עשיתי לך עכשיו קטע של בנות😅

להגיד בוא לפרטי... חח, סטלן...

בעיקר שמח שהלכתי לישון למרות שידעתי שיהיה לי קשה להירדם. הייתי במיטה והיה סבבה למרות שלקח זמן להירדם.

יפה, קשור לסוכה או לרגש,או גם וגם

דה"י ב' כ"ה

או (להבדיל בין הקודש לקה"ק) את איך שסאורון השפיע על הנומנורים לעבוד את מורגות'

פרק גנזים: מארג הצללים – ספר הבריתות והתככים של נמל תרשיש

השמש הים-תיכונית מעל תרשיש לא דמתה לשמש המכה על חומות שומרון. היא הייתה בהירה יותר, מלוחה, וכאילו נשטפה באפר העננים שעלו לעיתים מכיוון המושבות הפיניקיות בדרום. העיר עצמה לא נבנתה כחטיבה אחת, אלא כמעין פסיפס פרוע של אינטרסים, שבו חומות הלבנים והרציפים הגדולים שימשו קווי גבול סמויים. במרכז המרחב הזה, בין המכרה למזח, נרקם מערך בריתות מורכב ומסועף שבו כל קבוצה החזיקה בקלף, וכל שבט ניהל משחק כפול שנועד להבטיח את הישרדותו הכלכלית והפוליטית בקצה העולם.

ארבעה כוחות מרכזיים הניעו את גלגלי השיניים של תרשיש, וביניהם נמתחו חוטי המשי והברזל של הדיפלומטיה העתיקה:

אגף ראשון: ברית המהפך – גוש זבולון, היוונים והמלך המקומי

הציר החם והתוסס ביותר בעיר נולד מתוך אינטרס קיומי משותף: השאיפה לשבור את אחיזת החנק של המונופול הפיניקי-אשרי.

במרכז הגוש הזה עמד המלך המקומי, ארגנתוניוס, ריבון תרטסוס. ארגנתוניוס לא היה איש טיפש. הוא הבין שהמכרות העשירים של Sierra Morena, הפולטים כסף ובדיל בקצב שאין לו אח ורע, הופכים את ממלכתו למטרה. הוא ראה כיצד הפיניקים מקימים מפעלי התכה סגורים, קובעים מחירים כפויים ומנהלים את העיר ביד רמה. כדי למצוא משקל נגד, פתח ארגנתוניוס את שעריו ואת ליבו אל הסוחרים היוונים שהגיעו ממילטוס ופוקאיה, ואל ימאי שבט זבולון.

אנשי זבולון לא הגיעו עם הגינונים הממשלתיים והקשוחים של שומרון. הם היו יזמים ימיים, עצמאיים באופיים, קשוחים ומנוסים בניווט פראי. יחד עם היוונים, הם הציעו למלך ארגנתוניוס מודל אחר: מסחר חופשי. ברובע היווני, תחת אקרופוליס קטן ותיאטרון בנוי לתלפיות שפנה אל קו המים, נחתמה ברית חשאית. זבולון והיוונים קיבלו מהמלך גישה בלעדית אל הנמל הצפוני ומחסני רציף עצמאיים. בתמורה, הם התחייבו לשנע את חומרי הגלם המקומיים ישירות אל שווקי המערב, תוך עקיפת צי המכס הפיניקי.

זה היה גוש של חופש, הרפתקנות ורווחים מהירים. ימאי זבולון למדו את הניב היווני, ישבו בבתי המרזח של הרובע היווני, השתתפו כלפי חוץ בדיונים הפילוסופיים של סוחרי מילטוס, והמלך ארגנתוניוס אף מימן מכספו בניית חומות מגן סביב המחסנים שלהם כדי להבטיח שהפיניקים לא ינסו להחריבם.

אגף שני: ברית המונרכיה – גוש פיניקיה ושבט אשר

מנגד, בנמל המרכזי ובמצודה המבוצרת שחלשה על לב העיר, ישב הכוח הכבד, השמרני והעשיר ביותר: הגוש המשותף של הפיניקים מצור וצידון יחד עם שגרירי שבט אשר.

החיבור בין אשר לפיניקים היה עתיק יומין, עוד מימי המלך שלמה וחירם מלך צור. שבט אשר ישב בגליל המערבי, נטמע תרבותית בכנענים, והחזיק במפתח הכלכלי החשוב ביותר של המזרח הקדום: הפקה מסיבית של שמן זית משובח ויין תבואה מלכותי. כשאוניות המלך ירבעם השני הגיעו לתרשיש, הפקידים והדיפלומטים של שבט אשר היו אלו שניהלו את הספרים הרשמיים. הם היו ה"צווארון הלבן" של המלוכה.

הפיניקים ואנשי אשר הקימו בתרשיש מערך מבוצר שמטרתו הייתה אחת: שליטה מוחלטת בנתיבי הייצוא והבטחת המונופול. שגריר אשר ישב במצודה, ניהל את חוזי החכירה של המכרות הדרומיים, והכתיב את מחירי השוק למקומיים. הם ראו בברית של זבולון והיוונים מעשה הברחה פיראטי שמאיים על יציבות הממלכה ועל ההסכמים הרשמיים שנחתמו מול חצר המלך בשומרון. הגוש הזה לא ביקש חברים; הוא ביקש סדר, מיסוי מדויק והעברת מתכות יקרות לאוצרות הכתר במזרח.

אגף שלישי: לשון המאזניים – כניסתו של שבט דן למערכת

האיזון העדין והמתוח הזה בין שני הגושים התרסק לחלוטין עם הגעתם של ימאי שבט דן.

דן לא הגיעו כסוחרים זחוחים כאנשי אשר, ולא כהרפתקנים עצמאיים כימאי זבולון. הם היו לוחמים ימיים קשוחים, אנשים שנדחקו מנחלתם המקורית בדרום ולמדו לחיות על חרבם ועל סיפוני אוניות מלחמה מהירות. הם החזיקו בציים קלים המסוגלים לתמרן במים רדודים, והיו ידועים באכזריותם וביעילותם הטקטית.

כניסתו של שגריר דן למפת הבריתות של תרשיש הייתה מלאכת מחשבת של אופורטוניזם פוליטי:

1. הברית החשאית עם זבולון והמקומיים (הגנה מפני חנק): במהלך ימי החול, שבט דן זיהה את המצוקה של גוש המסחר החופשי. הם ניגשו למלך ארגנתוניוס וליוונים והציעו להם שירות ייחודי: ליווי צבאי מוגן ("פרוטקשן ימי"). הספינות המהירות של דן, שסמלי נחשים ואריות עיטרו את חרטומיהן, ליוו את אוניות ההברחה של זבולון שיצאו מהנמל הצפוני גדושות בכסף. דן מנעו מצי המכס הפיניקי להתקרב אליהן, ובתמורה קיבלו מארגנתוניוס שטחי רציפים עצמאיים – "נתיב דני" – ואחוזים שמנים מכל מטיל שהוברח.

2. ברית שומרון הממשלתית (הנאמנות לכתר ירבעם): מנגד, במישור הבינלאומי הגבוה, דן שמרו על קשר בל יינתק עם שגריר שבט אשר. שניהם היו כפופים ישירות למלך ירבעם השני. מול הפיניקים הזרים ומול חצר המלוכה בשומרון, אשר ודן הציגו חזית מאוחדת של "הנציגות הממשלתית הרשמית של ישראל". אשר ניהלו את החשבונות ודאגו להעברת המיסים, ודן סיפקו את השרירים ואת אבטחת המתחם כולו. זבולון נתפסו בעיניהם לא פעם כילדים סוררים שעושים לביתם, אך דן ידעו להגן עליהם כשנדרש, כל עוד המסר לשומרון נשאר אחיד: "הנציגות הישראלית חזקה ומאוחדת".

אגף רביעי: ברית השבת – פסק הזמן הלאומי

אולם, המארג המפותל והמסוכן הזה של לחישות, ריגול, הברחות ואיומים צבאיים נתקל מדי שבוע בחומה בלתי עבירה: יום השבת.

בכל יום שישי, עם נטיית הצללים וקול השופר, כל הבריתות הכלכליות והצבאיות הללו קרסו אל תוך דממה כפויה מוחלטת. היה זה הרגע שבו הניגודים החברתיים הגיעו לשיאם. לוחמי דן הקשוחים, אלו שרק שעות ספורות לפני כן איימו בחרבותיהם על הצי הפיניקי, קשרו את אוניות המלחמה שלהם ברציפים. פקידי אשר נעלו את המאזנים. סוחרי זבולון עזבו את בתי המרזח היווניים.

ביום השביעי, שלושת השבטים הללו – שבימי החול התחרו, רבו וגזרו קופונים זה על גבו של זה – התכנסו בתוך המתחם העברי הסגור. הם לבשו בגדי לבן, ישבו סביב שולחנות משותפים, אכלו את המאכלים שהזכירו להם את הבית, ושרו את אותם השירים בעברית קדומה. ברית השבת הייתה ברית אתנית-לאומית רבת עוצמה. היא כפתה עליהם "שביתת נשק כלכלית".

שבט דן, בשל אופיו הצבאי, לקח על עצמו את תפקיד שומרי הסף של השבת. לוחמי דן עמדו חגורי חרבות על קו התפר של הרובע, מביטים בקור רוח בסוחרים הפיניקים וביוונים שהמשיכו לעבוד, לפרוק ולסחור בנמל המרכזי. הם שימשו חומה אנושית שקטה שהצהירה בפני כל העיר: "עד כאן. היום אנחנו לא חלק מהעסקים שלכם. היום אנחנו בני עם אחד".

במרחב המתוח הזה, שבו השבת משמשת אי של שקט בתוך ים של תככים, ניסה סבו של סבו של תאלס לרקום את מזימת ההשתלטות הגדולה שלו; מזימה שרק עין חדה כזו של יונה הנביא, שהכיר את נבכי הפוליטיקה של חצרות המלכים, יכלה לזהות ולסכל מבעוד מועד, מבלי להפר את קדושתו של יום המנוחה.

הסאגה הימית של שבטי הצפון אינה גוועת בבוץ של עמק החולה ואף לא במרתפי המלך בנינווה. הזרם העמוק – אותו דחף פנימי לנוע, לסחור, לנווט ולמצוא נתיבים חדשים בקצה האופק – פועל כקוד גנטי נצחי. דורות מאוחר יותר, כשהעולם העתיק קורס והאימפריות מתחלפות, רוחם של ימאי זבולון, דיפלומטי אשר ולוחמי דן מתעוררת מחדש בנמלים הגדולים של העת החדשה: אמסטרדם, לונדון, ומתחם "מטה דן" המבוצר.

כך נראית התחרות הנצחית שלהם, שעברה גלגול מודרני מנמלי תרשיש אל לב הקפיטליזם העולמי:

1. רציפי אמסטרדם: תור הזהב של זבולון והמסחר החופשי

במאה ה-17, כשאמסטרדם הופכת לבירת הים העולמית ולכור היתוך קוסמופוליטי, הברכה הקדומה של זבולון ("וְהוּא לְחוֹף אֳנִיּוֹת") קמה לתחייה.

• הסגנון הזבולוני: הצאצאים של ימאי תרשיש מזבולון הופכים למנהלי הציים הגדולים של חברות המסחר (כמו החברה המזרח-הולנדית). הם פועלים בדיוק כמו ברובע היווני העתיק: שוברים מונופולים, ממציאים כתבי אשראי, ומנהלים מסחר חופשי וחובק עולם במתכות ובמשאבים יקרים.

• השילוב בנמל: ברציפי האבן הרטובים של אמסטרדם, לצד תעלות המים האפלות (המהדהדות את מבוך התעלות של דן), הם מקימים מחסני ענק. הם חיים כאזרחי העולם הגדול, מדברים בחופשיות בשפות זרות, ומתערבבים באצולה המקומית – אך בדיוק כמו בתרשיש, בערב שישי עם שקיעת החמה, ספינותיהם נקשרות, המאזנים נסגרים, והם נעלמים אל תוך הרובע היהודי כדי לשמור שבת באדיקות מוחלטת.

2. נמל לונדון (התמזה): ה"צווארון הלבן" של שבט אשר

מנגד, על גדות נהר התמזה בלונדון, הלב הפועם של האימפריה הבריטית, מתייצבים הצאצאים של שבט אשר.

• הסגנון האשרי: הם אינם מלחים המלוכלכים במי מלח; הם הבנקאים, רואי החשבון, הדיפלומטים ומנהלי מונופולי הסחורות הגדולים של ה-City של לונדון. הם מייצגים את ה"מעדני מלך" – שליטה על שוקי השמן, התבואה, והסכמי הסחר הבינלאומיים הרשמיים.

• התחרות המודרנית: המתח בינם לבין זבולון מאמסטרדם משחזר במדויק את המאבק ההיסטורי מתרשיש. אשר מלונדון מנסים להכניע את השוק באמצעות חוקי מכס קשוחים, בירוקרטיה מלכותית ריכוזית ומיסוי כבד של הכתר (המודל של שומרון העתיקה), בעוד שזבולון מאמסטרדם מנסים לעקוף אותם באמצעות רשתות הברחה גאוניות ונתיבים עצמאיים בים הפתוח.

3. מטה דן: לשון המאזניים והכוח הצבאי

ובתווך, כדי להגן על שתי הקהילות הללו ולספק את ה"שרירים", קם המרכז הסודי המכונה "מטה דן".

• הסגנון הדני: הצאצאים של שבט דן אינם עוסקים בלוגיסטיקה או בשטרות חוב. הם מקימים רשת ביטחון חשאית וקשוחה – חברות אבטחה ימיות, מומחי הנדסת נמלים, וציים פרטיים המלווים את אוניות הזהב והכסף בלב אוקיינוסים סוערים, מגינים עליהן מפני פיראטים מודרניים וכוחות עוינים.

• השומרים על הגבול: ב"מטה דן" (מתחם מבוצר, חצי-צבאי, הנראה כמו השערים העתיקים של העיר דן), הם מנהלים משחק כפול מתוחכם: מצד אחד, הם מקבלים אחוזים שמנים על הגנת הציים של זבולון באמסטרדם, ומצד שני, הם מחזיקים בחוזים חסויים מול ממשלת אשר בלונדון.

המפגש בשבת הגדולה

בכל שבוע, כשהערפל של לונדון והגשם של אמסטרדם נפגשים עם נטיית הצללים של יום שישי, התחרות המרה קופאת על שמריה.

בתי המסחר באמסטרדם ננעלים, הבנקים בלונדון נסגרים, ובמתחם המבוצר של "מטה דן" כבים מסכי המעקב והמכשירים. הלוחמים של דן, הבנקאים של אשר והספנים של זבולון פושטים את בגדי העבודה, לובשים בגדי שבת לבנים, ומתכנסים – איש איש בקהילתו ומצרפיו – לחגוג את הברית העתיקה.

גם בלב אירופה המודרנית, השבת נשארת המצפן הלאומי המוחלט שלהם; פסק זמן כפוי שבו הם מניחים את החרבות והמאזנים, מביטים במים השקטים של התמזה והתעלות, ונזכרים שהם כולם יצאו מאותו נמל קדום של תרשיש.

המעגל ההיסטורי והתיאולוגי של צאצאי שבטי הצפון נסגר ברגעי דרמה עליונתיים בלב איטליה של המאה ה-18. הרוח הקדומה והחטופה של שבט דן – זו שייבאה פעם את המינוטאור לנמלי תרשיש וטבעה בעיר דן – התגלגלה אל תוך עיר הנמל הקוסמופוליטית והחופשית ליוורנו, והתנגשה חזיתית עם המאור הגדול של התקופה: רבי משה חיים לוצאטו, הרמח"ל.

כך התחולל העימות המיסטי הגדול ב"גן המבוכה" של ליוורנו:

1. הקמת גן המבוכה והאכסדרה של דן בליוורנו

נמל ליוורנו של ימי הבארוק שימש מקלט לאנוסים, לסוחרים ולבני השבטים האבודים ששבו מן הים. צאצאי שבט דן, ששמרו בנפשם על זיכרון הלבירינת הקדום בצפון הארץ, הקימו בפאתי העיר את "גן המבוכה" – מבוך עצום וסבוך של חומות צמחייה ירוקות וגבוהות, שבילים מתעתעים שכולם נראים זהים, אשר נבנה במקור "לצחוק אצל השרים" ולבלבל את נפש האדם.

במרכזו המדויק של המבוך, בתוך האכסדרה (המרחב המוגבה והמבצר הפנימי), הם הציבו את העגל השבתאי. היה זה פסל ברונזה מאסיבי של שור, שגילם בתוכו את המיזוג הסינקרטיסטי הנורא: זכר לעגל הזהב הקדום של ירבעם, כוחו השרירי של המינוטאור מתרשיש, והרוח המשיחית הכוזבת של שבתאי צבי, שפיתתה רבים באותם דורות להאמין שהקדושה יכולה לצמוח מתוך החטא והקליפות. העגל השבתאי היה הלב של "אזור הנוחות" החוטא – אשליה מרתקת שבה המבוך מגן על העבודה הזרה.

2. בריחת הרמח"ל וההגעה אל לב המבוך

באותם ימים, הרמח"ל הקדוש חווה רדיפות בלתי פוסקות בפדובה. הוא נחשד בשבתאות בשל ה"מגיד" השמימי שנגלה לו, ובית הדין של רבני ונציה וגרמניה הצר לו את צעדיו ואילץ אותו לנדוד. מאימת בית הדין והחרמות, ברח הרמח"ל והגיע אל ליוורנו.

אך הרמח"ל, שהכיר את נבכי עולם המסתורין והקבלה, ראה מיד בעיני רוחו את הטומאה הרובצת בלב העיר. הוא הבין שהמבוך המקומי אינו סתם שעשוע של השרים, אלא ביטוי פיזי ל"גן המבוכה" הרוחני של העולם הזה.

כמי שעומד מעל ה"מגדל" ורואה את כל השבילים בטביעות עין, צעד הרמח"ל בביטחון מוחלט דרך פיתולי גן המבוכה של דן. שום שביל כוזב לא הטעה אותו, ושום חומה מוריקה לא בלבלה את דעתו. הוא פתח את שערי האכסדרה הסודית והתייצב פנים אל פנים מול פסל העגל השבתאי.

3. הניפוץ בשם המפורש

צאצאי דן שעמדו במתחם נדהמו לראות את המקובל הצעיר והנרדף מגיע אל מרכז סודם. העגל השבתאי הפיץ סביבו הילה של כוח מדומה, מנסה לבלוע את האור של ליוורנו אל תוך האדישות.

הרמח"ל לא היסס. הוא ידע שהתיקון של עשרת השבטים יבוא רק מתוך גילוי ייחודו המוחלט של אלוהים והסרת העבודה הזרה. הוא עצם את עיניו, כיוון את מחשבתו הטהורה אל סודות הקבלה שקיבל מהמגיד, וביטא בשפתיו בקדושה ובטהרה את השם המפורש – שם המערכת המנהיגה את העולם בייחוד עליון.

בקע אדיר נשמע באכסדרה. כוח הדיבור האלוהי ניפץ את קליפות השבתאות. פסל הברונזה של העגל השבתאי החל להיסדק במרכזו, ועיוות מתכתי נורא עבר עליו עד שהתפרק לאלפי רסיסים קטנים שצנחו על רצפת האבן, בדיוק כפי שטבע קדמונו המינוטאור בטיט של דן.

המבוך של ליוורנו טוהר. צאצאי דן נפלו על פניהם, מבינים שהאשליה הכלכלית והרוחנית שלהם התנפצה, וכי הדרך היחידה לצאת מגן המבוכה של החיים היא לא דרך פסילים ומשיחי שקר, אלא דרך מסילת הישרים של התורה והאמונה הטהורה.

החיבור ההיסטורי והמיסטי הזה מעתיק את הנשימה ומוביל אל שרטוט גאוני של גאופוליטיקה וקבלה. כדי להבין את רגע השיא הזה בגן המבוכה של ליוורנו, יש לצלול אל מלחמת הנפילים של שנת 1812: נפוליאון בונפרטה אל מול הצאר אלכסנדר הראשון (אשר בתודעה החסידית והמיסטית פעל בכוחו של בנו/ממשיכו העתידי, הצאר ניקולאי, כייצוג של רוסיה הנוקשה והאכזרית) – ומעל כולם, ענק הרוח המנהיג את המערכה מלמעלה, בעל התניא, רבי שניאור זלמן מלאדי.

כך התחולל הדרמה ההיסטורית החלופית בלב המבוך הטוסקני:

1. המנוסה הגדולה אל תוך קליפת המבוך

לאחר התבוסה המוחצת בשלגי רוסיה, צבאו של נפוליאון התפורר. הקיסר הצרפתי, רדוף על ידי פרשי הקוזאקים וחוד החנית של צבא הצאר, נאלץ להימלט דרומה בתחפושת. הוא חיפש את מקום המסתור הרחוק ביותר, עיר נמל שבה הגבולות מטושטשים – ליוורנו.

נפוליאון, שסמלו היה הנשר, נכנס בלילה אפל אל גן המבוכה שהקימו צאצאי שבט דן. הוא קיווה שחומות הצמחייה האדירות והתעלות האפלות שטוהרו בעבר על ידי הרמח"ל ישמשו לו כעיר מקלט. אך נפוליאון ייצג את הדחף המודרני של רצון עז לכבוש את העולם ולגשר בכוח על הפער בין המצוי לרצוי.

ברגע שרגלו דרכה במבוך, חוקי המקום סגרו עליו. השבילים שנראו זהים לחלוטין בלבלו את חושיו של האסטרטג הגדול. מפות המלחמה שלו הפכו לחסרות ערך. הוא צעד שעות, פנה ימינה ושמאלה, אך המבוך הוליך אותו בלולאות סגורות, עד שהקיסר הצרפתי מצא את עצמו תקוע, מותש לחלוטין ואבוד בלב המבוכה.

2. המחלוקת המיסטית במזרח אירופה

באותו הזמן, במזרח אירופה, התחוללה סערה בעולם החסידות. צדיקי הדור היו חלוקים בדעתם:

• מצד אחד, רבי מנחם מענדל מרימנוב והחוזה מלובלין התפללו לניצחונו של נפוליאון, מתוך מחשבה שהכאוס שיביא לעולם יחולל את חבלי המשיח.

• מנגד, בעל התניא התנגד לנפוליאון בכל נימי נפשו. הוא שלח את חסידיו לרגל עבור צבא הצאר וכתב את המכתב המפורסם: "אם ינצח בונפרטה, יתרבה העושר בישראל... אבל יורמו ויופרדו ליבותיהם מאביהם שבשמיים". בעל התניא ראה בנפוליאון סכנה רוחנית של אנוכיות וגאוות הישות.

אך כשהקיסר הצרפתי נאבד בתוך גן המבוכה בליוורנו, המשוואה השתנתה. בעל התניא הבין שאם נפוליאון ימות או יישאר לכוד בתוך הקליפה של שבט דן, העולם ייפול אל תוך תקיעות מוחלטת – הצאר הרוסי ימשול ללא מצרים, וחירות הנפש תיכחד. היה צורך בתיקון, לא בהשמדה.

3. החילוץ בלב המבוך וכתיבת הפרק האחרון בתניא

בעזרת כוחות רוחניים של קפיצת הדרך וראייה שמזקקת את החושך, הופיע בעל התניא בתוך גן המבוכה בליוורנו. הוא צעד בנתיבים האפלים, זקן לבן ועמוק מעטר את פניו, בידו ספר התניא, והוא אינו מביט בשבילים הכוזבים אלא מכוון את מבטו אל האור האלוקי שמחיה את המציאות בכל רגע ורגע.

הוא מצא את נפוליאון יושב על אבן רטובה באכסדרה העתיקה, שבור, כפוף ומפוחד, במקום שבו נופץ בעבר העגל השבתאי.

בעל התניא ניגש אל הקיסר האבוד, הניח יד על כתפו ואמר לו בלשון הקודש: "בונפרטה, עולם הישות שלך קרס. הגיעה העת להבין שאין עוד מלבדו."

באותו הרגע, פתח בעל התניא את ספר התניא והקריא בפני נפוליאון את אותיות הקודש של שער היחוד והאמונה – המסבירות כיצד העולם נברא מאין ליש בכל רגע, וכיצד הגאווה והמבוכה האנושית הן רק אשליה דקה. הדיבורים הללו, שיצאו מלב טהור, האירו את החושך של ליוורנו.

חומות המבוך הירוקות נראו פתאום כנפתחות מאליהן. האור של המולדת חזר אל עיניו של נפוליאון. בעל התניא אחז בידו של הקיסר, הוביל אותו בבטחה ובקו ישר החוצה מתוך גן המבוכה, והעלה אותו על אוניית סוחר של שבט זבולון שהמתינה בנמל ולקחה אותו אל אי הבריחה הבא שלו, הרחק מזרועותיו של הצאר.

נפוליאון חולץ פיזית, אך נפשו השתנתה לתמיד: הוא הבין שיש כוח רוחני עליון שמנווט את נמלי העולם, ומנגד, בעל התניא חזר לרוסיה כשהוא יודע שהאיזון העולמי נשמר – וכי הדרך החסידית ניצחה גם את מבוכי העולם העתיק של תרשיש.

כאשר שיירת מרכבות האש פילחה את האטמוספירה וקיפלה ברגע אחד את מרחק 79 שנות האור, היא נחתה ברעש אדיר ובנהרה מטאלית ישירות על פני המים של הים התיכון ונמל יפו המשוחזר. ואז, על הרציף המרכזי, מי שחיכה לעמוד בראש משלחת קבלת הפנים הרשמית של מדינת ישראל היה לא אחר מאשר ראש הממשלה, בנימין (ביבי) נתניהו.

המפגש הזה, שחיבר את הפוליטיקה המודרנית עם מיתוס השבטים הקוסמי, התנהל בדיוק לפי כללי הדיפלומטיה הגבוהה והנאומים המלוטשים:

1. הנאום על הרציף: "אחיי הספנים, חזרתם הביתה"

נתניהו, בחליפה כהה ועניבה כחולה, עמד מאחורי פודיום רשמי שנשא את סמל המדינה, כשהוא מביט במטוסי האור ומרכבות האש של זבולון ואשר העוגנים במים. הוא פתח את נאום קבלת הפנים בקולו הרועם והמוכר, כשהוא משלב מילים באנגלית ובעברית עבור הצי הקוסמי:

"אזרחי ישראל, אחיי ואחיותי בני שבטי זבולון, אשר ומטה דן. ראיתי אתכם מבעד לטלסקופים. עקבנו אחריכם לאורך 79 שנות האור, מבעד לערפיליות, מבעד לחשכת החלל, מבעד למבוכי אטלנטיס ואי הפסחא. והיום, ברגע ההיסטורי הזה, כשהשבועות העתיקות בוטלו – אני אומר לכם בשם כל עם ישראל: ברוכים השבים הביתה לנמל יפו, ברוכים השבים לציון!"

נתניהו הדגיש בנאומו את כוח העמידה של השבטים, והשווה את הישרדותם בכוכב המים להישרדותו של עם ישראל לאורך הדורות מול כל האימפריות, מאשור ועד ימינו.

2. המשא ומתן עם שגרירי אשר וזבולון

לאחר הטקס הרשמי, נתניהו מיהר להוביל את שגרירי שבט אשר (הבנקאים והדיפלומטים הגלקטיים) ורבי החובל של זבולון אל חדר הדיונים. כמי שמבין היטב בכלכלה גלובלית ובינלאומית, ביבי זיהה מיד את הפוטנציאל העצום של האורחים מהחלל:

• הסכמי אברהם הקוסמיים: נתניהו הציע להם לכונן שותפות אסטרטגית וטכנולוגית, ולשלב את מתכות האוריחלקום ושיטות הניווט שפיתחו בכוכב המים בתוך תעשיית ההייטק והביטחון של ישראל.

• המתח מול מטה דן: פקידי הלשכות של מטה דן הציבו תנאים קשוחים לגבי האוטונומיה שלהם והגנת הנמלים, וביבי, בכישרון הדיפלומטי המוכר שלו, ניהל איתם משא ומתן קשוח אל תוך הלילה כדי לוודא שאינטרס הביטחון הלאומי של שומרון וירושלים יישמר.

3. כניסת השבת המשותפת בירושלים

כאשר הגיע יום שישי אחה"צ, נתניהו והמשלחות הקוסמיות עלו ירושלימה. שעוני המים של כוכב המים התאחדו סוף סוף עם השעון של הכותל המערבי.

ברגע שגלגל החמה שקע מעל הרי יהודה, ביבי נתניהו יחד עם רב-החובל של זבולון ושגריר אשר הדליקו את נרות השבת המשותפים. כל מרכבות האש והטכנולוגיות הגלקטיות הושבתו. המרחק של שנות האור נמחקו סופית, והשבטים ישבו יחד עם ראש ממשלת ישראל לארוחת שבת, מבינים שהמסע הגדול בהיסטוריה הסתיים – והם שוב עם אחד, בארץ אחת, תחת שבת אחת

אחרי חורבן תרשיש בידי קרתגו זבולון הפליגו לאטלנטיס. ואחרי שהיא נחרבה לאצטקים. ואחרי שהיא נחרבה לאיי הפסחא. ואחרי שהיא נחרבה לאנטרטיקה שם הם מצאו מרכבות אש וטסו לכוכב שכולו מים)

בכל תחומי החיים,

סוף סוף הנשים הצליחו להגיע את האמת.

שיסתכלו לפני שהם חוצים, חתיכה של דברים אחרים שכמותם

אני התכוונתי "איזה ארבעים הם" כי בארבע יש רקארבע אותיות ****ים.

סתם, התכונתי "איזה טפירים הם".

אבל טפיר זו מילה לא יפה כי טפיר הוא בן דוד של ה**יר.

כמאמר הפיוט: הצפיר והשעיר והטפיר וה*זיר והווזיר

הוא מתאר שם את הכניסה של השימוש המחודש בפועל "להזדיין" (להתחמש, כלי נשק = כלי-זין) לסלנג העברי, ואת המבוכה שאחזה אותו בנאום של משה שרתוק שדיבר ברוב פאתוס על הסכנה הכרוכה בחימוש של האויבים שלנו את הערבים ואת האופן שבו הערבים מתחמשים עם הבריטים

מצחיק 💁🏻‍♂️

לא הבנתי בהתחלה.

וכי יעלה על דעתך שאעלה על דל שפתי את המילה הגסה הזאתאפילו באותיות כוכבית?!

לא הבנתי למה "מתחמשים" והייית עייף מכדי לנסות להבין מה העומק

כי מתחמש בכוכבית זה מ***** עם חמש כוכביות. ואני חשבתי כי החרב היא הבגד החמישי של האדם (אחרי כתונת, נעליים, כובע, ואבנט) אז חגור חרב הוא "חמוש"

מפריסי הפרסה, ארבע אותיות, נגמר ב י ר

"טפיר"

לא לאכול חזיר

כדי שלא יראו שאכלו לא כשר.

מסית ומדיח

תודה על הניסים שבכל יום!

כולם יגדלו להיות מחבלים כשיגדלו. נראה ל ךסתם הם חסמו רכב של מתנחל? חבל שלא דרס אותם (איזה אלישע ירד אני הא?)

והם גם יפרקו לי את הטמבון, אפילו קטנים שבהם.

בתנאי שזה נעשה בטוב טעם בהגיה חסידית

יותר גרוע מהליטאים ש"היום הרס עולם"

קבר בני חזיר – ויקיפדיה

אני לא.

כמו כל הדברים הלא טעימים..

ובגדול.

אבל צחקתי.

ספציפית קינואה אני לא אוהב, אבל בעקרון דברים בריאים יותר טעימים מדברים לא בריאים.

הטעם של אורז מלא עשיר יותר מאורז לבן, כנ"ל לחם מלא מול לחם לבן. חביתה עם שמן זית מאשר חביתה עם שמן מכונות כזה או אחר.

גם עוגיות בריאות טעימות יותר מעוגיות זבל.

זה רק עניין של קושי בהתחלה ואז הרגל.

לדעתי אם היו לנו נביא היום, כך היה משא נבואתו:

ויהי דבר האלהים אל קעלעברימבאר לאמר.

לך אמור להם, עזבו את בתי תפילתכם ומקומות תורתכם, ושובו לכם לאהליכם.

מדוע אכלתם ככל הגויים, ואת ה' שכחתם?

האשר יצר תברכו, ואת גופכם תשחיתו?!

סרטי בורקס אינכם רואים, אך על הבורקס אינכם פוסחים.

לשונכם לשון הרע אינה דוברת, אך את הגלידות היא לוחכת.

שיניכם אינן לועסות את הנבילה, אך פושעות גם פושעות הן בלעיסת הגומי.

איש את חבירו לא ארב, אך אל הקינואה לא קרב.

אישה על רעותה לא התגאתה, אך את המזין והבריא אשר בסופר מולה כלל לא ראתה.

מקרריכם מלאים, מפיקים מזן אל זן, אך את הטוב ואת הבריא לא אראה שם.

ערכתם טישים לכבוד מועדיי, אך אף האדמו"ר עצמו זיבח בהם לקרבו את הרע ואת המאוס.

בריסקרוב הייתם, עד התפריט.

צמחוניים הייתם, אך צמחים כלל לא אכלתם.

את האתרוג נענעתם, אך את פריו לא אכלתם.

ואנוכי נתתי לכם ארץ זבת חלב ודבש, ארץ המהודרת בשבעה מינים,

אך אתם את כל תועבות הגויים, הרחוקים והקרובים, אכלתם.

בשילוש הרומאי כפרתם, אך משולשים רומאים אחרים יודעים היטב אתם.

צ'יפס זרבבתם אל תוך בטנכם.

הקולה כזהב שחור בעיניכם.

את המילקי לעטתם, ואת ארצכם חיללתם.

ואף כמעשיהם הטובים לא עשיתם.

את הסיני הכלאתם.

את החומוס מהלתם.

את הגפילטע ערבבתם.

אף את הג'חנון, אשר אתם יצרתם, שחתם.

על כן כל סוכר יהיה לתמר,

וכל מרגרינה תהיה לחמאה.

בושו והכלמו בית ישראל.

מכיר את הספר שולחנו של מקום? (לא קראתי אותו ממש, אבל מדבר בכלליות על הנושא של עבודת האכילה בימינו)

לא מכיר

עקרונית, מה שקשה לי עם הגישה שמדברים עליה תמיד בעניין, זה שהיא עוצרת באמצע (גם בעוד נושאים זה ככה).

צריכים ללכת אחורה עד הסוף, לא לעצור בחז"ל (פרישות, שיהיה לך כח לעבוד את ה' וכו'), אלא להמשיך לתנ"ך, אחורה ואחורה, עד אדה"ר (לא כסיסמה, אלא כמציאות שאפשר לגעת בה). מהחסידות כבר יש יחס שונה, אבל גם שם לדעתי זה עדיין לא אורגני.

כי בתכלס לא צריך לכתוב על זה ספרים, זה אמור להיות ממש פשוט וחוייתי אם רק משנים את נקודת המבט ומתבוננים בה.

כשאדם הראשון הסתובב בגן עדן ואכל, הוא לא הרגיש ניתוק מה' בגלל זה, אלא להיפך. הוא קטף תפוח (כי חווה בטוח לא אכלה תפוח) ואכל והרגיש באכילתו דבקות עצומה בה' (מן הסתם) שברא את התפוח הזה.

(אגב, יש מדרש, הובא ברב שרקי, שאדה"ר היה מתנבא כשהוא היה עם חווה. וכידוע גם זה נקרא בתנ"ך אכילה).

אם אמא מכינה לילד שלה חביתה הוא שוכח אותה או מתחבר אליה יותר בעקבות באכילה?

זה רק עניין של להסתכל נכון על העולם ולעבוד על זה. ואז אין בעיה ולא צריך פתרון לבעיה. להיפך, יש עוד דרך (ואחת מרכזית) להתחבר לה'.

להרגיש את מה שהרגיש אדה"ר ואת מה שהרגישו כשהייתה השראת שכינה בעולם אנחנו לא נרגיש באותה רמה, אבל בהחלט אפשר להתרגל לחשוב ככה ולבנות את הרגש שיתחבר לזה, כי זו האמת השלמה.

במצב כזה, אני חושב, מרגישים שיש התאמה בין לאכול בריא לבין לאכול טעים לבין להידבק בה'.

אולי באמת תהיה נביא כשתגדל, יש לך את זה

אם אזכור את זה אז, את תקבלי נבואה טובה

למען הסר ספק: זה לא ממש מה שאני עושה עכשיו. אבל הוא נראה מעניין, ביום מן הימים אקרא.

נתקלתי בכינוי הזה לפני הרבה שנים דווקא בספר של הרב גינזבורג

יכולה לצלם שני עמודים?

לא ממש יצא לי לקרוא דברים שלו

מרפרוף קל בתוכן העניינים ראיתי שהוא עוסק בנושאים בסיסיים, מודלים ופרשנות לסיפורי תורה מספר הזוהר.

תודה

יש את החלק הכיפי, למלא את הכרס

וגם השנה בכל מקרה החגים היו בשבת

פירקת אותנו נביאוס

(זה היה מרענן לקריאה, אלליי)

עדיף פסטה😜

דווקא טעיייים

אם שמים ביחד עם עוד ירקות וזה

לא לבד😅

כן כן, שמעתם נכון, בורגול זה פשוט לא טעים.

במה אתה טוב ממנה?!?

היא אוהבת

חוץ ממי שחוסם כבישים או משפריץ בואש

@פתית שלג

@פ.א.

@אני))))

@אנימה

@הפי

ברגע שפרסמת - אז לא מסתדר לי השבוע.

(התאריך של יום שבת, כ"ב תשרי, הוא בתוך הפרקים של יום חמישי - לכן העדפתי את יום חמישי).

אני אקח שישי