אני נכנס היום לפורום, לאחר המון זמן (במושגים אינטרנטיים) שרגלי לא דרכה כאן, מסיבות טכניות, משהו כמו חודשיים. אני קורא ונהנה לראות שאת רוב הכותבים אני עדיין מכיר, החבר'ה הישנים והטובים, אלה שכתבו גם לפני חצי שנה ושנה ויותר. אז שלום לכם, מקווה ששלומכם טוב.
אני גם מעריך שלא יצא לי לבקר כאן פעם נוספת בהזדמנות קרובה ועל כן, אכתוב לכם את תחושותי מהפורום בכלל, מהנושא ה'בוער בפרט ומגלים נוספים - מעטים, כי אני לא כ"כ בעניינים - שאני שומע מבחוץ.
עוד משהו, קחו את הדברים בחביבות. כעצות בונות, ולא כביקורת זועפת ומכה, הרי את טובת כולם אני דורש.
אני קורא את התגובות על מכתבה של הדסה ויבנרגר (וגם דברים אחרים כאן, יש לומר), ונחמץ ליבי. באמת, זו לא מליצה.
עם האענה העיקרית של הדסה במכתבה, אני מסכים. שאר הטענות הצדדיות מיותרות לטעמי, ואני גם חולק עליהם, אך בטענה שיש צורך ברכזים בשכר - אני תומך.
אבל אני לא רוצה להתייחס לכל הטענות הנקודיות שהעלו, ויש המון מה להתייחס (על מקומו של הנוער בניהול תנועתו, על המקרים הספציפים המדוברים ועוד). אני רוצה לגעת בנקודה עמוקה יותר וכוללת יותר, שלטעמי מרחפת כאן מעל כולנוויש לה חלק גדול בשיח שמתנהל כאן.
זה כבר לא מעט זמן שיש רוח נושבת של אופוזיציה. יש רוח, שכבר הופכת ממש לאופנה בתנועה, של נגד, של אנטי. לא, לא להתפרץ עלי. אני יודע שיש אלף ואחת סיבות, אבל בואו נניח אותם בצד ונעמיק יותר. תחשבו טוב, ותשימו לב גם אתם למחלמה השקטה הזו נגד ההנהלה הארצית וכל דבר מטעמה.
וזה ממש כואב לי.
נכון, ההנהלה עשתה מספר טעויות - גם לטעמי, ואפילו אנשיה יודו בכך - חלקן קטנות, חלקן גדולות יותר. נכון, היו קצרים בתקשורת באופן אישי ואולי גם באופן רחב יותר. זה נכון ואינני מזלזל בזה.
אבל אופוזיציה יש רק בפוליטיקה.
אף אחד לא בקש להלל ולשבח את ההנא"ר וגם לא להמשיך ולבקר (לעיתים בחריפות) ולייעץ הצעות חדשניות, השאלה מה עומד מאחורי הדברים. איפה אני נמצא, מה מקומי, מה עובר לי בתת-המודע כשאני מעביר את הביקורת. וכאן אנחנו נופלים. ובגול ולאורך זמן.
וצריך לדעת שלהיות 'אנטי', אפילו עם כל הכוונות הטובות וה'לשם שמיים', זה משתק. וזה לדעתי חלק לא-מבוטל מהסיבה לרפיון הקטן(!) שיש בתנועה. אופוזיציה - ועוד במקום קטן ומלא אידיאלים - זה הרסני. שוב, אין בעיה עם ביקורת. השאלה מה היחס של המבקר לנשואי הביקורת ולנושא בכלל.
הרי גם אם הדרכים שונות, וההנהלה עושה טעויות לטעם מי מאיתנו, והולכת במקומות שבכלל לא היינו רוצים לראות אותה שם, והכיוון לא נכון והכל... (חוץ מזה, שצריך לזכור שאף אחד אף פעם לא ירצה את כולם, והגיע הזמן להפנים את זה. אם אני לא מרוצה אני הולך?) חובה לזכור ולהזכיר לעצמנו כל הזמן. המטרה היא אחת. המטרה הגדולה, התחנה האחרונה, הסופית, היעד הגדול הוא אחד! אחד! אין על זה מחלוקות כלל! גם אתם, גם אני וגם כל אנשי ההנהלה הארצית רוצים לראות תנועה פורחת שתורמת לעמ"י בכמה שיותר תחומים ומחנכת את חניכיה לערכים נאצלים, והכל לשם שמים.
וכשהמטרה אחת, כשנמצאים תחת מטריה גדולה אחת - אז אפשר לעבוד ביחד למרות כל חילוקי הדעות. זה לא פשוט, זה מורכב, אבל זה נפלא. הביקורת שניתנת אז, כמו גם הפירגונים מתי שאכן צריך, ניתנים בנימה אחת, בנימה משתפת ומשותפת, כי הרי כולנו עובדים למען יעד משותף.
כשמפנימים זאת טוב טוב, נעלמת המרירות (שנמצאת פה בקילוגרמים...) ומתמלאים כוחות גם לעשות.
מרירות זה דבר נוח. אני יודע גם מנסיון שלהשתלח בכל מיני אנשים או מוסדות (כן, גם מתוך אכפתיות ואידאל!) זה כיף, זה גם פוטר קצת מעשייה. נכון, שהמקטרים כאן ברובבם הם אנשים עם רקורד של עשייה בתנועה, אך למרות הכל כיף לקטר, זה מוריד קצת מהעול, מהאחריות שנראצה או לא נרצה מונחת על כתפינו.
ואי אפשר להמשיך כך.
שמעון הוא אדם עם כוחות נדירים של בכיינות ועשייה יוצאים מן הכלל, אף אחד כאן בגזרה לא כזה, אז חבל שנבקר בצורה כזו! (למנהלות הפורום: זה בסדר. רק אני כאן בפורום יכול לומר דברים אלו על שמעון, חבר יקר ואהוב מאוד, ובטח הוא גם יתחשבן איתי...). חו"מ, ששמעון - אולי באמת תראה שלעם אין כוחות גדולים כמוך, של ביקורת חריפה ביותר ועשייה ברוכה כ"כ. אנשים לוקחים את צד הביקורת ומזניחים את העשייה, כי "למי יש חשק לעשות שההנא"ר כ"כ דפוקה?", אז אולי די עם הביקורת? ביקורת צריך, אך לא כשהיא באה עם מרירות, האויבת הגדולה של האידיאלים וכוחות הנעורים!
אז בואו ונרגע, ננשום ונסתכל סביבנו. בהנהלה יש אנשים שרוצים לעשות טוב בדיוק כפי שאנו רוצים לעשות טוב, ואפילו טוב משותף, ובאמת מרובה המשותף על המפריד. אז בואו נתמלא כוחות וננסה לעבוד בשיתוף פעולה מלא (שוב, בפעם השלישית, אינני פוסל ביקורת, זה חלק מהעבודה). נראה לי שהאנשים הבאמת-נפלאים שיושבים בהנא"ר ומוסרים את כל נפשם, כפשוטו, למען הערכים החשובים לנו,האנשים שספגו הרבה מן המרירות הזו בשנה-שנתיים האחרונות, ועם כל הכאב שהם אוצרים בתוכם הם ממשיכים לתת למעננו, הם ישמחו מאוד לדעת שיש מי שמאמין בהם, ויש מי שרוצה לעבוד אתם יחד, אולי בכיוונים שונים ובתת-מטרות אחרות, למען אידיאל אחד גדול.
זה באמת יעשה טוב לכולנו. טוב לכל אחד באופן אישי, וטוב מאוד לתנועה כולה.
תנו לי לנחש, שכשננטרל את האנרגיות השליליות הרבות שאנו טעונים בהם, התנועה תפרח. אבל מה-זה תפרח!!!
זהו. זה מה שנשפך מהלב אל המקלדת. אמנם יש עוד, אבל זה לרגי החמצה אחרים, שלא יבואו.
והתנצלותי הכנה למי שנפגע איכשהו מהמילים דלעיל (שמעון, מת עליך!). הכוונות, לפחות מבחינתי, לא היו נגד אף אחד.
שבת שלום ובהצלחה לכולנו.
יש עבודה. מזל...
