אחת האגדות הידועות שמוזכרות במקורות כסיבה לחורבן בית המקדש, היא האגדה על קמצא ובר קמצא שמאפיינת את האווירה החברתית בסוף ימי הבית השני. הסיפור הוא על עשיר שהזמין את חבריו לסעודה, ובמהלכה גילה לתדהמתו את אחד מאויביו – בר קמצא, יושב ונהנה מסעודתו. ברור קצר העלה שטעות של שליח הביאה לכך שבמקום החבר הטוב קמצא, הגיע האויב בר קמצא. לא עזרו תחנוניו ובקשותיו של בר קמצא, הוא גורש על ידי בעל הסעודה מביתו בבושת פנים, ונקמתו לא אחרה לבוא. הוא הלך וסכסך בין הקיסר הרומאי ליהודים, והסכסוך התעצם והביא לשריפת בית המקדש. מעניין שהתלמוד הבבלי מביא את הסיפור תחת הכותרת המאשימה "על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים", כלומר בגלל קמצא ובר קמצא נחרב בית המקדש.
לכאורה לא ברור במה אשם קמצא – חברו של בעל הסעודה שלא זכה ליהנות ממנה, ששמו נכרך בחורבן הבית. הוא הרי בכלל לא היה צד בעימות שהתפתח בין בעל הסעודה לבר קמצא. אפשר לומר שמדובר רק בכותרת לסיפור, ואין כאן כוונה להאשים את קמצא, אבל יש הוגי דעות שנתנו הסבר מעניין אחר, שמטיל חלק מהאשמה גם על קמצא. המהר"ל מפראג סובר שכל החברויות בין האנשים באותה תקופה היו חברויות של אינטרסים ואינטריגות. במקום שיש בו שנאת חינם, אומר המהר"ל, אנשים לוקחים לעצמן חבר, כדי לשנוא יחד מישהו אחר. לא מדובר בחברות אמת אלא בחיבור נגד אויב משותף. גם בימינו, אנחנו מכירים היטב התחברויות כאלה בעיקר מהעולם הפוליטי. פעמים רבות חברי כנסת מתאגדים לקבוצה אחת שכל מטרתה היא מלחמה משותפת בקבוצה אחרת. אהבה כזאת, אומר המהר"ל, היא לא אהבה אמיתית. אהבה כזאת, שתלויה באויב משותף, גרועה לעתים לא פחות משנאה, כי היא מוסיפה מחלוקת ופירוד. לכן גם שמו של קמצא, חברו של בעל הסעודה נכרך בסיפור החורבן. ההתקשרות שלו עם העשיר הייתה, כמקובל באותם ימים, התקשרות של אינטרסים ושל שנאה משותפת לבר קמצא. גם בימים אלו, בהם אנו עדים לסולידאריות חברתית מחממת לב, עלינו לזכור שהיא נובעת מהאויב הצפוני נסראללה. צריך לשמוח על ההתאחדות הזאת, אבל גם לזכור שהיא נוצרה מאויב משותף ושאחדות אמיתית, נבחנת לא רק בשעת מלחמה אלא בעיקר בזמן שלום.