בתנועת "בני עקיבא", שחגגה את שבת הארגון, רבבות בני נוער מכל חוגי הציונות הדתית, והיא משקפת מיגוון עמדות רחב של דור המבוגרים. לכן, כדי להכיר את הנוער, יש להציץ קודם אל דור ההורים. שם, ובהכללה, ישנן כיום שתי מגמות אידיאולוגיות: "אורתודוקסיה מודרנית" (להלן: אד"ם), ו"חרדיות לאומית" (להלן: חרד"ל, שהוא "חרדי", אך גם "לאומי"; משרת בצבא ומוקיר את מוסדות המדינה היהודית). שתי עמדות אלה אינן מובחנות באופן גורף, ולמעשה הן קשת של עמדות (למשל, היחס ל"התנתקות" מגוש קטיף חוצה את כל המחנות, ורוב התנועה, לדעתי בצדק, נוטה לקבל את הגדרת פרופ' אומן, בעל פרס נובל, שהמעשה היה בגדר פשע נגד האנושות ונגד העם היהודי).

"אורתודוקסיה" היא מינוח מקובל לגבי דתיים/חרדים, כאשר התוספת של "מודרני" לגבי אדם "אורתודוקסי" אומרת, שבצד נאמנותו לדת ולמסורת, הוא מוכן לקלוט מהעולם את ערכיו החיוביים, אלה שעולים בקנה אחד עם התורה (כפי שהיה מאז חכמי התלמוד ועד היום), כשהדת הגיבה בחיוב כלפי החיים, וכלשון ענק התורה והרוח, הראי"ה (רבי אברהם יצחק הכהן) קוק: "הישן יתחדש, והחדש יתקדש". סיסמא דיאלקטית זו קובעת, כי היהדות בנויה על מסורת (ה"ישן"), שאותה יש להפגיש עם המציאות המתחדשת (ה"חדש"), והיא פתוחה כלפי החברה והעולם, ואינה מסתגרת.

להלן כמה מאפיינים של האד"ם, כמו: נכונות למתוח ביקורת רעיונית על עמדה דתית שהיא בעייתית בעיניו (כפי שמצאנו הרבה בתורה ובתלמוד), ובניגוד לחרד"ל שנמנעים מביקורת; שלילת ה"פונדמנטליזם", שמשמעותה, קריאת טקסטים דתיים מילולית (שהרי לכל טקסט יש קונטקסט); כך הרמב"ם התנגד באופן נחרץ לפונדמנטליזם, וטען, שהיא הרס הדת; חיוב של השכלה כללית (לדעת הרמב"ם, אי אפשר להגיע אל א-לוהים, בלי ללמוד את מדעי הטבע, וזאת לעומת החרד"ל, הנוטה לצמצם את לימודי החול).

יחס שוויוני כלפי האישה, וקיומה של חברה מעורבת – לדעת האד"ם, הצניעות, דהיינו, גבולות בין גברים לנשים, היא מידה נכונה וטובה, אבל אישה נבראה כמו איש ב"צלם אלוהים", ואין להרחיקה מעולם הגברים, וראוי לה לחברה הדתית, שתהיה צנועה, ועם זאת מעורבת תרבותית, גברים ונשים, והרבה רבנים תומכים בדעה זו (להבדיל מחרד"ל, שמעודדת הפרדה טוטאלית בין גברים לנשים).

היחס לנוכרי: בקרב האד"ם נפוצה העמדה, כי כל אדם נברא ב"צלם אלוהים", ויש להעריך כך את הנוכרי החי בקרבנו (החרד"ל נוטה יותר להסתייג); האד"ם תובע להסתמך על שכלו של האדם (כלשון רבי אברהם בן עזרא, שדרך המלך להגיע אל א-לוהים, היא השכל האנושי), לעומתם, החרד"ל ממעיט להסתמך על השכל האנושי, ותובע יותר ציות לרבנים בענייני מחשבה.

היחס לדמוקרטיה: האד"ם נוטה לקבל מלכתחילה את התובנות של הדמוקרטיה, ואף רואה בהן ערכים שמקורם האוניברסלי הוא ביהדות (כמו ערכי השוויון, החירות, כבוד האדם והפרדת הרשויות), בעוד שהחרד"ל נוטה להסתייג מהן. עמדות אלה של עולם המבוגרים, בחלקן הגדול, עוברות גם אל הדור הצעיר.

הבעיה היא, וכאן אנו חוזרים ל"בני-עקיבא", שבעוד שלגבי דור המבוגרים יש המעריכים, כי רובו המכריע (קרוב ל-90%) נוטה לאד"ם, הרי שרוב המחנכים והמשפיעים בישיבות ובאולפנות של "בני-עקיבא" נוטים, בהכללה רבה, לחרד"ל.

מודעה

יוצא, שרוב חניכי "בני עקיבא", בוודאי אלה הלומדים במוסדות הנ"ל, נוטה ל"הקצין" (לא במובן של הקפדה במצוות, אלא במובן של בריחה לקצוות אידיאולוגיים), כמו הפרדה בין בנים לבנות, שאינה "מצווה", לא מהתורה ולא מדרבנן, אבל נתפשת כחומרה חברתית. לדעתי, התופעה הזו אכן מדאיגה מאוד, והיא מסכנת את עתידה של התנועה, שהיא בעלת פוטנציאל גדול של "תיקון עולם" בקרב החברה בישראל.

נכון שהמתירנות וההפקרות המינית השוררת לצערנו היום בעולם מהווה איום של ממש על חינוך הנוער (קשה היום פי כמה מבעבר לגדל ילד בבית דתי, בגלל פיתויי הסביבה). אבל הפתרון אינו הסתגרות ובריחה, אלא התמודדות באומץ, ויש לנו גם את הכלים וגם את היכולת לכך. אם רק נרצה