לא אומרים תודה
משה ניסנבוים
החודש הזה, סביר להניח, ייחרת בזיכרוני, גם אם לא ארצה. החודש הזה, בו הייתי לחוץ כל כך, גרם לי ללא מעט תהיות על הציבור שלנו. ציבור שממנה קומונרים בקול תרועה רמה, אבל לצערי איננו יודע להעריכם אפילו אם יהיה זה בשקט. אני יודע, זה לעיתים נורא קשה להגיד מילה טובה למי שעשה למענך הרבה דברים, אבל אחרי חודש שכזה, וחוסר הערכה מצידכם, אינני יודע אם מה שהיה עד עתה, התנדבות במלוא המרץ, לא ייפסק. רבים הסיכויים, שאכן כך יקרה. הכל, בגלל השתיקה המכאיבה הזאת שאחרי סיום ההופעות.
ירדתם משם אחד אחד, מי עם הילד שלו שזה עתה סיים את המופע שלו ומי לבדו, מונע את פיו מלומר איזו מילה טובה. ראיתי אתכם ולא יכולתי שלא להגיב, אך בלמתי. אמרתי אולי עוד תבוא הערכה מצדכם. עתה, כמה ימים אחרי, מסתבר שטעיתי.
חודש שלם התקשרתי ללא הפסקה, לאין ספור מקומות, כדי לדאוג לילדים שלכם. כן, הכל בהתנדבות. נלחצתי באותו מוצאי שבת, רגע לפני שבאתם וציפיתם ממני להכל. הלחץ היה שיהיה אולם, ותהיה הגברה, דבר שתאמינו לי ממש לא בא בנקל. הייתי צריך להרים עשרות טלפונים כדי להשיג את זה. אבל זה לא נגמר בזה. צריך לדאוג גם לכתובת האש, לתכנון השבת, לארוחות, למקום בו נתפלל ונאכל, לסידור ההופעות ועוד. כל זה רק בשבת ארגון, השבת האחרונה. חודש שלם, נסעתי הלוך ושוב אל ההנהלה הארצית כדי להשיג את המטרה – שהכל ייצא מוצלח. עשיתי הכל.
כשהערב הגיע, והייתם בפנים, כל כך נהנתם. ראיתם את הבן הקטן שלכם, מחאתם כפיים, חיוך עלה על שפתותיכם. משם נהרתם אל מפקד הסיום. גם שם כל כך שמחתם. אבל אז, הלכתם לכם איש לביתו. נותרתי אני עם עוד כמה מדריכים לנקות הכל. גם את האולם שהשתמשנו בו כרגע, גם את המקלט בו היינו בשבת בצהריים שם נשפך יין והיה בו הרבה לכלוך, וגם את האולם בו התפללנו בערב שבת ובשבת בבוקר ושבו אכלנו. המטבח גם הוא לא היה נקי. אבל אתם, קיבלתם את רצונכם, והלכתם, בלי לומר דבר.
הרגשתי פגוע. התנדבתי, רצתי, פעלתי, עשיתי הכל למענכם – אבל הכרת הטוב לא נשמעה מכם. הייתם שם מאות הורים. באתם לסניף וראיתם. אין זאת שנה שלימה שבה אתם שוכחים להודות על הדברים הקטנים. הייתם שם באותם רגעים גדולים של הסניף שמניניו 130 חניכים. ושתקתם. שתיקה שאמרה הכל.
אני בסך הכל בן 17 וחצי. מינו אותי להיות קומונר של סניף שלם. יש לי עוד הרבה דברים לעשות, האמינו לי. בחודש הזה הקדשתי את כולי לסניף. אבל לא קיבלתי תמורה לכך. אני מאוכזב קשות מכם, ציבור שאמור לייצג ערכים אחרים, כאלו שמעריכים 'עבודת קודש' כלשונכם את תיאור עבודתי.
אין לי בעיה לקבל ביקורת. להיפך אני אף חפץ בה. אני תמיד אשמח לדעת במה שגיתי, ולתקן. אך אתם, שלא אומרים דבר, לא לטוב ולא לרע, מקבלים הכל כאילו הייתה זו חובתי, להעניק לילדכם את מה שנעשה בסניף. אין אתם מתעניינים כלל בנעשה אלא רק מקבלים. אם אתם כבר מתקשרים, אתם מותחים ביקורת, מרימים את הקול, ולא נשמעת מפיכם מילה אחת טובה. אתם לא באים לתקן, אלא מתלוננים על דבר שכביכול חייב אני לעשותו.
אשאר קומונר, לא אנטוש את הסניף. אבל היום אני יודע, שאם אתם לא מעריכים את מה שאני עושה למען חינוך ילדכם, אז המוטיבציה תרד ועימה הרצון שלי להשפיע. הסניף לא ישתנה מעתה, כי אם אין הערכה מצדכם, אז למה לי להשקיע לחינם?