*
"בוקר טוב לכולם," אמר הרב קובי, "לפי השקט אני מניח שאתם מוכנים. תוציאו דפים. בהצלחה."
הערמות הועברו בעצלות מקדמת הטורים אל סופם ואנחות הצער גברו ככל שהתקדמו.
הוא לא בא בהפתעה, המבחן הזה, הוא התנוסס על לוח המבחנים כבר חודשיים קודם, אבל משום מה, העובדה שהרב קובי היה חדש בישיבה, גרמה להם לחשוב שהוא יתחיל בקטן. עכשיו, מאוחר מידי, הם הבינו שטעו. עפרונות נשלפו, עטים חודדו. לא היה לאן לברוח.
*
הטלפון במשרד הקטן השמיע את קולו. שרה הרימה את ראשה מתוך הקרטונים וניגשה אל השפורפרת. "עזרה וחסד שלום".
"שלום, מדבר יעקב כהן, רצינו לומר תודה רבה. אנחנו כל כך לא רגילים לקבל... אני מקווה שאף אחד לא יודע... אתם עושים עבודת קודש."
"אנחנו זה החלק הקטן." היא השיבה בחיוך, "המתנדבים שלנו עושים את רוב העבודה."
"כן," הוא ענה, "אני מניח שאת צודקת. עוד לא יצא לי לראות את הבחור."
*
הכיתה התרוקנה מוקדם מהצפוי. המבחן אמנם תוכנן לשעתיים, אבל אחרי רבע שעה הם פרשו החוצה, אחד אחד, מבינים שאין להם מה לחפש שם.
"הוא לא נורמאלי", אמר כפיר מחוץ לדלת. "מה הוא חושב לעצמו, מה זה בגרות, כאילו?"
"זוועה", אמר אלישיב, "זה הולך לדפוק לי את הממוצע חבל על הזמן".
הדלת נפתחה ונטרקה מיד שוב. אבי מלמל איזו ברכה והשתרע על הרצפה.
"תגידו, מה זה היה צריך להיות??" דורון הצטרף אל הזימון, "מה נסגר?"
"אני הולך לרב אילן," אמר כפיר והתחיל לקום. "זה פשוט לא לעניין הקטע הזה."
"אין לך מה ללכת לרב אילן." אמר אבי בשקט ממקום מרבצו. "הוא יגבה אותו בכל מקרה, במיוחד בגלל שהוא חדש."
"אז מה עושים?" שאל דורון, "אבי, אתה מוכן להתחיל לחשוב מה עושים?"
"אפשר ללכת למגרש." ענה אלישיב במקומו. "במילא זה מה שעשינו כל הזמן במקום ללמוד."
"תשתוק, זה בכלל לא קשור".
"אבי תגיד לו."
"דורון אני אומר לך."
*
שעתיים בדיוק אחרי שהמבחן התחיל, גלעד יצא מהכיתה מתוח ועייף, אבל ניכר היה בו שלא היה מופתע כמו האחרים. שלושה ארבעה מהם, שלא הצליחו לקום, קידמו את פניו מחוץ לדלת.
"חרשת, הא, נודניק?" יוני הרים את עיניו לעבר גלעד. "ידעת את התשובות?"
"מה זאת אומרת," שאל גלעד בעייפות, "הרב קובי אמר שזה יהיה מבחן קשה."
"הרב קובי הרב קובי", כפיר הצליח סוף סוף להתיישב, "איך זה שרק אתה הבנת למה הוא התכוון?"
גלעד הביט בו בעיניים אדומות, "אני מצטער, אחי," אמר מותש והעמיס את התיק על הכתף, "אני מת לישון."
"ברור", אמר יוני מאחורי גבו המתרחק, "הוא חייב לישון. הוא פשוט עבד נורא קשה אתמול בערב. אתם יודעים למה הוא היחיד שידע את התשובות?" הוא לא הרים את קולו, "כי הוא היחיד שהיו לו השאלות!"
"מה??" עכשיו כבר אף אחד לא נשאר על הרצפה.
"איך אתה יודע את זה? " שאל אבי בתקיפות.
"ראיתי אותו יוצא בחושך מהבית של הרב קובי."
"מתי?"
"בשבע. אני זוכר את הביפ של החדשות."
"איך אתה יודע איפה הוא גר, הם חדשים פה, לא?"
"הייתי שם לפני חודש." אמר יוני. "הוא כבר הספיק לקרוא להורים שלי לשיחה."
*
את העיניים הוא הרגיש כבר במדרגות. לא משנה לאיזה כיוון פנה, מבטים חותכים שיפדו אותו. בכל מקום השתרר פתאום שקט. כולם כאילו חיכו לו, יודעים משהו שאין לו סיכוי לגלות לבד.
לפני שהספיק להיכנס לכיתה, השיג אותו קולו של כפיר.
"תגיד, איפה היית ביום שני בערב?"
"סליחה?" גלעד הסתובב לכיוונו וראה את הכיתה כולה.
"שמעת אותי." הוא לא טרח לחזור, "תשובות, עכשיו."
"אני לא מבין את השאלה," אמר גלעד בשקט, "חבר'ה, מה קורה?"
"אני אקצר לך את התהליך." נידב יוני את השורה התחתונה. "היו לך את השאלות למבחן?"
*
לבן.
זה היה הצבע.
גוון פניו, שמימלא לא היה שזוף אף פעם, הפך למסכה לבנה של הלם ובלבול. אלפי מחשבות התרוצצו בראשו בבת אחת. יום שני? איפה הייתי ביום שני? רגע, אני יכול להיזכר, אם התקרה תפסיק להסתובב לרגע. יום שני, יום שני, יום של חלוקה. עברתי עם האופניים בין המשפחות הנזקקות, חילקתי את השקיות, יש משפחה אחת חדשה, הייתי שם רק פעמיים קודם. חזרתי הביתה, המשכתי ללמוד עד הבוקר. מה השאלות האלו?
"לעזור לך לחשוב?" שמע את הארס בקולו של יוני, "ראיתי אותך יוצא מהבית של הרב קובי, בחושך, עולה על האופניים ומתחמק מהאזור. למחרת היית היחיד שידע לפתור את המבחן. זה נראה לך מקרי?"
הרב קובי?? חשב גלעד, אני אפילו לא יודע איפה הוא גר, אף פעם לא הייתי אצלו בבית, על מה הוא מדבר? יום שני, שאלות, מבחן, ערב, חושך, משפחות נזקקות, שקיות, משפחה חדשה...
- אלוקים אדירים! הרב קובי! - הרי הכתובת שקיבלתי היתה יעקב ושפרה כהן! מי קישר בכלל? אף פעם לא ראיתי אותו שם!
גלעד הרגיש את הדם אוזל ממנו לחלוטין, ואת כוחותיו הולכים וכלים.
"אנחנו מחכים אם לא אכפת לך", אמר דורון.
*
"מוטב לו לאדם שיכניס עצמו לכבשן האש ולא ילבין פני חברו ברבים"
*
"אתם צודקים." לחש גלעד, "אין לי מה לומר, אני מודה."
(פורסם בעלון הצעירים "עולם קטן")