני כן, אבל הנשמה המיוחדת הזו באמת מרימה את העיניים שלנו אל האינסוף.

אלוף אתהפתית שלג

בשביל שירים הייתי עושה ספוטיפיי וחוסמת את יוטיובמרגולאחרונה

ובמקרים שהמורים שולחים סרטון לימודי מיוטיוב- תפתחי לרגע, או תתני מהטלפון שלך נקודתית לזה.

ספוטיפיי יש גם פודקאסטים שעקרונית יכולים להיות לא ראויים אבל לא נראה לי שיש להם סבלנות לזה חחח.

שירים שיוצאים עולים תוך שניה לספוטיפיי. גם שירים חסידיים ושירי קודש יש שם.

ואם הילדים שולחים בטימס קישורים לסרטונים, אז אפשר לחסום אתרים אחרים (כמו טיקטוק, יוטיוב וכו), ואז הם לא יוכלו לצפות בהם.

מה קרה לפאות?פשוט אני..

כשהייתי ילד, ילדי ונערי הציבור הדתי התחלקו בין כמה סוגי פיאות:

פיאות קצרות שמגיעות בדיוק עד לעצם הסמוכה לאוזן, או קצת יותר ארוכות שמגיעות עד לגובה התנוך.

פיאות מעט ארוכות יותר, אשר גולגלו בחן מאחורי האוזן.

וכמובן פיאות ארוכות עוד יותר שכבר לא יכולות להתחבא מאחורי האוזן אלא משתלשלות בגאווה במורד הפנים.

בשנים האחרונות, אני רואה יותר ויותר נוער דתי, כולל כאלה מבתים שעל פניו נראים דוסים, כולל מהתנחלויות ויישובים דתיים מובהקים לאורך ורוחב הארץ, עם תספורת שבה המכונה עוברת עם מספר 0 מעל גובה האוזניים ולא משאירה פיאות כלל. כלומר בחלק העליון של הראש יש שיער כרגיל, אבל בצדדים יש שיער רק בס''מ העליונים ומתחת לזה יש גאלח.

בתקופתי, בבתי ספר דתיים לא היו נותנים לתלמידים להיכנס כך לכיתה, וילד שהיה מסופר כך היה צריך להתבייש במראהו החריג. זו הייתה נחשבת תספורת שלא רק שאינה דתית, אלא היא גם לא מייצגת את הציבור החילוני הנורמטיבי, אלא בעיקר ערסים.

אז איך קרה שאבות שלא מחסירים תפילה במניין ולא מדלגים על לימוד תורה עם ילדיהם, מאפשרים להם להסתפר כך?

איך אימהות המחזיקות בעוז בית יהודי כשר ומשפחה לתפארת, נותנות לילדיהן לגלח את הפאות?

תמונה מתוך AI לשם המחשה

חוץ ממה שאפשר לצחוק על התמונה של הבינהחושבת בקופסא

שהנער הגיבעוניסט מתברר מקפיד (חוץ מעל נזירות מלאה של אי תספורת בכלל) גם על קצוות השרוול כארבע כנפות ושם גם בהן ציציות.

התשובה היא כנראה הגיל של הילד. זו תספורת שהיא "באופנה" בקבוצות מסוימות, והילד רוצה להסתפר ככה, ובשלב מסוים ההורים לא מחליטים לילד איך להסתפר. וכנראה שזו תספורת די מנייסטרים בציבור החילוני עכשיו.

גם אחי השמיניסט החצוף מסופר ככה, ולדעתי זה נראה מכוער וערסי, וחבל על הפאות המתולתלות שהיו לו בילדותו. מה לעשות, אי אפשר להכריח אותם בגיל הזה.

במקרה הבינה גם תפסה לך את הגילאים של הילדים בצורה הדרגתית: מילד חמוד יהודי קטן, שעובר שלב של גיבעוניסט, ואז הופך לערס שמתסובב עם החבר'ה בשתיים בלילה ומשאיר זבל ברחוב.

היום התספורת הזאת יותר טרדנית בכל הציבורברגוע

אבל אני דווקא רואה תופעה הפוכה מקבילה- הרבה יותר נערים מגדלים פאות ארוכות

אני דווקא רואה יותר ילדים עם פיאותניק חדש2

בטח בהשוואה למה שהיה בילדות שלי.

חולשה בחינוךנקדימון

הנערים פשוט לא מקשיבים להורים.אמא טובה---דיה!

כמו נערות אצלינו מבתים סופר דוסים שהולכות עם שרוול קצר ושסע כמעט עד למעלה.

זה לא כי ההורים מרשים. זה אף על פי שהם לא מרשים.

אני חושב שלהרבה מאוד ילדים קטנים חרד"לים יש פיאותמשה

אולי בגיל ההתבגרות יש צורך לשנות משהו והפאות נבחרות כקרבן.

מרד גיל הנעוריםנפשי תערוג

אינטרסטינגימח שם עראפת

איך הילדים שלך מסופרים?

מי אמר שהם מסכימים או מעודדים?shindov

היום לא שואלים.

אני לא מדבר על בני 18פשוט אני..

אפילו בגיל 12 אני רואה את זה, בגיל שבו ילדים עוד לא אוכלים שניצל בחוץ בלי לבקש רשות מההורים

יש לי רעיוןנפשי תערוג

ב"ה בשנים האחרונות יש תופעה של התחזקות המונית

אם שאני הייתי נער. ללכת עם ציציות בחוץ זה היה רק מי שממש דוס או חזק.

הרוב היו הולכים עם פתילות בפנים (ואני מוציא רגע את עניין ספרדים אשכנזים כי זה לא קשור)

כיפה. רוב מי שהתפלל איתנו בבית כנסת. לא היה הולך עם כיפה ביום יום. גם כאלה שהקפידו על אורח חיים דתי.

היום ב"ה אנחנו רואים שגם חבר'ה שעדיין רחוקים מאורח חיים דתי מלא, יכולים להסתובב עם כיפה או ציציות בחוץ

יכול להיות שהוא לא יקפיד על שמירת שבת וכו' אבל עדיין ביום יום הוא יסתובב עם כיפה וציציות בחוץ (מכיר כמה כאלה)

יכול להיות שנערים שאתה רואה שייכים לזרם הזה

זה לא זרם דתי קלאסי

זה יותר מסורתי +

אני לא מדבר על מסורתיפשוט אני..

אלא באמת על טובי בנינו ממשפחות מאוד מאוד דתיות

גיל 12רקאני

זה לגמרי גיל ההתבגרות

אם ילד בן 12 מתעקש להסתפר ככה

אני יכולה להבין את ההורים שמעדיפים לא להיכנס למלחמות על תספורת

לדעתי פאות זה הכי יפה בעולם

אבל אם הילד שלי יתעקש להוריד אני אגיד לו את דעתי ואתן לו להחליט על עצמו

תלוי איזה תספורתנפשי תערוג

אם זה קצר אבל עדיין בגבול ההלכה. ניחא

אבל גלח מלא של הפאה שזה איסור דאורייתא ממש אני אישית (ורוב הדתיים שאני מכיר) לא הייתי מסכים

מסכימהרקאני

אני לא כל כך מכירה את ההלכה הזאת בתור אישה....

אבל יכול להיות שהם כן משאירים קצת ופשוט לא רואים את זה?

בגדול ההלכה היאנפשי תערוג

שאסור להקיף פאת הראש

משמע שאסור לגלח מאיזור הרכה ועד סוף העצם שליד האוזן.

אסור שיהיה מגולח. צריך שיהיה שיער ממשי. והפוסקים נתנו הגדרה של סביב 4-5 מ"מ לפחות.

(לא כתבתי את כל ההלכה אלא בגדול את עיקר הדברים)

רקה, לא רכהירושלמית טרייה

הכל תלוי במזלזוזיק העכבראחרונה

אפילו ספר תורה שבהיכל.

יש הרבה דוגמאות בהסטוריה להלכות שפשוט לא הקפידו עליהם בתקופות מסויימות. בדרך כלל זה חלף.

למשל, יש הרבה עדויות שבליטא לפני השואה גם נשים של גדולי ישראל לא הקפידו על כיסוי ראש.

גם היום, נראה לי שמקפידים הרבה יותר מפעם על שירת נשים אבל הרבה פחות על חצאיות לפי ההלכה.

לא יודע מה גורם לזה...