בום! טריקת הדלת העצבנית הקפיצה את כל השוהים בבית. אלכס ואני. ישבנו בדיוק על כוס קפה והקשבנו לגלגל"ץ. עוד איזה שיר מעפן שחברת תקליטים עלומה הוציאה. אלכס נאנח, "כן אני גם שונאת את החלטורות האלו" אמרתי בהשתתפות ולגמתי מהקפה. "ראבאק!" נשמעה צרחה מתוסכלת ליד הדלת. הסתובבתי לאחור, דוד החזיק את הידית ביד. אלכס לא הגיב. גיחכתי. "עם הקצב הזה דודי דו, ואנחנו נגור באוהל" דוד ניסה להחזיר את הידית לדלת. אלכס נעלם לאנשהוא. "אלכס כבר ממש מיואש ממך דודי דו, אתה חייב להשתפר" אמרתי עם חיוך, מערבב את הקפה. "היה לי יום גרוע. האוטו נדפק בדרך, אחר כך אחותי התקשרה ואמרה לי שנהרס לי המחשב בחדר, והמפקד מתכוון להשאיר אותי שבת. אני אומר לך, אם אני לא אמות בשחפת עד סוף השבוע זה נס...."
"תלמד מאלכס לקחת את החיים באיזי" אמרתי שטוף הערצה לאלכס. דוד הנמיך את קולו. "תסתכל עליו, אתה חושב שבאמת טוב לו...? הוא בחיים לא התפלל הסטלן השמנמן..." הבטתי בו בכעס: "ששש! לא לדבר כך על אלכס, הוא יכול לשמוע ולהפגע!"
"מצידי שישמע..." דוד אמר בהפגנתיות. הפלאפון שלו צילצל. "הלו?..כן? יופי אני בא...." דוד חייך לראשונה באותו יום. "המכונית מתוקנת...אני הולך להחזיר אותו..." דוד יצא בעליזות. אלכס חזר בשקט והתיישב לידי. הוא נעץ בי מבט נוגה. "אני יודע אלכס... הבחור לא מאוזן" אלכס הוציא דבר מה שהסתבך לו בשפם. "כבר שנים שלא התגלחת חבוב...זה לא לעניין, מתחילים להתקע שם דברים" העפתי לו צ'אפחה על הגב. כרגיל הוא לא הגיב. הוא התקרב לדלת באדישות ותלה בי מבט אחרון, והוציא את המשפט הראשון שלו לאותו יום: "מיאוווו"
****************************************************************************
(מיותר לכתוב "כל הזכויות", נכון?)
