כילד מזלזל ככה בגבולות, זה ילד שזקוק לעזרה.
ילד שבא ואומר לך "אמא קשה לי"
בשפה שלו זה "את לא תחליטי עלי"
נשמע ילד מתוק ומקסים ברמות שאיבד את הדרך וצריך יד מכוונת בטוחה, אוהבת וקשובה אליו.
אל תתרגשי כשהוא אומר "את לא מחליטה עלי"
הוא מנסה להפעיל אותך ומצליח. במקום זה תנסי לשמוע מאחורי המילים, להיכנס לראש שלו ולראות מהעיניים שלו את הסיטואציה.
הוא נמצא בתקופה שמאתגרת אותו, התחיל שנה חדשה למשל.
הלב והבטן שלו לא רגועים.
הוא מוצא מפלט בצעצועים וזה מרגיע אותו.
אמא באה ופתאום לוקחת את זה.
האם לך במקומו היה נעים? היית מגיבה באיפוק?
לא, גם לך היה קשה אם פתאום היו לוקחים לך.
אז מה אפשר לעשות?
לעשות הכל בהדרגה.
אם ב19:00 אוכלים (19:00 זה ממש מאוחר לילדים שרק התחילו א' אבל נניח)
כדאי כבר ב18:30 לעשות תהליך הדרגתי.
לאסוף את המשחקים שכבר סיימנו, לסגור את האפשרות לקחת משחק חדש.
להראות על השעון שעוד 10 דקות קמים לשולחן.
אפשר למשל לשים סיפור פודקאסט ליד השולחן וזה יגרה אותו לעשות את המעבר.
אח"כ אחרי שהוא עוזב את המשחקים
לקרוא לו אלייך במטבח, לדבר קצת על מה שהיה, (תספר לי מה הפיראטים עשו היום במשחק)
ואז לשתף אותו. לשאול אם רוצה את המלפפון לאורך או טבעות, עם קליפה או בלי, ירקות חתוכים או סלט, חביתה בצד או בפיתה)
לשתף אותו בהכנה עצמה. תביא ביצים, ירקות, תחתוך/ תקלף
בוא נערוך שולחן. אתה רוצה את הצלחת הזאת או השניה?
את הגבינה אצה רוצה לסדר בצלחת מרכזית עם שמן זית וזעטר או שלא צריך הפעם?
אם מכינים פנקייקים נגיד, אז במחבת עם העיגולים הקטנים או הגדולים?
אם הקטנים זה לוקח יותר זמן. אתה רוצה לעזור לי כדי שנתקדם עם זה מהר יותר?
ככה ילד מחובר כבר לשלב האוכל ולא צריך לעבור ניתוק מהמשחק ישר לארוחה.
בנוסף, להימנע מאוד ממשפטים כמו:
אני מחליטה
אתה לא יכול לעשות מה שאתה רוצה
אתה חוצפן
יש דברים שההורים מחליטים.
זה משפטים שרק מתדלקים אותו יותר.
כשהוא אומר "אני מחליט" תעני לו בביטחון ובשלווה: נכון, אתה מחליט. הגוף שלך הוא רק שלך, ורק אתה מחליט מה ייכנס אליו. מה, אני יכולה לפתוח לך את הפה בכוח (אפשר לעשות את זה בהצגה מוגזמת ומוקצנת) ולהכניס:
6 פיתות
5 חביתות
4 עגבניות
3 כפות גבינה
3 מלפפונים (אה אמרתי כבר 3..)
אז שני מלפפונים
ואחד מי יודע? אחד אלוקינו אלוקינו אלוקינו...
אם את באמת לא מתרגשת מה"חוצפה" שלו להחליט, כנראה שבשלב הזה הוא בקושי זוכר את ההתנגדות שהייתה לו.
גם הוא קיבל אישור שרק הוא המחליט
וגם הוא מרגיש שזה לא אישיו מבחינתך כל הנושא הזה של מי מחליט, אז לא צריך להתעסק עם זה בכלל, ולא צריך להתנגד ובכלל יש כאן משהו מצחיק אז צוחקים וזה מאפשר לעבור הלאה ולא להיתקע בשיח של מי מחליט.
אותו דבר לגבי בגדים ולגבי הכל.
ההורה לא יכול להחליט בגיל הזה האם הוא יתלבש, מה הוא בוחר לנעול וכו. כדאי לכבד את השלב הזה שהרבה מההחלטות על הילד עוברות אליו.
הוא המחליט, כן רק הוא.
העורה מייעץ ומכוון בלבד בשלב הזה
אפשר להחליט למשל שבגד מסויים את לא קונה. זה עדיין החלטה שלך מה לקנות,
(יגיע יום וגם זה לא יהיה בשליטה שלך אגב)
אבל מה ללבוש זה רק שלו.
ומה לאכול מהאפשרויות הקיימות או לא לאכול בכלל, זה רק שלו.
ברגע שהשיח יזוז מהשאלה מי מחליט, יהיה לך הרבה יותר קל לייעץ לו טיפים על מה כדאי לו לבחור.
למשל: אם אתה בוחר לאכול ממש מעט, או בוחר לא לאכול לחם, ייתכן מאוד שתישאר רעב וחבל.
זה לא כ"כ נעים לישון רעבים.
תסבירי לו במילים של ילד, בבטן יש קיבה, וכשהיא ריקה היא מתכווצת והיא אומרת אי אי, כואב לי, אתב יכול בבקשה להביא לי אוכל?
בדיוק כמו שילד לא מתקלח, מסבירים לו את ההשלכות. לא בטון של איום, אלא בטון של למידה.
אם לא מתקלחים, אז הלכלוכים מצטברים, וזה עושה שורף/ מגרד
ואז כשמגרדים, הציפורניים לא מסירות רק את הלכלוך, הן מסירות גם חלק מהעור, ונהיה אדום,
זה קרה לך פעם שהתגרדת ונהיה לך אדום?
לי זה קרה, הנה אתה רוצה לראות איך נראה עור שמגרדים אותו?
אז איך אפשר להסיר את הלכלוך המגרד ולא לפצוע את העור? עם מים.
לעור לא קורה כלום כשהוא נרטב, אבל הלכלוך? צ'יק וצ'אק עוזב את הגוף.
שימי לב שאם את נגררת לאיומים: "אם לא תאכל לא יהיה חוג" או "אם תמשיך להשתולל לא יהיה לך חוג"
את בעצם משחקת במגרש של מי מחליט, מי מוביל, מי קובע.
אם יחסי הכוחות ברורים לך, אז למה את נשארת במגרש הזה של מי מחליט?
אצלו זה לא ברור ולכן הוא אומר ועושה את מה שהוא אומר ועושה.
אבל אם לך זה ברור אז למה את עונה לו באותה שפה?
להגיד לו אם לא תעשה xx אז לא קבל yy
זה לומר לו: אני המחליטה ואני אגרום לך לעשות את מה שאני רוצה בדרך שלא תוכל להתנגד אליה.
עזבי שכולם יודעים שזה לא עונש שיתבצע בסוף. אני לא מדברת על זה, אני מדברת על עצם המחשבה שמתכתבת עם השאלה מי מחליט ואיך לגרום לו לבצע את זה.
כשהמחשבה צריכה להיות לדעתי: הוא ילד, אדם קטן, יש לו זכות בחירה בסיסית שמתפתחת משנה חשנה. תפקיד שלי כאמא זה ללמד אותו עקרונות, ערכים ומיומנות כדי להתפתח בחיים. להצליח, להגשים את עצמו, למלא שליחות, לגדל אותו להיות אדם טוב לעצמו ולסביבה שלו.
כשאת מתלבטת אם נושא מסויים צריך להגיע כהחלטה או כשיח משותף,
תשאלי את עצמך האם עוד 3-5 שנים ההחלטה הכמעט מלאה, תהיה בידיו או לא?
היום הוא בן 6.
בגיל 10, את תשבי ותאכילי אותו? תלבישי אותו? תקלחי אותו? תחליטי לאן הוא הולך כשיוצא מהבית? האם תחליטי אם יקפוץ בשלוליות?
אם התשובה היא לא,
זה אומר שכבר עכשיו צריך ללמד אותו את העקרונות שמאחורי ההחלטה ולא להחליט בשבילו.
האם עוד כמה שנים הוא יחליט אם נוסעים לחגים או עושים בבית? לא הוא לא יחליט, אז אין טעם לדבר על זה כבר עכשיו.
אבל על הדברים האחרים הוא כן יחליט בעצמו, אז הוא צריך כלים, להבין את ההשלכות, להרהר בדברים. לא לפחד מכם (למה שילד יפחד מהוריו ה' ישמור)
הוא צריך לבטוח בכם שאתם רוצים את ההכי טוב בשבילו ולכן כדאי להקשיב לעצות שלכם.
אבל יש לו כבר שכל, והוא יכול להבין תהליכים פשוטים כמו:
ישנים מאוחר- עייפים בבוקר
אוכלים מעט- נשארים רעבים
לא מכינים ש"ב- יש לזה השלכות בכיתה
לא נועלים נעליים בחורף- הסנדלים יירטבו/ יהיה קר
לא נועלים נעליים לטיול- ייכנסו קוצים.
לפעמים ילדים מציבים סימן שאלה על ההנחות האלו וזה בסדר גמור. שייבדקו בעצמם וילמדו להבא. לפעמים הם גם צודקים.
נכבד את מרחב ההתלמדות שלהם כל עוד לא נשקפת סכנת חיים או משהו כזה.
מציעה להימנע משפה שמחלקת ציונים לילד: מדהים, מאתגר.
לכל עלד יש צדדים שיותר זורם עם הסביבה וצדדים שמציבים אתגרים. זה לא רע וטוב.
לפעמים להיות ילד "מרצה" כלומר ילד שעושה את מה שהשני מצפה מבלי לאתגר את הציפייה הזאת, זה ילד שעמוד השדרה שלו חלש יותר ובגיל קטן סה נחמד שהוא עושה כל מה שאומרים לו, אבל בגיל גדול יותר כשהסביבה שלו מתרחבת והרבה אנשים אומרים לו לעשות כל מיני דברים שלא בהכרח עולים בקנה אחד עם טובתו האישית או עם מה שאת היית רוצה שהוא יעשה,
פתאום כבר לא נחמד שהוא ילד "טטלה"
ופתאום הנוחות והזרימה שלו הופכת לאתגר.
ודווקא ילד שבילדות המוקדמת היה מאתגר והיה צריך ללבן ולדבר על מרחב קבלת החלטות,
הוא ילד שבגיל 9, 10, 11
מקבל החלטות טובות יותר בכוחות עצמו מבלי שההורים ישקיעו מאמץ.
ואחרי שכתבתי את כל זה, מקווה שזה בסדר לכתוב ולא פוגע, בכנות אני חושבת שכדאי שהטיפים האלו "יעבדו" נדרש פה שינוי מחשבתי שלך. האמת 80% מהפתרון צריך להתבצע אצלך, היישום זה אולי 20%.
שזה לא מעט וגם חשוב.
אבל בלי לשנות אצלך את התפיסה כולה, זה כל פעם לחפש פלסטר שרוב הסיכויים שלא יידבק, לא כי הפלסטר לא טוב, אלא כמו שכדי שפלסטר יידבק טוב, צריך להתאים את שטח ההדבקה, ככה גם בטיפים האלו, כדי שהם יעבדו צריך להכין את הראש לפני כן.
ילדים קולטים בשניה שפת גוף. נהוג לומר שהם "קוראי מחשבות"
הכוונה גם אם את מפסיקה לומר "אני המחליטה" למשל, אלא רק עודה איזה תנוחת גוף "שמסגירה" שהמשפט הזה מפעיל אותך
לא יעזור שום טיפ שתנסי. לא הצגה, לא הומור, לא ספירה 4321 לא שום דבר. כי הילד פגש אותך במגרש של: "מי מחליט"
ולכן הוא נשאר שם.
רק כשבאמת השאלה של מי מחליט לא מפעילה אותך, הטיפים יעבדו.
ולכן אני חושבת שהרבה ממליצות על הדרכת הורים. כי בהדרכה לא מתמקדים בטיפים, אלא עובדים על הראש. והרבה מאוד הורים הולכים להדרכת הורים.
לדעתי זו מתנה הכי גדולה שאדם יכול לתת לעצמו.
אני התחלתי כשהבכור היה סביב גיל 4, וממש מתחרטת וממליצה מכל הלב להתחיל סביב גיל שנה וחצי.
כשההתמודדויות יותר "קלות" והראש פתוח יותר ללמידה ושטח התרגול יותר "סטרילי"
כלומר ילד בן 1.5-2 שצורח וטנטרומים והכל, עדיין הרבה יותר עושה מה שאומרים לו מילד בן 6, ולכן היישום הרבה יותר קל, ואז ככל שהילד גדל, ההורה מגיב באופן שמסייע לתקשורת בריאה ונכונה, כל הבית מתנהל יותר בקלות ופחות בהתנגדויות ואז כשיש מדי פעם אתגרים חדשים מעט שונים (ותמיד ען כל ילד יש)
אז חוזרים להדרכה (פרטנית או כתובה) אבל זה כשהראש כבר שם ויודע ומכיר את העקרונות וכל מה שצריך זה את הטיפים והגשרים להתמודדות העכשיוית.
ההמלצה החוזרת שלי להדרכת הורים מסודרת נובעצ מהמקום שבשבילי זו הייתה מתנה מצילת חיים.
היום הבכור שלי בן 14 כבר בישיבה, איפה השנים שהוא היה בבית.
תודה לה' על על שנה שהייתה לנו תקשורת טובה ובריאה ויכולתי להבין ולכוון ולהדריך אותו, וחבל על כל דקה שזה לא נעשה קודם.
במצטבר הייתי 3 פעמים אני חושבת בהדרכת הורים.
ובין לבין כל הזמן, אבל ממש כל הזמן בחקר ובלמידה (מאמרים פודקאסטים ותרגול עם בינה מלאכותית)
בלי ללכת להדרכת הורים מסודרת ששמה דגש על שינוי החשיבה אצלך- על הגישה שלך, על מה זה מפעיל אצלך ולמה, על איך זה משליך על התפיסה וההתנהגות של הילד,
זה כמו ללמוד אנגלית ממילון.
את כמורה לאנגלית, איך את חושבת שיעיל יותר ללמןד אנגלית, לתרגם מילה מילה או לשמוע את השפה באופן טבעי ולהיחשף כל הזמן ועם הזמן בלי לשים לב קולטים מילים חוזרות וככה משתפרים טוב יותר?
כמורה לאנגלית אני מניחה שהתלמידות שלך כן פותחות מילון (או גוגל טרנסלייט)
אבל נכון שזה כלי שנותן רק 20% מהפתרון ואם תלמידה הייתה באה אלי בגיזה שהיא מתרגמת מילה מילה ולא מתקדמת היית אומרת לה:
תניחי את התרגום בצד.
זה יעזור לך בהמשך. בואי תתמקדי בשמיעה רציפה עוד ועוד ועוד ועוד. רק על גבי זה, אח"כ גם תתרגמי, זה בסדר, זה כלי טוב. אבל למידה לא יכולה להתבסס עליו. ההתקדמות איטית מדי והצרכים גדלים יותר מקצב הלמידה, צריך לשנות גישה.
אז אותו דבר עם ההורות. זה בסדר לחפש ולבקש טיפים, זה לא רע.
אבל בכנות, זה לא מה שיפתור את הבעיה מהשורש.
את יכולה להנות מההורות, לחוות סיפוק, לתקשר עם הילדים בצורה מופלאה.
את רק צריכה לתת לעצמך את המתנה המופלאה של שינוי גישה ופתיחות מחשבה.
זו הסיבה שקשה לך למצוא הדרכת הורים טובה.
כי את מחפשת את הטיפים את ה"סוד"
אם סופר נני הייתה כרגע לילדי מה המשפט שהיא הייתה אומרת שהיה פותר את כל הבעיה.
ואת יודעת מה? את יודעת למה תמיד סופר נני מתחילה מתצפית ארוכה על הסיטואציה?
הרי ילד שלא רוצה לאכול זה קורה כל כך הרבה להמון משפחות, אז למה צריך תצפית?
כי התצפית מלמדת את כל המעבר. זה כמו לשמוע אנגלית רציפה. זה מלמד אותנו על הדינמיקה עצמה שהיא ייחודית לכל משפחה, לכל הורה ולכל ילד בפני עצמו. וגם היא משתנה הרבה פעמים.
המיקוד צריך להיות עליה ולא על השורה התחתונה.
כשנבין אותה, הטיפים זה ה20% שנותרו.
ובאמת מאהבה גדולה אני ממליצה לתת לעצמך את המקום הזה.
זה לא אומר שאת אמא לא טובה או שיש בך משהו דפוק שלא יודע להכווין ילדים.
להיפך. זה אומר שאת אמא גדולה מהחיים שלא מסתפקת בציון "עובר"
אלא רוצה את ההורות והאווירה בבית הרבה יותר נעימה, מפתחת ושכל אחד ירגיש הכי טוב ושלם שאפשר.
לא תמיד זה אפשרי, ולפעמים יהיה מישהו שפחות ירגיש טוב עם ההתנהלות, אבל לפחות יהיה הרבה יותר טוב.
אני בעד שישלחו טעימות