2 ילדים בגנים חדשים, לא מכירים אף אחד, הסתגלות לא קלה. אחד מהם מספר שכן טוב לו ושיש חברים, לשניה יותר מאתגר. בפועל בבוקר שניהם לא רוצים ללכת לגן, הוא הולך סבבה אבל ברגע שמגיעים לגן נצמד ותופס את הרגל ומסרב להיפרד. לא משנה אם כן נשארים איתו כמה דקות או לא - ברגע שקמים ללכת הוא ממש מתקשה. איתי זה נראה שיותר קשה לו, עם בעלי הוא עושה אותו הדבר ומחייך-צוחק (גם איתי לפעמים יוצא לו חיוך, אבל לרוב מצליח לעשות פרצוף רציני או עצוב).
אצל השניה הפער יותר משמעותי - עם בעלי היא מתבאסת אבל אומרת לו ביי ונכנסת, אני הבאתי אותה היום פעם ראשונה, מהרגע שהתקרבנו התחילה לבכות ולצרוח שלא רוצה גן, ושום דבר לא עזר עד שהגננת לא הרימה אותכ ולקחה אותה פנימה. יצאתי ואמרתי לסייעת "גם עם בעלי היא בוכה ככה?" והסייעת בתגובה "מה? לא.. היא בכתה עכשיו?!?"
בעלי אבא סבבה, יש דברים שהוא יותר קשוח, יש דברים שאני. הם מרגישים בטוחים איתו ומשתפים אותו בדברים. אני אולי יותר לחיצה אבל בסופו של דבר הם נכנסים לגן כל יום, זה לא שיש ימים שאני מוותרת והם הולכים הביתה.
אציין שגם בשנה שעברה בגנים שהם היו בהם שנתיים ואהבו מאד, והיו להם חברים טובים, ואהבו את הצוות - גם אז התקשו להיפרד בבקרים. לא משנה מה עשינו.
ושולחים אותי ולא אני בורחת מהם..