| השבוע חגגנו יום הולדת לזהר בגן. זהר בסה"כ בת ארבע אבל היא יודעת טוב מאד מה היא רוצה. בהתחלה זהר החליטה שהיא רוצה עוגה בצורת רכבת. אמרתי "מצוין". ממילא אין לי תנור. אקנה שתי עוגות קצת קישוטים, והפרויקט גמור. אחרי יומיים זהר שינתה את דעתה. "אמא אני רוצה עוגה בצורת כפר דרום". "בצורת כפר דרום???" "כן" ענתה לי בפשטות. "איך עושים עוגה בצורת כפר דרום?" "עם דשא ועם הבית שלנו ונשים מתקנים" ענתה זהר, ועוד לפני שהספקתי להגיב היא הוסיפה "וגם חיילים." "איזה חיילים?" שאלתי מופתעת. "את החיילים שגרשו אותנו" ענתה זהר. "את החיילים שגרשו אותנו על עוגת היום הולדת???" שאלתי בהלם מוחלט. "כן!" ענתה לי זהר בהחלטיות. "הם חיילים טובים או רעים?" שאלתי אותה. "הם חיילים רעים" ענתה לי זהר. אז...ניסיתי לאמר, "זה יעשה לך שמח לראות ביום ההולדת את החיילים שגרשו אותנו?" "כן, כן, אני רוצה! אני רוצה!" ענתה לי זהר בביטחון רב. בערך במשפט הזה הסתיימה השיחה. אני נותרתי בהלם מוחלט מבת הארבע שלי, שלא האמנתי למשמע דבריה ההחלטיים. הסתובבתי עם זה בבטן בראש, עוד לא החלטתי מה אני עושה עם זה.. חשבתי גם על הילדים בגן שלא חוו את מה שזהר חוותה (אנחנו עכשיו ברמת הגולן). בבקר שיתפתי את הגננת ברצונותיה של זהר, והיא עודדה אותי לזרום אתה. אחרי מבצע קטן של אפית העוגה אצל משפחה מקומית, ניגשנו למלאכת הקשוט. ציירנו דשא ובית, את המתקנים החלטנו לייצג בעץ הפיקוס הענק של כפר דרום. "חסר שמים!" אמרו לי הילדים שהיו שותפים למלאכה (בעיקר לליקוק הקצפת ולאכילת הסוכריות), הוספנו שמים ושמש. את החיילים זהר תשים בגן. פה בדירה אין לנו חיילים, הכל במכולה בינתיים. | |
 | למחרת שעת השין הגיעה. הנחתי את העוגה על שולחן בגן. זהר הביאה חיילים שהיא שמרה בצד יומיים קודם. הילדים בגן היו עסוקים בהכנות אחרונות וזהר נעמדה ליד העוגה ברצינות גמורה, והחלה לתקוע את החיילים בעוגה. היא לא סתם תקעה אותם היא הבריגה אותם עמוק בתוך העוגה כל כך חזק שעוגת כפר דרום החלה להתפרק. זהר המשיכה במלאכתה מעדנת מעט את תנועותיה. לאחר שהעוגה היתה מלאה בחיילים לכל הדעות (של המבוגרים בסביבה...), הגננת אמרה: "זהר יש כבר מספיק חיילים, לא?" "לא! צריך עוד" ענתה זהר והמשיכה לשים חיילים. כשכמעט נגמר המקום מסביב, החלה לשים חיילים בבית ואפילו בשמים. "מה עושים החיילים בבית שלך?" שאלה הגננת. זהר לא ענתה קר המשיכה בשקט במלאכתה. כשאמרתי לה שוב שנראה לי שיש כבר מספיק חיילים, התישבה סוף סוף בכסא החגיגי ואפשר היה להתחיל לחגוג... |