משה רבנו, בדבריו, מבקש לשכנע את בני ישראל לקבל עליהם עול מלכות שמים: "ליראה את ה’ א-להיך, ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה’ א-להיך בכל לבבך ובכל נפשך". אך הלב ממאן לקבל. הן הקב"ה – כה רחוק הוא, רוחני, מופשט ובלתי נתפס. כל כך שונה הוא מכל האלילים שניתן לראות ולמשש. יתירה מזאת. הקב"ה, בורא כל העולמות, מה אכפת לו מבן תמותה כה קטן, פירור אבק דק המהלך על גבי גרגר המרחף אי שם בקוסמוס? ומה איכפת לו באיזה סדר הוא שורך את נעליו?

בשני מישורים מתמודד משה רבנו עם טענה זו: במישור הלאומי ובמישור המוסרי. הוא פותח במישור הלאומי: אמנם "הן לה’ א-להיך השמים ושמי השמים, הארץ וכל אשר בה". אבל למרות כל היקום האינסופי העומד לרשותו, בחר דווקא בעמו ישראל: "רק באבותיך חשק ה’ לאהבה אותם, ויבחר בזרעם אחריהם, בכם...". הידיעה שלמרות כל גדלו וענקיותו של העולם שברא, בחר דווקא "בכם", ממחישה לכם את חשיבותו של כל מעשה שלכם, ולו הקטן ביותר. על כן אתם מצווים למול את ערלת לבבכם ושלא להקשות את עורפכם.

מישור שני הוא המוסרי. מידותיו של הקב"ה בשיא גדולתן: "כי ה’ א-להיכם הוא א-להי הא-להים ואדוני האדונים, הא-ל הגדול, הגיבור והנורא, אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד", ואין הוא מתרשם ממתנות קטנות. ואף על פי כן הוא "עושה משפט יתום ואלמנה, ואוהב גר, לתת לו לחם ושמלה". אותו הא-ל הגדול, הגיבור והנורא מגלה את השגחתו דווקא בדאגה לחלשים ביותר בחברה. על כן מצווים גם אנו: "ואהבתם את הגר".

מסקנתם של חז"ל מפרשה זו, הקושרת את שיא הגדלות עם הירידה אל שיא הקטנות, היא: "במקום שבו אתה מוצא את גדלותו, שם אתה מוצא ענוותנותו".
וכשם שהדברים אמורים בה’ א-להינו, כך הם אמורים גם בנו עצמנו. רק לפני שבוע עברנו את צום תשעה באב. שם לימד אותנו ר’ יוחנן כי "אשרי אדם מפחד תמיד", אפילו מדברים קטנים של מה בכך. וזאת משום שהחורבנות הקשים ביותר אירעו לנו על ידי דברים של מה בכך. ירושלים חרבה על טעות בין קמצא לבין בר-קמצא, הר המלך חרב בגלל תרנגול ותרנגולת, וביתר לא חרבה אלא בגלל ציר של עגלה. וכך כותב לנו מרן הרב קוק זצ"ל: כל הגדלות שבעולם אינה מזיזה כל-דהו מתביעות הקטנות, כמו שאין שום גדולה שבעולם פוטרת ומפקיעה שום תפקיד גופני, גם השפל שבשפלים. אלא שהגדלות מדריכה את האדם, בהיותו מקבל אותה בטהרתה, איך להתנהג בכל העניינים שבקטנות, באופן שגם הם יתעלו ויהיו עניינים גדולים.