כאשר ראינו את הסכנה הגדולה, והבנו שלא נוכל להינצל ממנה, חלילה, עזבנו את המקלט ורצנו לחפש מחסה באחד השערים של הבית הגדול. תמונת הרחוב והבניינים הבוערים, צעקותיהם של הנשרפים האומללים ואנשים מפוחדים, ובייחוד של הילדים, הנשים והזקנים – אין לתאר ואי אפשר לתאר.

   ההפצצה התגברה מרגע לרגע. ים של להבות הקיף את הרובע, ענני עשן שחור כיסו את פני השמים והסתירו את אור השמש. וכך, במשך כמה שעות רצנו ממקום למקום חסרי אונים, כדי למצוא מחסה מפני ההפצצה.

   באחד המקלטים התאספו מאות אנשים, מחוגים שונים. היו שם יהודים בעלי זקן ופאות ויהודים מגולחים, נשים בפאות נכריות ונשים מודרניות, שדיברו רק פולנית. כולם היו שבורים ומלאי ייאוש.

   הקבוצה שלנו, שמנתה אותי, את משפחתי וכמה עשרות מתלמידי ישיבת `תומכי תמימים`, אמרה תהילים. ופתאום... קול נפץ אדיר זיעזע אותנו. הייתה זו פצצה שנפלה בקרבת מקום, ובו-ברגע התפשטו מסביבנו נחלי אש. כל אחד מאיתנו ראה את המוות לנגד עיניו.

   זעקה אדירה פרצה ספונטאנית מפי כולם: "שמע ישראל, ה` אלוקינו, ה` אחד"!. כל אחד היה בטוח כי אלה הם הרגעים האחרונים בחייו.

   קריאת "שמע ישראל" כזו, הבאה בזעקה מעומק הלב, מפי אנשים שונים בעלי השקפות שונות – לא שמעתי מעולם, ואני מבקש מהשם יתברך שקריאה זו של "שמע ישראל" תישאר חקוקה בזיכרוני לנצח.

   בימי המלחמה הללו, מלבד העובדה שראינו השגחה אלוקית פרטית על כל צעד ושעל, ראינו גם – באותם ימים טרופים – את הלב היהודי הספוג כולו באמונה פשוטה. לראות מה גדולה ועמוקה האמונה בהוי` המושרשת בלבו של היהודי – זהו הטוב שלמדתי מן הרע. אותה קריאת "שמע ישראל" שנבעה מאמונה תמימה, פתחה בפניי מעיינות חדשים של אהבה ודרך-ארץ כלפי בני ובנות ישראל, יהיו מי שיהיו.

("ספר השיחות" ה`ש"ת [בלה"ק] עמ` כ)

   מספר הרב החסיד ר` מנחם-מענדל שי` מרוזוב: אחרי סיום מלחמת העולם השנייה, יצאנו מרוסיה ובמשך תקופה מסוימת שהינו בגרמניה. הביאו אותנו לעיירה קטנה ושמה שוובישהיי, שם קיבלנו בתים יפים. כוחות הברית שניצחו במלחמה גירשו אזרחים גרמנים מבתיהם ושיכנו במקומם את פליטי המלחמה. איתנו בעיירה השתכנו עוד כמה משפחות מאנ"ש, ביניהן משפחתו של ר` לייבל ליפסקר ע"ה, משפחת פרלוב ואחרים.

   בכל `יומא דפגרא` חסידי היינו נוסעים להשתתף בהתוועדות במחנה פוקינג הסמוך למינכן, שם חי אז ריכוז גדול של אנ"ש הפליטים. בדרך היינו צריכים להחליף רכבת פעמיים, בשטוטגרט ובאולא, ובכל תחנה היינו מחכים שעה-שעתיים לרכבת הבאה. [מאחר שהיהודים והגרמנים שנאו זה את זה ולא רצו לשבת על אותו ספסל ברכבת, נוצר הנוהג הבא: כשיהודי רוצה לדעת אם היושב על הספסל הוא יהודי, הוא אומר לו: `עמך`. והיה אם היושב על הספסל עונה לו `עמך`, אז הוא יודע שזה יהודי ומתיישב לידו...]

   זכורני כיצד ביום קיצי חם (אולי היה זה י"ב בתמוז) נסענו להתוועד בפוקינג ובדרך חזרה מפוקינג נסעתי יחד עם הרה"ח ר` אהרן-אליהו גרשוני (חתנו של החסיד ר` פיניע ראקשיקער). כשהרכבת עצרה באולא, ירדנו והיינו צריכים להמתין שעתיים עד הרכבת הבאה. השעה הייתה קרוב לחצות הלילה, מזג האוויר היה נאה וליד תחנת הרכבת השתרעו כרי דשא רחבים. הנוסעים התגודדו קבוצות קבוצות ושוחחו ביניהם. ראיתי ארבעה צעירים יהודים משוחחים והתקרבתי אליהם לשמוע את שיחתם.

   אחד מהם סיפר על הניסים הגדולים שעשה לו ה` והציל את כל בני משפחתו: הוא היה במחנה ריכוז. יום אחד, בשעה שהתהלך ליד גדר המחנה, התקרבה אליו גויה פולנית, תחבה לידו פתק דרך הגדר והלכה לה. בפתק היה כתוב: `אם אתה מסוגל להימלט מכאן – בוא לביתי בכתובת פלונית בעיר הסמוכה, ואני מבטיחה לך שאסתיר אותך בביתי עד סוף המלחמה`. הוא המשיך להתהלך לאורך הגדר, עד שגילה פרצה במקום מסוים. באמצע הלילה יצא דרך הפרצה ונמלט מהמחנה. לאחר הליכה ממושכת מצא את ביתה של הגויה, והיא קיימה את הבטחתה והכניסה אותו לביתה. לאחר ימים אחדים שאל אותה הצעיר: האם תסכימי שאביא לכאן גם את בני משפחתי? לשמחתו היא הסכימה גם לכך. הצעיר חזר אפוא למחנה, השתחל פנימה דרך אותה פרצה דרכה נמלט והוציא משם את הוריו ואחיו. הגויה הסתירה את כולם בביתה עד סוף המלחמה. הייתה זו אחת מחסידי אומות העולם ובזכותה ניצלה כל משפחתו. מסקנתו של המספר הייתה: אלוקים שומר עלינו ומציל אותנו מידי הגויים בניסים גדולים.

   קם השני מולו והתחיל לטעון: כך אתה אומר? ה` עושה לנו ניסים? אותך ואת משפחתך הציל ה`, אבל האם אביך היה צדיק יותר גדול מאבי?! אבי היה יושב כל היום בבית עטור בטלית ותפילין ולומד תורה, ולא ידע מאומה מכל הנעשה בעולם, רק אמי הייתה מנהלת את ענייני הפרנסה והמסחר. כשהגרמנים ימ"ש נכנסו לביתנו, קרעו את התפילין מראשו של אבי לנגד עיניי, עטפו בשק את כל החפצים היקרים שמצאו בבית וקשרו את השק ברצועות התפילין. את אבא ואימא שלחו להשמדה, ואני נשלחתי למחנה ריכוז. ואם ה` עושה ניסים, למה לא הציל את אבי הצדיק? לכן החלטתי שלא אשמור מצוות – לא אניח תפילין, לא אשמור שבת וכו`.

   קם אדם שלישי וענה לו: איך אתה מדבר?! אני נולדתי בגרמניה למשפחה יהודית מתבוללת ובכלל לא ידעתי שאני יהודי. חשבתי שאני גרמני טוב, עד שבאו הנאצים וגילו לנו שאנחנו יהודים. הם שלחו אותנו למחנה ריכוז, שם למדתי לדבר יידיש. במחנה הריכוז ראיתי הרבה יהודים עם פאות וזקן והתחלתי להתעניין אצלם מה זה להיות יהודי. ביקשתי מהם ללמוד תורה והם התחילו ללמד אותי, מאלף-בית, דרך חומש, משנה וגמרא. ואז התברר לי שכבר לפני אלפי שנים אלוקים הזהיר את עם ישראל: אם תשמרו את המצוות יהיה לכם טוב, ואם לאו – יהיו לכם צרות. חשבתי לעצמי: מה קורה פה? הרי העם היהודי ממשיך להתקיים במשך אלפי שנים באותה מתכונת! גם עכשיו, הגרמנים המודרניים והתרבותיים פתאום גילו שאני יהודי, ומה שקרה ליהודים לכל אורך ההיסטוריה שלהם – קורה גם לנו. שוב נוטשים את התורה, ושוב נוחתות עלינו הגזרות. הרי זה מוכיח שיש מנהיג לעולם ושהתורה היא נצחית. ואז החלטתי ונשבעתי לקב"ה: אם תעזור לי ואנצל מכאן – אני מבטיח לך שאהיה יהודי שומר מצוות במאה אחוז. ואכן, לאחר השחרור מהמחנה קניתי לעצמי תפילין והתחלתי לשמור מצוות. ואיך אתה מדבר כך?

   קם הרביעי והתחיל לשאול שאלות ולהקשות קושיות חזקות בענייני תורה ואמונה, והאחרים לא ידעו מה לענות לו. אני עצמי לא התערבתי בשיחה, אבל חברי ר` אהרן-אליהו גרשוני, שהיה בעל אופי קצת חקרני, אמר לי: `מענדל, זה לא סתם בחור. עכשיו אנחנו חייבים להתערב בשיחה ולענות לו`. ובאמת, אהרן-אליהו התחיל לענות לו על כל קושיותיו, אחת לאחת. כל היתר שתקו ורק שניהם שוחחו שעה ארוכה. הרושם שנוצר בליבי במהלך השיחה היה שמדובר באפיקורס מובהק.

   בינתיים הרכבת הגיעה וכולנו עלינו עליה. כשהתיישבנו, הראה לי ר` אהרן-אליהו שה`אפיקורס` התיישב בקרון הסמוך. פתאום ה`אפיקורס` ניגש אלינו וביקש להמשיך לשוחח איתנו. ואז גילה לנו: אתם בוודאי סבורים שאני אפיקורס גדול – דעו לכם אפוא שרק התכוונתי לחזק בעצמי את האמונה על ידי הוויכוחים איתכם. כאן פתח בווידוי אישי: נשלחתי למחנה ריכוז כשהייתי בגיל 15, ומאז שיצאתי מהמחנה, אני מתהלך כל הזמן ומתלבט בענייני אמונה. אני קורא הרבה ספרי חקירה וכפירה, לא סתם כך ח"ו, אלא רק כדי לגלות את האמת והגעתי למסקנה שמוכרח להיות שיש אלוקים, אחרת לא ייתכן. ואם יש לי קושיות על אלוקים ואינני מבין את דרכיו – זה לא פלא: לא אני בראתי את העולם. אבל לומר שח"ו אין אלוקים – זה בכלל לא ייתכן. ההיגיון מחייב לומר שמוכרח להיות אלוקים.

   ואז המשיך לשוחח איתנו על נושא `תורה משמים`. במענה לשאלתו מהו ההכרח להאמין שהתורה ניתנה משמים, אמרתי לו את מה שמביא אדמו"ר ה`צמח צדק` שדי בעדותם של 600 אלף יהודים שראו זאת ומסרו זאת לבניהם וכו`. ואז ענה לי ברוח נסערת: בוודאי שמתן-תורה התרחש, אבל מה שבעיקר מפריע לי הוא זה: "אם אני לא מאמין בזה, האם מגיע לי עונש"?! והוא פרץ בבכי קורע לב. סיפרתי לו את הסיפור על אותו יהודי שהגיע אל ה`צמח-צדק` והתלונן שיש לו ספקות באמונה. שאל אותו הצמח-צדק: ומה איכפת לך? ענה היהודי: מה זאת אומרת? הרי אני יהודי! אמר לו הצמח-צדק: זאת אומרת שאתה כן מאמין, אלא שהנפש הבהמית מבלבלת לך את המוח עם ספקות!

   בסיום השיחה התעניינתי אצלו אם למד פעם בישיבה והוא השיב שלמד ב`חדר` של ליובאוויטש באוטבוצק, שם לימדו אותו קצת `תניא`. אז הבנתי מניין הגיע לו הכל...

ועוד פעם @עשב לימון היחידה שתראה את זה. לא אכפת לך נכון?