נלקח מתוך בלוג של חילונים (כן, גם מהם יש מה ללמוד)
הסיפור לא עמוק מידי.

אחד סיפורי הילדות החדשים יחסית והאהובים עלי ביותר הוא הסיפור של סטיבן בטלר על העכבר והתפוח. תמצית הסיפור.. העכבר מצא עץ תפוחים ועליו תפוח אחד אדום יפה ועסיסי, המתין העכבר לתפוח שיפול, בעודו ממתין הגיעו למקום תרנגולת, אווז, עז ופרה והצטרפו אליו להמתנה בציפייה שהתפוח ייפול. מאחר ועבר זמן מה והתפוח לא נפל, החלו כל החיות מלבד העכבר לנסות בכל מיני טכניקות שונות ומשונות להפיל את התפוח. התרנגולת בחרה לנסות ולעוף לצמרת ולפגוע בתפוח למרות שהיתה מודעת לעובדה שאינה יכולה לעוף והניסיון לא הביא לתוצאה. האווז געגע וגעגע עד שהתעייף והגעגועים לתפוח לא גרמו לו לזוז ממקומו, העז בחרה לנגוח בעץ שוב ושוב להפעיל כח לחבוט בגזע העץ בראשה עד כאב וגם ניסיון זה לא עלה יפה, הפרה קפצה וניתרה שוב ושוב כדי להרעיד את האדמה ואף קראה לשאר החיות להצטרף אליה ולנתר ביחד איתה ורק העכבר המתין בשקט. בשלב מסוים התייאשו החיות מכל ניסיונותיהם והגיעו למסקנה שהתפוח לא שווה את ההמתנה ושהוא בודאי רך מדי או קשה מדי או רקוב, בקיצור כדאי לוותר והם עוזבים את המקום משאירים את העכבר יושב וממתין לתפוח שייפול, לאחר שהלכו משב רוח קל נדנד את התפוח והביא לנפילתו לאדמה, העכבר נהנה מהתפוח שטעמו היה נפלא.

בכל פעם שספרתי לבנותיי את הסיפור ציינתי בפניהם את המשפט "מי שיש לו סבלנות בסוף הוא מנצח", המטרה במשפט הזה היה לעודד את בנותיי להיות סבלניות מתוך הנחה כי למי שיש סבלנות זוכה. שנים עברו וככל שהספור חלחל עמוק יותר לתוכי ראיתי בו דברים רבים גם על עצמי. רבים מאיתנו היו שמחים להעיד על עצמם כי הם סבלנים. מעבר לסבלנות, אם נביט עמוק פנימה, נגלה את כח האמונה שלנו, מול היכולת שלנו לדחיית סיפוקים.

נתעכב לרגע על דחיית סיפוקים, מי מאתנו לא מצא את עצמו רוצה משהו ומפעיל את מלוא מצבורי האנרגיה בכדי להשיג את מה שהוא רוצה ורק בכדי שאותו משהו נכסף לא יעלם לו פתאום או לא יישאר מספיק בשבילו. אנחנו כמבוגרים מתקשים בדחיית סיפוקים, קשה לנו להמתין לתורנו בבנק, קשה לנו בכלל עם תור ואנחנו מיד מתחילים ליצור "כנופיית מתלוננים ומקטרים", קשה לנו לעמוד בפקק ולכן אנחנו חותכים את הפקק מכל הכיוונים, קשה לנו לעמוד בפיתוי בחדרי אוכל למיניהם שם פתוח ומוצע שפע של אוכל, אנחנו מיד רצים למלא יותר ממה שביכולתנו לאכול, אנחנו רוצים להגיע ראשונים, להשיג או לקנות יותר ממה שביכולתנו, העיקר שישאר לנו, העיקר שנהיה בעניינים, העיקר שלא ניוותר מאחור, העיקר שנקבל מיד ועכשיו וללא דיחוי את מה שאנו רוצים.

סיפרו לי פעם כשהייתי אמא צעירה כי התינוקות של הדורות הקודמים, קיבלו חינוך בו בקבוק האוכל ניתן לתינוק בכל מס` שעות קבוע, הילד נאלץ לפעמים לבכות או להמתין בסבלנות לשעת האוכל למרות שהבטן כאבה והוא הרגיש ברעב, לכאורה התנהגות שהיתה מקובלת באותם ימים ניסתה לחנך את התינוקות הרכים לדחות סיפוקים או יותר נכון לדחות צרכים פיזיים. תינוק שנולד לסביבה שהאוכל ניתן בשעות קבועות ובמינון קבוע מתקשה להמתין כדי לקבל את רצונו כי זה מזכיר לו את הכאב הנשכח ואת הבכי והרצון שלא סופק בהקדם!

לעיתים התינוק גדל למציאות בה ההורים עסוקים בלשרוד ועסוקים בלספק את צרכיו הפיזיים למרות שהוא צמא לקבל את אותם צרכים רגשיים הוא נאלץ שוב להמתין או לוותר על רצונו וכשהוא מקבל מעט הוא קופץ על המציאה שחס וחלילה לא יפסיד את רגע הקסם הבודד עם הוריו. אז אותו תינוק צומח להיות מבוגר שמתקשה מאד לדחות סיפוקים או במילים אחרות להיות סבלני. חוסר סבלנות מביאה בעקבותיה חוסר סובלנות לשונה מסביבנו. נחזור לרגע לסיפור שלנו על העכבר ונתבונן בהתנהגותם של החיות, חוסר סבלנותם או חוסר היכולת שלהם לדחיית סיפוקים הביאה אותם לעשות דברים משונים. התרנגולת ניסתה לעוף למרות שידעה בתוכה שאין היא יכולת לעוף והניסיון הזה הביא אותה לנפילה כואבת, אנחנו ברצוננו להביא את עצמנו לסיפוק עושים דברים שונים ומשונים ולעיתים מעבר ליכולתנו הפיזית ולו בכדי להשיג את הדבר הנכסף.

האווז בסיפור בוחר לגעגע ולגעגע כדי להזיז את התפוח, גם אנו משתמשים בקול ובשפה המילולית, אנחנו צועקים, מקללים, כועסים על כך שאין אנו מקבלים את מבוקשנו עכשיו ומיד (בדיוק כמו התינוק בתוכנו שבוכה ובוכה בהמתנה לבקבוק המיוחל)

העז בסיפור בוחרת לנגוח את ראשה בעץ, גם במחיר כאב.. כן אנו לפעמים בוחרים בדרך שמכאיבה לנו פיזית לפעמים גם בוחרים לקחת בכח ו/או באלימות את מה שאנו מבקשים.

הפרה מודעת ליכולות הפיזיות שלה ולומדת מניסיון חבריה ומחליטה לנתר שוב ושוב למרות שאולי בתוכה היא חושבת שהסיכויים קלושים אבל בכל זאת להרגיש שעשתה משהו לא?

ורק העכבר בוחר לשבת ולחכות מתוך אמונה חד משמעית שהתפוח יפול!

כח האמונה! סבלנות, היכולת לדחות סיפוקים = שליטה עצמית !