מכירים את המשפט "חייך לעולם והוא יחייך אליך"?
אין מדובר בסתם פתגם. יש במשפט הזה נקודה מאד אמיתית.
כשאדם רואה אדם אחר מחייך, באופן אוטומטי גם לו מתחשק פתאום לחייך. כשרואים ברחוב קבוצה של חבר'ה צוחקים להנאתם, זה נותן הרגשה טובה ושמחה – למרות שבכלל לא יודעים למה הם צוחקים.
ניתן לראות זאת בצורה מאד ברורה אצל תינוקות. כשתינוק שומע בכי של תינוק אחר – הוא מיד מתחיל גם כן לבכות. אך לחילופין, אם הוא רואה שאנשים מחייכים אליו וצוחקים – הוא מיד מתחיל גם כן לחייך ולצחוק.
עכשיו בואו נחזור אל המציאות. תסתכלו סביבכם ותנסו לראות: כמה מהאנשים הסובבים אתכם מחייכים כרגע? כמה מחייכים בכל שעה נתונה?
קשה להתחמק מהתשובה הכואבת: הרוב המוחלט של האנשים מבלה את הרוב המוחלט של הזמן עם פנים קפואות. ללא חיוך וללא בבת – צחוק.
זה לא נובע, חס וחלילה, מכך שבני האדם אינם מאושרים. רבים מאד מהסובבים אותנו מקיימים מערכת חיים שמחה למדי. הם מאושרים, פחות או יותר, וממש לא יהיה להם קשה לעבור למצב של צחוק אם רק תהיה להם הזדמנות טובה לעשות זאת.
מה שקורה בפועל הוא שהאנשים רואים סביבם פנים קפואות ובאופן הכי טבעי ואנושי עוטים גם על פניהם פרצוף קפוא שכזה. הם אפילו לא מודעים לזה יותר מדי, כי זה פשוט תהליך טבעי לחלוטין.
אז איפה הבעיה?
הבעיה נעוצה בדבר שהתחיל להתפתח כבר לפני אלפי שנים: התרבות האנושית.
נולדנו לתוך תרבות שבה פנים קפואות לא מביעות שום רגש. החליטו לנו שחיוך זה דבר שמגיע כאשר מאושרים – ולכן כבר מגיל אפס חינכו אותנו לכך, עד שהאינסטינקטים שלנו כבר רגילים לגרום לנו לחייך, אפילו בצורה בלתי רצונית, כאשר אנו מעורבים בסיטואציה אשר "דורשת" חיוך.
דמיינו לכם שנרגיל את הדורות הבאים לכך, שכאשר יש מצב רוח טוב - יש להיות עם פנים קפואות, וכאשר לא מרגישים שום דבר מיוחד – מחייכים.
אולי זה יקח כמה דורות עד שנשריש את זה באופן מושלם, אבל כשחושבים על זה – זה בהחלט נשמע אפשרי.
בכל אופן, תדמיינו את המצב בעולם בעוד ארבע דורות:
כלפי חוץ הכל נראה אותו הדבר – האנשים מעבירים את יומם בפנים קפואות (הרי ככלות הכל – זה המצב הכי נוח והכי טבעי לשים בו את הפנים), וגם האדם הבודד, אשר מושפע מהחברה הסובבת אותו, שומר על יציבות קפואה בתווי פניו.
אבל בתוך הנפשות של האנשים יש משהו שונה,משהו שתמיד היה קיים אבל הוא אף פעם לא הגיע בתדירות כזו גבוהה. אנשים מאושרים. אנשים שמחים.
הם רואים את שאר העולם נמצא במצב של אושר – עם פנים קפואות, ומיד מתמלאים באושר ומצב – רוח טוב, מה שגורם גם להם להקפיא את פניהם ולתרום לשמחה הסביבתית.
תבינו שמצב הרוח של הדורות הבאים הוא לא דבר ברור מראש. ניתן לשפר אותו כבר מעכשיו, ויש לנו את הכוח לעשות זאת. כל מה שאנחנו צריכים זה קצת חזון והרבה מאמץ הסברתי.
תחשבו על זה!
גלעד ביר
אין מדובר בסתם פתגם. יש במשפט הזה נקודה מאד אמיתית.
כשאדם רואה אדם אחר מחייך, באופן אוטומטי גם לו מתחשק פתאום לחייך. כשרואים ברחוב קבוצה של חבר'ה צוחקים להנאתם, זה נותן הרגשה טובה ושמחה – למרות שבכלל לא יודעים למה הם צוחקים.
ניתן לראות זאת בצורה מאד ברורה אצל תינוקות. כשתינוק שומע בכי של תינוק אחר – הוא מיד מתחיל גם כן לבכות. אך לחילופין, אם הוא רואה שאנשים מחייכים אליו וצוחקים – הוא מיד מתחיל גם כן לחייך ולצחוק.
עכשיו בואו נחזור אל המציאות. תסתכלו סביבכם ותנסו לראות: כמה מהאנשים הסובבים אתכם מחייכים כרגע? כמה מחייכים בכל שעה נתונה?
קשה להתחמק מהתשובה הכואבת: הרוב המוחלט של האנשים מבלה את הרוב המוחלט של הזמן עם פנים קפואות. ללא חיוך וללא בבת – צחוק.
זה לא נובע, חס וחלילה, מכך שבני האדם אינם מאושרים. רבים מאד מהסובבים אותנו מקיימים מערכת חיים שמחה למדי. הם מאושרים, פחות או יותר, וממש לא יהיה להם קשה לעבור למצב של צחוק אם רק תהיה להם הזדמנות טובה לעשות זאת.
מה שקורה בפועל הוא שהאנשים רואים סביבם פנים קפואות ובאופן הכי טבעי ואנושי עוטים גם על פניהם פרצוף קפוא שכזה. הם אפילו לא מודעים לזה יותר מדי, כי זה פשוט תהליך טבעי לחלוטין.
אז איפה הבעיה?
הבעיה נעוצה בדבר שהתחיל להתפתח כבר לפני אלפי שנים: התרבות האנושית.
נולדנו לתוך תרבות שבה פנים קפואות לא מביעות שום רגש. החליטו לנו שחיוך זה דבר שמגיע כאשר מאושרים – ולכן כבר מגיל אפס חינכו אותנו לכך, עד שהאינסטינקטים שלנו כבר רגילים לגרום לנו לחייך, אפילו בצורה בלתי רצונית, כאשר אנו מעורבים בסיטואציה אשר "דורשת" חיוך.
דמיינו לכם שנרגיל את הדורות הבאים לכך, שכאשר יש מצב רוח טוב - יש להיות עם פנים קפואות, וכאשר לא מרגישים שום דבר מיוחד – מחייכים.
אולי זה יקח כמה דורות עד שנשריש את זה באופן מושלם, אבל כשחושבים על זה – זה בהחלט נשמע אפשרי.
בכל אופן, תדמיינו את המצב בעולם בעוד ארבע דורות:
כלפי חוץ הכל נראה אותו הדבר – האנשים מעבירים את יומם בפנים קפואות (הרי ככלות הכל – זה המצב הכי נוח והכי טבעי לשים בו את הפנים), וגם האדם הבודד, אשר מושפע מהחברה הסובבת אותו, שומר על יציבות קפואה בתווי פניו.
אבל בתוך הנפשות של האנשים יש משהו שונה,משהו שתמיד היה קיים אבל הוא אף פעם לא הגיע בתדירות כזו גבוהה. אנשים מאושרים. אנשים שמחים.
הם רואים את שאר העולם נמצא במצב של אושר – עם פנים קפואות, ומיד מתמלאים באושר ומצב – רוח טוב, מה שגורם גם להם להקפיא את פניהם ולתרום לשמחה הסביבתית.
תבינו שמצב הרוח של הדורות הבאים הוא לא דבר ברור מראש. ניתן לשפר אותו כבר מעכשיו, ויש לנו את הכוח לעשות זאת. כל מה שאנחנו צריכים זה קצת חזון והרבה מאמץ הסברתי.
תחשבו על זה!
גלעד ביר
