ברוך ה' נשואה עם ילדים
עשיתי שירות לאומי
למדתי באוניברסיטה
עובדת
והכל ממש טוב תודה לאל
אבל תמיד מרגישה שאני לא רצויה, לא אהובה, לא רוצים להתחבר אליי, לא רוצים להיות איתי.
גם אם מזמינים זה לא מכל הלב, כשלא מזמינים אז בכלל מעליב.
ההורים שלי אנשים מאוד טובים ומאוד ביקורתיים.
ברמה של ביקורת על כל פיפס עד היום.
ברור שזה שרט אותי ולא מרגישה שאני אהובה בכל מצב למרות שגם יודעת שהם אוהבים אותי. הם אוהבים מאוד אבל רוצים שאהיה כמו שהם רוצים.
אם זה מבחינת ניקיון/חינוך ילדים/מראה/התנהגות ועוד.
גם בשירות לאומי וגם בתיכון וגם באוניברסיטה, היו לי חברות. זה לא שלא...
אבל אף פעם לא הרגשתי חלק מחבורה, תמיד צריכה להוכיח את עצמי, תמיד צריכה להילחם על המקום שלי וכשבחרתי לא להילחם אז פשוט לא היה לי מקום. למשל באוניברסיטה היתה לי חברה אחת טובה וזה הכל. איתה עברתי 4 שנים של לימודים קשים ולמדנו ביחד למבחנים וזהו...
עוד דוגמה למשל לאחרונה הצטרפה למשפחה שלנו גיסה.
אחותי מיד התחברה אליה
יצאה אחתה לשופינג
הזמינה אותה אליהם לארוחת ערב
רואים שהגיסה מממממש מפנקת את הילדים של אחותי
כל הזמן הן מסיימות מפגשים ב"נדבר" בעוד שאיתי זה תמיד מנומס ומהוסס כזה.
גם במפגשים של בני דודים אחותי מיד מדברת עם כולם, פותחת איתם בשיחה, תמיד יש לה על מה לדבר עם כולם ואני נתקעת, מרגישה לא קשורה, הולכת אלף פעם לשירותים כי מביך לי וכאלה
גם עם חברות בקהילה זה ככה
מתחילה לחשוב שהבעיה היא בנו, בי ובבעלי שאולי משהו בנו שמפריע לאחרים להתחבר אלינו ובגלל זה לא טוב לנו בקהילה הזו.
כולם מכירים אותי, אני מגיעה לאירוע ומלא פונות אליי להגיד שלום אבל זה לא נרקם למשהו מעבר לזה
אין לי חברה טובה אחתתתתת אפילו בכל הקהילה הגדולה הזו.
עכשיו לשמחת תורה שאלתי חברה מפעם אם אפשר להתארח אצלהם כדי להחליף אווירה אחרי מילואים ארוכים והיא אמרה שתחזור אליי ועכשיו חזרה ואמרה שאפשר.
שוב, מרגיש לי תמיד שזה לא מכל הלב כי אם היא רצתה אז למה לא הזמינה מעצמה?
ואולי סתם אני נדחפת למקום שלא שלי? ויהיה לי כיף בכלל שם? לא ארגיש תקועה ולא רצויה?
כתבתי הרבה אבל אשמח לשמוע מה דעתכן......
המחשבות מבולבלות מאוד
יכול להיות שאת אדם רגיש מאוד?