הוא יושב בחדר ההמתנה וממתין. השעה 16:00, התור שלו להיכנס לרופא נקבע ל16:15. הוא לוקח ליד מגזין כלשהו

ומעלעל בו, לא ממש מסוגל להתרכז במילים, שממילא לא ממש מעניינות אותו, אם יש משהו שהוא מפחד ממנו הרי זה

הביקור השנתי אצל רופא השיניים. הוא שונא את התחושה, שונא את הסיטואציה, שונא את הריח. הוא בא לכאן

בשביל ללכת. לגמור עם זה. עד לשנה הבאה.

הוא מעיף מבט בשעון ומבין שמועד הוא כבר לא ייכנס. נותרו עוד 10 דקות וחדר ההמתנה רוחש אנשים. משהו לא

בסדר. איך זה יכול להיות? הבחור הצעיר בכיסא שלידו יושב ונועץ מבט בקיר שממול, הרגל שלו קופצת בחוסר

סבלנות.האיש המבוגר ממול נראה דווקא נינוח ומרותק לכתבה שהוא שקוע בה. האישה שלידו, היא נראית כבר ממש

בשלה להתפוצץ. היא כנראה, מחכה פה כבר הכי הרבה זמן. היא קמה ממקומה, הולכת מספר צעדים, וחוזרת לשבת.

ושוב, קמה, צועדת ,יושבת. בתוך כך היא משמיעה אנחות קולניות, מצקצקת בלשונה ומנענעת בראשה. לרגע נדמה לו

שהיא אפילו מדברת, מניעה את השפתיים, ואין שום ספק שהיא ממש, אבל ממש, לא מרוצה. והנה היא נשברת פתאום

בצעדים מהירים וקולניים היא ניגשת לפקידת הקבלה, ובקול שרחוק מלהיות לוחש היא אומרת, " נו, מה עם הדוקטור? מה

קרה? " הפקידה משתדלת להוריד את הטון. "הוא יצא להפסקת צהריים", היא אומרת, "ועוד לא חזר. הוא מתעכב."

האישה קרובה מאוד לאיבוד שליטה. "שמעת על ההמצאה החדשה? טלפון נייד? תתקשרי ותראי מה קורה איתו! כולנו

מחכים כאן כבר שעות! את חושבת שאין לי מה לעשות בחיים חוץ מלשבת ולחכות לאדון דוקטור כל היום??!!" הפקידה

עוצרת את עצמה ושומרת על מקצועיות. " התקשרתי, גבירתי. הוא לא זמין. אני מנסה אותו כל רבע שעה. הוא בטח יגיע כל

רגע ויסביר מה קרה." האישה כבר לא מסוגלת להכיל את כעסה. "יגיע כל רגע?! כל רגע?!" היא צורחת. "כל רגע עבר כבר

לפני שעה!! אני יושבת פה ומחכה לו שעות, והאדון לא טורח אפילו לענות לטלפון שלו! בשביל מה בדיוק יש לו טלפון נייד?

בשביל לתלות כקישוט על הקיר? הא?"  הפקידה כבר לא עונה. "באמת" באישה מלבה את הכעס שלה. "כזאת חוצפה! זה

רופא זה? זה חתיכת..." וכאן היא פורצת את הסכר ומשתלחת ברופא הנעדר, משתמשת בכל מילת גנאי, קללה, גידוף

והכשפה, בשפה העברית והערבית גם יחד. הוא מסתכל באישה ומתכווץ בכיסאו. לא נעים. האישה מסיימת את פרץ

הגידופים שלה, פונה לכיוון היציאה וטורקת את הדלת אחריה בחוזקה. בשקט שמשתרר מתנצלת הפקידה על התקרית

ומבקשת לקבוע לנוכחים מועדים חדשים.

למחרת, כשהוא קורא את עיתון הבוקר המקומי, הוא נתקל בידיעה מוזרה. רופא שיניים בעיר, כך מסופר בכתבה, ד"ר

דמארי, יצא אתמול ממשרדו להפסקת צהריים. משסיים לאכול, התכונן לחזור למשרדו, נכנס למעלית והמתין עם שאר

הנוסעים שזו תגיע לקומת הקרקע. אולם לפתע נתקעה המעלית, וכל מי שהיה בתוכה, חמישה אנשים, היה תלוי בין שמים

לארץ כשעתיים. בסופו של דבר נחתה המעלית בבטחה בקומה התחתונה, וכל החמישה חולצו בריאים ושלמים, אם כי מעט

מזיעים. "מסתבר שאלו היו השעתיים שבהם הייתי הכי מבוקש בחיי", צוטט משפט מפיו של דמארי. "רק כשיצאתי החוצה

והקליטה חזרה לנייד, ראיתי שהשיארו לי 37 הודעות חדשות. הלוואי שהייתי כל כך מבוקש גם בימים רגילים"

לא תמיד אנחנו רואים את התמונה כולה, גם אם החושים שלנו כולם מורים שכן, שכל המידע בידינו ואנחנו יכולים לשפוט את

המצב כפי שהוא באמת והסיק את המסקנותינו. לא תמיד זה ככה. כשאנחנו מצליחים לזכור את זה ברגעי כעס, ולתת למי 

שמעורר את כעסנו להנות מהספק הזה, שאולי אולי אולי יש משהו שאנחנו לא רואים, שגרם לו להתנהג כמו שהתנהג, אז

אנחנו דנים אותו לכף זכות.

                שנזכה...

ועוד פעם @עשב לימון היחידה שתראה את זה. לא אכפת לך נכון?