אקדים ואומר שאני באושר עילאי על עצם ההריון הזה. ירדו פה הרבה דמעות של שמחה והודיה.
במיוחד שאנחנו יכולים רק בעזרת ivf.
היום התבשרתי שבבטן יש לי עוד בת מתוקה. חמישית. ואני כבר אוהבת את העוברית הזאת כל כך!!
אבל עמוק בפנים יש לי אכזבה קטנה שככל הנראה לא יהיו לי אי פעם בנים.
הסיבה שהתחלנו טיפולים זה כי גילו בעיה בזרע של בעלי שהיה נמוך ובאיכות לא משהו. וממה שאני מבינה הזרע הזכרי הוא החזק והמהיר והזרע הנקבי הוא עם אחוזי ההישרדות הגבוהים יותר. מה שיכול להסביר למה יש לנו רק בנות...
מרגישה שגם אין לי כוח לתגובות מהסביבה. כל פעם שהייתי בהריון אנשים אמרו: "יאללה הפעם בן" בזמן שאני כבר יודעת שזו בת. או שבעלי מקבל עליה לתורה ומאחרי הבת השלישית הגבאי מברך בקול רם "ושיזכה לבן זכר!!".
וכשאנשים מגלים שזה מטיפולים אז הם עוד יותר בהלם כל פעם שאני יולדת בת כי הם בטוחים שאני יכולה לבחור אפילו עיניים כחולות. הגיוני שהם לא מבינים איך זה עובד כי אם לא הייתי בלופ אז כנראה גם אני הייתי תוהה. וגם הועדה לבחירת מין היילוד לא רלוונטית כי ב"ה יש לנו עוברים קפואים כבר. ובלי קשר לעבור את הועדה זה סרט ועם סיכוי נמוך.
גם ההריון הפעם קשוח ברמות. הטיפולים היו קשים מאוד. ובתחילת ההריון הייתי בתת תפקוד קיצוני. אז מישהי מהמשפחה ששמעה מה עברתי אמרה בצחוק: "מקווה שהעובר הזה שווה את הסאגה הזו.. לפחות שיהיה בן" עכשיו, יש לנו הומור ציני כזה במשפחה. אבל עדיין מרגישה שאין לי כח לסחוב את הציפיות של אחרים ולנפץ אותן בנוסף להתמודדות שאני בעצמי עוברת עם זה.
ואין לי איפה לשתף בכלל את התחושות הללו. כי לאנשים יש ממש קושי להכיל תחושות סותרות. כשהייתי בטיפולים והיה רגע של שבירה מישהי אמרה לי "תגידי תודה שיש לך". כאילו אני לא. כאילו אסור לי להרגיש כאב עמוק שהמסע להריון הבא מתארך ומלא בייסורים בזמן שאני מלאת הודיה על כך שזכיתי. למה אי אפשר להחזיק 2 רגשות בו זמנית?
האושר הוא עצום, וחיכיתי כל כך להריון הזה. אבל למה אסור לי להרגיש לפחות לרגע, קצת ניפוץ חלום?
יש משהו מתוק מאוד במשפחה של בנות, ואני ממש שמחה ומתרגשת שיש לבנות שלי אחת את השניה. כל זה לא סותר.
אשמח לשמוע מה עזר לכן להתמודד כי אין לי איפה לשתף באמת
