מאוד קשה להטמיע כללים כשיוצאים מהשגרה.
אז קודם לנשום עמוק, אוטוטו הפסקונת של תחילת לימודים, ואז חגים ואחרי החגים הלו"ז ממילא משתנה.
גם נכנסים לשגרה וגם הימים מתקצרים.
לילדים יותר קשה לסדר לבד, עוזר להם לסדר עם מישהו.
כן זה פרוייקט, גם לבשל לוקח זמן ואת לא מצפה להוקוס פוקוס.
מה שאני עשיתי וממש עזר לי בתקופות של עומס, להגדיר מה הכרחי לעיתים קרובות, מה בינוני ומה אפשר לעיתים רחוקות.
לפעמים העיתים הרחוקות זה פעם בשנה, אבל אז כשכן עושים זה יותר עבודה (לא במצטבר)
למשל אם אני מנקה יסודי את המקרר פעם בחודשיים- אז כל פעם כזאת היא יותר מהירה מאשר פעם בחצי שנה, אבל אם אני סופרת את כל 3 הניקיונות של הפעם בחודשיים אז במצטבר זה כן יותר עבודה מפעם בחצי שנה.
את מה שחייבים לעיתים קרובות עם זה מתחילים בשישי מוקדם בבוקר, ואז בוחרים עוד משמה אחת מהבינוני. ואם מספיקים בוחרים עוד משימה.
לפעמים מצליחים לדחוף משימה "על הדרך"
למשל בשתי הפעמים האחרונות כשניקינו את המרפסת לא ניקינו את המסילות של הויטרינה ועכשיו כן כי הוצאתי את המכונת שטיפה בלחץ.
חוץ מזה להעביר למיקור חוץ מה שאפשר. אם יש אצלכם ילדודס שמנקים רכבים מבפנים ומבחוץ זה אחלה. מה שהם מצליחים לנקות תודה רבה.
לקנות מכונות וחומרים שהם קיצור דרך. שיהיה מספיק מאטאים/ מגבים/ סמרטוטים.
הרבה פעמים להתארגן לניקיון וסדר גוזל זמן מיותר והניקיון עצמו קשה כי אין את המברשת המתאימה.
אני לא מבקשת מילדים לסדר את החדר או למיין כביסה.
אני יושבת איתם ונותנת הוראות פשוטות וברורות:
תביא שרפרף, תשימי פה את המגבות מטבח. תביא את סלסילת הכביסה מפה לשם. תוציא את הגזר מהמקרר.
זה עוזר מלא מבחינתי כי המון המון משימות קטנות מתקצרות ככה. גם בקיפול כביסה קודם ממיינים ואז כשהם רואים ערימות קטנות יש להם מוטיבציה להתקדם. אני גם מדרבנת להביא לי את הבגדים שקשה להם לקפל ותוך כדי הם עושים מה שקל להם זה יותר מחצי כביסה כל התחתונים, גרביים, מכנסיים קצרים, מגבות מטבח וכו'.
לפעמים עם כל הילדים זה יותר בלאגן, ועם חלק עובד יותר טוב. אז שולחת ילד בינוני עם קטן לעשות פעילות רגועה ואני מסדרת עם השאר ואז מחליפה מדי פעם מי עושה מה עם מי.
לפעמים כולם עושים אותו דבר אבל באיזורים שונים (חלוקת גזרות) נניח שניים שוטפים שירותים אחד, ושניים את האחרים ואני עוברת ומייעלת את סדר העבודה בשניהם.
הקטנטנים יכולים להרים גלילי נייר טואלט, לפנות את המתקן מברשות שיניים, להחזיר מסרקים למקום ועוד כמובן עם הוראות ברורות אחד אחד לא רשימה מראש של המון דברים, הבינוניים לנקות מראות עם ספריי, לארגן את קופסאות וכלי הניקוי, לפתוח את המכסה ביוב, אם יש לכלוך על הארון אז לשפשף נקודתית עם סקוצ'
גדולים (מגיל 8 ומעלה כזה) כבר משפשפים אמבטיה, כיור, שיש, גורפים מים ומייבשים.
מה שנשאר לי זה נטו אסלות ומושבי אסלות ושטיפה במים. זה פחות מ5 דקות בפועל עבור כל שירותים כי לא עושים כל מה שהילדים עשו בעצמם. נניח לעזור להם לפנות בגדים מהרצפה או לתת הוראות או לחדד כללים ולהפריד מריבות גם לוקח קצת זמן אבל זה עושה תוך כדי שעוברת ביניהם. ובסוף זה משתלם כי לאט לאט נהיים יותר עצמאיים עם הסדר והניקיון.
כשאני מסדרת ומנקה איתם יש להם מוטיבציה והם שואלים מה עוד לעשות.. אני לא חושבת שיש לי ילדים מיוחדים אלא הסוד הוא לדעת איך לעודד מוטיבציה מגיל קטן לשתף אותם ולא לוותר על תקופת הלימוד ולשים לב תמיד מתי הם מגיעים למיצוי ולא לאתגר יתר על המידה כדי שתמיד תהיה תחושה חיובית סביב הנושא וגם לצ'פר עם חיזוק חיצוני (בסוף תלכו לקנות ארטיקים) וחיזוק פנימי (איזה כיף לשחק על רצפה נקייה) איזה מבריק פה, וואו איזה נעים לי פה להתחיל לבשל אחרי ששטפת את הכלים.
לגבי המוטיבציה סתם אנדקוטה קטנה, כואבת לי היד כמה ימים והתקשיתי לפתוח את מכסה הקפה. ביקשתי מהבן שלי (בן 5) ומיד בעלי הציע את עצמו. אמרתי לו שביקשתי קודם מהילדון ואם הוא לא ירצה אז אבקש ממנו. תוך שניה הבן פתח את הצנצנת ושאל אם יש עוד משהו לפתוח.
כלומר לא ויתרתי על ההעצמה למרות שאולי הייתי חוסכת פה שניה וחצי בטווח הקצר, אבל מפסידה המון פתיחות צנצנות בטווח הארוך.
זו דוגמה פיצית להמון המון הזדמנויות כאלו שמרכיבות את היומיום.
עוד דוגמה, ביקשתי 4 תפו"א, הביאו לי. שמתי לב שהם קטנים וזה בעצם לא מספיק. קראתי לילד שהביא לי והסברתי לו את השתלשלות העיניינים ושאלתי מה הוא מציע. מיד קפץ להביא עוד.
יכולתי לחסוך דקה מהחיים ולהביא בעצמי או לשלוח ילד אחר להביא עוד, אבל אז צה היה מרגיש הילד הראשון שרואה שמשהו לא תקין ולא מבין מה ולמה. האם פעם הבאה יביא בשמחה או פחות בשמחה.
זה ניואנסים קטנטנים אבל כשחיים אותם שמים לב שהם רבים מאוד ומרכיבים את התמונה הגדולה.
מוטיבציה לא נבנית ממשהו אחד גדול אלא ממלא מלא הזדמנויות קטנות שבמצטבר בונות את הערך העצמי.
אם אני לא בטוב לנהל נכון את האירוע אז מראש שולחת החוצה (עם בעלי או שאני יוצאת ובעלי מתקדם עם הבית) או שמה סרט או משהו כזה
כי אם מראש אני לא בטוב, מהר מאוד האירוע מסלים וגם אין עזרה, וגם יש תסכול ועצבים של כולם.
לגבי הכואב, יותר כואב לגדל ילדים בכעס ועצבים עם חוסר ביטחון עצמי וחוסר עניין בחיים, מלגדל ילדים מבולגנים. בהרגלי סדר אפשר לטפל כשהבשלות גודלת. יחס וערך בבית נבנה מגיל אפס.
אז עדיף שהם יחזרו מבילוי בחוץ בצהלולים ומבוגר אחד יעשה הכל לבד מאשר לעשות ביחד וכולם מצוברחים ובפועל יותר נזק מתועלת.
אז אם זה לתקופה זמנית, זה פתרון לא רע בסה"כ.
לא צריך להיקרע. לעשות לפי היכולת ולזכור שזו תקופה זמנית והיא תעבור. את החדר שלך תנסי ביום אחר. מטבח סלון ועוד איזור אחד, לא להיקרע על כל הבית ביום אחד.
הכל שאלה אם את מרגישה שאת בוחרת בפתרון הזה או נגררת אליו בעל כורחך ואז ישה תסכול עמוק.
)
אין לי מושג לגבי הדקירות