החיים הראשונים שבראתי, יצר גופי, נשמתי, ואהבתי.

את קולו שמעתי ב20 שנה האחרונות, מהרגע שבא לאוויר העולם, ועד שיחת הטלפון האחרונה.

"אמא, אני חוזר הבייתה , שומעת?"

שומעת ילד..בבירור כמו את הבכי הראשון שלך.

אני עדיין שומעת את הבכי שלך בלילות..כשהיית קטן..לא נתת לי לישון בלילה.

הייתי שוכבת לידך ומרגיעה, כשהיית חולה פעם ראשונה פחדתי כמו ילדה קטנה, ממה? משפעת פשוטה.

לקחתי אותך לכיתה א, וגרמת לי להבטיח שאני אחזור לקחת אותך.הבטחתי לחזור.

ובשנים שבאו מעולם לא שברתי את ההבטחה שלי.

תליתי את הציורים שלך על המקרר, על כל קירות המטבח, רק כדי שתדע שפה זה הבית שלך.

כאן איתי,בין הציורים הישנים.והזכרונות הישנים עוד יותר.

גדלת מהר מידי, מול עיניי המזדקנות והעייפות.

בבר מצווה שלך ראיתי פתאום איך גדלת מול עיניי במהירות מופרזת..הייתי האמא הכי גאה

בעולם..גדלת להיות מוצלח, מקסים, חכם.

"זה הילד שלי" חשבתי אז, כן, "זה הילד שלי".

וכשהתחלת לצאת עם חברים, יצאת גם עם חלק ממני.

הייתי מחבקת אותך ומבקשת שתיזהר.

"אל תדאגי אמא, אני ילד גדול"

הייתי מתעוררת בלילות. מסתכלת בשעון.חושבת איפה אתה.מחכה שתחזור.

רק שתחזור כבר בריא ושלם אליי.

ורק כששמעתי את הנפילה האופיינית והמרושלת שלך למיטה ידעתי, שאתה פה, בבית, איתי.

ויכלתי להירדם בשלווה.

כשעשית רישיון והיית לוקח את האוטו, הייתי מתפללת שלא ייקרה כלום, שלא תיסטה לביוב,

שלא יתנגשו בך, שלא תנהג מתי שאתה לא צריך.

אבל אתה לא אכזבת..וחזרת אליי בריא, שלם, ומאושר.

שמחתי לראות את החיוך שלך, גם אם שילמתי בדאגה ולילות חסרי שינה. ידעתי שלא חסר

לך כלום.

ליבי החסיר פעימות רבות מידי כשהלכת לצו ראשון בגיל 17.

חזרת מאושר, עם פרופיל גבוה וגאווה בוהקת בעיניים.

באותו לילה לא נירדמתי. רק ביקשתי שלא תלך לקרבי.שלא תשרת באזור מסוכן.

גם ממך ביקשתי, אבל אתה לא שמעת בקולי.

רצית להגן על המולדת. אבל זו לא המולדת שגידלה אותך.זו אני שגידלתי.אני.

וביום שסגרת את הדלת אחרייך ונסעת לבקו"ם, כולך נירגש לקראת השירות, התחלתי לספור

ימים עד שתחזור אליי שוב.

כל שבת שחזרת הודיתי לאלוהים, נשבעתי ללכת לבית כנסת , למלא תריג מצוות,

להודות לאלוהים שהחזיר לי את הילד שלי.

אבל זה תמיד הוחלף בלכבס את המדים שלך ולהכין לך אוכל.

ביום שבו נשמעה דפיקה רמה על הדלת.כמעט הרגשתי שמשהו לא בסדר.

פתחתי את הדלת והתפללתי לא למצוא בדיוק את מי שמצאתי.

שני אנשים במדים.וחובש.

אחד מהם.המפקד שלך. לחץ את ידי בחזקה.

לא הייתי צריכה לשמוע את דבריו.האפלה שהתפשטה בעיני חסמה את העורקים והספיקה לי

בשביל להבין שמשהו לא בסדר.משהו לא כשורה.

בחדשות מראים תמונות שלך.

ואני יושבת ובוכה.הלכתי לבית כנסת.התפללתי.אני מתפללת מתוך שינה טרופה שתחזור.

זה הילד שלי.שלי.שנחטף לתוך לבנון.

הילד שלי.שאולי לא יחזור.

תחשבו כמה אמהות סבלו ככה מקום המדינה ועד היום.

אפילו עכשיו.

רק תתפללו בשביל כולם!!

ועוד פעם @עשב לימון היחידה שתראה את זה. לא אכפת לך נכון?