כשהיה רבי ש"ב מלובביץ פעוט כבן ארבע, הביא החיט אל ביתם בגד שתפר בעבור הרבנית. בעוד אמו הרבנית מתבוננת בבגד החדש, נגש הילד אל החיט ושלף מתוך כיסו פסת אריג זהה לאריג שממנו נתפר הבגד.
למראה האריג שבידי הילד סמקו פני החיט והוא מלמל במבוכה: "המ... סליחה... שכחתי לחלוטין שנותרה פיסת אריג... סלחו לי..."
כשעזב החט את הבית פנתה הרבנית אל בנה הקטן בדברי תוכחה. "מדוע העלבת את החיט?" יסרה אותו, והילד פרץבכי מר.
חלפו שבועות מספר, ובאחד הימים נכנס הילד אל חדרו של אביו, הרבי. "אבא", שאל הפעוט בן הארבע, "כיצד ניתן לתקן עוון של הלבנת פנים?"
"מדוע תשאל זאת, בני?" בקש הרבי לדעת.
"רצוני לדעת זאת", השיב הילד ולא יסף.
כשנודע הדבר לרבנית, התפלאה מאוד. "מדוע לא סיפרת לאביך את המעשה כולו?" שאלה את הילד.
והוא השיב: "לא די שנכשלתי בהלבנת פנים, האם עלי לעבור גם על עוון רכילות ולשון הרע?".