ב"ה

פרשת בשלח

עבור

"צבאות השם"

נערך ע"י ארנון דוד david_arnon@chabad.info

צעקת בני ישראל לקדוש ברוך הוא

א. בהמשך הסיפור של יציאת בני ישראל מארץ מצרים ורדיפת המצרים אחריהם, נאמר בפרשתנו: "ופרעה הקריב, וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם, ויראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה'". ומעתיק רש"י מן הכתוב תיבת "ויצעקו", ומפרש: "תפסו אומנות אבותם".

וצריך להבין:

 1) מה קשה בתוכן הכתוב שבכלל זה הוצרך רש"י לפרש את פירושו הנזכר לעיל ? – הלא פירוש הכתוב מובן בפשטות: כאשר ראו בני ישראל שהנם בצרה, כי "מצרים נוסע אחריהם", צעקו והתפללו אל הקדוש ברוך הוא שיציל אותם.

ואין לפרש שרש"י בא לשלול הפירוש "ויצעקו" – לשון תרעומת, שלכאורה רק אם נפרש שזה לשון תרעומת מובן ההמשך: ויצעקו גו' מה זאת עשית לנו גו'. וזה בא רש"י לשלול,

שאם כן, העיקר חסר, והיה לו לומר "ויתפללו, תפשו אומנות אבותם" – להדגיש שזה תפילה, ולא תרעומת !

ומצד שני, אם יש צורך לפרש ולבאר טעם צעקתם ותפילתם לקדוש ברוך הוא (שתפסו אומנות אבותם) הרי היה לו לרש"י לפרשו בפסוק שבו מסופר על דבר צעקת ותפילת בני ישראל לה' בפעם הראשונה – כלומר, בפרשת שמות, שבה נאמר "ויזעקו (בני ישראל) ותעל שועתם אל האלקים", כי על כרחך צריך לומר בפשוטו של מקרא, שהוא ענין צעקת ושועת התפילה לקדוש ברוך הוא, ולא זעקה מגודל היסורים וקושי השעבוד, שהרי כבר נאמר לפני זה "ויאנחו בני ישראל מן העבודה" ! ואם כאן מדוע רש"י לא מפרש שם שזהו ענין של תפילה, ורק כאן אצלנו מבאר זאת ?

2) איך מתאים בכלל לתאר את ענין התפילה בשם "אומנות (אבותם) ?

ב. בהמשך כותב רש"י: "באברהם הוא אומר: "אל המקום אשר עמד שם", ביצחק: "לשוח בשדה", ביעקב: "ויפגע במקום".

והיינו, כי הלשונות "עמד", "לשוח", "ויפגע" מרמזות לענין התפילה.

ולכאורה אינו מובן: למה הביא רש"י כתובים אלו, שתפילותיהם של האבות נזכרות בהם בדרך רמז, ולא הביא במקומם כתובים אחרים שבהם מפורש ענין זה:

באברהם נאמר: "ויבן שם מזבח לה' ויקרא בשם ה'". ויתירה מזו: הכתוב "אל המקום אשר עמד שם" נאמר בפרשה (של סדום עמורה) שבה מפורש, ובאריכות גדולה, שאברהם הִרבה בבקשות ותפילות בעד סדום ועמורה – ואילו רש"י אינו מביא תפילות אלו, אלא מה שנאמר בסיום הענין (לאחרי הפיכת סדום ועמורה) ברמז "אשר עמד שם" ?

ועל דרך זה גבי יצחק, שאנו מוצאים במפורש בראש פרשת תולדות: "ויעתר יצחק", "שהִרבה והפציר בתפילה" עבור רבקה אשתו; וכן ביעקב, שתפילתו מפורשת בפרשת וישלח – "הצילני נא מיד אחי גו';

- הרי שבכל כתובים אלו, מפורש ענין תפילתם של האבות, ולא רק בדרך רמז כבכתובים שבפירוש רש"י.

מה הצורך בתפילה כשיש הבטחה !

ג. והביאור בזה: הקושי שבכתוב (בתיבת "ויצעקו") שרש"י בא לתרץ, הוא:

מה מקום היה להתפלל ובצעקה לקדוש ברוך הוא – הרי כבר הבטיח להם הקדוש ברוך הוא שבני ישראל יבואו לארץ ישראל, ועד כדי כך שבני ישראל יוצאים ביד רמה, ועל פי זה אינו מובן, ממה נפשך: אם האמינו בהבטחת הקדוש ברוך הוא – אין צורך להתפלל, ואם לא האמינו (כי על ידי זה שראו ש"מצרים נוסע אחריהם" והים לפניהם, נפלו בהם ספיקות), הנה מה מקום להתפלל לקדוש ברוך הוא ?

ולכן מפרש רש"י: "תפסו אומנות אבותם", היינו שזה שמצינו תפילות אצל האבות, הוא לא רק שהתפללו בעת צרה, או במצב כיוצא בזה המביא לידי תפילה לקדוש ברוך הוא, כי אם זו היתה אומנות שלהם, שכן התנהגו תמיד בכל עת להתפלל לקדוש ברוך הוא (וכמו שמוכיח כן מן הכתובים, כדלקמן).

ועל דרך זה היה אצל בני ישראל (בנים ל"אבותם"), שגם הם התפללו לקדוש ברוך הוא אף שכבר היתה להם הבטחה מאת הקדוש ברוך הוא שיבואו לארץ.

[ומה שנאמר בכתובים לאחרי זה שבני ישראל אמרו אל משה: "המבלי אין קברים במצרים גו' מה זאת עשית לנו גו' טוב לנו עבוד מצרים גו' – הרי זהו לאחרי ש"ויצעקו בני ישראל אל ה'" ולא נענו – שאז התחילו להתאונן.

ועל פי זה מתורץ בפשטות דיוק הרב עובדיה ברטנורא והגור אריה ועוד (בפירוש רש"י) שמן הכתוב "המבלי גו'" משמע שנתרעמו (ועל כן אין לפרש שזה שצעקו היתה תפילה בלב שלם) – כי הרי זה שנתרעמו היה לאחרי ש"ויצעקו" ולא נענו. או יש לומר על דרך שכבר פירש רש"י (וישב לו, ב) שמי שאמר זה, לא אמר זה.

גם יש לומר, שדיבורים אלו לא באו מחמת העדר אמונה בה' (וכוונתם בזה היתה להתלונן), אלא שדברו כן מחמת מצבם הדחוק, כטבע בני אדם הנמצאים בעת צרה כו' שמדברים מפני הצער בלי כוונה, וכמאמר רבותינו ז"ל "אין אדם נתפס בשעת צערו, כי לא ברֶשַע ידבר אלא לא בדעת. אבל האמונה בהבטחת הקדוש ברוך הוא בתוקף אצלם. [וכמפורש בפירוש רש"י לאחרי זה, על הפסוק "דבר אל בני ישראל ויסעו. כדאי זאת אבותיהם והם והאמונה שהאמינו בי" – הרי מפורש שבני ישראל האמינו בה' ובזכות זה "כדאי ... לקרוע להם הים"].

תפילה כאומנות

ד. על פי זה מובן גם כן מה שרש"י מדייק להביא דוקא כתובים אלו כהוכחה לתפילתם של האבות – שהייתה באופן של "אומנות":

תפילת אברהם אבינו בפרשת לך לך (שאותה רש"י לא הביא כהוכחה, והסיבה היא משום שהיא) היתה משום טעם מיוחד (כפירוש רש"י שם: נתנבא שעתידין כו' והתפלל שם עליהם. ועל דרך זה בכתוב שלפני זה שהיתה כעין תפילת הודיה) וכן תפילתו על אנשי סדום ועמורה שהיתה למען הצילם מהפיכתן. ועל דרך זה תפילת יצחק של ראש פרשת תולדות היתה לצורך בקשה מיוחדת – שתיפקד רבקה אשתו. וכן ביעקב – תפילתו: הצילני נא מיד אחי גו'".

ולכן מביא רש"י דוקא הכתובים "אשר עמד שם", "ויצא יצחק לשוח בשדה", "ויפגע במקום" – שבכל אלו לא היו סיבות מיוחדות שבשבילן באו להתפלל; ומוכח מזה שענין התפילה היה אצלם בדוגמא של "אומנות", של התעסקות באופן תמידי, גם מבלי סיבה מיוחדת שתעורר אותם להתפלל לקדוש ברוך הוא.

ועל פי זה מובן בפשטות שלא יתכן פירוש זה גבי תפילתן של ישראל בפרשת שמות, מאחר שתפילתם זו בצר להם היתה בתוכן של בקשה מיוחדת: התפללו לה' להושיעם ממצוקתם.

להתפלל וללמוד לא רק בעת צרה

ה. ההוראה מזה בעבודת האדם: ענין התפילה, ועל דרך זה לימוד התורה, צריך להיות בדוגמת ענין של "אומנות". היינו שלימוד התורה שלו צריך להיות לא רק בכדי לידע המעשה אשר יעשו ואת המעשה אשר לא תיעשנה וכיוצא בזה. אלא לשם לימוד התורה עצמו. ועל דרך זה בקיום המצוות ועבודת התפילה, שההתעסקות בהן אינה צריכה להיות לשם איזו תכלית ומטרה פרטית וכו', אלא באופן של אומנות, שזהו על ענינו וכל מציאותו לעבוד הקדוש ברוך הוא בכל הנזכר לעיל.

ועל דרך זה צריך להיות גם ב"עבודה עם הזולת": לא להתחשב בזה שבחיצוניות אין נראה שה"זולת" יש לו שייכות לתורה ולתפילה; כי עליו לדעת שבעצם ובפנימיות זוהי ה"אומנות" של כל אחד ואחת מישראל, כי זוהי האומנות של האבות של כל אחד ואחת, אלא שהיא בהעלם אצלו. ועליו רק לגלותה מההעלם אל הגילוי.

יאיייי