ב"ה משנכנס אדר מרבין בשמחה
חבר'ה ! בעמדנו בתחילת ובכניסה לחודש אדר, כשישנו הציווי והדיו ש"משנכנס אדר מרבין בשמחה", ובחודש זה בריא (ותקיף, לפי גירסת הרא"ש) מזליה של ישראל. במילא מובן שבני ישראל מתברכים אז במיוחד בברכות.
[ משהו מעניין, הלכה זו כתובה רק במגן אברהם, אבל לא ברמב"ם ! והרבי מסביר שאולי יש לומר שכיון שהרמב"ם פוסק בהלכות דעות שצריך להיות "שמח כל ימיו" [לא רק בעת בעת עשיית המצוה, אלא שמחה ב"דעות" (מצב הנפש) - ודלא כהסוגיא בשבת (ל, ב) ששמחה שאינה של מצוה (שמחה סתם) עליה נאמר ולשמחה מה זו עושה], אין מקום להוסיף דין בפני עצמו "משנכנס אדר מרבין בשמחה", כיון שה"מרבין בשמחה" הוא (בעיקר) בנוגע למצב הנפש (ולא (כל כך) בנוגע לעניין מסויים במעשה בפועל, כמו "משנכנס אב ממעטין בשמחה) שישנו בלאו הכי "כל ימיו" - ולריבוי וההוספה בשמחה בנוגע למצב הנפש - לא נחית ]
והרבי אומר ששמחה - כל השנה זמנה הוא, כי: שמחה היא ענין כללי ועיקרי בעבודת ה', כמו שכתוב "עבדו את ה' בשמחה", "...עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב", וכפסק דין הרמב"ם "השמחה שישמח אדם בעשיית המצווה ובאהבת הא-ל שציוה בהן עבודה גדולה היא"; וכיון שעבודת ה' היא במשך כל חיי האדם, כמאמר רז"ל "אני נבראתי לשמש את קוני", הרי גם השמחה (תנאי עיקרי בעבודת ה') היא במשך כל חיי האדם, בכל ענייני ואופני העבודה, ובכל שינויי המצבים שבמשך חיי האדם. ובלשון הכתוב - שהביאו הרמ"א להלכה בסוף חלק אורח חיים" - "טוב לב משתה תמיד".
ונוסף לזה ישנו ציווי מיוחד "משנכנס אדר מרבין בשמחה" - הוספה וריבוי בשמחה מהתחלת חודש אדר, מראש חודש, ומוסיף והולך מיום ליום [ובכל יום - משעה לשעה ומרגע לרגע, ובפרט מתפילה לתפילה, כידוע שבכל תפילה נעשית עליה לדרגא נעלית יותר בכל עניני האדם והעולם] במשך כל חודש אדר. [כולל גם יום א' דראש חודש אדר, דאף שבמניין ימי החודש הרי הוא יום ל' דחודש שבט, מכל מקום להיותו גם ראש חודש אדר, הרי הוא בכלל "משנכנס אדר מרבין בשמחה"]