פשוט במשנה שצריך לתקוע בשבת, ואנחנו מפספסים זכות אדירה של מצווה חביבה כל שנה שבה ר"ה חל בשבת.

שום וורט חסידי לא ישנה זאת, גם לא אם האדמו"ר הוא הבן איש חי.

מצוות שופר היא כמו כל מצווה אחרת שצריך להשתוקק לקיימה, ומתבטלת מאיתנו באונס גמור, שאין בו רצון כלל, מחמת המצב הרוחני הירוד של עם ישראל. בדומה למצוות המקדש והקרבנות, הארץ והיובל, מצוות התלויות בבית דין סמוכים, מצוות המלוכה, ומצוות התלויות בנביא.

אנחנו נאלצים לבטל אותה מחשש (אמיתי וענייני!) של טלטול של ההמון ברשות הרבים, והיה ראוי לבכות על כך בראש השנה, אלא שכבר לימדונו עזרא ונחמיה: "הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַ-ה' אֱלֹקיכֶם אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ כִּי בוֹכִים כׇּל הָעָם כְּשׇׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה."

אז לא בוכים על כך, לפחות בעיצומו של יום, אך ההחמצה מלקיים את המצווה לא נותנת ללב מנוחה.

חז"ל ראו שעלולים להכשל בטלטול, מי אמר שזה קשור למצב רוחני ירוד ולא פשוט לטבע האדם?

ה' נתן כח לחכמים לתקן תקנות, זה לא שיש את מצוות התורה ויש את חז"ל ש"מונעים" מאיתנו לקיים את המצווה.

ללא ארץ ישראל

הכלה זו ארץ ישראל ושבת. קדושת המקום וקדשות הזמן.

בגלות נשאר רק שבת.

עיין פיוט לכה דודי מי הכלה

אתה טוען שחז"ל אסרו לתקוע בשופר רק בעקבות ירידת עם ישראל לגלות? כי לא משמע כך. דווקא נראה שזו תקנה מזמן בית שני, הרבה לפני החורבן. אמנם רוב ישראל היו אז בארצות נכר, אך זו לא תקנה שקשורה לגלות.

אגב, כל זה בניגוד לאיסור נטילת לולב בשבת ביום טוב ראשון, שלגביו עולה מהגמרא (בתחילת הסוגייה) שזה רק לבני חוץ לארץ. והנה עלה לי רעיון לשרשור נוסף...

שמישהו יטלטל, כאשר בדרך כלל הטלטול הוא מכרמלית דרבנן, כי רשות הרבים זה שישים ריבוא.

לא מצינו שחזל ביטלו מצוות אחרות מחששות כאלו

פשוט בגלות חשוב לבצר את קדושת השבת ששקולה כנגד כל המצוות. יום השבת קודש עוד בעת הבריאה, ועל השבת נכרתה ברית עולם ונתנה לישראל במדבר סין לפני מצן תורה.

עם ישראל וארץ ישראל במישור קדושת האדם (נפש) וקדושת המקום (עולם).

שבת זו המקבילה לכנסת ישראלבקדושת הזמן (שנה). ויש מה להאריך הרבה

חז"ל חוששים שההמון יעברו על איסורי סקילה בשבת, ומשום כך מבטלים מצוות שופר, אך לא במקום שיש בו בית דין, "שבית דין מזהירין את העם ומודיעין אותן" (לשון הרמב"ם). ואתה אשכּרה מפקפק האם התקנה נובעת ממצב רוחני ירוד?

לא מדובר על מחללי שבת במזיד, אחרת לא היה עוזר שהבית דין היו מזהירין, מדובר על עמי ארצות שלא בקיאין בהלכות שבת.

ומבחינתי זה שיש עמי ארצות שצריכים תזכורות של בית דין זה מצב נתון בעם ישראל, וזה לא נובע ממצב רוחני ירוד.

אולי הציפיות שלך בקשר לרמת קיום התורה בעם ישראל נמוכות מאד. והאמת שאני מבין את הגישה. באמת במשך רוב דורות ריומו של עם ישראל המצב היה טעון שיפור רב, בלשון חיובית. אך זה לא המצב הטבעי והמנורמלי של עם ישראל. במצב נורמלי לא אמור להיות חשש של חילול שבת המוני, גם אם בשוגג, ואמורים לתקוע בר"ה גם בשבת, כמצוות התורה.

לפי הבנתי מדובר על בודדים, וגם זה רק חשש ולא ודאי

אותו רב טוען כך: "מכאן אתה למד שחילול שבת של יהודי אחד פעם אחת כל כך חמור שמצדיק ביטול מצווה מהתורה ברחבי הארץ (והעולם) לכל הדורות".

ובעיני זה תמוה מאד. די ברור לי שהחשש היה מפני מקרים רבים של חילול שבת, בכל שנה שבה ר"ה חל בשבת. רובם אמנם בשוגג, אבל בכל זאת חילולי שבת רבים - של רבים.

ר' אושר גם אומר שאין בזה כ"כ הגיון בפשט, הרי מי הולך ביום ר"ה ללמוד איך לתקוע? כולם מתכוננים לזה שבועות מראש, מדובר אולי על בודדים.

אפשר לצרף טעם רוחני בתןר תוספת חשובה לטעם ענייני, אך לא לטעון שהוא העיקרי.

גם שמעתי את מו"ר הרב אשר וייס, לא השתכנעתי

ברור שבמהלך הדורות דווקא היו הרבה אנשים במצבים שונים, בטח בשנים קשות של שמדות גירושים ופוגרומים שהיו נאלצים ללכת עם שופר ביד למישהו שיתקע עבורם או ילמד אותם איך לתקוע. זו סיטואציה הגיונית ביותר. ובימי קדם היתה שכיחה פי אלף.

אבל בוודאי שמדובר על בודדים שהרי טעם התקנה הוא על מי שילך אצל הבקי ללמוד, ולא על כל אחד ואחד הרי רוב האנשים שומעים שופר בבית כנסת ו/או ע"י בעל תוקע ו/או לומדים ומתכוננים מראש.

שמעתי רב שהכדיל את השאלה ואמר שידוע לנו שחז"ל קבעו שלא אד"ו ראש, נכון? אז למה שלא יוסיןו גם שבת לתאריכים שבהם אי אפשר לקבל ראש השנה? למה לבטל בשב ואל תעשה ולא פשוט להשתמש בכוח שלהם כדי לסדר את לוח השנה?

ממש אהבתי את החיזוק הזה של השאלה.

אבל, התשובה הייתה דרשנית ובאמת לא היתה טובה כמו השאלה.

מקושיות לא מתים (עדיין), אז נישאר עם קושיה עד שיבוא אליהו זכור לטוב.

כשאדם אנוס ומנוע מלקיים אותה האם צריך הוא להצטער?

כי לי אמנם ברור שכן, אך מהלך הרוח כאן נשמע שההנחה לי לא בהכרח מוסכמת על כולם פה.

כי לחלק בין שופר בשבת בין סתם אונס רחוק בעיניי יותר מאשר לטעון שכל אנוס יכול לחיות בסבבה עם העובדה שהוא נאלץ לבטל מצווה.

אני לא.

ככה קבעו.

לא צריך לתקוע. אז לא תוקעים.

ולא צריך להצטער יותר מדי.

ביום ראשון תשמע שופר

מהתורה לא מניחים תפילין בשבת.

לפי הירושלמי זה נכון גם על שופר בגבולין. לפי הבבלי מן הדין תוקעים, אלא שגזרו.

לא ברור לי שזו אכן כוונת הירושלמי, שהרי קשה מאד מהמשנה שמפורש שתןקעים ביבנה בשבת, ובכל מקום שיש בית דין, וצריך לדחוק מאד שזו תקנה זכר למקדש כמו לולב בחול המועד. הרבה יותר פשוט לפרש בירושלמי שמדובר בכעין אסמתכא שלא לתקוע בשבת, ולא בדרשה גמורה.

לפי מה שאנו פוסקים כמאן דאמר ש'שבת לאו זמן תפילין', אין כלל מצווה בהנחת תפילין בשבת. כאן בפירוש יש מצווה, רק שחכמים החליטו שעדיף לוותר עליה מחשש שעמי הארצות יעברו על איסורי מלאכה.

רבותינו להם אנו מחוייבים קבעו את ההלכה כך, למה שאיעצב שההלכה כך או אחרת, סוף סוף אין פה הפסד או רווח אישי שעליו אצטער שיש לי או הפסדתי.

אם אתה חושב שהציבור היה עובר על איסור טילטול בשבת בימינו אז אין מה להצטער כי חז"ל מצילים אותנו מעבירה חמורה בעזרת שב ואל תעשה.

אבל אם אתה חושב שבימינו כבר הטעם הזה לא נכון אז יש להצטער מאוד על כך שאנחנו עדיין נושאים את קללת הגלות בה אי אפשר לבטל את דבריהם ואנחנו עדיין חסרים את הסמכות המתאימה. במצב כזה אנחנו "סתם מפספסים" את השופר, ועל זה אפשר בהחלט להצטער.

אני, (לאחר לימוד הלכות עירובין בעיון) משוכנע בהחלט שמדובר בחשש קרוב ואף וודאי. אפילו לפי הדעה הדחוקה והבלתי מסתברת שרשות הרבים היא דווקא מקום שעוברים בו 60 ריבוא אנשים, ברור שאם יורו לתקוע בשופר, אנשים יטלטלו באיסור.

אמנם אף שהגזרה שרירה וגם מציאות ימינו מצדיקה אותה, יש להצטער הרבה גם על חילולי השבת, וגם על כך שנמנעת מאיתנו מצווה כה חשובה ויקרה. בסוף אם כולם (כולל הדתיים) היו שומרים שבת כדין, לא היה מקום לגזור והיינו ללא ספק תוקעים כאשר נצטווינו.

עד שמרוב חיבתם למצוות תקיעת שופר הם עלולים לטלטל בשבת ולעבור איסור.

אם אתה משוכנע בהחלט שבכל שבת שהיא אנשים עוברים על איסור טילטול בגלל המסקנות אליהן הגעת בלימוד עירובין אזי יש להצטער על 52 חילולי שבת כל שבת, ומה לך דווקא שב-ואל-תעשה בשופר? יש צער גדול יותר על עבירה דאורייתא של המון עמך ישראל. הלא כן?

גם של דתיים. אבל זה לא חידוש, ברור שכולם צריכים להצטער על כך. מה שאני טוען הוא שיש להצטער גם על מצוות שופר שמופרת על ידינו. ולגבי זה, (מסיבה שבכלל לא הבנתי) התרשמתי שלא כולם מסכימים איתי

באתי לכתוב עוד עך כך ונמחק לי, אולי אות משמיים. בכל אופן, כדאי ללמוד את ההלכה ואת המציאות בעניין

כיום ברוב המוחלט של הישובים והערים בארץ יש עירוב כשר

שבדקו מאות עירובין בארץ ובעולם ואומרים שעירוב בחזקת פסול עד שייבדק על ידי מומחה (יתוקן) ויימצא כשר.

וליהודים הכשרים שמסתמכים עליהם.

א. כי זו אמת.

ב. כי זה לצורך.

מקומות שיש פגם בעירוב והודיעו לאחראי במקום והוא התעלם.

כי אחרת זה הוצאת שם רע אמיתית.

אני יודע שבעיר שאני גר יש רב שזה התפקיד שלו. והוא (או שליחיו) בודקים את העירוב כל שבוע

אני מכיר עוד לא מעט מקומות שזה מתקיים כך (ולא אתפלא שזה הסטנדרט ברוב הערים/ישובים בארץ)

הוא לא בדווקא תלמיד חכם שבקי בהלכות ובפרקטיקה של הלכות עירובין, והוא אכן מבצע נאמנה את התפקיד שמוטל עליו - לבדוק שחוט העירוב לא נקרע. אך בהרבה מקרים מתברר שמלכתחילה היקף העירוב לא נבנה בצורה טובה ומקצועית מספיק, או שנפלו במהלך השנים פגמים אחרים הפוסלים את העירוב.

דוגמה קלאסית - 'לחי' שיצא ממקומו וכבר לא מונח בדיוק מתחת לחוט.

גם כשהערוב לא מתברר כפסול לחלוטין לכל השיטות, הרבה מאד פעמים מתברר שכשרותו נתונה במחלוקת שקולה או כשרה רק לפי דעה שולית בהלכה.

אתה יודע שהוא שולח לא בקיאים לבדוק את העירוב?

ולעניות דעתי. גם מי שילמד רק שבוע הלכות בסיסיות בעירובין יכול להיות בודק עירובין (לא המתכנן. הבודק)

ואם יש משהו שנראה לו לא תקין. ב"ה אנחנו בעידן שאפשר לשלוח לרב סרטון של המקרה והרב יכול לפסוק מהסרטון אם זה תקין או לא (ואם הוא לא מצליח לפסוק מהסרטון הוא ידע להגיע נקודתית לאותו מקום לבדוק)

ובקשר לבניית עירוב

גם כאן לדעתי אתה מוציא שם רע.

אני מאמין שמי שממונה לבנות עירוב מטעם הרבנות המקומית שידע הלכות עירוב.

אולי קורים תקלות.

דרך אגב,

אתה חושב כך גם על שחיטות? כי זה אותו בסיס.

הלכות מקוואות?

וכו'

באמת יש הקבלה מסויימת, כמו שרבים מהמדקדקים במצוות נמנעים מלאכול בשר בכשרות לא מהודרת, כך יש מקום רב להימנע מלטלטל במקום בו יש עירוב, אך לא ידוע האם הוא תקף ומהודר.

רק שבבשר החשש הוא רחוק בהרבה מאשר בעירובין, ובפועל הרבה ממי שלא מכניסים הביתה מאכל בלי וודאות שהוא בסטנדרט הכשרות שלהם, מטלטלים בלי לחשוב בכלל על רמת כשרות העירוב.

לגבי מקוואות לא ידוע לי על תקלות בארץ. באמת שם יש הקפדה על סטנרדרט גבוה בכל מקווה שנבנה עם מטרה ברורה לצאת ידי כל השיטות המרכזיות.

הרבנות המקומית אחראי על גם על העירוב, גם על הכשרות וגם על המקוואות.

וזה אבסורד שסומכים עליהם בעניין אחד ולא סומכים במקום אחר

אם הרב של העיר מספיק בסדר לדאוג למקווה תקין (מקווה נשים דאוריתא לכל הדעות)

הוא לא מספיק בסדר לדאוג לכשרות? (שחלקה בכלל דרבנן)

הם מתאמצים לדאוג לכך שהעירוב יהיה כשר, אך לא תמיד מצליחים.

לו יקרה שמישהו יבוא בפני רב יישוב/עיר/ או בפני האחראי על העירוב מטעם המועצה הדתית ויטען שמצא פגם בעירוב, אני מניח שיגיבו ברצינות ולעניין.

אדרבה, אני מציע לכל אחד שיש לו הבנה בסיסית בהלכות עירובין ללכת ולבדוק בעצמו את ההיקף ולהתרשם מה מצבו. ואם יש לו ספקות, שיפנה לאחראים לברר אותם.

אחת הבעיות היא שיש כל כך מעט אנשים עם הבנה בסיסית בהלכות עירובין. ושאלה שיש להם, לא בדווקא מגדילים ראש.

כך מתאפשר מצב שתקלות יכולות להימשך במשך שנים, למרות שחוטי העירוב נבדקים כל שבוע. כי מבנה העירוב עצמו - בד"כ לא נבדק.

שליחים ובודקים בקיאים,

הוא פושע בתפקידו.

ממליץ להסתכל בהלכות עירובין בשמירת שבת כהלכתה בדין אדם שמצא פגם בעירוב

אתה תהיה פחות בגן עדן בגלל זה?

ה' פחות שמח בגלל זה?

אתה פחות עושה את האמת?

תגדיר מה זה מפספסים

א. לא יודע

ב. כן

ג. כן

א. וכי מצוות זה כישוף שאם עושים את רצון ה המלא אבל לא עשו מעשה אז פחות בגן עדן?

ב. וכי ה זקוק למצוות כמו אוכל?

ג. תגדיר "אמת"

מה יעזור להצטער, אם אתה מאמין בה' שהוא מסובב הסיבות, הוא זה שהחליט שיגזרו חז"ל,ומה לך עצב

לא חז"ל, אלא עמי הארצות שמחמתם גזרו חז"ל, בצער רב, שלא לתקוע.

לך תקע בשופר מסכן שלי

גם על זה לא צריך להצטער?

הבית נחרב בשל חטאינו, הגזירה נגזרה בשל שגגתנו. בבית תלויות רוב המצוות, הגזירה מבטלת לנו מצווה רק אחת לכמה שנים. פרופורציות.

תיכף תבכה שאתה לא יכול לייבם אלמנה.

שנה טובה

הגמרא אומרת "כל שנה שאין תוקעין לה בתחילתה מריעין לה בסופה"

אז תוספות אומרים שהכוונה כשנאנסו, אבל לא כשראש השנה יוצא בשבת

אבל השנה שמעתי הסבר אחר: בגלל שלא היה שופר בראש השנה, זה יותר אחריות עלינו. שהשנה תהיה טובה למרות שהשטן לא התערבב

אז לא להצטער, כן לקחת יותר אחריות. (אני יודע מהמשך השרשור שלא על זה דיברת, אבל בעיניי זה עונה יפה על השאלה בהודעה הראשונה ולכן חשבתי שזה מקום טוב לשתף )

ועד שהזכרת מעשר שני תשאל על כל המצוות התלויות בארץ כולל שמיטה ויובל, תרומות ומעשרות.

בארץ.

השאלה היא אם הם כדגים שקונים דגים בכספי מעשר שני, או כמלח מים פטריות וכמהין שלא.

מה הבעיה הטכנית לסוכך באצות? חוץ מזה שרבי ירמיה שאל על סיכוך ביין קפוא הבא מהחרמון...

ואם הגמרא שואלת על סיכוך בהדסים, מה הבעיה הטכנית לסכך באלמוגים? (אפשר גם לשאול על סיכוך בספוג ימי)

כתוב במשנה בכלים שכלי קיבול של שחקקו מאלמוג לא מקבל טומאה כי הוא גידול הים. וגידול הים אינו מקבל טומאה חוץ מעורות כלב המים מפני שהוא עולה ליבשה.

אם כן אינו גידול הארץ.

ראה כלים פרק יז משנה יג, כלים פרק יג משנה ו ותפארת ישראל שם, שבת דף נב ורשי ותוספות שם. מחלוקת האם טבעת אלמוג טהורה בגלל שהיא פשוטי כלי עץ או בגלל שאלמוג נחשב גידולו מהים

וברמבם הלכות כלים פרק א הלכה ג פסק שגם "צמר הגדל בים" טהור משום שנחשב גידולו מן הים)

השאלה אם יש לחלק בין אלמוג למשל שמפורש שהוא מ7 מיני ארזים אלמוג שבים. וגם ענפיו מתפצלים כמו צמח, לבין ספוג ים למשל

מה אתה שואל בעצם? האם הולכים לפי קביעות חז"ל או לפי המציאות שהתבררה?

לגבי אלמוגים ושושנת ים ודומיהם זו שאלה קצת אחרת כי המדע מגדיר אותם כבעלי חיים ולא כצמחים. מה ההגדרות בחזל לכל אחת מהקטגוריות?

לגבי אצות, לא הבנתי למה זה או דגים או פטריות דווקא? למה אצות זה לא כמו חסה או כרוב? השאלה לא מספיק מוגדרת.

אחרת אסור לנו לאכול רובדים של חיידקים נראים לעין.

השאלה שלי היא נגיד שושנת ים זזה כמו חיה, אז האם מבחינת הליכה אחרי מראה העיניים היא חיה מבחינה הלכתית, או בגלל שמחוברת לאדמה היא צמח או כמו פטריות.

פשיטא שאלמוג לא נחשב חיה הלכתית שהרי היצרוים שבתוכו מיקרוסקופים כמו חיידקים (ומה שאנ רואים כאלמוג זה ההפרשה הגירנית שלהם , ולא ניתן לומר היוצא מהטמא טמא, שהרי הם מיקרוסקופים ולא מתחשבים בדבר מיקוסקופי הלכתיית). השאלה אם הוא צומח או דומם. ואם הוא צומח, השאלה אם נחשב גדבר שגידולו מהארץ או מהים (או לא משניהם כמו פטריות). נפקא מינא לקבלת טומאה אם עשו ממנו כלי, לסיכוך בסכך ולקניית בכספי מעשר שני.

לגבי אצות, מכיוון שהן גדלות במים ואין להן שורשים בקרקע אלא רק נאחזות בתפר דק לסלע הקרקעית, השאלה אם נחשבות צומח או כמו פטריות שאין גידולן מהארץ

בכל מקרה, השאלה שלך אכן יותר מוגדרת כרגע - אבל עדיין חסרות ההגדרות ההלכתיות. בהיעדר כאלה, הזואוחוגיה חוזרת לסייע.

מניין הקביעה שלא ייתכן יצור חי שצריך להיות אחוז חזק באדמה? צמח לא רק אחוז בה אלא ניזון ממנה. אלה אחיזות שונות.

לא הכרתי את המושג דבר שגידולו מן הים. תרחיב על זה.

מה שלא זז?

מה שאחוז באדמה?

מה שיונק מהאדמה?

אני לא חושב שבדיקה גנטית המסווגת את האבלוציה של אטתו יצור בעץ הפילוגנטית תהיה נפקא מינא להלכה, כשם שהאדם אינו קוף לפי ההלכה.

ב. מה שאמרתי הוא שמכיוון שאצה לא באמת יונקת מהאדמה אלא רק דבוקה אליה ביתד ואין לה שורשים, השאלה אם היא כמו צמח הלכתית או כמו פטריה (שאין דינה כצמח כי לא גדלה מהקרקע לפי הגמרא), או כמו דומם שגידולו מן הים (כל דבר שגידולו מן הים (נאמר על חיות) כל מה שמפיקים מהם לא מקבל טומאה לפי המשנה , חוץ מכלב המים מפני שפורש ליבשה לעיתים. משנה כלים).

צמח יונק מהאדמה ואינו מוגדר "חיה" הלכתית אלא צמח, גם צמח טורף.

אם אצות נכללות בעשב והעץ שנבראו ביום שלישי, או בשרץ נפש חיה של המים ביום הרביעי

בבין השמשות בין אהרון ליוסף

הרי כבר שאלת את השאלה הזו בגירסה קצת שונה בשנה שעברה, כאן האם להאשים מישהו זה… - בית המדרש

וכבר אמרת שם את הגיגיך הפוליטיים. מה אתה רוצה עכשיו? כבר הבהרת שם שאתה יודע מה זה אומר, אז בשביל מה לשאול עכשיו?

תגיד ישר מה אתה רוצה

הוא התשובה:

המושג התלמודי "בעיטה בייסורים" (או "המבעט בייסורים") מתאר מצב שבו אדם שבאים עליו קשיים, מכאובים או צרות (ייסורים), מגיב אליהם בכעס, ברטינה, במרדנות או בחוסר קבלת הדין, במקום לקבל אותם באהבה, באמונה או כהזדמנות לחשבון נפש ותשובה.

הביטוי שאוב מעולם החי – כמו שור או חמור שמבעטים באדונם כאשר קשה להם, במקום להבין את המטרה שלשמה מנהיגים אותם.

המקור וההקשר התלמודי

במסכת ברכות (דף ה', עמוד א') ובמקורות נוספים בחז"ל, מודגש הערך של "ייסורים של אהבה" – ייסורים שנועדו לזכך את האדם ולקרב אותו אל הבורא. חז"ל מלמדים כיצד נכון להתמודד עם סבל:

• קבלת ייסורים מאהבה: חז"ל משבחים את מי שמקבל את קשיי העולם הזה בשתיקה ובאמונה, מתוך הבנה שיש להם תכלית רוחנית עמוקה.

• ההפך מבעיטה: מי ש"מבעט" למעשה מפסיד את השכר הרוחני ואת חסד הזיכוך שיכול היה לצמוח מתוך הקושי. במקום שהסבל יביא אותו לצמיחה, הכעס והטרוניה גורמים לו להתרחק עוד יותר.

במדרש ספרי (כי תבא) מובאת השוואה בין דורות שונים, ושם נאמר שמי שמבעט בייסורים מראה קוצר רוח וחוסר הבנה של ההשגחה העליונה, בעוד שגדולי האומה ידעו לבקש ולמצוא את הטוב והתיקון שחבויים בתוך הצרות.

אם תרצה, נוכל להעמיק במקורות המדויקים בגמרא שדנים בייסורים, או לבחון את ההבדל בין ייסורים של אהבה לייסורים של עונש. במה תעדיף להתמקד?

למה? כי מי שמתייסר אך מקבל זאת בהכנעה (יחד עם מה שניתן לשנות), סובל רק מהייסורים. מי שמבעט בייסורים סובל פעמיים, גם מהייסורים וגם המיחס הנפשי הרע שלו והכעס והטרוניא שהם גורמים לו

בא לי לשתות קפה. יהודים יקרים רובם חובשי כפה מקיפים אותי מימין ומשמאל כאילו אני אויר. אני שהתרגלתי בגלות שלעמוד בתור זה למנוע גזל זמן מיהודי (או מכל אדם) עומד ומתייסר. לא בגלל עצמי אלא בגלל אותם יהודים יקרים שעוקפים אותי שביום הדין יראו להם את זה בוידאו. או אותם יהודים שחונים בתחנת אוטובוס ומאלצים אותי ואחרים לרדת לכביש כדי לעלות לאוטובוס.

אז כדי שלא יכפילו יסורי עשיתי חשבון נפש ועשיתי מעשה.

לפני שמטפלים בשלמות ארץ ישראל צריך לטפל בהרבה סוגיות אחרות חשובות לא פחות.

כמו שנאמר "עוון עקבי יסובני".

סליחה על ההטרדה שלי בערב שבת וחג.

שבת שלום ומועדים לשמחה.

הורית לנו לומר 13, וזכור לנו היום ברית 13

ובמילים "כמי שהודעת לענו" יש גם הזכרת זכותו של משה רבינו

יכול להיות ש'אוצריא' תתאים

גמר חתימה טובה!

מחשב מלא לדעתי יהיה עדיף מבחינת תוכנות. הרבה מאוד כלים בטאבלטים בונים על זה שיש לך רשת נגישה. אלא אם כן יש לך כלי ספציפי שאתה מתכוון להשתמש בו.

אפשרות ביניים: טאבלט windows.

תצלם את הגמרא שלך או שתוריד מאתר כמו היברו בוקס וכדומה (יש הרבה).ותכתוב סקריפט שיתן לך למרקר או לכתוב וכו'.

תוריד בPDF ותסמן על זה

וש"ס גדול בלי התוספות בסוף

אני לא מכיר

אבל מה ההתנגדות לתוספות בסוף? זה בדרך כלל פחות משליש מהמסכת עצמה

מין הסתם זה לא בגלל משקל

כי לא הולכים ברחוב עם ש"ס גדול

אבל יש ש"ס בנוני בלי, יכול להיות שהוא מספיק גדול לך או אולי אפילו הכריכה רכה שהוא אפילו קטן יותר ופרקטי יותר לנשיאה בתיק