הוא כבר כאן!

כבר הרבה זמן אני מנסה להדחיק את זה, להתעלם מזה, לשחק אותה כאילו אני לא יודעת שזה מתקרב. אבל כבר אי אפשר להתחמק מזה. שיפשפתי את עיני שוב ושוב כדי להיות בטוחה שזה אכן כך - ובאמת באמת חודש אב מסתיים לו ומביא אלינו את חודש אלול.

הרבה מחשבות עולות בי כשאומרים לי אלול - סוף וסיכום של שנה שחלפה, ריח של שנה חדשה, תשובה, התחזקות, התקרבות אל ה' וגם יראה גדולה.

יש לאלול נעם מיוחד משל עצמו. המלך בשדה, ולא סתם כקלישאה. הקב"ה ממש מגיע עד אלינו, מזכיר לנו ש'חבר'ה הגיע הזמן לחדש קשרים'. וזו הרגשה נהדרת - לדעת שהקב"ה מגיע ממש עד אלי, מחכה לי ממש על מפתן הדלת - שרק אפתח לו.

אפקט ההחמצה...

אלא שאנחנו מכירים את הסיפור הזה (משיר השירים...) ואנחנו יודעים, שלפעמים היא לא פותחת את הדלת... וזה יכול לקרות גם לי. ובכלל לא משנה מה הסיבה - אם אני לא אפתח את הדלת החמצתי את ההזדמנות של החיים שלי!

אתם ודאי חושבים "מקסימום... ההזדמנות תחזור שנה הבאה...". אבל לא! אלול של שנת תשס"ז לא יחזור עוד לעולם. הקירבה המיוחדת שאני יכולה ליצור עם הקב"ה השנה, היא לא הקירבה של שנה שעברה, וגם לא זו של שנה הבאה. ה'אני לדודי ודודי לי' של 5,757 שנה לבריאת העולם הוא חד-פעמי, הוא עכשיו. שנה הבאה הקשר בינינו כבר יראה אחרת (בעז"ה יעלה קומה).

ויש בזה קסם עצום. עצמה אדירה. הקב"ה נמצא ממש כאן ואומר לי 'בואי אלי'. מוכן לסלוח, לנקות את כל הליכלוכים - בתנאי שאני אעשה את המאמץ הקטן ואחזור בתשובה. ותמיד, אני איכשהו מפספסת אותו... ה'אלול' הזה טס לי מול העיניים, נוזל לי מבין הידיים, ומביא לי מבלי הכנה מוקדמת את ראש השנה ישר לפרצוף שלי.

ההזדמנות הזו כל כך גדולה, כל כך מלחיצה, כל כך בלתי נתפסת, שאני בכלל לא מצליחה לנצל אותה. כל כך הרבה למדתי על תשובה ובעצם אני חושבת שאני יודעת עליה כל כך מעט. וחוצמזה - איך אני יכולה לפתוח את הדלת לקב"ה, בזמן שאני עושה חשבון נפש ומזכירה לעצמי את כל חטאי מהשנה החולפת? איך אני יכולה להראות לו את פני כשאני מגלה שעיגלתי כל כך הרבה פינות השנה?!

קלותה של תשובה.

אלא שזה אחד השקרים הכי גדולים שהיצר הרע מנסה למכור לנו. הנחש החצוף הזה מתיישב לי על הכתף (ואולי מסביב לגרון...), מקרב את פיו לאוזני ולוחש - "עזבי, זה לא בשבילך הסיפור הזה. את כבר מקרה אבוד. איך בכלל את יכולה להסתכל במראה, תגידי לי? יש לך עוד הרבה עבודה...".

וככל שהחצוצרות של המלך מתקרבות אלי יותר, הנחש מגביר את הווליום, פשוט בשביל שאני לא אשמע. ותכל'ס, כשאני מוציאה מהכיס את הפנקס ההוא, שעליו רשומים בזה אחר זה כל עוונותי, מוזכרות בזו אחר זו כל מידותי הדורשות תיקון, אני ממש מתפתה להאמין לו, בינינו נשמע הגיוני.

יש משפט אחד שמוציא אותי מהסבך הזה, שעוזר לי לשחר את לפיתתו החונקת של יצר הרע מצווארי ומאפשר לי לנשום מעט. משפט, שאולי צריך לכתוב בגדול ולתלות ליד המיטה: "עיקר הנפילות באות מפני שאינו מאמין בקלוּתה של התשובה". המשפט הזה לקוח מהקדמת הספר שהוא ממש חובה לכל אחד, אורות התשובה.

בכל פעם שאני נזכרת במילים האלו, אני ממש מרגישה איך הרב קוק בכבודו ובעצמו נשלח על ידי הקב"ה בשביל להגיד לי שהלחישות האלה שאני שומעת באוזן הן הדיסק הלא נכון.

כל מה שמרחיק אותי עכשיו מהקב"ה, שמונע ממני לפתוח את הדלת ולרוץ עד אליו, זה הכל דמיונות! כל הדברים האלו, שנראה לי שבגללם אין לי סיכוי, הם בכלל לא אמת. כל מה שאני מתבלבלת ולא בטוחה, כל הדברים האלו שמעכבים אותי וגורמים לי להחמצה הלא הגיונית הזו, זה הכל בגלל שאני לא מבינה עד כמה קל לחזור בתשובה... שזה ממש אפשרי, כאן אצלי בידיים - רק תבחרי בטוב...

זו הזדמנות שלא תחזור - קחי נשימה עמוקה ותעיזי להתמודד עם מי שאת ועם מה שאת יכולה להיות ותחזרי כבר בתשובה. תפתחי את הדלת.

קשה באימונים קל בקרב...

השנה אני לא מוכנה להפסיד את אלול. פשוט לא. זה כמו לירוק בפרצוף של מישהו שמביא לך מתנה. ועוד את המתנה של החיים שלך!

איך בדיוק?! אני בטוחה שיש הרבה רעיונות שכל אחד צריך לגבש לעצמו. דבר אחד כבר החלטתי לעצמי- להתחיל (בלי נדר!) לומר סליחות יחד עם אחי הספרדים, כמו מעין תזכורת יומית לגודל הימים, גודל ההזדמנות. אבל אני בהחלט זקוקה לרעיונות נוספים...

מה שברור הוא שכל דבר גדול מתחיל מצעד קטן. יש כל מיני דברים שאנחנו מאוד היינו רוצים לעשות, אבל כולנו יודעים - ההרגל, חוסר האמון בכוח של עצמנו, העצלות, כל אלו עושים את שלהם. אז זהו, שהפעם לא. זו ההזדמנות לקחת פרוייקטים אמיתיים שיבנו לנו את החיים, לקבל החלטה קטנה (מותר גם כמה החלטות...) שנעמוד בה. אם זה בתיקון של איזו מידה, אם זה בכוונה בתפילה - ואפשר להתחיל מברכה אחת של שמונה עשרה, אם זה בקביעת זמן קבוע במשך היום ללימוד תורה, אם זה בהקפדה על צניעות, פנימית וחיצונית. וכל אחד יודע איזה דברים הוא מאוד היה שמח בתוך תוכו לעשות, אז הגיע הזמן להפשיל שרוולים, להאמין בעצמנו, להחליט וליישם. כל הנפילות באות מפני שאינו מאמין בקלותה של התשובה, כבר אמרנו?

אולי זו הסיבה שהחופש הגדול מגיע אלינו ממש לפני חודש אלול. החופש הוא מעין 'טירונות' לניצול זמן - לקביעת מטרות, לבחירת יעדים, לחלוקה נכונה של הזמן שלנו, לבדיקה עצמית בלי גורמים חיצוניים.

אלול זה כבר הקרב. הקרב על החיים. גם במובן הפשוט של המילה - 'מי יחיה ומי ימות' שיכתב בראש השנה (עכשיו, כשמה שנכתב בספר החיים בשנה שעברה כבר קיבל תפיסה מוחשית בחיים בצורה של לוויות וביקורים בבתי חולים, זה נשמע לי קצת אחרת...). אבל גם חיים במובן הכי פנימי ועמוק של המילה - איזה חיים אני רוצה שיהיו לי?! איך אני באמת רוצה שתראה השנה הבאה שלי? האם אני אמלא אותה בחיים, בתורת חיים?!

אם  כן - הקב"ה מחכה לי מעבר לדלת...

חני טננהולץ

חברים מקשיבים

 hmt@shoresh.org.il