אני עם שאלה מוזרה קצת.
במשך שנים השתדלתי מאוד להתחשב ברגשות של הילדים ולהיענות להצרכים ולדבר על כל מיני דברים.
בזמן אחרון אני חושבת שהגזמתי בזה. וגם כולנו כחברה הגזמנו בזה.
ילדים רגילים שהכל אמור להתאים להם בול. קשה להם לקבל משהו שלא בדיוק. קשה לקבל סמכות.
יש היום נדירה מטורפת ממסגרות בגלל זה.
ואנחנו כחברה כבר עשרים שנה מנסים להציב גבולות בלי להציב גבולות. בהתחלה זה היה תוצאה טבעית. לא לקח מטריה , נרטב , פעם הבאה לקחת מטריה.
אם זה היה עובד , לא היו מבוגרים עושים טעויות , הרי עשית טעות , קיבלת תוצאה טבעית , שינית התנהגות שלך. אבל באמת זה לא עובד. כי לא תמיד אנחנו מתקשרים בין סיבה לתוצאה, לא תמיד יש לנו יכולת להתאפק, לפעמים עדיף לנו לספוג תוצאה.
עכשיו באה שיטה נוספת . במקום להציב גבולות לילד , מנסים לבנות מערכת יחסים כזאת שילד יהיה תלוי רגשית בהורה ויעשה מה שהורה רוצה. לכאורה זה טוב, אין עונשים, אין אלימות, אבל ילד מאבד את עצמו בדרך. איך הוא יחיה בתור מבוגר אם הוא תלוי רגשית בהוריו ורוצה לעשות רצונן.
כל זה באה ביחד עם פחד מודרני לא לגדל ילד מרצה מלשון ריצוי. שמעתי מענת נתן שאסור לגדל ילד מרצה. זה לא הפריע לה להנחות ריאליטי מבחן הורים הגדול. אבל ילד לא מרצה פשוט היה מסרב להשתתף בזה.
ואני גם לא חושבת שזה רע לרצות מישהו אחר לפעמים, כל עוד זה בא עם מודעות.
בקיצור חפרתי.



