קטע כואב מאוד, על הגירוש..
לכבוד יום השנה לגירוש שמתקיים שבוע הבא
(ואם כבר ביום השנה עסקנו, שי סרט ביום שני במועדון, על גוש קטיף וצפון השומרון..)
הקטע הזה פורסם באתר "חברים מקשיבים" לאחר הגירוש..
הוא עמד שם בשורה, ישר מִמוּלי. גבוה וחסון, לבוש מדי צה"ל ועליהם סרבל שחור. "מדי ההתנתקות".
לא ראיתי את עיניו. הן היו מוסתרות מאחורי משקפי שמש כהים. הוא נִרְאָה בערך בגילי.
סערה השתוללה בתוכי. הרגשתי שאני עומד להתפוצץ.
"עצור, חייל", זעקתי לעברו, "אל תיתן שישתמשו בך לבצע את הפשע הזה... לך למפקד שלך ותגיד לו שאתה לא מסוגל!"
הוא עצר לרגע, נראה כמהרהר, אך כעבור כמה שניות המשיך לצעוד לעברי.
לא הצלחתי לקלוט מה מתרחש בתוכו. נדמה היה כאילו הדברים שלי מתנפצים כמו גלים על סכר אטום ולא מצליחים לעבור.
"תסתכל לי בעיניים, אחי", המשכתי בצעקה כמעט נואשת, "איך אתה יכול לגרש יהודים מהבית שלהם? נשים, ילדים, משפחות שכולות? למסור את כל זה למחבלים? איפה המוסר, איפה הצדק, איפה ההיגיון?"
שום דבר לא עזר.
הוא המשיך להתקדם לעברי, רחוק ממני מרחק שני צעדים בלבד.
'איך הוא יכול? איפה הלב שלו?' כעסתי עליו נורא 'מה, הוא לא יהודי? אין לו מצפון?'
העיניים שלי ננעצו בו בזעם, משגרות אליו חיצים של שנאה.
אבל אז כשהתכופף אלי לאחוז בי כדי לגרור אותי מהבית, משקפי השמש שלו נפלו פתאום לארץ.
ואז, ראיתי הכול...
פנים מכווצות ומיוסרות שאגלי זיעה ניגרים עליהם.
עיניים ירוקות מבוהלות, מתרוצצות במצוקה לכל הכיוונים, זועקות 'הצילו! אני לא רוצה להיות כאן, לא רוצה לעשות את זה, תוציאו אותי מכאן...'.
ואז חשבתי לעצמי – לא רק אני קורבן של מערכת של רשעות ודורסנות.
גם הוא.
כי מי הוא בסך הכול?
ילדון בן 19. ילד טוב רמת גן. היה מדריך בצופים, והתגייס לצה"ל בשמחה כדי להגן על המדינה שלו. תמיד השתדל להצטיין ולעזור לאחרים. רק לפני שלושה חודשים התקשר בגאווה לאמא לספר ששולחים אותו לקורס קצינים. בשבילו זה היה חלום ילדות שמתגשם!
ואז...הגיעה המשימה המקוללת הזו.
מעולם הוא לא הבין את ההיגיון שמאחוריה, וגם לא את המוסר והצדק שבה. הוא פשוט נגרר פנימה יחד עם כולם.
בהתחלה הוא עוד התעקש, ניסה לשאול שאלות, אבל די מהר הוא ויתר. אומנם התשובות לא סיפקו אותו, אבל כל מי שרק ניסה להתנגד הודח מיידית מהקורס. 'ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל', לא היה המסר עליו גדל בבית. הוא למד בתיכון מקיף ליד הבית, בן להורים לא דתיים. אבל אהבת הארץ זה משהו שהוא קיבל בבית. הוא אישית דווקא מחבב מתנחלים. היו לו חמישה כאלה במחלקה, חובשי כיפות. הוא אהב לשוחח איתם אל תוך הלילה, ומאד התרשם מהאישיות שלהם. כל כך שונים מהרושם שתמיד קיבל מהתקשורת על ה'מתנחלים הפראיים'. תמיד בטלוויזיה הציגו אותם כפורעי חוק חסרי מוסר העומדים בדרכה של מדינת ישראל לשלום וביטחון.
חודשים שלמים הוא עבר סדנאות הכנה ל"התנתקות". שטפו לו את המוח בכל מיני דברים. "מדינת חוק", "דמוקרטיה", "החלטת ממשלה, "ציות לפקודה". והוא, בסך הכול ילד בן 19, לא יכל לעמוד נגד המערכת הגדולה הזו. גם הוא נמחץ תחת גלגליה הדורסניים.
בלילות המצפון שלו היה הורג אותו. לפעמים לא היה נרדם כל הלילה. אך בבקרים היה קם ויוצא לתרגולים יחד עם כולם...
הוא אחז בי בידיים רועדות והתחיל לגרור אותי משם.
כבר לא כעסתי עליו יותר.
ריחמתי עליו.
אני עוד אתגבר ואצא מחוזק מכל זה. אני שלם עם עצמי. עשיתי את הדבר הנכון!
והוא? מה יישאר ממנו אחרי כל זה?
מה אתם חושבים?
האם לרחם על החיילים, השוטרים, היסמני"קים?
האם לכעוס עליהם?
גם עכשיו- שהם נלחמים ונהרגים שם בלבנון בשבילנו??
אתם מוזמנים בשמחה לכתבו את דעתכם...
