ושמחת בחגך ולא באשתך. עכשיו החג נגמר אתה יכול לחזור לשמוח באשתך

האם נישואים מצליחים להתגבר על הבדידות הקיומית?

היא תחושה פנימית עמוקה של ניתוק מהעולם ומהסביבה, הנובעת מההבנה שכל אדם הוא ישות נפרדת שעוברת את מסע החיים לבדו.

(AI בחיפוש בגוגל)

הרגשה של בדידות למרות האנשים הטובים שמוקפים בהם. אף אחד לא יבין אותי לגמרי, אני צריכה לשאת בעצמי את משא חיי.

זה יכול להיות חוויה קשה של החיים, אבל יש בזה עוצמה כלשהי.

להתמזגות בין בני הזוג.

אילו בן הזוג היה מבין אותי לגמרי, כבר לא היה "זולת" ובמילא לא היה "אחר" להיות איתו בזוגיות. אילו בני הזוג היו אחד, לא היתה זוגיות כי אין זוגיות עם עצמי. ובזכו תזה השאיפה האינסופית להתמזגות, בני זוג הולכיעם ומתקרבים ומבינים אחד את שהני יותר ויותר, אבל לעולם לא ימצו את זה, ולכן השאיפה היא אינסופית, וזה מה שיוצר את האנרגיה הזוגית, כמו פלוס ומינוס של בטריה שהמתח יוצר זרם חשמלי ואנרגיה. אילו הם היו משווים קטבים היה נגמר המתח והזרם והאנרגיה והאור

אתה אופטימיסט חסר תקנה

אבל גם נשמע הגיוני.

אם הבן זוג מבין אותי לגמרי זה אומר שהתאחדנו לאיש אחד, ואז איפה פה הזוגיות עם האחר?

נשמע יפה הרעיון שזה חיזור אינסופי, בעיקר שזה גבר ואישה שתמיד יהיה בינהם פער.

אבל אני לא יודעת איך זה בחוויה, צריך לשמוע מנשואים עם ותק.

אופטימיסט זה דבר חיובי, על פי דעתם של האופטימיסטים. אתה רואה באופן טבעי את הצד הטוב בדברים.

שיוצר את הלהט באהבה.

לא אופטימיסט, ריאלי

הקשה והטובה. תמיד נוח להשאר באזור נוחות גם אם הוא רע

זוגיות היא שילוב של חוזקות וחולשות, ויתור, הכלה, השלמה עם שונות והשלמה ושילוב של שונות, נתינת מרחב לצרכים ורצונות ושאיפות אישיות, תמיכה רבה במצבי חיים שונים

זו עבודה זוגית שנמשכת כל החיים וככל שהזמן עובר מתעשרת

אחרת היית רק מעצבן

@מבולבלת מאדדדד

וההתמודדויות הגדולות עוד לפניהם …

לא הכל בנישואין זה קשיים. וגם קשיים אפשר למנף אם יודעים איך לעבוד נכון

הוריך.

התכוונתי שאתה לא תמצא חתירה אינסופית, פעילות מתמדת ובלתי פוסקת, לשפר עוד ועוד ועוד את הזוגיות, לגשר על הבדלים ופערים, להמשיך לעבוד על ההרגלים והאופי כדי להכיל פערים והבדלים.

אלא בשלב כזה או אחר של החיים, אופי הזוגיות והיחסים בין בני הזוג מתקבעים על תבנית מסויימת.

השנה הראשונה ברור שהיא מאוד מורכבת שני אנשים שונים מתחילים לחיות ביחד, לאחר מכן, הולדת הילד הראשון מהווה נקודת ציון ומהפך משמעותי ביותר בזוגיות, אפשר למצוא עוד אי אלו נקודות מיוחדות - אבל בשלב זה החיים כבר זורמים בתבנית סדורה.

אם עובדים רציני על הזוגיות כל החיים, נמצאים במגמה של עליה

אדם הראשון ואשתו לפני החטא, בפשטות היו מכוונים זה לזו מאוד נפשית ורגשית.

אם הבאת הכח האלקטורמגנטי כדוגמא, אז במרחק קטן מסויים, הכח הגרעיני החזק מתגבר על הכח האלקטרומגנטי. זה מה שמחזיק את הפרוטונים יחד בגרעין האטום ואת הקווארקים יחד בתוך הפרוטון והאנרגיה של זה הרבה הרבה יותר גדולה מהמשיכה בין פרוטון לאלקטרון

(אגב מעניין שבמרחק קצר עוד יותר בין שני פרוטונים, כשיש חפיפה בין ענני ההסתברות הקוונטיים של הקווארקים שלהם, הכח החזק דווקא דוחה אותם זה מזה. וזה משל טוב לחיבור נפשי בלי מציאות פיזית נפרדת, שלכן אין לו איפה להתבטא).

רק אחרי הנסירה אפשר לומר "הנה, כבר נעשה לו עזר כנגדו"

שהכוונה אחרי הנסירה

ויש בהם מזור ומענה לצרכים עמוקים ויקרים מאוד של הנפש

ומן הסתם בהמשך הדרך הם היחידים שיבטיחו עוד הרבה הרבה יותר ברכה, חיבור וקשר עמוק, ואני מאוד אופטימי

לבדידות הקיומית, למיעוט ידיעתי אין שום דבר שייתן מזור, אלוהים ברא אותנו כך שרק אנחנו הננו עצמנו, ואין איש שמוזמן להיות אנחנו יחד איתנו.

וגם עם כל הטוב והאור לפעמים הקיום יכול להיות מקולל מכאיב מחריד נטול נחמה וצר, והכזית-מוח שחנן אותנו בהם הבורא לא תמיד יודעים איך להיחלץ מתהומות וסערות הנפש

אני מקווה שיש גם ימים של שלווה ולא רק סערות

עאישין...

זה התרופה לכל זה. נכון שזה גם מקשה יותר בהתחלה, אבל בסופו של דבר זה מקל.

ואני אומר את זה מחוויות רבות ולא רק מהראש

לא אוהבים פנאנתאיזם, פנאנאתיזם זה לאנשים מוצלחים וחזקים. אני רוצה אלוהים של סבתא שעונה למי שמתחנן ומנחם אותו כאיש אשר אמו תנחמנו.

ע"ע חתימתי

פנאנתאיזם כולל בתוכו גם אלהים של סבתא... זו בדיוק הנקודה

אלהים של התנ"ך הוא קודם כל אלהים של סבתא.

אחר כך, התחילו כל השאלות על איך תפילה עובדת וכי אלהים משתנה וכו'.

נכון שהרבה פעמים אלהים לא יענה לבקשותינו בדרך שרצינו, אבל זה לא סותר לדעתי.

אני יכול לכתוב על זה הרבה, אבל בשורה תחתונה, אחרי כל המלל, כל עוד לא תהיה לאדם חוויית דבקות חזקה בה' פושטת ספקות אפילו פעם אחת, הוא לא נכנס ל"מגרש" ותמיד יהיה לו קשה, כי הוא חי מהשכל ולא חווה את זה.

זה בעצם המסע של אברהם אבינו. אדם צריך לחפש את ה' חוויתית (ואני מדבר על חוויה פנימית של חיפוש שקט, ולא על רעשים. אחרי הרעש והאש היה "קול דממה דקה" ואז ה' התגלה לאליהו).

עכשיו אני חושב שרק אחרי זה אפשר באמת להיות פנאנתאיסט אמיתי. כשהמגרש שלך זה אלהות, אז ברור שהכל באלהות. יוצא שגם פנאנתאיזם אי אפשר באמת להבין רק דרך השכל. זה מזכיר אנשים שבחיים לא היו מאוהבים (פשוט כי לא פגשו מישהו שלחצה על המתג הזה אצלם), אי אפשר להסביר להם את התחושה הזו.

אם נניח ה' היה מתגלה אליך, כמו בימי התנ"ך, האם ובמה תפיסת העולם שלך הייתה משתנה?

א. לא הייתי לבד, הייתי מושגח באופן חווייתי ומוחלט. ההתגלות היתה מכניסה את נוכחות האל הריאלית אל תוך חיי. זה הבדל דרמטי.

ב. לגריעותא - לא בטוח שהייתי מבקש לשמוע ולפגוש את האלוהות המתגלה בעולם, כי נוכחות האל מהווה תחליף חזק כל כך לבקשה הזו.

- אם הבנתי נכון לגבי סעיף א אתה רוצה לומר שכשאדם חווה דבקות זה שווה ערך להתגלות כאלוהי התנ"ך מצד הוודאות הטוטלית והיעדר הספקות?

א. התגלות חד פעמית הייתה משנה את התודעה, והיינו מרגישים מושגחים תמיד, גם שנים אחרי.

ב. נכון. וזה חלק מבניית קומת נפש שלמה (ולכן בעומק פסקה הנבואה והשראת השכינה המורגשת), לא למחוק שום רובד באישיות.

בסופו של דבר מכיוון ש"ויפח באפיו נשמת חיים"- שגם מחוברת לשורש וגם נמצאת פה למטה ומחוברת לעולם, המטרה היא להרגיש את נוכחות האל דרך בריאתו, כלומר שיהיו שניים נפרדים, ולא נשמה שרוצה להיבלע בשורשה.

אפשר להמשיל לבעל ואישה אוהבים. יש כמה סוגי חיבור, וכל אחד מתפרץ בזמנו. מ"רוצה מסאז'?" ועד יחוד של נפשות אוהבות שמרגישות אחדות שהגוף הוא רק כלי לחבר אותן (לאו דווקא מינית, גם חיבוק).

ג. רק שבדבקות צריך כמה פעמים, כי זו עדיין לא התגלות מוחשית באותה רמה (וגם לא תהיה). מצד שני הרווח בזה הוא שצד הגריעותא שציינת פחות חזק ופחות מקשה.

ולכן אני טוען שאם יש התגלות (-דבקות יוצרת סוג של התגלות כאמור) פשוט עברת למגרש אחר. ממגרש של חקירה למגרש של היכרות.

כלומר שני אנשים יכולים ללמוד בדיוק אם אותם דברים (פילוסופיה נניח) ולאחד זו חקירה בדבר קיומו או מהותו של האלהים ולשני זו היכרות עמוקה יותר עם האלהים שהוא כבר חווה את קיומו, והחקירה רק מחברת אותו אליו יותר כי הוא מכיר אותו יותר בזכותה.

🤨???

ואני רוצה את אלוקים שקרע את ים סוף!

וכשהתעוררתי נזכרתי בחלום ויצאתי לחפש מעט שלום ולא היה מלאך ולא היה שלוםהוא מזמן הלך ואני עם החלום.

ומצד שני יש את השיר שלו - נולדתי לשלום.

התבאסתי כשבדקתי וגיליתי שהשיר נולדתי לשלום הוא המאוחר..

זה היה אמור להיות על דרך הביטוי

"האמת שלי"

וכן אני יודע, פשוט זה הזכיר לי

כולל שלוש ספרות

יגיע בקרוב 😘

גם של סבתא קרע את ים סוף

ויחזו בך שיבה ושחרות

למי אכפת איזה אלוקים אתה רוצה? ומה זה אומר בכלל?

נפש האדם רוצה וצריכה שיהיה אלוהים בשמיים. רואה משגיח ומבין, מעניק משמעות למאבקים קטנים, עושה צדק עם החלש ומעניש את הרשע, מקשיב לתפילות זכות וממלא משאלות, מרפא ונותן נחמה, שופט ויודע.

ואין.

סבתא מאמינה באלוהים הזה כפי שכל מני סבתות בעולם מאמינות בכל מיני אלילים, אבל אלוהינו שבשמיים הוא האינסוף ברוך הוא, השכל הנשגב מכל רעיון, נשמת המציאות, חכמת המציאות, המהווה ברוך הוא ממקור הרצון הקדמון האינסופי אל החומר הסופי.

שלא שומע תפילה, לא מנחם את המבקשים, ומתחבר רק אל הכשרים שבאנשים. הסבתא הזקנה תפיג את בדידותה במלמולים לשמיים וקריאה הולכת וחוזרת של ספרי תהלים ופסוקים שהיא לא מבינה, ותלך לישון עייפה ובודדה עם סיפוק בלב שהיא עשתה מצווה.

הלוואי והאלוהים הראשון, האלוהים של סבתא היה האמיתי, אבל בדומה לקעלי הגושניק וישע המקכזניק - הוא לא קיים

האופן הסובייקטיבי שבו מצטיירת בנפש האדם גדולת שלימות אינסוף היא לפי מבנה נפש האדם, שגדולת שלימות אינסוף יצרה אותו "חי ה' אשר עשה לנו את הנפש הזאת".

את אמירותך אבל אני עייף

אני לא יודע מה זה בכלל עצמות תודעתך. כי היא לא תודעתי. האם זה לא אומר שאני פוגש אותך כפי שאני מדמיין?

כנל אלוהים. הציור הסובייקטיבי היחיד שבו השלימות מצטיירת, זה אומר ש*עבורינו* אלוהים הוא באמת כך.

אלוהים באמת דורש ממני מצוות ברצונו. כלומר בתפיסה סובייקטיבית שלי. אבל אי אפשר לדבר על המציאו האובייקטיבית זה מושג ריק.

ב. איך אלוהים של הסבתא מפיג אותה מבדידותה? אם אלוהים היה מפיג בדידות אז הוא לא היה צריך לעשות לאדם עזר כנגדו כדי שלא יהיה לבדו

א. סבתא רגילה לא נחמנית

ב. זה פחות הפגת בדידות בקטע של חבר, יותר אבא ששומר. מישהו מעלי ולא ב לבל שלי. זה לא מפיג בדידות אלא אולי תלישות.

ג. זה חידוש של הברסלברים לקרוא לו טאטע

כלומר זה שמושג השלימו תמצטייר בתודעתך בצורה כזאת, זה אומר שסובייקטיבית רק כך נתן לתפוש את השלימות. וכל ציור אחר הוא סתם עבודה זרה (כולל האל הנשגב שתיארת, עובדהש אתה לא רוצה אותו, כלומר הוא לא מיצג את השלימו תלפי דעתך שהרי אתה לא רוצה אותו אז כבר אין פה שלימות)

אני רוצה אלוהים פיה טובה שומע תפילה ונותן נשיקה על הלחי. זה אלוהים שקיים, או האלוהים שמופיע במורה נבוכים?

פשוט העולם נפל נפילה אחרי נפילה, ועכשיו ה' מתגלה בדרכים פחותות יותר כדי שאנחנו (האנושות) נתקן את אשר עיוותנו

איזו תפילה שלך נשמעה ונענתה?

במה מתבטא היותך מושגח? עצר לך טרמפ כשהיית צריך? חסד סבב אותך במקרי החיים והביא לך הצלחה בתחומי החיים? כסף, זוגיות, בהירות?

מה בין זה ובין בקשת הלב הפשוטה לאהבה שאינה תלויה בדבר ומקור כוח ועידוד בלתי נדלה

הגבתי לך על מה שכתבת לי למטה (או למעלה, איבדתי את הכיוונים כבר), כדאי לקרוא את זה לפני ההודעה הזו.

הדברים לא מתחילים מתפילה (-בקשות) אלא מהתגלות (הדביקות), שמגיעה מחיפוש פנימי אמיתי.

זה גם הגיוני- איך אתה מבקש משהו ממישהו שלא חווית את קיומו?

אחרי שעוברים למגרש של ההתגלות, היחס לתפילה משתנה. כי גם אם ה' לא נותן לך מיד, עם כל הבאסה (ויש באסה), אתה רואה *במוחש* (דרך כל מיני דברים מפתיעים במציאות) שהוא מוליך אותך לאן שצריך כדי שהוא יוכל לתת לך (או כדי שתבין שאתה לא באמת צריך את זה). במילים אחרות - ה' מוביל אותך להיות מותאם לקבלה הזו, בהתאם למסלולך בעולם.

אני לא אומר שזה קל. זה קשוח, וזה מבאס, ובשלב כלשהו אתה חושב שהיה יכול להיות קל יותר אחרת (לקבל קודם ואז הטוב היה משנה אותך כי אתה יודע שאתה לא תכפור בטובה אלא תכיר טובה), אז למה צריך את כל זה? אבל ברור לך שזה רצון ה'. ופה נכנס העניין שזה חלק מהנפילה של האנושות, שצריכים בגללה לעבור מסלולים קשים.

ואחרי כל זה - אני אישית כבר לא עושה אידיאליזציה לעבודה הזו של אחרי הנפילה, וגם לא משלים איתה. יחד עם המשך העבודה אני אוחז בזה שכבר עבדתי הרבה מאוד ולא ברחתי, ושאם ה' יתן לי טוב, אעשה עם הטוב הזה הרבה טוב לעולם. ואני חושב שהתפיסה הזו היא בדיוק הרצון הכי פנימי שלו. ואני חושב שאם מצליחים לחוש את זה באמת (כלומר כי זו האמת ולא רק כי אני רוצה שיהיה לי טוב), הרצון שלו גם יתעורר לזה.

הקשר פשוט עובר להיות סוג של מערכת יחסים עם מישהו. חיבור, שותפות, גם ריחוק וכעס בגלל החיבור, השלמה.

אז לסיכום מה שאתה כותב נכון מאוד, רק צריך לעבוד כדי להגיע לשם.

א. הרבה תפילות נענו והרבה לא. בסוף כל תפילה מקדמת את המציאות ואם לא נענית אז היא עוזרת למשהו אחר. גם חזל והתנך אמרו שלא כל תפילה נענית, אבל היא מגדילה את הסיכויים להענות, כמו בקשה לפני מלך, וכי מלך עונה על כל בקשה?

ב. מתבטא בהיותי מושגח שכל עלה ועלה שנפ לעלי נפל לפי זווית שה' החליט שכך צריך ליפול עליי. מי אמר שהשגחה תמיד יוצרת דברים טובים ולא רעים? אבל הכל לטובה

ג. בקשת הלב להטבה תמידית תתגשם לעתיד לבוא. הסבל הוא זמני רק.

ד. אהבה מה' אליך תמיד יש, ומקור כוח ועידוד תמיד יש רק השאלה אם אתה שואב ממנו או לא. כמובן יש מצבים של הסתר פנים בהם אין עידוד גם, או שהעידוד מינמלי ביותר "השיבה ל יששון ישעך תגלנה עצמות דיכית"

א. לא יודע, לדעתי אין מה לתלות תקוות בתפילות, הן לא מתגשמות.

ב. אין לזה משמעות, זו בניית אולטרה-מיתולוגיה של אולטרה-השגחה שעניינה להתמיד את הגזלייטינג של כמה שקשה, ומגלמת פרופיל סדיסטי של אלוהים דו-פרצופי שמשקיע עד פרטי פרטים בהשגחת והינדוס המציאות מחד, ומאידך מאפשר ונינוח מול כל כך הרבה סבל, בדידות, עוול וכאב. אי אפשר לאהוב אלוהים-משגיח שכזה, זו תסמונת שטוקהולם.

ג. תסמונת שטוקהולם.

ד. אני מסכים, וזה מה שעניתי בראשית הדיון ל @נוגע, לא נוגע שפנאנתאיזם זה רק לגיבורים ולכשרוניים שבבני האדם.

אני מבין את הקושי הדתי לגבי תפילה, הרי אם אלוקים החליט כך והוא יודע יותר טוב מאיתנו, איך תפילה תשנה את הגזירה?

אבל עצם הפער בין מה שאמור להיות לבין מה שקיים מכריח שיש דרך לגשר ביניהם ולא רק מפעולה מתוך העולם.

חוץ מזה שגם לפי המחקרים תפילה משנה את הנפש, וברגע שהנפש משתנה התנהגות האדם משתנה וחייו משתנים. אז מה זה משנה אם ה' עונה לתפילה בדרך הטבע או לא?

ב. טוב אז לא כל עלה ועלה. אבל כל דבר שגורם לנו סבל ואושר, אהבה ושנאה, מוסר ורשע. כל הדברים בעלי המשמעות (נגיד אם תטען שבעלה אין משמעות). עצם קיום המשמעות בכל הדברים האלו הוא עצמו ראיה שהם נובעים ממקור המשמעות (אלוהים), ולא קרו במקרה. אחרת תווצר פה סתירה לוגית אקזיסטנציאלית. איך דברים בעלי משמעות קוראים מסיבה "סתמית" חסרת משמעות?

ג. מה הקשר לסטוקלהולם? וכי השאיפה שלנו לאושר היא כלא? מה אתה בודהיסט? אגב גם לפי הבודהיסטים לעתיד לבוא לכולם כבר לא יהיה סבל אלא נירונה . כלומר גם הם אופטימים בדרכם המעוותת והניהליסטית

א. אני לא יודע אם תפילות מתגשמות או לא, אבל אני יודע בוודאות שהמחשבה האינטואיטיבית הראשונית בנוגע לתפילת בקשה - פנייה אל המלך, שטיחת תחנונים ורצון - לא קשורה בשום קשר ישיר להתגשמות. וזה מצער, כי זה אלוהים של סבתא שהלוואי והיה אמיתי. אני למדתי הרבה על תפילה, תפילה היא אחד הכלים היחידים בחיי להתעלות והבעת רצון, והיא גם עבורי העונג הכשר שבתענוגים, ואולי גם איכשהו בהפוך על הפוך מה שאני מבקש ומתגעגע אליו אכן מתגשם. אבל ה' לא כורה אוזן בשמיים להגשים משאלות, ואם תתחנן לה' בבקשה בבקשה רק הפעם תעשה לי נס - לא יהיה הבדל, לפעמים יהיה נס ולפעמים לא, כמו שלפעמים יש נסים או אין כשאנחנו כלל לא מתפללים.

שורה תחתונה - זו סיסטמה שאין מה לתלות בה תקוות מעשיות ולכן היא לא רלוונטית.

ב. במקום לפלפל תיצמד לדיון - עכשיו התנסחת בצורה של פנאנתאיזם, אבל זה פנאנתאיזם אדיש. המהות העליונה מזרימה את הווייתה אל המציאות החומרית, ומי שייתחבר אליה ייתמלא ומי שיעזוב אותה ייתרוקן. היא ממלאת כל עלמין אבל אדישה לחלוטין למקרי החיים שלך. אם תתאים לתדר תתרומם; אם תתבלבל - תתרסק.

ג. אם על כל כאב אנושי יש תשובה אלוהית לדחוף לגרון עד שאין יותר שאלות לשאול - מגיניו של אלוהים הם המתעמרים באדם.

א. אם אתה לא מאמין שתפילה יכולה לשנות, זה כמו לקחת פלצבו בידיעה שזה לא תרופה, כלומר אפקט הפלצבו קרס.

אז גםלכל החוויה הרוחנית של התפילה אין משמעות, כי בקשה אמיתית היא בקשה שהמחשבה חושבת שאולי תשפיע. אחרת זה לא בקשה אלא סתם פריקה ושיתוף כאילו אלוקים הוא אשתך.

ב. אלוקים אבל קבע שאם לא אתאים לתדר אתרסק, הואידע מראש מתי כל אחד יבחר בבחירתו להתחבר ולהתנתקועדיין קבע זאת. כלומר זה עדיין השגחה לא אדישה כמו שתיארתי. זה כמו ההבדל בין שר שמנהל לפיהמנגנון לבין שרשמנהל תוך כדי שסירת המנגנון, שניהם מנלים בסוף את האירוע.

ג. אתה החלטת לסגוד לעגל זהב כי מאסת בעגל כסף ונחושת וזה נותן לך אשלייה שמצאת את האינסוף. אבל בסוף תראה שגם הוא פסל ולא אינסוף

אלוהים של הכוזרי הוא הנכון.

אבל כן, גדולת שלימות אינסוף מצטיירת בציור הסוביקטיבי שהנפש רואה בה שלימות. ודווקא דרך ציור זה ניתן לתפוש אותה וכל פניה לציור אחר הוא עבודה זרה. עיין ייסורים ממרקים "כל מאן דבזע לבושין דמלכא מתחייב בנפשו".

ב. אלוהים אכן בסוף באחרית הימים ישמע כל תפילה (בתנאי שהתפילה עצמה ראויה, לא תמיד אדם שואף למה שטוב לו) וייתן נשיקה על הלחי. זה שיש סבל בעולם זה עצמו הסתירה לזה. אבל אם איוב היה כמוך ולא מתעמת עם הסתירה אלא מוותר לה ואומר כמוך "טוב נו , אין קושיו תכי מראש אין צפיה שאלוהים לא יגרום סבל" הוא לא היה מגיע לנבואה שבסוף הספר.

עצם הסתירה בין המצוי (סבל) לבין מה שבאמת אמור להיות (אלוהים שבזה הרגע ישמע לתפילתי ויתן לי נשיקה) היא זו שיוצרת את האבסורד הזה ועל זה משה שאל "מדוע צדיק ורע לו" ונענה "שתוק גזרה היא מלפני"

קראתי ונרפאתי

(בלי ציניות)

כשםשאני לא מבדיל בין גופך לנפשך כשאני פוגש אותך ברחוב

אבל אחדד את הביקורת שלי.

עולות בראשי שלוש שאלות:

1) מי אלוקים *באמת*? מעניין אבל בעייתי. שכל וחושים מוגבלים מול אינסוף שאפילו להגיד מה הוא לא אי אפשר.

2) איך *אני* רוצה להתייחס/ לתפוס את אלוקים? אגוצנטרי ולא רלוונטי. גם מצד זה שהמציאות לא מוכתבת לפי הרצונות שלך, וגם מצד זה שמדובר במערכת יחסים עם מישהו שהוא לא אתה והפוקוס לא צריך להיות עליך.

3) איך *אלוקים* רוצה שאני אתייחס אליו/ אתפוס אותו? השאלה שראוי לעסוק בה. בעיון בתנ"ך, חז"ל, הגות יהודית לאורך הדורות, היגיון ורגש אישיים.

א. אי אפשר לדבר על שום דבר "באמת" אובייקטיבית. שהרי כל מה שאנו תופשים זה סובייקטיבי. גם לעולם לא אחיה באמת תודעה של אדם אחר, אלא תמיד אתפוש רק את הציור שלו שבראשי, ודרך ציור זה אני תופש את עצמו תודעתו. אבל בקירוב- אלוקים הוא גדולת שלימות אינסוף שמחוייבת ממנו הטבה אלינו. מה שנשאר לשאול - מה הציור המדויק שדרכו אנו פוגשי םאת עצמותו של אלוקים - ופה זה פשוט הציור שהכי מתיישב עם שלימות. כלומר בעל רצון חפשי שלא מוגבל שרוצה להיטיב לי. ואם הוא בעל רצון חפשי - אז גם ניתן לדבר שידרוש מרצונו ממני מצוות.

ב. זה לא סותר. אלוקים שברא את העולם לכבודו ואלוקי םשברא את העולם להיטיב לברואיו זה עצמ ושני צדדים של אותה מטבע- האובייקטיבי והסוייקטיבי. שהרי אם הוא מושלם מעצמו מוכרח ששלימות זו תיצור הטבה לברואיו, אחרת אין פה מצב שלם של אלוהים.

ג. שאלה משנית. בגדול לפי מה שהאומה היהודית קיבה לדורותיה. אבל זה משני. כי גם אם לא היה עם ישראל בעולם, עדיין הייתי בטוח שיש אלוקים והוא רוצה ממני משהו כנראה

לא התנגדתי לעצם העיסוק ב"דמות" שאנחנו מציירים או מתייחסים לאלוקים,

אלא לזה שהרצון שלי אמור להיות המצפן לזה.

אפשר לשאול איך אנחנו מתייחסים/ תופסים את אלוקים.

אבל בעיני זה לא קשור למה שאנחנו רוצים. אלא למה ש"נכון" ו"אמיתי", או למה שאלוקים רוצה מאיתנו. (2 אפשרויות שונות, אני נוטה לשניה.)

כמובן שזה לא תשובות לשאלה, אלא הרחבות לשאלה המקורית, שכל אחת לוקחת לכיוון אחר בתהליך החיפוש של התשובה ובעבודת ה.

1) מי אלוהים באמת זו לא השאלה הנכונה; אלא האם פנטזיית האלוהים הנאיבית אכן קשורה למציאות. אנחנו לא יודעים עליו כלום, אבל אנחנו יודעים מה הלב מבקש; והשאלה היא האם אלוהים באמת יכול לתת את זה. האם את חיה בעולם בהרגשה שה' שומע תפילה? האם חלק משמעותי מתפילותייך נענו והתגשמו? האם את מזהה איזשהי עדות לכך שמשהו / מישהו שומע אותך? או שאת חווה בדידות מול עולם אדיש שלא מזיז לו עד כמה את בוכה ומתחננת? כל אחת מהתשובות שתעני תעיד איזה מסטגי האלוהים המתוארים הוא האמיתי.

2) אמת, ומה הבעיה בכך? פנטזיות משאלות-לב וגחמות שייכות באופן טבעי ומתבקש לנפש האדם. אני גם הייתי רוצה שהעולם יהיה קל יותר ושתהיה התאמה בין הפנים לחוץ ושתהיה אהבה שופעת וזורמת בין איש לרעהו. מאוד מאוד מאוד הייתי רוצה, אבל אין. על זה מלכתחילה נסוב הדיון וזו המשמעות של "אני רוצה אלוהים של סבתא" = אני רוצה אלוהים שלא קיים ולא יהיה קיים אבל הוא עדיף על אלוהים האמיתי והלוואי והוא היה האמיתי. זו גחמה מטופשת בכיינית, וגם אגוצנטרית ולא רלוונטית כלשונך.

3) מורה נבוכים מחד; ו"מה הוא רחום אף אתה היה רחום" מאידך. בשני המקרים מדובר באלוהים גבוה שלא ממלא את משאלת הלב.

"האבסורד פורץ מתוך הקונפליקט שבין הקריאה האנושית ובין השתיקה הבלתי-הגיונית של העולם" - המיתוס של סיזיפוס

רצון פנימי לחיצוני. זה שאדם רוצה שביתר ינצחו את מכבי ומתפלל לזה לא אומר שזה מה שהוא באמת רוצה, ולכן אין קושיה על כך שתיפלתו לא נענית

בפני גדולת שלמות אינסוף

הוא גם לא באמת רוצה חיבוק ונחמה, אלא את בית המקדש וגאולת הארץ וקיום כל התרי"ג

את האדם.

האליל הגדול ביותר והוא אליל האובייקט.

גדולת שלימו תאינסוף אמיתית כולל תבתוכה גם את המימד הסובייקטיבי האנושי.

אלוהים מושלם אמיתי זה אלוהים שממנו נובעת שלימות לברואיו, לפחות לעתיד לבוא. שברא את העולם לא רק בשבי לכבודו, אלא גם להטיב לברואיו.

אחרתזה לא אלוהים מושלם , כי נוצר ממנו מצב לברואים שאינו מושלם.

ב. ברור שהוא לא רוצה חיבוק. הוא לא צריך דבר. הוא מחבק אותנו להיטיב לנו

"עדיף על אלוהים האמיתי".

אז איך אתה יכול להאמין בגדול תשלימות אינסוף, אם יש דבר ולו תיאורטי שעדיף ממנו?

ועם נפתולי הגיגיך

לא מרגיש לך סתירה אקזיסטנצילאית?

או שמא אתה לא מאמין באלוהים שהוא גדולת שלימות אינסוף?

איפה האקזיסטנציאליסט הסוער שצי"ע היה פעם?

בשס"ה וברמ"ח ועיניך עיוורות מראות 🤦🏻‍♂️

על "האל" של מורה נבוכים?

היית מבחין מה דעתו על האל של מורה נבוכים 🤦🏻‍♂️

אז אלוקים של סבתא שעליו דיברת הוא בסך הכל פנטזיה שלך ותו לא?

משאלת לב אנושית, פשוטה תמימה נאיבית ולא קיימת

שבנפשך. אל תפחד מתרח

אוהב אותי מאוד. מעריך אותי על החכמה שלי, היופי המושלם שלי, ואני מרתקת אותו יותר מכל. עצוב לו שאני עצובה או קשה לי. והאכפתיות שלו נוגעת בליבי ונותנת לי ביטחון ומשען, התחושה שאני לא לבד בעולם.

איכשהו, משאלת הלב הנאיבית הזאת לא עושה לי טוב משום כיוון.

לא מקדמת אותי בחיים ולא גורמת לי להרגיש טוב יותר.

אולי יש אנשים שזה עובד להם. אני לא מצליחה למלא את החללים שלי בדימיון שאני יוצרת לעצמי בצורה כל כך מודעת.

אני מעדיפה לצאת לעולם ולמצוא בן זוג אנושי ומציאותי עד כדי חוסר שלמות.

בהקשר שלך ושל אלוקים, אין לי אנלוגיה טובה לקטע הזה.

..

בעזה משאלת הלב תתגשם במציאות בקרוב.

אבל הנוחם שאני אקבל מזה, יהיה מהקיום במציאות. בן אדם מוחשי, עם אינטרקציה דו צדדי.

ולא מהדימיון שלי, כמו שאומר ציע.

אם הייתי מספיק חכם הייתי מסביר למה במידה מסויימת מצד אחד אמרנו את אותו הדבר (מוסיף לינק למונח מהמשנה של פרויד, "פנטזיית הזהב", ומטבע הדברים גם למיתוס הגירוש מגן עדן בסוף ההודעה)

להרגשתי יש הבדל מסוים. אני חושב שהצימאון שךנו להשגחה ולקירבה הוא עמוק וקמאי וכולל בתוכו גם את כל המאוויים והבקשות הללו.

אני מסכים איתך מעשית שפנטזיות מסוג זה הנן ניהיליסטיות בכייניות ורומנטיות וממילא מורידות את האדם לאומללות ורחמים עצמיים. ועדיין הן קיימות. היה לי דיון מאוד מעניין על זה עם אחו בפורום כתיבה.

פנטזיית הזהב:

כשהמשיח יגיע אני ממש מקווה - פרוזה וכתיבה חופשית

@חתול זמני?

חסרה לי דעתו החתולית האובייקטיבית בפורומים

זה נראה לי אחת ההודעות הכי יפות שקראתי בפורומים בכל שנותי כאן

אני אומר שיזרקו את כולנו תחת רכבת הגאולה - פרוזה וכתיבה חופשית

הוא עוד ישוב

הראשון שדיברתי איתך זה היה עם אחו והתלוננת שאתה כוזרי

אבל אני פשוט לא מבינה איך הפנטזיה בפני עצמה מצליחה למלא את החללים האלה, כשזה כל כך מודע שזה פנטזיה.

א - את לא מזדהה עם התיאור הדרמטי ולא טוענת "באמת הלוואי שכך זה היה!" אולי במידה מועטה

ב - למדת שהחיים קשים ושאת הדברים שאנחנו באמת רוצים לא יהיה, ולכן כופפת את הראש בפני הדמיורגוס והסכמת ללכת על המעשי ולא על החלום.

כל התשובות כשרות

אבל זה בכלל לא מדכא

בעיני להכיר את המציאות כמגבילה, נותן הרבה כוח להתמודד איתה ולהוציא את המיטב בלי להתנפץ בכל התנגשות.

דיון פורה

ברוך אלוהי סבתא שברא את השמיים ואת הארץ

ומה פתאום אנו לא יכולעם לדמיין שלא נשאף לאושר/מוסר, אם זה סךהכל תוםעה פסיכולוגית אפוסטריורית ותו לא?

זה שמגשיםשמשאלות מייד אלא לטווח ארוך, ורק את המשאלות האמיתיות הפנמיות של הנפש, לא שטויות חיצנויות כמו שמכבי ינצח ואת ביתר

בכל זאת הם שרדו אלף שנה לא סתם

צודקים במאה אחוז.

הבעיה שלהם זה ייאוש מהעולם הזה

אתה קפוא בהוד של קרח נורא.

בקש דרור מוחלט ומרחבי חופש אינסופיים, ידידי, ללא שום מגבלות מנטליים

היית נותן לאילוצי המחשבה להגביל אותך, ואלוהים היה בעיניך מה שאתה רוצה (אבל מה שאתה *באמת רוצה) שהוא יהיה (כמובן בכפוף למישור הזמן, כלומר ייתכן שהוא יהיה כך בעתיד הרחוק, לא בהווה. וכמובן בתנאי שהרצון שלך כנה גדול רחב טהור וזה הרצון הפנימי שלך ולא החיצוני)

בעצמך שהיית רוצה אלוהים אחר ממה שיש לפי דעתך.

כלומר תפישת אלוהים אצלך מוגבלת שהרי מקיפה רק את השכל ולא את הרצון האפריורי שבלתי ניתן לדמיין את הפכו

אין לזה משמעות מציאותית

אני רוצה שיהיה לי הונדה, אבל אני יכול לדמיין שלא ארצה זאת.

אני לא יכול לדמיין שלא אשאף לאושר או מוסר, לפחות אחד מהשניים. כלומר השאיפה לשלימות היא אפריורית ומובנת בעצם הקיום. מכאן שהיא אמיתית ותתגשם מתשיהו

הצמאון (חזון לב)/ הלל צייטלין – מוסף "שבת" – לתורה, הגות ספרות ואמנות

אנ ימדבר על צמאון אפריורי. כלומר מצאון שאני לא יכול לדמיין את הפכו. אני לא יכול לדמיין שהאדם לא ישתוקק לאושר או מוסר לפחות אחד מהשניים. בניגוד למים שאני יכו לדמיין שלא אשתוקק להם.

אם איא פשר לדמיין משהו, זה אומר שהפכו וודאי אפריורית. כלומר השלימות מובנת מעצם הקיום שלנו, גם אם לא הגענו אליה.

ב. אם השאלה אם אי פעם נגיע לשלימות המוחלטת זה שאלה אחרת. גם אם לא נגיע לאלוהים, השלימות היא בעצם ההתקדמות אליו. ראה ערך שלימות השתלמו תשל הרב קוק

איזה אלוקים הוא רוצה מלמד על שורש נשמתו

למרות שכבר אז קראו לי קווניק למרות שלא ידעתי את פירוש המילה עד שהסבירו לי

סתם שגיונות חולפים. ואם הייתי הולך הייתי עובר משם די מהר

(האמיתי, זה מהרציונלית). הייתה מגיעה גאולה לעולם.

הכח המשיחי הקווניקי בכלים שמחוברים יותר למציאות.

שני הצדדים היו נגאלים.

ארבעת הקווים המוגדרים ומגודרים של הריבוע של הגוש היו מקבלים קו שנוחת עליהם מלמעלה ומפרה אותם.

הקו של הקו היה מקבל מציאות להתבטא בה ולא מתרסק.

בסוף היינו מקבלים בעצם קוביה.

אין לי צורך בהם אלא רק כהעשרה מהצד (אם כל ההערכה שיש לי אליהם).

חוץ מזה לא אומר באיזה ישיבות צור מחצבתי, מחשש לאווטינג

כי הרב שרקי לא קווניק ולא גושניק

אבל עכשיו הבנתי למה ריבוע יושב עליהם טוב.

מי יהיו שני הקווים הנוספים? הרב מדן? הרב נבון? מי עוד יכול להיות?

.

הרב שרלו של העמיטלים (אני מדבר על כל זרם הגוש, לא רק על מי שבישיבה כרגע)

הרב ראם הכהן נראה לי עמיטלי.

האמת לא מכיר מספיק את תפיסתו של הרב מדן אז לא יודע.

האינסטנקט הראשון שלי זה לומר שהרב שלו זה לא הרב ליכטנשטין ולא הרב עמיטל אלא הרב נ"ך, כמו הרב יואל בן נון. אבל לא יודע באמת

הרב מדן הוא דמות, הוא ממש חי את הדברים. תשמע נניח חידוש מהגוש רנדומלי איתו.

את הוויכוחים בינינו?

@ימח שם עראפת

אלוקים פאנאנתאיסטי הוא גם חיצנוי לעולם, ובמילא מתגלה על ידי רצון כפרסונלי (לא צינור), ובמילא מנחם גם. (אגב, חוץ מזה בפאנאנתאיזם אין צורך כל כך בנחמה. הנחמה שם היא סך הכל כמו שמנחמים מישהו בסעודה שנשפך לו מיץ על המפה. כי האווירה שמחה למרות הסבל של החיים. בפאנאנתאיזם אלוקים משמח יותר ממנחם).

אגב לאן נעלם הרצון צינור שלך אם אתה רוצה אלוקים פרסונלי?

במידע חסר תועלת זה

שמש בבישול בון מארי

בשביל שריפה צריך חמצן, משהו שאין בשמש

אוי, אני מרגיש ברסלבר...

מרה שחורה בחזקת מרה שחורה

ושהירח זורח יחד איתן

הייתי אומר 74%

שבת שלום @אני))))

@פ.א.

@פתית שלג

@תמימלה..?

@אברהם יאיר שטרן

ישר כח💪

נשאר שני

אני לא כותב דברים עצובים בסגנון הזה, זה טוב

זה רע?

אין כבר דרך חזרה

זה טוב.. זה כאילו השלמה

רק כתבתי את זה ככה כי זה תיאור של תגובת נגד לצד בנפש (של בעל או בעלת העיניים החומות) שמפחד מזוגיות כי הוא מפחד להתמסר ולתת ולהיפגע

אולטרה סגול,

ותדליק פה את הכל מחדש

אז אני מניח שזה הצבע.

עם עיניים ירוקות

אני מכירה מישהי עם עיניים כחולות-סגולות

(היא מזכירה לי דמות אמיתית שאני לפעמים קורא תוכן שלה במדיה אחרת)

של ירוק וחום

מקרינג' ומקריפ למוות...

געגועים למרוקו

* השילוב של הסרטון והחתימה זה הדיסוננס במיטבו

זו תהיה חפירה רבתי להסביר למה

ואיזו מסכת?

ונעשה גם תימני?