בשביל בדיקות שגרה למנהלים. במקום מליון תורים משלמים קצת ומקבלים את כל הבדיקות הרגילות ביום אחד תוך שעה.

אתה מדבר על שירות שבו בודקים אם אדם פלוני הוא בריא. עושים לו בדיקות דם, שתן, לחץ דם, אקג, בדיקות מאמץ, לפעמים גם קולונוסקופיה בהתאם לגיל... כלומר עושים בדיקות שגרה שממילא כל אדם צריך לעשות, רק שעושים אותן במרוכז באותו המקום.

השירות שאתה מדבר עליו לא מיועד למצוא סיבה לבעיה ספציפית. נניח שיש למישהו כאב ראש שמגיע והולך כבר חודשים, השירות שאתה מדבר עליו בכלל לא יידע לעשות בדיקה שקשורה לזה.

או אם יש לבחור צעיר כאב בכל פעם שהוא עושה שתן כי יש לו מחלת מין או אבן קטנה בכלייה - שוב, השירות שדיברת עליו לעולם לא יוכל בכלל לדעת שהבעיה קיימת כי הוא לא כולל בדיקה של הכליות ואיברי המין, ובטח שלא להבין את הסיבה.

רק בשביל לסבר את האוזן:

בדיקה מקיפה ככל שתהיה, שלא מבוצעת בהתאם לתסמינים של הלקוח אלא לפי פרוטוקול קבוע וידוע מראש, לא תזהה אפילו אם האדם נדבק ב-HIV. איך זה יכול להיות, הרי מדובר בווירוס קטלני ללא טיפול שהמדע מכיר כבר עשרות שנים?

פשוט, כי בדיקת סקר לעולם לא תבדוק כל דבר אפשרי, אחרת זה יהיה פשוט יקר מדי וארוך מדי ויהיו המון חריגות שלא באמת אומרות כלום.

אבל ברגע שאתה מגיע לשירות שאני כתבתי עליו, יבדקו אותך בהתאם לתסמינים שלך, ולא יעשו לך רק בדיקה כללית לפי פרוטוקול קבוע ואחיד.

ואת כל הבדיקות הוא קובע או הפציינט צריך להתקשר לכל מחלקה/מכון לקבעית תור?

מלבד להגיע לבדיקה.

כל הבדיקות מבוצעות באותו המקום, בדרך כלל באותו היום או מקסימום בעוד יומיים שלושה. גם הפיענוח מהיר מאוד, ובהתאם לזה גם המשך הבירור ושליחה לבדיקות נוספות במקרה הצורך.

את יכולה לחפש בגוגל ''אבחון מהיר''. בבתי חולים פרטיים זה הכי מהיר ופשוט, עם רופאים שהם כולם מאוד מאוד ותיקים ובכירים שכבר ראו אלפי מקרים בחיים שלהם. אבל בלי ביטוח פרטי זה עולה אלפי שקלים...

לגבי הזמנים,

ונתקלתי אצל מכרים שניסו לקבוע תור דרך הביטוח

הם מתחייבים לתת תור תוך 72 שעות, אם יש תור פנוי.

ברוב המקרים אין תור פנוי ולכן זה לוקח בין שבוע ל3 שבועות. תלוי בבדיקה ובעומס

אבל זה בהחלט מקל. כי בלי הביטוח תור לבדיקה דרך הקופה יכול להיות גם חצי שנה

ואני לא בטוח שההשתתפות עצמית היא עבור כל התהליך. לדעתי פר בדיקה.

ולכל בדיקה צריך הפניה (אתה לא יכול ללכת עד דעת עצמך ללכת לעשות mri נגיד)

וההפניה צריכה להגיע מרופא מומחה (משמע שרופא משפחה לא יכול לשלוח אותך עכשיו לאקו לב אלא חייב קרדיולוג) כך אני מכיר. אולי יש שוני בין הביטוחים.

במה שאני מדבר עליו, לפחות אם אתה פונה לאפיק הפרטי למשל דרך אסותא או הרצליה מדיקל סנטר:

א. ההשתתפות העצמית היא עבור כל התהליך

ב. את ההפנייה אתה מקבל במקום

ג. מה הקשר רופא משפחה? כאמור אתה עושה את כל התהליך באותו המקום, לא קשור לקופת החולים שלך ולרופא המשפחה שלך, ולא קשור לאף רופא משפחה. הם בכלל לא מעסיקים רופאי משפחה במקומות האלה. כל הרופאים שם מומחים.

אתה פשוט מתאר משהו אחר לגמרי ממה שאני כתבתי עליו

לפי טענתך אני יכול ליצור איתם קשר והם יטפלו לי בכל הבדיקות ללא כל הפניה או קשר מרופא משפחה?

כל עוד מדובר בבעיה מסוימת שאתה רוצה להבין את מקורה...

זה לא אבחון מקיף מכף רגל ועד ראש, אלא רק לבעיה אחת שאיתה אתה מגיע.

בתור אחד שעבר סיטי מהרגע להרגע ופענוח אחרי יום עסקים זה ממש פשוט

א. שהייתי צריך בהול בשבילי לשלול תסחחף ריאתי ולא מצאתי תור הרופא הפנה אותי למיון ושם באותו רגע עשיתי

ב.מהביטוח הפרטי קבעו לי תור ליום למחרת ואחרי יומיים תוצאות

לא מדובר כאן על מקרי חירום. מקרי חירום צריכים להתברר במיון, זה ברור.

אם תבוא למיון עם כאבים בצד של המותן, הם לא ישחררו אותך בלי לוודא שאין מצב חירום. יעשו לך בדיקות דם, אולטרסאונד, אולי גם סיטי, ישללו כל אפשרות שזה משהו שדורש התערבות חירום כמו אפנדציטיס או אבנים בכליות או בכיס המרה וכו'.

אבל אם הם שללו את כל מצבי החירום בלי למצוא את מקור הכאב, ואתה מצד שני תמשיך להתלונן שכואב לך, מה לדעתך הם יעשו?

נכון, ישחררו אותך הביתה. כי אם זה לא מקרה חירום והכאב לא מטורף ברמה שאתה צורח ומושבת, הם לא יכניסו אותך לאשפוז רק בשביל להתחיל לבדוק את מקור הכאב.

הם יגידו לך ללכת לרופא בקהילה ולבדוק את זה.

ואז הרופא בקהילה ישלח אותך למומחה אחד, תחכה שבועיים לתור או הרבה יותר, והוא יפנה אותך לבדיקה, שאולי לא תתן כלום וסתם חיכית לה חודש... וכו' וכו'.

תסחיף ריאתי זה מצב חירום עם סכנת חיים, וברור שאם יש חשד לזה - המקום המתאים הוא בית חולים.

גם הן תבוצענה ותפוענחנה תוך מספר ימים?

כי זה יכול להיות גם אחרי ההפניה המתנה של חודשים… השאלה אם השירות המדובר פותר זאת

Mri יכול לקחת כמה ימים, אבל זה עדיין יהיה הרבה הרבה יותר מהיר מכל מסלול אחר שאני מכיר בארץ.

בתי החולים הפרטיים שומרים מראש חלונות ריקים במכשירי ה-mri עבור אנשים שמגיעים במסלול של אבחון מהיר. ואם בסוף אף אחד לא צריך את התור הזה, הם תמיד ימצאו לקוח שישמח להקדים את התור שקבעו לו לעוד חודש.

לבת שלי יש מלא כאבי ראש וממש עשו לנו הלוך וחזור בלי שום תוצאה...

אם יש לנו כללית פחטינום זה מספיק? מה כדאי לעשות?

תודה

הייתי מחפש לפני שרצים לחפש בצד הרפואי, לחפש בצד הרגשי. בעולם שלי למשל כאבי ראש לפעמים מייצגים "הצפה" ונסיון להדוף משהו. כשאני הולך מהמקום שעושה לי רע, כאב הראש הולך.

לצערנו סביבי היה מקרה ממש עצוב,

של נערה שהתלוננה מלא, וגם הרופאים הלכו מיד כמוך ל'זה רגשי תעשו משהו טיפול שהיא תהיה רגועה יותר'

מסתבר מיפה לשם שיש סרטן וחבל שגילו קצת באיחור.

לא פותחת פה ולא כלום חלילה וחס,

רק רוצה להגיד שאפשר אולי גם ללכת לכיוון ריגשי,

אבל לא לשלול בדיקות רפואיות לפני לוודא שהכל תקין 🙌

בהקשר אחר, שלחתי אדם עם בקשה "זה רגשי" על כאבים בצד שמאל של החזה לחדר מיון. כן זה רגשי ויש עבודה רגשית שצריך לעשות כדי שזה לא יחזור על עצמו שוב. אבל קודם כל מיון.

חשוב להדגיש כשאתה כותב לאמא לנערה

'הייתי מחפש לפני שרצים לחפש בצד הרפואי, לחפש בצד הרגשי'

אחרי שמחפשים בצד הרפואי, ומוודאים שתקין הכל, לבדוק רגשי.

אפשר במקביל גם.

אם הגוף בריא חצי מהזמן לפחות אבל יש כאבים במקום ספציפי, יש סיבות טובות לחפש רגישויות למינהן או רגשי (גילוי נאות וכו').

אבל זה די ברור שיש כאבים שהולכים איתם ישר למיון בלי לשחק משחקים.

אני לא מאמין גדול בתרופות (בין השאר כי הגוף מתרגל אליהן), אבל אם יש לך התקף לב או חשד לכזה, לך לחדר מיון. עבודה רגשית נעשה אחרי שיעשו לך צנתור. כנ"ל אם יש לך סרטן או מחלה חמורה אחרת.

שהרופאים עצמם בקופת חולים אמרו לה 'רגשי'

אמא שלה היתה חכמה יותר מהם והלכה למרפאות פרטיות ושילמה מלא כספים כדי לעשות בדיקות אפילו שבמרפאה אמרו רגשי.

כמובן שהמרפאה אכלה את הכובע ולא עלינו הגיעה אליהם עוד ילדה תקופה אחרי,

שם כבר לא שיחקו וישר שלחו לבדיקות ראש,

והפעם תפסו את הסרטן במצב טוב יותר ב"ה.

אז לא רואה סיבה לסייג.

לא מפסידים מלוודא שאנחנו בריאים.

לא שולחת אף אחד בריא למלא צילומי ראש וריאות.

כן אומרת שלא ממליצים בצורה כזו גורפת ללכת לטיפול ריגשי לפני שעושים בדיקה רפואית.

אני לא אתפלא שדווקא "מכשפה" או מטפל מהסוג הזה היה שולח אותה לבדיקה יותר רצינית עוד לפני המערכת העמוסה. גם בגלל שיש לו יותר זמן להשקיע במטופל וגם בין השאר בגלל שאם יקרה משהו יבואו אליו בטענות.

אבל הרגע שלחת אמא לטיפול ריגשי עם הבת שלה עם כאבי ראש באמירה של 'לכי לטיפול ריגשי לפני שאת הולכת לרופא'.

לא עושים דבר כזה.

קח אחריות על המילים שלך. מה משנה מה מכשפה היתה אומרת בסיטואציה הזו.

אני מצטט.

עשו הלוך וחזור > לא מצאו.

אני יודעת מה זה הלוך חזור.

ועדיין מותר לך לקחת אחריות ולהגיד 'וואלה כן. עדיף תמיד לוודא קודם שאין משהו רפואי'.

לא חייב בקול. תגיד לעצמך.

סיימתי את השיח הזה.

היה טריגר רגשי קשוח ואולי גם התקף חרדה.

שום דבר שאובחן בקופ''ח. אבל בגיל ובסיטואציה לא משחקים.

קודם כל, תמיד, מחפשים את ההסבר הרפואי.

אחר כך מי שיבחר להאמין בדברים אחרים, זכותו.

יש רף מסוים של מיחושים שלא מחייב התערבות רפואית וגם אובר בדיקות ורפואה מתגוננת זה נזק. כמה? כל אחד יעשה את החשבון שלו.

רפואת יתר מזיקה מאד

וגם אם בסוף מטפלים במשהו פיזי ע"י רפואה פיזית

יש את ההבט הרגשי של החולי הפיזי

שאם לא מטפלים גם בו

הריפוי לא יהיה מלא

קודם כל יש אתגר רגשי, אחר כך יש חולי פיזי ש"יושב" עליו.

לפני חמש דקות היית בריא, מה פתאום מחלה עכשיו?

לפני יומיים החומר הזה היה אצלך בגוף במינון הנכון. למה עכשיו צריך כדור כדי להשלים אותו?

לפעמים צריך לקחת כדור כדי לא למות (או לסבול) עכשיו. אבל זה לא פיתרון. גם צנתור לב למי שאוכל אוכל זבל שסותם לו את העורקים זה לא פיתרון. רק דחיית הקץ ועדיין ברור שקודם כל מצנתרים ורק אחר כך משנים את התזונה.

כאשר גילו את החיידקים והווירוסים, למשל, והבינו שמחלה יכולה להיות בגלל גורם חיצוני שנטפל אליך.

בדיוק כמו שכדור של אקדח פוצע ולא בגלל רגשות כלשהם, כך חיידקים ווירוסים מצליחים לעיתים לחדור לגוף ולגרום למחלות ואף למוות.

ועדיין תלך לכיתת גן ותראה שמסתובב שם וירוס שנטפל אליך. הוירוס "עובר דרך" כל הילדים אבל רק חלק מהם נהיים חולים. אחרים מסתפקים בלהיות נשאים שלו.

הבת שלי שהייתה בגן כמעט אף פעם לא הייתה חולה.

נכון, חשיפה לאותו וירוס לא בהכרח מובילה לאותה תגובה אצל כל ילד. מערכת החיסון, מידת החשיפה וגורמים נוספים יכולים להשפיע על השאלה מי יפתח תסמינים ומי יישאר ללא תסמינים.

תן לפסיכולוגים או למי שאתה רוצה, לראיין אנשים כדי להבין את מצבם הנפשי. תוסיף גם תצפיות. תוסיף מה שאתה רוצה.

אחר כך תן להם לנחש מי יהיה חולה יותר ומי פחות בשנה הקרובה, על סמך הידע שלהם לגבי מצבם הנפשי של האנשים.

אני מנחש שתוצאות המחקר יראו שאין קשר סטטיסטי מובהק, מעבר למה שכבר היום ידוע על הקשר בין גוף לנפש בהקשר למחלות.

אגב,

מדיונים קודמים איתך, אני זוכר שאתה אומר יותר מזה: לא רק שהמצב הנפשי יכול לגרום לחולי כגורם כמעט הבלעדי, אלא שמקום החולי נקבע לפי המצב הנפשי. למשל דלקת עיניים קשורה למצב נפשי שקשור לדברים שראית, דלקת גרון קשורה למשהו נפשי שקשור לגרון וכו'.

במקרה הזה, מדובר באמת בחוסר הבנה של איך מערכת החיסון עובדת.

אולי לטובת הקוראים האחרים.

מה שכתבת על דלקת עיניים ומה שראית זה לא מדוייק, אבל נצא מנקודת הנחה שזה בערך נכון.

אבל צריך ללכת קצת קומה מתחת:

יש וירוסים בעולם. יש חיידקים בעולם. יש רפואה מערבית שיודעת לזהות את כל הדברים האלה. הווירוסים האלו והחיידקים מטיילים בעולם בצורה שלהם.

אם וירוס תוקף איבר שהוא חלש מבחינה אנרגטית (כלומר שיש שם רגשי), אז יהיה לו יותר קל מאשר על איבר חזק עם מערכת חיסון בריאה, וימשיך הלאה. ואני כבר לא מדבר פה על אלרגיות שהן בעצם תגובה של מערכת החיסון לדברים שהיא לא אמורה להגיב אליהם. ושם ברור שיש קונפליקט שאפשר לפרק ולראות הצלחה.

ואפשר גם לראות בפועל: מפרקים את הקונפליקט הרגשי, והמחלה הולכת ולא חוזרת יותר. האם הוירוסים הפסיקו להתקיים? בוודאי שהם שם. מערכת החיסון תוקפת אותם ונגמר.

מערכת החיסון היא אותה המערכת בכל הגוף. אם היא חזקה, היא תדע להתמודד עם רוב האיומים. אם היא חלשה כמו אצל חולי איידס, היא תיכשל בהגנה. אין דבר כזה מערכת חיסון חזקה בגרון אבל חלשה בבוהן, או להפך.

אלא אם כן מחשיבים גם את העור כחלק ממערכת החיסון, ואז בוודאי שיש מקומות יותר פגיעים, אם העור אינו שלם ומאפשר למזיקים לעבור דרכו.

בין כך ובין כך, זה לא תלוי ברגש.

אין מחקרים שתומכים במה שאתה כותב, באותה המידה אתה יכול לכתוב שזה תלוי בשאלה איזה צבע אני הכי אוהב. כשלא מסתמכים על מחקר אלא על מה שרוצים, השמיים הם הגבול עם הטעויות שאפשר להוציא מהפה

כנראה שזה המקצוע שלך. לא שלי.

בפועל מהעולם שראיתי הגוף עובד לפי ההסבר. גם אם המדע עוד לא הגיע לשם או הכלים שעובדים איתם לא הכי מדוייקים.

מכה של אלרגיות שקופת חולים על שלוחותיה לא הצליחה למנוע (הציעו לי לצרוב את מערות האף בניתוח) פשוט נעלמה כשעושים את העבודה הנכונה. אגב יש פה ניקים שיעידו שזה עבד גם אצלם בלי שהכרתי אותם קודם.

לא -זה לא מדעי. וזה בסדר. גם הפיתרונות לא עקביים וצריך לדעת להתאים אותם לאתגר הספציפי. אבל כשעולים על זה, זה עובד יפה.

על המחלות עצמם -

יש מליון ספרים שעוסקים בנושא הזה ובגדול יש ממש רשימות של מחלות נפוצות מול טריגר רגשי. זה לא תמיד נכון (בערך 80%) ומאוד בעייתי למחקר מערבי (ופה אני לא אריב איתך) אבל עובד יפה ומפחית סבל.

שיש גורמים נפשיים/רגשות שמשפיעים על מערכת החיסון

לדוגמה

מי שבסטרס/דיכאוו יופרש אצלו יותר קורטיזול. הוא ישן פחות טוב בלילה ודברים דומים

וזה יגרום לפגיעה במערכת החיסון

אני טוען שיש קשר בין האיבר שיקבל מחלה לבין הטריגר הרגשי. זה למיטב ידיעתי עוד לא הוכח מדעית. אולי יום אחד.

לא נכון - מדעית.

למצב הנפשי, ללחץ ולסטרס בהחלט יש השפעה על המצב הגופני, על יכולת הריפוי והשפעה על מערכת החיסון.

אז נכון שאין הוכחה שלטיפול נפשי יש יכולת לרפא פיזית, וזה אכן חסר אחריות לפנות רק לטיפול נפשי.

אבל שנפש משפיעה על הגוף לגמרי יש הוכחות.

ואולי אתה מטריאליסט מוחלט, לפי הרבה הודעות שלך, גם אני שקלתי את הרעיון במשך תקופה ממושכת.

אז אם זאת לא הנפש - אלה מוח ורגשות, ויש להם השפעה.

להערכתי הדלה מאוד עם הזמן ימצאו עוד ועוד הוכחות שמקשרות נפש לגוף.

במיוחד שאנשים מדווחים על תוצאות במציאות כל הזמן.

אני למשל מצאתי קשר ממש ישיר וחותך בין סינוסיטיס שאני סובלת ממנו לתקופות של Overthinking.

זה פשוט כמו קסם, תמיד מגיע יחד.

ואני אחת שנוטה תמיד לרפואה קונבנציונלית.

לא אכפת לי שאין הוכחה מדעית.

המדע עדיין לא גילה הכל, זה בדיוק הקטע שלו, לגלות עוד ועוד בלי סוף ותמיד לטעות בנקודות מסוימות ולתקן את עצמו.

אני אוהבת על כל קביעה מוחלטת שלי ושל כולם, להשאיר אחוז אחד של הטלת ספק.

אין שלב שהמדע יודע מספיק ואין שלב שהוא לגמרי צודק.

למעשה, היסטורית, מדעית, המדע בהכרח טועה בדברים מסוימים.

ולא צריך לגלות פן מיסטי, אפשרי בהחלט שעם הזמן יהיה אפשר להוכיח את הכל בצורה מדעית.

בדיוק כמו בסיפור של פלאנק שהפרופסור שלו הניא אותו מללמוד פיזיקה כי לדעתו גילו הכל, למרות זאת הוא למד ובסוף גילה את הבסיס לתורת הקוונטים.

הנה למשל מחקר שקפץ לי

Psychological Stress and Cancer Risk and Outcome: An Umbrella Review With Quantitative Synthesis

הוא אמנם לא מוכיח שמה שגרם לחולי הוא בהכרח גורם נפשי, ושהריפוי הוא לא בהכרח פסיכולוגי.

אבל כן מוכיח תנודות של ממש במערכת החיסון כתוצאה משינויים פסיכולוגיים

ובאותו הקשר, ממציא ה gnm (שעבר כצפוי 'שחיטה' מהמערכת הרפואית) היה במקור רוםא סרטן עם נגישות לציוד רפואי ומטופלים והתחיל לשים לב שיש עקביות וחזרתיות בין סיפורים רגשיים לבין מטופלי הסרטן שלו.

ושכנע אותם שהטיפול בסרטן הוא נפשי.

לזה באמת אין הוכחות והוא סיכן מטופלים.

גם אם הנפש / מצב הורמונלי רגשי/ מצבי סטרס באזורים במוח משפיעים על התחלואה

אף אחד לא הוכיח וגם לא הוא

שהפיתרון הוא נפשי בלבד.

כי כמו שהנפש משפיעה על הגוף , הגוף משפיע על הנפש, זה לשני הכיוונים.

ואמרת בעצמך וכך כל מאמיני הנפש, שבמצבי חירום הם כן יפנו לרפואה קונבנציונלית, סרטן זה מצב חירום, ניסיון נפשי בלבד על מטופל זה רשלנות.

(שלהערכתי בעיקר נופחה על ידי הממסד הרפואי, אני לא לגמרי מאמין שאדם שהיה רופא סרטן בהכשרתו מסוגל לוותר על הטיפול האקטיבי לגמרי, בטח כשהסרטן כבר פעיל במערכת).

בסוף המודל שלו עובד. ועובד יפה. פחות בלרפא מחלה קיימת ויותר בלמנוע אותה מלכתחילה.

יש לי בבית ספר (לא שלו אלא של מישהי אחרת, בעיניי מוכשרת בטירוף) שהיא ממש כותבת על ההשפעה של הליך כלשהו אנרגטי/רגשי על התוצאות של בדיקת מרקרים לסרטן. הטענה שלה אומרת שבגלל שהגידול מתפרק כתוצאה מהטיפול הלא-מדעי, בבדיקה תהיה עליה במספרים שנמדדים וגם מסבירה למה.

אם מסתכלים מתחת מבינים שהנחת היסוד מאחורי ההסבר היא שעושים את הבדיקה ועושים מה שהרופא אומר.

כשזה משהו שלא קורה לרוב האוכלוסיה?

מה מרשים בזה, מי אמר שזה היה אמור לקרות למטופל?

יותר מרשים אם הוא היה מצליח למנוע קטרקט באופן מוחלט וגורף.

משהו שקורה לכולם.

ואין מה לנפח נגדו,

עצם דרך הפעולה שלו נוגדת את כל חוקי אתיקה רפואית.

הוא לא יכול לערוך ניסויים על חולים ולסכן אותם למוות ולקרוא לזה טיפול.

אם הוא מעוניין לבדוק תאוריה, יש דרכים לבדוק, כמו שילוב של פיזי ונפשי, כמו ניסויים בבעלי חיים שגם להם יש מערכת רגשית.

ואם היו לו אחוזי הצלחה וריפוי גבוהים מסרטן, כל כלי הפרסום לרשותו ללא הגבלה, איך זה שלא כל חולה סרטן רץ אליו?

יש הבדל ענק בין להגיד שיש השפעה לנפש ( מה זה נפש? רגשות שאפשר לתרגם להורמונים + מערכות נוירולוגיות שפועלות שונה בזמנים שונים כמו האמיגדלה למשל ומערכות כמו המערכת הסימפתטית והפרא סימפתטית)

אם השיטה פועלת כבר 80 שנה, איך הם לא הצליחו למצוא שום סימוכים ביולוגים?

אגב הוא היה נאצי והאמין שכל הרפואה הקונבנציונלית היא מזימה יהודית + נגוע בדבר כי איבד את בנו לסרטן וחלה בעצמו (ומשם הסיק שזה בגלל הצער שלו, למה לא להסיק למשל שיש קשר גנטי? וגם אם יש השפעה של רגשות, מי אמר שרגשות בהכרח הם התרופה היחידה)

אורח חיים בריא וקשוב לגוף מונע מחלות. לא לאכול זבל מונע מחלות. לא להיות בסטרס מונע מחלות.

אני לא יודע לגבי מה שעשו אחרים. אני יודע שאני נעזרתי בעצמי במודל שלו (לא בעזרת המטפלים שלו עצמם, רק החומר שהוא כתב ותורגם באינטרנט) והרבה מאוד פעמים הוא הועיל כדי להבין כאבים ולגרום להם ללכת.

שיש כאן שתי דעות שנשמעות קיצון.

אחת ששולחת קודם לטיפול נפשי, ומאמינה שהגורם והטיפול בחולי הוא רק נפשי.

ואחת שרואה את הגוף כמערכת קרה ומדויקת של אטומים, מולקולות, חיידקים ווירוסים, (אני גם חושבת ככה בנושא הזה, זה פשוט לא סותר )

כשכל נושא הנפש הוא תחום אפור ושרלטני.

ואני חושבת שלא צריך לשים קו דמיוני בין מדע ורפואה קונבנציונלית לבין נפש והעולם המיסטי.

יש הרבה מן המשותף שמתגלה ויתגלה עוד בהמשך.

וחלק גדול הוא עניין של ניסוח ופרשנות או עדיין במחקר.

מה הכוונה?

שמעתי לא מזמן ראיון של אחת, מחבקת עצים ומגדלת שערות בבית שחי, שטוענת שאחרי שנים של סבל מדלקות בשתן ורפואה קונבנציונלית כמו אנטיביוטיקה, היא גילתה שהסיבה היא בכלל נפשית, ומגיעה מחוסר חיבור והקשבה לגוף וריצוי מיני.

כמויות עצומות של נשים הזדהו.

עכשיו, הטענה שלה נכונה אבל אפשר להסביר אותה בצורה פיזיולוגית פשוטה, כשהגוף מוכן, הוא מפריש חומרים שעוזרים לחיכוך ומונע כניסת חיידקים למערכת השתן, ומפחית משמעותית את הסיכוי לדלקת. ובריצוי זה לא קורה.

לא צריך לחבק עצים כדי להבין את זה.

מצד שני שום רופא , ותוכיח כל אישה כאן, לא יאמר למטופלת שסובלת מזיהום בדרכי השתן - להימנע מריצוי ולהקשיב לגוף.

הוא יקח תרבית-חיידקים-אנטיביוטיקה -וזהו.

כי הרפואה שאנחנו פוגשים בקופה היא לא בהכרח הרפואה של המחקרים.

היא רפואה של רופאים שמביאים בדר"כ פיתרון נקודתי בלבד, קצרים בזמן, לפעמים עם ראש קטן ומחסור גדול באמפתיה.

ככה גם בסוגיה הזאת.

אם נסתכל על זה ביולוגית בלבד.

מה זה מצב נפשי?

אפשר להגדיר לחץ נפשי = כקורטיזול גבוה, אדרנלין, הפעלת יתר של האמיגדלה, דיכוי אזורים אחרים במוח.

המחקר טוען שללחץ נפשי (כל הנ"ל) יש השפעה שלילית על מערכת החיסון - כלומר יתכן יותר סיכוי לחלות - כלומר הפחתה או איזון של הורמוני הסטרס אמורים להפחית את הסיכוי לחלות.

האם טיפול נפשי יוריד מצב של סטרס בגוף? יתכן, אם הוא יעיל.

האם גירוש שדים במרווה ועופרת עם תמצית שערות זנב חתול סיני יורידו את רמות הקורטיזול והסטרס? גם יתכן , במצב שהמטופל מאמין בכל ליבו שהטיפול יעבוד ועקב זה רמת הקורטיזול אצלו יורדת.

כי למוח לא אכפת מה נכון, הוא רק מפרשן נתונים, וזה מה שמשפיע עליו, לכן אמונה עובדת, לכן פלצבו עובד.

מה גם שיש לא מעט תנועות מרפואה אלטרנטיבית שלפני מעט שנים התקבלו בספקנות כמו מדיטציה או דיקור ועם הזמן נחקרות יותר ומתקבלות יותר כמשפיעות פיזית על הגוף.

יש לאט לאט יותר חפיפה בין משהו שבעבר נחשב מיסטי והיום מוכח מחקרית.

אגב, במחקר הם לא הוכיחו שטיפול נפשי עזר, אבל כמטופלת פסיכולוגית שנים, טיפול בעיקר מתבחבש בבוץ ולא מוציא מהבוץ, כדי למנוע הטיה צריך לבדוק את רמת ההורמונים והלחץ אחרי טיפול , ולא מספיק רק להכניס נתונים האם טופלו או לא.

בקיצור אלה לא צריכות להיות שתי גישות מקבילות, לא צריך ללכת לקיצון בשום צד, אין מה לעשות, הדרך להוכיח וליצור אמון והדרך האתית ביותר היא דרך מחקר, וכל מטפל מכל סוג צריך לעבוד ולשאוף כדי להוכיח את דרכו ללא קיצורי דרך, קיצורי הדרך ודיבורי מיסטיקה הם פתח לשרלטנות.

ואי אפשר לצפות ממערכת גדולה כמו הרפואה להמליץ בנושא שלא נחקר ( אבל שכן תתחיל להמליץ בנושאים שכן נחקרו ולא חסר)

הוא בדרך כלל אדם טוב שלמד בשביל לעזור לאנשים אחרים ומתמודד עם מערכת גדולה על גבול הבלתי אפשרית. כמה בלתי אפשרי? חצי מזמן הביקור מוקדש להקלדה במחשב (שמאוד מועיל למעקב ארוך טווח אבל מזיק כאן ועכשיו).

גירוש שדים במרווה ועופרת יחד עם תמצית חתול סיני מוריד את הלחץ. בשעתיים של הטקס הבן אדם עסוק בטקס, בעיניים של החתול ובזנב של הגורו ולא בדברים שיש בחיים שלו שמייצרים לחץ רגשי .

כתבתי על זה אפילו פה בשרשור.

קודם כל לבדוק ולשלול אלמנטים רפואיים ורק אח"כ לבדוק כיוון רגשי

מידע חשוב מאוד, במיוחד למי שעובר בירור רפואי ממושך ומתיש בלי לקבל תשובות. אבחון מרוכז יכול לחסוך זמן ואי־ודאות, וכדאי שאנשים יכירו את האפשרות הזאת ויבדקו גם את העלויות ואת הזמינות שלה.

זה בסדר זה לא ייפגע לה בגדילה ואפשר טיפה להזיז את השנצ שלה למוקדם יותר נניח...

ואנחנו בשמחת תורה פשוט מזגזגים את הילדים בין העזרת נשים לגברים בזמן של ההקפות.

ילדים בביל הזה מסתגלים מהר.

אני לקחתי אותה בעגלה ואם היא הייתה עייפה ממש נרדמה שם.

בגיל הזה לא מדבר אליה החג בכלל אז מה שיהיה לכם נוח לשניכם זה מה שחשוב,שתדעו לזרום אחד עם השני ולאו דווקא חלוקה מותנית מראש.

סביר להניח שבתפילה יותר מתאים שהיא תהיה עם האמא בהקפות כמה שמתאים לה המה שהיא ערה ומתעניינת,פשוט לזרום עם הסיטואציה

וגבי הקפות, אפשר לעשות 7 הקפות לבד תוך 5 דקות

אם הצלחתם להתמודד עם ראש השנה ויוה"כ.

שמחת תורה קטן עליכם

שימו לב שלא נותנים לילדה ממתקים / סוכריות בלי ידיעתכם (סכנת חנק ח"ו...)

חשוב מאוד, במיוחד בגילאים צעירים. עדיף שכל מי שנמצא עם הילדה ידע מראש אילו מאכלים וממתקים אסור לתת לה בלי אישור ההורים.

זה ממש לא פשוט.

יותר מרגיש תחושה של נטישה.

מין משהו בביטחון האישי נפגע

וזה שהשאיר הכל פתוח בלי לדבר זה עוד יותר מעמסה,

זה כואב וזה גם צובט את הלב ממש.

אין לי לתת עצות.

חוץ מזה שאני מתמודדת עם בעל שעבר סיפור דומה.

שולחת לך חיבוק חם🤗

לשמוע על סיפור דומה. מה עוזר לכם בהתמודדות עם זה?

והאמת שממש ממליצה לך ללכת לטפל בזה,לפחות בשביל לעכל.

הנסיון שלי היה שדווקא שחזר אצלו הקשר הוא לא הצליח להחזיק את עצמו והתפרק.

אבל זה קרה אצלו לפני החתונה שלנו,וכשנולדו הילדים אז הוא חווה כמו אצלך כאב שאין אף אחד שנהנה מהילדים שלו ומהנחת שלהם ובדידות בעיקר בחגים.ויותר מיזה כעס גדול על איך הוא נעזב,איך היו מסוגלים לנטוש אותו מי שהיה אמור להיות מקור הביטחון שלו בעולם פשוט עזב שח זה נעשה יותר בצורה אינטלגנטית,פשוט נאמר שיש טיול וזהו,

הוא יותר הבין מה זה עשה לו בתור ילד נטוש רגשית ונפשית וכביכול עד שהילדים לא נולדו הוא כאב אבל לא כעס והכעס בא אחר כך....

אבל מה שלא הורג הוא מכשל,והוא יודע שהוא אחר ושונה ולילדים שלו לא יקרה מה שקרה לו.

ושצריך להלחם ולא לברוח.

וסתם בתור בת זוג היה לי ממש כעס על מה שנעשה כי ברור לי שלא לקחו בחשבון את ההשלכות של זה לאורך כל החיים.ולקח לי המון שנים להבין למה זה קרה מה הוביל למה בתת מודע,ולסלוח על זה.

היום אני מבינה שזה היה הדרך להתמודד עם זוגיות נרקסיסטית שוב זה לא במודע אבל זה מה שקרה...

לפנות זמן מוגדר לעיבוד רגשי. עדיף עם מקלדת או עט (מה את אוהבת?) לכתוב הכל הכל הכל ולהתחיל לפרק את כל המנגנון הרגשי.

ו

לכי כבר לקרוא את פורום רגישים!. כולנו שם מתמודדים עם הדברים האלה ויש כלים בדיוק לזה.

פורום אנשים רגישים מאוד | ערוץ 7

סיוט להיות אדם רגיש מאד במצבים מסוימים

את נמצאת בתוך גוף שמתנהג כמו שהוא רוצה ואת רוצה לעשות משהו אחר אבל הוא חזק ממך.

כשמבינים את השפה, הגוף עדיין מתנהג כמו שהוא רוצה אבל אנחנו לא חסרי אונים.

אבל ההצפה לפני חגים

זה כבר אין לי איך לתקשר עם השפה הזו.

עומס מטלות, לצד העומס עם הילדים והכאב בראש שדופק

אני עובדת עכשיו (במקרה גם אני עד מאוחר בעבודה)

עכשיו אתה תעזוב אותי בשקט כי יש לי עבודה וילדים. בשעה 21:00 הילדים ילכו לישון ואני יוצאת להליכה. ואז תתפרק שם כמה שאתה רוצה. אפשר גם לצעוק ולבכות ולצרוח ולהתעצבן ולקלל והכל. אז.

קוראים לזה גבולות פנימיים. אני בעל הבית במערכת הזו. כל הסיפורים הרגשיים צריכים יחס רך ומחבק ומכיל אבל הם לא הבוס.

היופי בלהיות מבוגר והורה לילדים הוא שאת יכולה ליצור מסורות והורות חדשות משלך, רק שלך ושל הילדים, מסורות והורות שלא היו לך ולהעניק לילדים.

ההורים שלי ניתקו קשר באופן פתאומי קצת אחרי שהבן שלי נולד. אין כואב מזה. מצד שני, אני מזכירה לעצמי את כל המורכבות שנחסכת ממני, מטבע הדברים מערכת יחסים שמסתיימת באופן פתאומי היא לא משהו מושלם.

ממליצה לך לחפש ביוטיוב/ פייסבוק דרך העומק- ריפוי נתקים משפחתיים כדי להבין קצת יותר מה את עוברת ואיך אפשר לתקן את זה (ספויילר, לא תמיד נתק זה נתק מוחלט ולא תמיד תיקון זה בהכרח חידוש הקשר)

מאחלת לך הרבה כוח ושמחה, זה לא פשוט בכלל.

מציעה דבר ראשון לקבל עזרה ולעבד את הכאב הגדול הזה זה ממש אירוע כואב.

דבר שני לראות מה כן עושה לך טוב בלב בחגים? מה יכול לתת לך את ההרגשה שאת מבקשת?

ברוב חדרי המורים אין מספיק תאים כדי שיכלו להכיל את כל המורים בהפסקה

רוב המקומות אין שירותים לכלל התלמידים, מכאן שגם התלמידים אומללים

הקיצור מצאנו את הבעיה במערכת החינוך.

אבל הסירחון מתחיל מהראש. אז קודם לבשם את שירותי המורים

היתה שנה שחינכתי כיתה ו עם 38 בנים.

שמתי בכיתה שני מבשמי אוויר אוטומטים.

כמו שחייב לבוא עם ספרים ומחברות

למלא את כל הכיתה בדאודרנט עד סף חנק, במקרה הטוב.

או להשפריץ אחד על השני במקרה הפחות הטוב,

לעשות איתו ניסויים מדעיים מסוכנים, במקרה הגרוע...

ומה קורה אחרי שיעור ספורט?

בפגישה הראשונה ידעתי שאני רוצה להמשיך לעוד אחת.

חבל להעלות את הציפיות יותר מידי, במיוחד כשלא ברור מה הצד השני חושב, במיוחד בדייט ראשון.

אצלנו, דת"ל, כשנפגשים לראשונה בלי שקדמו לכך בירורי התאמות מעמיקים, כפי שכן קיים אצל חרדים, אי אפשר לדעת כלום בפגישה הראשונה…

לוקח זמן מה עד שיודעים שזה זה..

(דעתי האישית כמובן)

אצל חרדים ידוע ששלב הברורים לפני הפגישה הראשונה הוא מקיף ומעמיק ביותר. ההורים בודקים יחוס משפחתי, מעמד חברתי, קהילה, מוסדות לימוד (ישיבה/סמינר), מצב בריאותי ונפשי, ואופי המשפחה. רק לאחר אישור כל הפרטים נקבעת פגישה.

נפגשתי 3 פגישות סה"כ עד שהתארסתי

ובכל זאת בפגישה הראשונה לא ידעתי שזה יהיה בעלי

שלוש פגישות זה לא מוקדם מידיי כדי להחליט?

אם זה זה

לפי עיסוק ההורים וכמה דפים הבחור לומד ביום?

אהבה מבט ראשון זה רגש וכימיה לא ידיעה.

זה יכול לקרות עם הבחור הכי לא נכון עבורך, ויכול לא לקרות עם הבחור עם הנתונים הכי נכונים.

לכן אין קשר. אי אפשר לברר כימיה.

בפעם החמישית צדקתי.

שיצאתי איתה)

אבל ידעתי שיש פה משהו מיוחד, התלהבתי עליו מאוד

הוא כן ידע

מזל שאחותי שכנעה אותי להמשיך בכל זאת...

לעוד פגישה

עד היום כשחברי. ילדות שלו פוגשים אותנו הם צוחקים שאני זאת אישתו, לא מאמינים שהגבעון השובבון זה הוא🤣

זה היה ממש כימיה ברורה בקטע הזוי

זה היה סיבה בשבילי (אז) להתחרפן מבפנים ולגרום לזה שזה לא יקרה.

אבל ב"ה הוא היה עקשן וסבלני

כן יודעת שהפגישה איתו היתה שונה מהאחרים בזה שהרגשתי התלהבות והתרגשות ממנו

וגם זה הבחור הראשון שהרגשתי משיכה כלפיו🫢

הוא הבחור ה8 שנפגשתי איתו.

עם האחרים זה היה מאד שכלתני. הוא כבש אותי ברגע🤣

ואגב- מה שהלהיב אותי בעבר הוא זה שדווקא יותר ביננו הרבה חיכוכים😄

תסבירי?

בנות על ימין ועל שמאל עד עצם היום הזה וזה מאיים עליה.

אז היא אומרת לו "מאמי אני לא מרשה לך להיות כזה חתיך, כולן מזילות עליך ריר".

והוא כזה "אבל חיימי ככה השם ברא אותי, מה אני אשם?"

והיא כזה "אה כן?? אז תישן בספה היום!"

והוא: צרצרים

אבל לא רק.

אני מאד מרובעת והכל חייב להיות מדויק ומתוכנן.

והוא מאד זורם כזה וחי את חייו.

וזה אחד מהדבריםשגרמו לי להתאהב. והיום זה מטריף אותי חחחחח אני חייבת שדברים יתנהלו כמו שאני רוצה וקשה לי הזרימה שלו.

והוא קשה לו עם זה שאני חייבת כל דבר לדעת מה יהיה ואיך יהיה. ושהכל יהיה מתוכנן לפרטי פרטים

אני אומר תעשו משחקי תפקידים, את תהיי הזורמת והוא יהיה המרובע. תראו איך זה יהיה לכם

יש לך משהו לשאול תשאל פה.

1. אף פעם. תיקון: הזמנתי את האלה מסעיף 2 אבל לא התאים להם.

2. אף פעם. תיקון: הוזמנו פעמיים בעשר שנים ^^`

3. ראי סעיפים 1,2

4. נשואים עשר שנים, שלושה ילדים ב"ה. גרנו יותר רחוק ממרכז העניינים בתחילת הנישואין. בשנתיים+- האחרונות עברנו ממש לרחובות של ה"קהילה", אבל אנחנו לא מאוד מעורבים.

(קצת יותר פרטים אם מעניין: אנחנו גרים בעיר, אבל כן סוג של בתוך קהילה די תוססת. באופיינו אנחנו לא כל כך מתערבבים, ולא יכולה להגיד שיש לי ממש חברות מכאן.)

אנחנו גרים ליד הישיבה של בעלי, אבל לא ממש בתוך האברכיאדה.

הזמינו אותנו כמה פעמים במהלך השנים (זוג צעיר). גם חברים של בעלי וגם סתם שכנים שלנו, אבל אף פעם לא באנו או הזמנו בעצמנו

כי אנחנו פחות בקטע של להיות נחמדים

סתם חחחח

פשוט ממש בהתחלה רצינו להיות אחד עם השני, וגם בהמשך זה מרגיש טיפה פחות שייך ששני זוגות אוכלים ביחד. אני לא צריכה להיות חברה של חבר של בעלי, ובעלי לא צריך להתחבר לחברות שלי...

אבל זה שכן הזמינו אותנו, מראה שיש אנשים שונים עם דעות שונות

כרגע גרים ביישוב פחות קהילתי ואין לנו פה הרבה חברים ומי שיש לא משותפים לשנינו כזוג. אז לא ממש קורה ..

מה שזכור לי מאז שבאנו לפה:

1. פעמיים

2. פעם אחת

3. פלוס מינוס

4. היום כבר עם 3 ילדים אז עוד היינו רק עם אחת

1. פעם באף פעם. אם כן ממש נדיר

2. כנל 1

3. אם יהיו אז כן

4. משפחה גדולה, מעל 4 ילדים. נשואים הרבה זמן יחסית.

   כשהיינו זוג צעיר אירחנו והתארחנו הרבה באופן לגמרי הדדי

נ.ב - למה זה עושה אצלך סדר בראש? לא דומה משפחה א/לקהילה/ישוב למשפחה ב/לקהילה/ישוב

1. אף פעם. בתחילת הדרך קרה פעמים בודדות.

2. גם אף פעם

3. כן. אף פעם לשני הצדדים

4. משפחה גדולה.

1. תדירות גבוהה יחסית

2. תדירות עוד יותר גבוהה

   מתחלקים בהכנות ופשוט אוכלים אצל מי שהבית שלו גדול יותר...

3. כן

4. זוג עם 2 קטנטנים גם החברים באותו שלב בערך

   יש גם משפחות עם יותר ילדים אבל זה מורכב יותר אז באמת קורה הרבה פחות

פשוט גרים ליד כמה חברים ממש טובים...

לפעמים מרגיש לי מוגזם ואז תקופה אנחנו לא אוכלים ביחד כדי לאזן

נראה לי יותר קל לענות כפסקה רציפה.

כשגרנו באברכייה בכמה חודשים הראשונים אחרי החתונה לא כל כך התערבבנו, כשהתחלנו להיפתח היה מאוד נחמד. בפועל היו בערך 3-4 הזמנות כמעט הדדיות, אבל מתווסף להרבה ערבי חברה בימי חול וקידושים משותפים של כולם. כל זה בשנה אחת.

לפני שנה עברנו למקום של אוכלוסייה מבוגרת ואנחנו לא מכירים אף אחד. יש לי שתי חברות שהתחתנו לאחרונה ועברו יחסית קרוב, ניסיתי להזמין אחת לפני כמה חודשים, אבל לתחושתי היה די מביך. אין באמת קשר בין הבעלים ובפועל הסגנון שלנו די שונה. (הבעל שלה מהסוג שנראה שלא מדבר עם נשים בכלל. אני לא יודעת מה בדיוק המשנה שלו בנושא, הוא כמעט לא דיבר כל הסעודה ובמיוחד לא איתי)

לא הייתה הזמנה חוזרת מצדם. יכול להיות ששכחו, יכול שלא רוצים. אין לי מושג.

יש לי חברה נוספת שאני גם מנסה להזמין אבל אין ממש זרימה, בעלה למד עם בעלי בישיבה התיכונית אז יש יותר סיכוי שזה יהיה מוצלח? מתלבטת כמה להתעקש על זה או לשחרר.

מאוד חסרים לי הקשרים שהיו באברכיה. בעז"ה בעתיד אני רוצה לגור ביישוב קהילתי עם השפה המשותפת של אנשים שנמצאים באותו שלב בחיים ובאותו סגנון. אנחנו גם מנסים להזמין את החברים שלנו מהאברכיה אלינו אבל זה אפשרי רק ביום חול, כי אין לנו מקומות לינה, וכל הפרוצדורה של המרחק מקשה על העסק עד שזה לא קרה כל כך.

אנחנו נשואים שנתיים בלי ילדים עדיין, גרים בסביבה של משפחות גדולות והורים בני 40-50+. אני יודעת שנצטרך לגור כאן עד סוף הלימודים של שנינו, אבל המצב החברתי זו אחד הסיבות העיקריות שאני לא מרוצה מהמקום.

כאלה שלא מהמשפחה...

אוהבים את השקט שלנו (או מדויק יותר - את הרעש שלנו🙄 שלא כולם יצליחו לעמוד בו...)

יש רק משפחה אחת של חברים שאנחנו מתארחים אצלם קבוע לסעודת פורים, וניסינו בתמורה שהם יתארחו אצלנו בקביעות לסעודה אחת בראש השנה - זה קרה כמה פעמים, אבל אז זה נהיה להם מורכב להתארח, אז הפסיק. (הם באמת המשפחה היחידה בערך שאנחנו מרגישים כמו בני משפחה שלהם)

לא זוכרת תדירות , זה היה מזמן. כבר שנים, מאז,שהילדים גדולים, שאנחנו לא מזמינים חברים לסעודות , זה הלך ופחת עם השנים, וכבר לא קורה. כן מארחים את ההורים שלנו, לעיתים רחוקות אחים שלנו, אנשים מהדירה בקהילה( אנשים עם מוגבלות). הפסקנו להזמין כי הרגשתי שזה מפריע לענין המשפחתי בשבת, הגדולים בגיל ההתבגרות, עכשיו כבר בצבא/ ישיבה/ ש"ל... הם לא בבית כל השבוע( וגם מתבגרת שלא בפנימיה, עסוקה כל השבוע בעניניה. וזה הזמן המשפחתי שלנו, וכשיש משפחה של חברים הם הופכים להיות המרכז ואנחנו מפספסים את הילדים. מוצאים הזדמנויות אחרות לקשרים חברתיים, זו אני( בעלי דוקא הציע להזמין כמה פעמים). בגלל שהפסקנו להזמין, גם לא מזמינים אותנו, ולי בסדר עם זה, מבחינתי לארח לסעודת שבת עוד משפחה זה לעבד קשה, ולפספס את הילדים בשביל קשרים חברתים שיש לי עוד דרכים לחזק אותם. אני כן מתאמצת על להזמין את האחים שלי, גם לעיתים רחוקות .

אף פעם. אולי רק את ההורים שלי פעם בשנה.

אנחנו מוזמנים פעם בחצי שנה למשפחה אחת ספציפית/להורים שלי או שלו

זה היה ככה כשהיינו לפני ילדים וגם עכשיו.

נטו כי אנחנו לא אוהבים לא להתארח ולא לארח. אוהבים את השקט שלנו וזהו.

תלוי תקופה, לפעמים בפעם-פעמיים בחודש ולפעמים חצי שנה שקט.

ההזמנות בד"כ הדדיות.

כי ככה אני רואה שאנחנו נורמאלים.

אנחנו משפחה ותיקה, הילדים כבר גדולים.

כשהיינו עם ילדים קטנים היינו מזמינים הרבה פעמים משפחות אחרות לארוחה. במיוחד הקפדנו להזמין משפחות חדשות שמגיעות לישוב. לעיתים רחוקות הזמינו אותנו. (כמובן שארחנו והתארחנו אצל ההורים והאחים, אבל זה כבר לשבת שלמה)

היום הילדים גדולים וחלקם ממש לא אוהבים לארח או להתארח לארוחות. לפעמים זה ממש מביך אותם אם למשל יש משפחה שיש להם בנים בגיל של הבנות שלנו או ההפך. ואני שונאת להתארח. אז אנחנו מזמינים לעיתים רחוקות, יותר בחגים או שבת פעם ב... ואנחנו לא הולכים לאף אחד מהישוב. גם אם מזמינים פעם במלא זמן. לרוב אנחנו מזמינים משפחות צעירות מאיתנו או אנשים מבוגרים מאיתנו שהילדים שלהם כבר לא בבית.

אבל לפעמים אנחנו מרגישים מחוץ לחברה בגלל שאנחנו לא זורמים בקטע הזה.

פעם גם הייתי נפגשת יותר עם נשים אחרות כי הייתי הולכת עם הילדים לגן שעשועים או סתם מדברים כשאוספים מהגן וכזה, היום אין לי כלכך סיבות כאלה לפגוש אנשים, אז אני די מנותקת מנשים אחרות (חוץ ממשפטים קצרים בווצאפ ומפגשים מקריים בשבילי הישוב). גם נשים אחרות בגילי יוצאות פחות מהבית.

בעלי פוגש הרבה אנשים בבי"כ, באימוני כיתת כוננות, בשמירות וכו' אז הוא מרגיש יותר בחבר'ה וקשה לו שאנחנו לא מזמינים יותר לארוחות בשבתות.

כנראה הוא משותף לרבים

כתבת עלינו במקרה? 😉

נשמע באמת כואב..

ומה בעלך אומר בעניין?

או

שזה כרוך בהוצאת האנשים שגרים שם?

זה כואב שאי אפשר להתארח אצל החמות

השאלה במה מדובר, לא משנה מה הסיבה והאם הסיבה הזויה לזה שגרים אצלה בבית, בסוף הם גרים שם.

מה יקרה אם לא תישנו שם ורק תגיעו להתארח ותשכרו דירה? אני עושה את זה כשבאה לחמותי קבוע.

תסתכלו על זה כאילו אין מספיק חדרים, הסיבה לא משנה, בטוח יש שם משהו מורכב, זוג בריא לא גר אצל ההורים במשך תקופה, גם בשביל לחסוך, זה סיוט ומזיק לזוגיות.

בראיה שלי, כל מה שאנחנו יכולים לעשות זה לעבוד ולשנות את עצמנו. כל מה שכתבת עכשיו זה נכון. ברור שזה נכון.

אני יכול גם להחליף את כיוון המצלמה ולדמיין משפחה דתית שזוג-לא-נשוי (הבת שלהם) השתלט על חדר בבית והיא הייתה רוצה שלא יגורו שם אבל אין לה לב לעשות עם זה משהו כי פשוט זה כואב לה מדי כל הסיפור.

אולי גם ההורים שלך תומכים יותר, ואולי אין להם בית גדול כלומר הם רוצים והם לא יכולים וזה רק מגדיל את הכאב.

אני הייתי מנסה להתמקד בצד שלך. מה את יכולה לעשות שלך יהיה נעים יותר בעולם איתם או בלעדיהם? אנחנו לא יכולים לחנך ולא יכולים לשנות אנשים מבוגרים.

כל כך משחרר להוריד ציפיות מאנשים ולקחת את המושכות אלינו והשליטה על החיים שלנו לידיים שלנו.

יש לנו אפס שליטה על אנשים, במיוחד על מבוגרים שסיכוי קלוש שישתנו.

במקום לצפות לשיחה, להרים טלפון אליה.

אמא שלי וחמותי כמעט בחיים לא מתקשרות, מבחינתי זה התפקיד שלי ליזום, לשלוח תמונה של הילדים, במידה ואני רוצה, כנ"ל עם כל אחות או חברה.

אין הקלה כמו להוריד ציפיות ולהתמקד רק במה אני יכולה לעשות עבור מה שחשוב לי.

בהבנה ובואו בחול המועד בשמחה. אפילו תביאי עוגה או משהו אחר. כדאי לשמור על קשר חם ככל האפשר ולא לשמור טינה. בסוף יהיה לה הכי כיף איתכם.

כי אם לא, כנראה היא מבינה שפיזית אין מקום (וכנראה להוציא מישהו מחדר שלו לא בא בחשבון) לכן היא לא יכולה לארח אתכם.

תעזבו אותי באמשלכם.

כלומר ביחס לבן ולאשתו

מבינה את הכאב שלך.

אבל, כל הכבוד לחמות שיודעת לומר אין לי כוח.

לרוב ההורים כבר לא צעירים. ואנחנו כילדים בוגרים צריכים לקבל את זה.

וכן, בת זה לא כלה, חמות זה לא אמא. לא משנה כמה ינסו לתת תחושה של חיבור.

ככה שנראה לי כל ילד מקבל את זה בשלב כזה או אחר, שזהו, הוא גדל, במה בית ומשפחה, וכאן המקום לשחרר ולתת מקום לאחים אחרים שצריכים.

תתפללי שתמיד ד' יתן לך כוח לילדים ולנכדים שלך.

לשנות את ההורים לא אפשרי, לפחות יכולה ללמוד או להחליט מה את עושה אחרת.

אותה. יכול להיות שאת אמא יותר מבינים ומחמות מצפים. מקווה שכשאהיה חמות עם כלות , הכלות שלי יקבלו גם סרובים כשאין כח, בהבנה. הילדים שלי כבר גדולים ואני כבר מרגישה שהכוחות כבר לא אותם כוחות, אז מזדהה עם החמות שתוארה כאן.