אני מכאן, אבל מעדיפה לא לכתוב את הסיפור מהניק הרגיל
מתקרב התאריך. את רוב הלידות ילדתי מאוחר אז אני לא נלחצת, כלומר נלחצת מללדת מוקדם..מפחדת מאוד מאוד מהלידה עצמה, מהשינוי במשפחה ומהכל, ובכלל עוד לא קולטת שאני בהריון אז איך לידה עכשיו..
מגיע התל"מ.
אני מקווה עוד לא ללדת ומתכננת כל מיני דברים להספיק לארגן בבית.
עוברים עוד קצת ימים, ופתאום יום אחד אני מרגישה הורמונלית בטירוף. בוכה מכל דבר ברמה שאני לא מסוגלת לסבול את עצמי, כל שניה נכנסת לחדר כדי שהילדים לא יראו שאני בוכה, מגיבה לילדים בבכי על שאלות בנאליות, כבדה מאוד וחסרת טיפת אנרגיה לעשות משהו.
ופתאום מתחילה להילחץ, אני לא רוצה ללדת! וגם לא רוצה שככה יעברו הימים עד שאלד!
יום למחרת קורה נס ואני מפסיקה לבכות, אבל הכבדות נשארת. פתאום בבת אחת אין לי כוח לעשות כלום, הכל כואב, מרגישה כזה בזבוז זמן, יש לי מלא תכניות!
מגיע יום חמישי בערב ואני כאובה, הצירים (יש מתחילת תשיעי בערך) מתגברים ואני קולטת שזה כבר הרבה צירים וכבר לא פעם בשעה.
לא נרדמת כל הלילה, כאובה, הצירים לא סדירים אבל כואבים וכשאני שוכבת עוד יותר. מחכה כבר לבוקר, מתחילה לארגן תיק ללידה ולארגן את הבית בין לבין.
מגיע הבוקר סוף סוף, הצירים נחלשים קצת ואני מצליחה לישון איזה שעתיים.
אנחנו בלחץ משבת, מן הסתם נצטרך לנסוע ואולי בכלל צריך לצאת לפני ולקחת את הילדים לחמותי? או לנסוע אליה כולנו?
בסוף אין לי כוח לכלום ואנחנו מחליטים להישאר, מקסימום השכנים ממול יעזרו..
אבל הצירים מתרווחים וכמעט נעלמים, ונשארת רק הכבדות וחוסר הכוח להזיז אצבע.
עוברים עוד ימים, אני כבר משתגעת מהצירים שיש מידי פעם ומזה שאני אמורה להגיע שוב למעקב הריון עודף והפעם בטח כבר ילחיצו אותי לעשות זירוז באמצע שבוע 41 ואני לא רוצה! גם לא רוצה ללדת, זה מפחיד!
מגיע הלילה, אני נשכבת לישון ולא נרדמת, כואב לי ויש צירים. נושמת בכל ציר אבל זה ממש כואב בשכיבה אז כבר מתיישבת/ עומדת, הצירים די רצופים ואחרי כמה שעות כבר יוצאת לסלון כאובה ממש. מנסה לארגן את הבית תוך כדי ואוכל למחר, בקושי זזה, הכל כואב גם בין הצירים.
הכאבים מתגברים, לוחץ לי ואני סופרת את הדקות שיגיע כבר הבוקר ואעיר את בעלי, ניקח את הילדים למסגרות וניסע כבר. לא יודעת כבר מה לעשות עם עצמי, רק סובלת, מתה מעייפות, לא מוצאת שום תנוחה טובה שפחות יכאב בה ומחכה שהבוקר יגיע.
סוף סוף 6 בבוקר, אני מעירה את בעלי ואומרת לו שכל הלילה לא ישנתי ושילך לתפילה ונצא.
הוא מתפלל, הילדים מתעוררים ואני כאובה כולי ולא רוצה שיראו אותי ככה אבל לא מצליחה אחרת.
מספרת להם שאני יוצאת לבית חולים והם מתרגשים ממש, חיכו לזה מאוד.
תכננתי שניקח אותם למסגרות אבל אני כבר לא מסוגלת ואומרת לבן שלי שייקח את כולם בעצמו ואנחנו יוצאים לדרך.
בקושי מגיעה עד לאוטו ומתיישבת, סיוט לי ברכב, הכל כואב וקופץ, הצירים כואביםם ואני מפחדת שנגיע ותהיה פתיחה ממש קטנה (בלידות האחרונות ככה היה למרות צירים מטורפים).
הכל פקוק ועמוס, אנחנו עוקפים את כל הפקקים מהשוליים ואני רק רוצה שכבר נגיעעע! אחרי שעה ועשרים סוף סוף מגיעים, אני הולכת לאט לאט ומתפדחת שכולם רואים אותי ככה.
במיון פתאום כבר קצת פחות כואב, אני מסוגלת לזוז ב"ה. מוניטור תקין ב"ה, לחוצה מבדיקת הפתיחה, רק שהסבל לא יהיה לשווא!
בודקים, פתיחה 4-5 ברוך ה'!
אני שמחה ממש, מבקשת אפידורל כמה שיותר מהר.
נכנסים לחדר לידה, עוברת עוד איזה שעה עד שהמרדים מגיע. אני מתפדחת שלא מצליחה לבצע את ההוראות שלו ולשבת עד סוף המיטה כי כואב לי ממש, אבל בסוף מצליחה ב"ה.
סוף סוף קצת פחות כואב.
חשבתי שעכשיו אוכל קצת לעצום עיניים להשלים שינה מהלילה ולאגור כוח ללידה, אבל אז המיילדת בודקת שוב פתיחה, פתיחה 6. היא שמחה, אומרת שנפקע את המים ומיד אלד.
היא פוקעת את המים, מרגישה שהראש כבר למטה ואומרת שהיא מארגנת ואוכל כבר ללחוץ.
אני מתפללת שבאמת כך יהיה, כשהיא גומרת להתארגן היא מסדרת את המוניטור כי לא ממש שומעים דופק וזה מצפצף, לוקח כמה זמן ואני כבר נלחצת.
היא אומרת שכשארגיש צורך ללחוץ אלחץ ורואה במוניטור שאין כמעט צירים פתאום,
אני רואה שאין צורך לחכות כי לא לוחץ לי משום מה ופשוט מתחילה ללחוץ.
כמה לחיצות, והוא יוצאאא!
אושר, אני לא קולטת.
זה היה מהר! הרבה יותר משדמיינתי!
4 שעות מאז שהגענו לביה"ח, אצלי זה נקרא מהר...
גם השליה יוצאת ב"ה בקלות ממש בניגוד ללידות קודמות.
מצד אחד זו היתה לידה קלה ברוך ה' לפי ה'נתונים', מצד שני היא לא מרגישה לי קלה...כלומר כל הימים שלפני, חוסר הוודאות, הכבדות, הלחץ למטה והצירים והלילות בלי שינה- צרובים לי כטראומה וקושי.
כשחזרנו הביתה היה לי קשה להיזכר בנסיעה שהיתה בהלוך ברכב, לראות את הספה ולהיזכר בחוסר האונים כל הלילה ובאיך שניסיתי למצוא תנוחה..
אבל ברוך ה'!!
איזה נס עצום זה לידה, פשוט לא ייאמן.
תודה לה' על החסד העצום!
ותודה למי ששרדה עד כאן, צלש!
ותודה על התמיכה בפורום לאורך ההריון בשאלות שונות... נס שיש אתכן!

