שלא נתחיל פה עם קללות למה אנחנו יותר טובים בזה.

תופעת הטבע מוריה שוורץ הינה תופעת טבע נדירה ביותר שהתגלתה פעם אחת ויחידה בהיסטוריה של האנושות. התופעה התגלתה בתשיעי לאוקטובר למניינם תשס"ח בקופת החולים "מכבי" של גבעת שמואל. בגוף הנבדק, מוריה שוורץ (מכאן שם התופעה) התגלו כל 316,493 המחלות שידועות לאנושות, בין השאר עודף שומן (חריגה של כמה עשרות טונות מהממוצע), הפרה המשוגעת (או במקרה שלנו הבהמה המשוגעת), אוטיזם נדיר במיוחד (הגוף, או עב"ם, מתקשר בשימוש פלוצים וגרעפסים), פרקינסון עצבני, סרטן הזנב, ובנוסף, כ-340 מחלות ייחודיות לעב"ם הנבדק בלבד. רופאי קופת החולים היו אובדי עצות (במיוחד בגלל שקרסה להם המרפאה כשהעב"ם נכנסה לשם), פנו דחוף לסולל בונה, וביקשו שיפנו את העב"ם לבית החולים תל השומר. בבית החולים תל השומר בדקו אותה מומחים לרפואת הנפש והגוף והגיעו למסקנה (לפי תדירות הפלוצים) שהיא הולכת להפליץ בעוד כחצי שעה פלוץ שימוטט כליל את מדינת ישראל. השמדת מדינת ישראל נמנעה בעקבות הפלתה לסוריה ופיצוץ סוריה.

ראו גם - דיסלקציות חמורות והשפעותיהן על העולם.

אתה רוצה להגיד לי שאני אעבור על זה בשתיקה? נראה לך אין סיכוי בחיים.

חח להירגע לא אמרתי את זה בקטע רע!!זה מקנאה..

את השירות. חחחחחחחחח.

אחפור פעם נוספת בין ברשותכם ובין אם לא ברשותכם:
הגדרת מילון אבן שושן החדש בהוצאת קרית ספר בע"מ ירושלים למילה חפר היא - כרה, הוציא עפר מן הקרקע באת או במעדר וכו'. אשתמש בהגדרה שימושית זו כדי לבטא את כעסי על המנהל והמדריך חגי בן אלימלך הכהן וארצה לשפוטו לדין תורה על עבירה שלמען האמת עדיין לא חשבתי עליה. חפרתי כבר בור עם המעדר שלו לתקרה של השכנים שלי שגרים בקומה שש, והם די כועסים עלי. הם גם לא נחמדים בדרך כלל, אפילו לא כשמטילים עליהם מספר בלטות ובולי עץ. הגדרתי להם את הגדרת מילון אבן שושן למילה חפר ואת הניסיון שלי לשבור את שיא החפירות באינטרנט ובד בבד בקרקע. אחרי התלבטויות ממושכות והצבעה גורלית ומרתקת, הם החליטו כי מטרתי נאה בעיניהם וכי ירשו לעבור בתנאי שאשיר להם את "דוד מלך ישראל" ארבע פעמים בלי לנשום. אחרי חוסר נשימה וביקור קצר בבית החולים תל השומר על שם איזה בן אדם אחד המשכתי בחפירתי לקומה החמישית. בדיוק שם מתגוררים האלה שמביאים לנו את המפתח לחדר אירועים אם אנחנו צריכים, וכשהם ראו את החור בתקרתם הנאה שחפרתי במו ידי ופרי דמיוני, הם נורא כעסו. אולם הם הגיעו איתי לפשרה שאבדוק מי לקח את המפתח ושאקבל ממנו את המפתח אליהם. לקחתי מפתח שבדי ודפקתי לאלה מקומה תשע בראש איתו, ואז החזרתי לשכנים מקומה חמש את המפתח עקוב הדם. לאחר עוד עיכוב שלוש שנים בכלא מגידו, המשכתי בחפירתי. השכנים מקומה ארבע הם בסדר, כלומר אין לי מושג מי הם ולכן אני מניח שהם בסדר, אך אם שם משפחתם הוא כהן אז כנראה שהם לא בסדר כיוון שהם קרובים איכשהו לחגי. הם, איך לא התעצבנו כשחפרתי להם בתקרה, אולם נתנו לי לעבור כאשר השמעתי באוזינהם כמה הגדרות יפות במיוחד ממילון אבן שושן כמו גע-גע - קריאה של בוז או דלתא - שם האות הרביעית באלף בית היווני. לקח לי עוד כמה חודשים טובים לחפור לתקרת השכנים בקומה שלוש כיוון ששם מתחילים יסודות הבניין וכמו שכל ילד בגן חובה יודע היסודות הם החלק החזק ביותר של הבנייו. הם דווקא היו די רגועים כ- שחפרתי את החור בתקרה, והם סך הכל ביקשו שכדי לשלם פיצויים אצטרך לעבוד אצלם כעבד עברי במשך חודש. מסתבר שיש להם שם בית ספר לאוטיסטים ולעוד אנשים מוזרים שנחשבים יותר חמורים מסתם אוטיסטים וכל מה שהיה עליי לעשות זה לרחוץ שלושים אוטיסטים ביום ולהלביש אותם, נשמע ממש כיף יסוד עולם. אחרי חודש שבו הגבול בין חיים ומוות היה נראה מאוד קטן, המשכתי לחפור ביסודות לקומה השנייה. כמובן גם זה לקח לי כמה חודשים טובים אך לבסוף הגעתי לקומה השנייה שם לא עשו לי בעיות, ולכן המשכתי לקומה הראשונה (כל חפירה לקחה בין שלושה לשישה וחצי חודשים). בקומה הראשונה שוב עשו בעיות, ורצו שאני אתרום ב לאיזה מישהו. די מהר הבנתי שאני הולך למות בתהליך ולכן התווכחתי איתם ולבסוף הגענו שאני אתרום רק כלייה. אחרי עוד חצי שנה בשיקום בבית החולים מעייני הישועה ועם כלייה אחת פחות ועוד ארבע וחצי חודשי חפירה הגעתי לקומת הקרקע של הבניין שלי, אולם זו הייתה רק חצי הדרך. המשכתי לחפור מנהרה לאורך הכביש עד הכיכר, ופניתי שמאלה לכיוון הבית של חגי. הפועלים במרכז טענו שאני ממוטט להם את היסודות אבל לא ממש היה לי אכפת - לי היתה מטרה לחפירה - למוטט את הבית של חגי. יובל עבר מאז התחלתי את חפירתי בקומה השביעית שבביתי, והנה, עם כלייה אחת פחות, קוצר נשימה, ושיתוק כמעט מוחלט של השרירים בידי. הגעתי ליסודות הבניין של חגי. המשכתי, איך לא, לחפור. עוד דקה הייתי ממוטט את הבניין, ואז פתאום אני קולט את המדריך חגי בן אלימלך הכהן. הוא אדם חסון כבן שבעים, נגדי, ילד בן שישים עם שיתוק בידיים. כמובן שגבר עלי ומנע ממני למוטט את ביתו, ועל כן אני תובע לדין תורה על שלא נתן לי למוטט את ביתו. והנה החפירה הגדולה ביותר בהיסטוריה רואה אור, עם סיפור מוקרץ שהמצאתי תוך כדי. חתימתי עוסקת בפילוסוף קרל מרקס, וכדי להשלים את חפירתי הגדולה אביא עוד כמה ציטוטים שאמר:הפילוסופים רק מפרשים את העולם בדרכים שונות ובעצם, צריך לשנותו"
"אין היא מבערת את הפעולה מתוך האידאה, אלא מבארת את היווצרן של אידאות מתוך הפעולה החומרית." (על המחשבה המטריאליסטית)
"ההיסטוריה אינה אלא פעילות האדם החותר להשגת מטרותיו."
"ההיסטוריה חוזרת על עצמה. קודם כטרגדיה ואחר כך פארסה."
"אין כלי הנשק של הביקורת יכולים לבוא במקום ביקורת שבאמצעות כלי הנשק. רק באמצעותה של עוצמה חומרית ניתן להפוך את העצמה החומרית על פיה, אולם גם התיאוריה נהפכת לעצמה חומרית מרגע שהיא אוחזת בהמונים."
"דברי-ימיה של כל חברה עד כה הם דברי ימים של מלחמת מעמדות."
"התרופה היחידה לסבל נפשי היא סבל גופני"
"הדרישה לוותר על אשליות ביחס למצבו, היא הדרישה למצב שאינו זקוק לאשליות."
"העבודה לא תוכל לשחרר את עצמה בעור הלבן כאשר בעור השחור היא כבולה."
"השלטון המדיני הוא כוח מאורגן של מעמד אחד לדיכויו של מעמד אחר."
"המדוכאים מורשים פעם בכמה שנים להחליט איזה נציג ספציפי של המעמד המדכא ייצג וידכא אותם."
"לאדם יש זכות להביט כלפי מטה בזולת, כאשר הוא עומד לעזור לו להתרומם".
"מצוקה דתית היא בו זמנית הבעה של מצוקה אמיתית יחד עם מחאה נגד מצוקה אמיתית. דת היא אנחה של יצור מדוכא, לב בעולם חסר לב בדיוק כמו שהיא הרוח במצבים חסרי אונים. היא האופיום של ההמונים'." רוח בלהות מהלכת על פני אירופה – רוח הבלהות של הקומוניזם."
"במקום החברה הבורגנית... נקים חברה שבה ההתפתחות החופשית של כל יחיד היא התנאי להתפתחות החופשית של כולם."
"הקומוניסטים מכריזים בגלוי שאין להשיג את מטרותיהם אלא על ידי ניתוץ כל סדרי החברה הקיימים בכוח הזרוע. ירעדו נא המעמדות השליטים מפני מהפכה קומוניסטית. אין לפרולטוריון אין מה להפסיד מלבד כבליו, יש לו עולם ומלואו להרוויח. פועלי כל העולם- התאחדו!"~ מתוך המניפסט הקומוניסטי
"הכסף, בעל התכונה לקנות את הכול, לרכוש כל חפץ, הוא אפוא החפץ, בה"א הידיעה. הוא היצור הכול יכול, הוא המעניק מכוחותיו לבעליו, שאין אונים הוא בלעדיו, הוא ההופך את המכוער ליפה, מעניק רגליים למשותק, נותן חוכמה לאוויל."
"אולם בתקופתנו, תקופת הבורגנות -- החברה כולה הולכת ומתפלגת לשני מחנות אויבים גדולים, לשני מעמדות העומדים זה כנגד זה: בורגנות ופרולטריון."
"ככל שהמעמד הקפיטליסטי והבורגני יתעצם ויתעשר, יתעצם ויתחזק מעמד הפועלים".
"פרסומאים הם תולעים הניזונים מגוויתו המרקיבה של הקפיטליזם".
"הקפיטליזם כורת את הענף עליו הוא יושב"
"מה שהבורגנות מייצאת, מעל לכל, הוא את חופרי הקברים שלה."
"היהודי השתחרר בדרך היהודית – בהשתלטותו על כוח הממון ובאמצעותו היה הממון לעוצמה עולמית. הכוח היהודי המעשי הייתה לו השפעה על העמים הנוצריים."
"מהו הבסיס החילוני של היהדות? מצוקה מעשית, התעניינות עצמית. מהי הכת העולמית של היהודים? התמקחות. מיהו אלו העולמי? הממון! ... מה מכילה בצורה מופשטת הדת היהודית – זלזול לתאורטיות, לאמנות, להיסטוריה, להיותו של אדם סוף לעצמו..." ~ על השאלה היהודית
(נאמר על פרדיננד לסל, משפטן יהודי) "כעת זה ברור לי, שגם צורתו של ראשו וגם מרקם שערו מראים – הוא צאצא לשחורי העור שהצטרפו לטיסתו של משה ממצרים (אלא אם אמו או סבתו מצד האבא הוכלאה עם כושי). כעת השילוב הזה של גרמניוּת עם יהודיוּת ונוכחות כושית בסיסית חייב ליצור תוצר מוזר. השתלטנות שלו גם היא מאופיינת בכושיות."
"קחו לדוגמה את אמסטרדם, עיר הנותנת מחסה לצאצאים הגרועים ביותר של היהודים שהוציאו החוצה פרננדו ואיזבלה מספרד, ושאחרי התמהמהות קצרה בפורטוגל, לאחר שהוצאו משם גם ולבסוף מצאו מקום מפלט בהולנד ... שם ופה ובכל מקום שעיר בירה קטנה מחזרת אחרי השקעות, תמיד יש אחד מהיהודים הקטנים האלה המוכנים להציע הצעה קטנה או להלוות מעט. שודד הדרכים החכם ביותר שבאברוצי אינו מעודכן יותר על מקום הכסף שבכיסו או מזוודתו של תייר מאשר היהודים הקטנים האלה באשר לכל בירה מופקרת בידיים של סוחר."
"לכן אנו מוצאים שמאחורי כל עריץ ישנו יהודי, כמו שמאחורי כל אפיפיור ניצב ישועי. בָּאמת, התשוקה לדיכוי תהיה חסרת תקווה, ויישום מלחמה אינו בא בחשבון, אם לא היו צבא של ישועים הבאים לחנוק את החשיבה וחופן יהודים לבזוז כיסים ... העובדה שלפני 1,885 שנים ישו הנוצרי הוציא את מחליפי הכספים היהודים מבית הכנסת, ושמחליפי הכספים של ימינו, המגוייסים לצד העריצות והרודנות, הם שוב יהודים, אולי אינה יותר מאשר צירוף מקרים היסטורי."
תודה רבה. דרך אגב כל זה בא להוכיח שחגי לא ראוי להיות מנהל הפורום של גבעת שמואל האימפריה


קרל מרקס פעם אמר: "אין התודעה קובעת את ההויה, ההויה היא הקובעת את התודעה".
אני בספק אם יש כל קשר למה שנאמר לעיל אז פשוט...

גבעת שמואל אורות אימפריה

חיים תגיד לי בקשה שאיזה חייזר השתלט עלייך והכריח אותך לכתוב את הדברים האלה...:-/

זה וישנה אני רק מהמפרסמים...

מרצונו שלו.....עכשיו אני מבינה איך ישלך זמן ל5 מגמות...;) חח הכל בצחוקים..

עצם בלתי מזוהה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

עב"םעצם בלתי מזוהה, ובראשי תיבות עב"ם, הוא עצם שהחוזים בו מאמינים שהוא קשורים לחוצנים, כמו צלחות מעופפות. המונח נובע מן המקור האנגלי UFO - Unidentified Flying Object, אשר בתרגום מילולי היה צריך להיות עמב"ם - עצם מעופף בלתי מזוהה.

לאורך ההיסטוריה הופיעו בשמים עצמים אשר בני אדם לא יכלו לזהותם. המקרה המפורסם המודרני הראשון התרחש ב-24 ביוני 1947, כאשר טייס חיל האוויר האמריקני בשם קנת ארנולד דיווח שראה 9 צלחות מעופפות בשמיים. ארנולד דיווח שהצלחות נעו במהירות מדהימה, אותה חישב לפי הזמן שלקח למטוסו לעשות את אותו המסלול ושהן נעו "כחלוקי נחל שהושלכו על מים".

מקרה זה חוסה בצל המקרה הידוע ביותר הנוגע, לכאורה, לעב"מים, אשר התרחש גם הוא בשנת 1947. במקרה זה מספר עדי ראיה בסמוך לעיירה רוזוול בניו מקסיקו בדרום מערב ארצות הברית טענו שחזו בנפילת חללית - אירוע שנודע כתקרית רוזוול. הטענות היו נרחבות ואף דווח על רסיסים רבים וגופות חוצנים שהוצאו מבין ההריסות. בתחילה הרשויות התיחסו למקרה באופן גלוי כהתרסקות עב"ם, אך לאחר מכן הכחישו זאת. ההכחשה נתפסת בעיני חובבי עב"מים רבים כנסיון חיפוי של הממשל האמריקני לטובת חקר החללית שהתרסקה, לכאורה, או למען הסתרת קונספירציה רחבה יותר. במהלך השנים התפרסמו מאות "עדויות" שמתעדות, לכאורה, את המחקרים והחיפוי הממשלתי למקרה, כולל אף תמונות אשר נטען כי הן מתעדות ניתוח שלאחר המוות בגופת אחד החוצנים. בקרב המאמינים בתאוריה זו רווחת הסברה כי גופות החוצנים, שרידי החללית ותוצאות המחקרים שכביכול נעשו בהם נמצאים בבסיס סודי של חיל האוויר האמריקני בשם "אזור 51".

ממשלת ארצות הברית הקימה ועדות חקירה לבדיקת השמועות על עצמים בלתי מזוהים בשנים 1952, 1949, 1948 ו־1962. ועדות אלו הזימו חלק גדול מהעדויות על הופעות עב"מים, אך מסקנותיהן לא החלישו את האמונה העממית בקיומם של עב"מים וחייזרים. בשנות ה-90 התגלה כי רבים מהעצמים הבלתי מזוהים היו למעשה ניסויים סודיים של חיל האוויר האמריקני, דבר שלא תרם לאמינות ההכחשות של ממשלת ארצות הברית.

כמו כן, בשנות ה-90, בעקבות לחץ ציבורי מתמשך של תושבי ניו-מקסיקו לחקור מחדש את תקרית רוזוול, הקונגרס החליט לחקור את הפרשה. בעקבות זאת חיל האוויר האמריקני הודה שגרסתו הרשמית עד אז, שברוזוול נפל בסך הכול כדור פורח המשמש למדידות מזג אוויר, הייתה שקרית, וטען שהשקר נועד לכסות כך שמה באמת קרה, לפי הגרסה הרשמית החדשה, הוא שנפל שם כדור פורח סודי מדגם ששימש לריגול מעל ברית המועצות (באותה תקופה לא היו עדיין לוויני ריגול). בנוסף, נשלחו חוקרים מטעם הקונגרס לבדוק מסמכים של חיל האוויר האמריקני מאותה תקופה, אולם הממצא העיקרי של החוקרים היה שבעוד שקיימים כל המסמכים של פעילות חיל האוויר באותו אזור מהשנים שלפני ואחרי 1947, רק אלו של 1947, שהיו עשויים להביא לפתרון התעלומה, נעלמו ללא הסבר.

הממצאים החדשים האלו לא סייעו להפריך את חשדותיהם של אלו המאמינים שאכן מדובר בעב"ם, אולם אין כל ממצא שיכול להוכיח זאת משום שאלו לא נמצאו והתעלומה נותרה פתוחה בעיני רבים.

מנכ"ל משרד המדע (1997), צבי ינאי, אמר מעל במת הכנסת בתשובה לשאילתה של ח"כ אבי יחזקאל האם עב"מים נחתו בישראל, כי התשובה היא שלילית והוסיף כי "אחד המאפיינים של פסבדו-מדע, הוא שהזמן לא מגדיל את הבנת התופעה, ואכן אחרי 50 שנות מפגשים כביכול עם עב"מים וחייזרים איננו יודעים עליהם היום יותר מכפי שידענו עליהם לפני 50 שנה. כך הדבר עם הדינוזאור השוכן כביכול באגם לוך נס, עם האסטרולוגיה, עם הפאראפסיכולוגיה, עם הקריאה בכף היד, וכיוצא באלו אמונות שונות ומשונות."

כבר הגעתם לצד השני של כדור הארץ או שנשאר לכם ממש עוד קצת בשביל זה?!?

בקיצר לא נמאס לכם לח-פ-ו-ר כל היום!!???!!????

לא!

ת-ק-נ-א-ו!!!!!!

טוב גמני מצטרף לחפירות

ערך זה גדול מדי או שאינו מסודר היטב
פיצול הערך לערכי משנה יקל על הקריאה ועל איתור מידע רלוונטי. כדי להציע דרכים לפצל את הערך או לדון בהצעה, עבור לדף השיחה.
אינתיפאדת אל אקצה
חלק מהסכסוך הישראלי ערבי
תאריך: 28 בספטמבר 2000

מקום: ישראל, יהודה ושומרון, רצועת עזה,

תוצאה: ממושך, אבל במידה רבה נעצר


הצדדים הלוחמים
ישראל :
צה"ל
שב"כ
מג"ב
משטרת ישראל הרשות הפלסטינית
פת"ח
חמאס
הג'יהאד האסלאמי
הארגון לשחרור פלסטין
גדודי חללי אל אקצה
ועדות ההתנגדות העממית
מפקדים
אהוד ברק
אריאל שרון
אהוד אולמרט יאסר ערפאת
מחמוד עבאס
אחמד יאסין
חאלד משעל
אסמאעיל הניה
מוחמד דף
אבדות
כ-1115 ישראלים נהרגו, מעל 6000 נפצעו 4,200 פלסטינים נהרגו, מעל 30,000 נפצעו
528 פלסטינים נהרגו על ידי פלסטינים
אינתיפאדת אל־אקצה (ערבית: انتفاضة الأقصى; תעתיק מדויק: אנתפאצ'ת אלאקצא) - כינוי שניתן על ידי הפלסטינים להתקוממותם נגד מדינת ישראל, שהחלה סביב ביקורו של אריאל שרון בהר הבית ב־28 בספטמבר 2000. הכינוי שניתן על ידי צה"ל לאירועים אלה (עוד לפני פריצתם) היה "'אירועי גאות ושפל". כינוי זה נותר קוד פנימי במערכת הביטחון, והשם הערבי הוא שנהוג לרוב גם בישראל, יחד עם השם "האינתיפאדה השנייה" (להבדיל מהאינתיפאדה הראשונה).

התקוממות זו כללה בתחילתה פעולות מחאה עממיות, אך במהרה הפכו פעולות טרור וגרילה להיות ביטוין המרכזי. מאפיין מובהק של הפעילות הפלסטינית במאבק זה הוא שימוש נרחב בפיגועי התאבדות, ובפרט לאחר בחירתו של אריאל שרון לראש ממשלת ישראל. ישראל מצדה הרחיבה את השימוש ב"סיכול ממוקד", קרי חיסול מתוכנן של פעילי ארגוני הטרור.

אינתיפאדת אל־אקצה פרצה בתום תשע שנים של שקט יחסי בין ישראל והפלסטינים (שהופר באירועי מנהרת הכותל ובאירועי יום הנכבה 2000), מוטטה כמעט לחלוטין את הסכם אוסלו מ־1993, והיוותה הסלמת שיא של הסכסוך. במהלכה נמנו אלפי קורבנות בשני הצדדים, הן בקרב הלוחמים והן בקרב אזרחים. האינתיפאדה גרמה גם למיתון בישראל, אשר שיאו היה בשנים 2002 ו-2003 ולהרס כמעט מוחלט של הכלכלה הפלסטינית. האינתיפאדה הביאה לסיטואציות בלתי שגרתיות שעוררו דילמות אתיות קשות שטלטלו את החברה הישראלית במשך זמן רב.


תוכן עניינים [הסתר]
1 הסיבות לפרוץ האינתיפאדה
2 מהלך האירועים
2.1 תחילת האינתיפאדה
2.1.1 מאמצים מדיניים
2.2 גל הטרור והתגובות אליו
2.2.1 מרץ השחור ומבצע חומת מגן
2.2.2 אחרי מבצע חומת מגן
2.2.3 ההודנה
2.2.4 בלימת הטרור
2.2.5 מ-2006 ואילך
2.3 הלחימה ברצועת עזה
2.3.1 הלחימה בשנים 2000-2003
2.3.2 שנת 2004 : המבצעים הגדולים
2.3.3 הא-תהדיאה (הרגיעה)
2.3.4 לאחר ביצוע ההתנתקות
2.3.5 מבצע גשמי קיץ
2.3.6 העימותים הפנים-פלסטיניים
2.3.7 הרצועה תחת שלטון חמאס
3 מאפייני העימות וסיכומים
3.1 מטרת הלחימה
3.2 הטקטיקה של ישראל
3.2.1 לחצים כלכליים
3.2.2 רצועת עזה
3.3 הטקטיקה של הפלסטינים
3.3.1 אמצעי לחימה ושיטות טרור
3.3.2 השגת אמצעי לחימה
3.4 הסיקור התקשורתי ופעולות ההסברה והשפעתן על דעת הקהל וקבלת ההחלטות
3.4.1 שלבים מוקדמים
3.4.2 גדר ההפרדה
3.4.3 שלבים מאוחרים
3.5 תוצאות מדיניות של אינתיפאדת אל-אקצה
3.5.1 ישראל
3.5.2 פלסטינים
3.6 ביקורת פנימית
3.6.1 ישראל
3.6.2 הפלסטינים
4 אינתיפאדת אל-אקצה בתרבות העברית
4.1 במוזיקה
4.2 בקולנוע
4.3 משחק השמות
5 ראו גם
6 לקריאה נוספת
7 קישורים חיצוניים
8 הערות שוליים



[עריכה] הסיבות לפרוץ האינתיפאדה
העילה הרשמית שהציגו הפלסטינים להתפרצות האירועים האלימים הייתה ביקורו של אריאל שרון בהר הבית בזמן ששימש כראש האופוזיציה. בפועל, היו המניעים לפרוץ האינתיפאדה מורכבים הרבה יותר.

המניע העיקרי לאלימות היה כישלון "שיחות קמפ דייוויד" ביולי 2000. שיחות אלה נערכו בין משלחת ישראלית בראשות ראש הממשלה אהוד ברק לבין משלחת פלסטינית בראשות יו"ר הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת. העמדה הפלסטינית גורסת כי הצעותיו של ברק לא היו רציניות ולא פתרו בעיות מהותיות בסכסוך (כגון בעיית הפליטים). נשיא ארצות הברית דאז ביל קלינטון, שהיה שותף לשיחות, צידד בעמדה הישראלית והאשים את ערפאת בכשלון השיחות.

עימאד אל-פאלוג'י, שהיה שר בממשלה הפלסטינית, צוטט אומר כי האינתיפאדה תוכננה כבר לפני העלייה של שרון להר הבית, מייד לאחר כשלון קמפ-דייוויד. לטענת מקורות פרו-ישראליים, בעקבות הוראה של ערפאת לקראת חקירת מיטשל, הוא הכחיש שאמר את הדברים. [1] דו"ח מיטשל, של הסנטור האמריקאי ג'ורג' מיטשל, שחקר את הנסיבות לתחילת האינתיפאדה, קבע: "אין לנו דרך להגיע למסקנות כי היה תכנון מכוון מראש של הרשות הפלסטינית לפתוח באלימות, או שהיה תכנון של ישראל להגיב בצורה שתביא לשפיכות דמים". [2]

עפ"י הערכות צה"ל הנסיגה מלבנון נתנה גם היא רוח גבית לתחילת האינתיפאדה. [1]


[עריכה] מהלך האירועים

[עריכה] תחילת האינתיפאדה
ב־27 בספטמבר, הופעל מטען חבלה לעבר כוח צה"ל שליווה שיירה בדרך לישוב נצרים שברצועת עזה. מהמטען נהרג דוד בירי, חייל פלחה"ן גבעתי. בירי נחשב כהרוג הישראלי הראשון של האינתיפאדה.

בבוקר יום שישי ה־29 בספטמבר, ערב ראש השנה, נרצח בקלקיליה קצין משמר הגבול יוסי טבג'ה, בעת אחד הסיורים המשותפים של צה"ל והמשטרה הפלסטינית, על ידי שוטר פלסטיני שהשתתף בסיור. לאחר תפילת הצהרים בהר הבית, פרצו מהומות שהתחילו כמחאה על ביקורו של שרון בהר ביום הקודם. המתפרעים יידו אבנים לעבר רחבת הכותל המערבי, שפונתה. בתגובה פרצה המשטרה להר דרך שער המוגרבים והשתלטה על רחבת ההר. שבעה פלסטינים נהרגו מירי השוטרים. החדשות מהר הבית הביאו לגל הפגנות ומהומות ברחבי יהודה ושומרון עוד באותו יום, והגל התפרץ במלוא עוזו למחרת. ב-30 בספטמבר בצומת נצרים נפצע למוות ביריות הילד הפלסטיני מוחמד א-דורה, שהיה עם אביו. מותו שתועד בשידור חי על ידי צוות של הטלוויזיה הצרפתית France 2, הסעיר את הרוחות ומוחמד א-דורה הפך לסמל פלסטיני.

בהתפרעויות בקבר יוסף בשכם שאירעו ב־1 באוקטובר, השתלטו פלסטינים על אתר התפילה היהודי שבקרבתו נמצא מחנה צה"ל. במהלך ההשתלטות דימם למוות חייל צה"ל, מדחת יוסף, והפלסטינים לא אפשרו לפנותו לבית חולים. צה"ל נמנע כל העת מלפרוץ למקום, תוך שהוא סומך על הבטחותיו של ג'יבריל רג'וב לדאוג לפינויו של החייל. בעקבות התקרית הופסק שיתוף הפעולה הביטחוני בין ישראל והרשות הפלסטינית. בדיקה של וועדה פרלמנטרית בנושא העלתה כי מדובר במחדל חמור של צה"ל. ישראל פינתה את הקבר ב-7 באוקטובר. לאחר הפינוי הרסו הפלסטינים את הקבר ובנו במקום מסגד.

ב־12 באוקטובר התבצע לינץ' בשני חיילי מילואים ישראלים שנכנסו בטעות לרמאללה. השניים נעצרו בידי המשטרה הפלסטינית ונלקחו לתחנת משטרה ברמאללה. המון זועם פלש לתחנה, ויחד עם שוטרים פלסטינים היכה את שניהם למוות, השליך את גופותיהם דרך החלון ובהמשך התעלל בהן. צוות טלוויזיה איטלקי תיעד את הלינץ' ושידר את התמונות. הלינץ' גרם לזעם בדעת הקהל הישראלית, ותמונת הרוצחים המנופפים את ידיהם מגואלות הדם בשמחה דרך החלון נהפכה לסמל. בתגובה למעשה, ישראל הפציצה מבנים של הרשות הפלסטינית והחלה במצוד אחרי מבצעי הלינץ'. לבסוף כל מבצעי הלינץ' נעצרו על ידי צה"ל.

אירועי האינתיפאדה כללו בתחילתם מהומות ספונטניות לצד הפרות סדר מאורגנות. במהלך ההתקהלויות הללו, חמושים פלסטינים, ביניהם שוטרים פלסטינים, ירו באש חיה על כוחות צה"ל. על אף שירי זה התברר בסופו של דבר כבלתי יעיל ברובו, הגיב צה"ל בירי מסיבי שהביא בימים הראשונים של האינתיפאדה לעשרות הרוגים. בבדיקה שנערכה שבועות ספורים לאחר תחילת האירועים התברר שבימים הראשונים לאירועים נורו כמיליון קליעים על ידי צה"ל.

המהומות גלשו בימים הראשונים אל תוך ישראל, בעקבות הפגנות המוניות שערכו ערביי ישראל כמחאה על ההרוגים בהפגנות ובהתפרעויות הפלסטיניות (ראו אירועי אוקטובר 2000). במהלך ההפגנות נחסם כביש ואדי ערה (נחל עירון), כמו גם כבישים נוספים בסמוך ליישובים ערביים, הוצתו יערות ומבני ציבור ויודו אבנים ובקבוקי תבערה לעבר כוחות המשטרה. משטרת ישראל ומשמר הגבול הגיבו בירי קליעי גומי לעבר המפגינים. במהלך תקופת המהומות אירעו גם תקיפות נגד אזרחים ומוסדות ערביים בידי ציבור יהודי. במהלך התקופה נהרגו מירי 12 ערבים ישראלים ופלסטיני אחד ששהה באזור. בין ההרוגים היו עוברי אורח כמו גם משתתפים בהפגנות. כמו כן נהרג נוסע יהודי ישראלי בכביש החוף, מאבן שנזרקה על מכוניתו. הנהגת ערביי ישראל דרשה מהממשלה בראשות אהוד ברק להקים ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת האירועים, והממשלה נעתרה לכך. בראש הוועדה עמד השופט תיאודור אור (לכן כונתה "ועדת אור"). במסקנותיה מתחה הוועדה ביקורת קשה על שרים בממשלה, על קצינים במשטרת ישראל, ועל מנהיגים בציבור הערבי הישראלי. כיוון שהממשלה ממילא התחלפה, השרים שעליהם נמתחה הביקורת כבר לא כיהנו. גם הקצינים שספגו את מרב הביקורת פרשו מהמשטרה עוד בטרם פורסמו ההמלצות. עם זאת, הביקורת של הוועדה עוררה כעס רב הן בקרב שרים וחברי כנסת והן בהנהגת הציבור הערבי.

החל מהימים הראשונים של האינתיפאדה נורתה אש מנשק קל מהעיירה הפלסטינית בית ג'אלה על שכונת גילה בדרום ירושלים (השכונה נמצאת מדרום לקו הירוק בשטח שסופח לירושלים ב־1967). על אף שלא היו הרוגים מאש זו, המצב שבו פלסטינים יורים על שכונה בירושלים היה בלתי נסבל מבחינת ישראל שבתגובה ביצעה פעולות קשות נגד בית-ג'אלה, אף שהיורים לא היו מבין תושביה. הירי על גילה נפסק לחלוטין רק לאחר מבצע חומת מגן.

בתחילת שנת 2001 חידשו הפלסטינים במרכזי הערים בישראל את פיגועי ההתאבדות (בערבית הם כונו: عمليّات استشهاديّة, "עמליאת אסתשהאדיה" - "פעולות הקרבה"), שהפכו במרוצת הזמן לביטוי המרכזי של ההתקוממות.


[עריכה] מאמצים מדיניים
אחד האירועים שהשפיעו במידה הרבה ביותר על התפרצות האינתיפאדה היה כישלונה של ועידת קמפ דייוויד שנערכה ב־12-25 ביולי 2000. התפוצצות ועידה זו, כמו גם כישלון פסגת המילניום שנערכה בתחילת ספטמבר וכישלון השיחה בין ברק לערפאת ב־25 בספטמבר תרמו לתחושת האין ברירה שליוותה את פריצת האינתיפאדה. לאחר ועידת קמפ דייוויד הודיע ברק כי "נתן הכול לפלסטינים" והם סירבו, הודעה זו בסיוע הודעה דומה של הנשיא קלינטון תרמה לתחושה זו בישראל.

תחילתה של האינתיפאדה לוותה בפרץ של פעילות מדינית; ב־4 באוקטובר נערכה פסגה בפריז, בין ברק וערפאת בהשתתפות מדלן אולברייט, מזכירת המדינה האמריקנית. ב־17 באוקטובר נערכה פסגת שארם בהשתתפות קלינטון, מובארק, ברק וערפאת. ב־23 בדצמבר פורסם מתווה קלינטון להסדר הקבע. ב־21-27 בינואר 2001 נערכה ועידת טאבה. בין הוועידות התנהלו מגעים אינטסיביים ביותר להשיג הסדר מדיני כלשהו או לפחות הפסקת אש.

מאמצים אלו סוכלו מסיבות שונות, בהן הערכתו הגוברת של ערפאת כי המשך האש יביא לתוצאות מדיניות חיוביות מבחינתו ואי רצונו של ערפאת להתעמת עם גורמי השטח שחתרו להסלמה. מהצד הישראלי ניתן למנות את חולשתו של ראש הממשלה, את חוסר האמון בפלסטינים שחלחל גם לגורמים שקודם לכן היו מאמינים אדוקים בתהליך השלום, ואת המעבר לפעילות צבאית בעלת אופי שנקבע ברמה המקומית (והתעלם לעתים קרובות מהשלכות נרחבות יותר).

החל מהתפטרותו של ברק, ב־9 בדצמבר, החלו להיערך גם מגעים חשאיים בין ראש האופוזיציה שרון לבין ערפאת. מרבית מגעים אלו התנהלו בציר עמרי שרון-מוחמד ראשיד. לאחר בחירתו של שרון לראשות הממשלה, הפכו מגעים אלו לרשמיים והחלו לכלול גם מגעים עם ערפאת (שרון האב סירב לפוגשו). מגעים אלו היו פחות נמרצים אולם נמשכו למעשה עד לפרשת קארין איי בתחילת 2002. שרון העמיד כתנאי בסיסי החל מבחירתו ועד לאמצע אוקטובר 2001 על שבעה ימי שקט מוחלט, ללא טרור, כתנאי לפתיחת משא ומתן מדיני עם הפלסטינים. עמדה זו אף אומצה על-ידי ממשל בוש ב־28 ביוני 2001.


[עריכה] גל הטרור והתגובות אליו
המאפיין העיקרי של אינתיאפדת אל-אקצה היה גל פיגועי ההתאבדות, שבוצעו בידי כל ארגוני הטרור הפלסטינים ואף בידי נשים וילדים. פיגועי ההתאבדות גרמו למאות הרוגים ואלפי פצועים בישראל. בסך הכל, נהרגו באינתיפאדה למעלה מ-1,000 ישראלים ונפצעו כ־6,000.

בתחילת שנת 2001, בעקבות הוראתו של ערפאת, שוחררו כל המחבלים - לרבות פעילי חמאס והג'יהאד האיסלאמי - מכלאם והחלו לפעול לביצוע פיגועים. לטענת ישראל ניתנה הוראה זו בכינוס של נציגי הארגונים עם ערפאת שנערך ברמאללה ב־11 בפברואר. חלק גדול מהפיגועים ב־2001 היה מכוון אל אזור העמקים והשרון (חדרה, עפולה, כפר סבא ונתניה), שהיה פרוץ יחסית ושכן קרוב למרכזי הטרור של ג'נין ושכם. ברצועת עזה החל ירי מרגמות החל מסוף ינואר, ב־30 בינואר נורו לראשונה מרגמות לעבר נצרים ואילו הירי הראשון לכיוון שדרות בוצע ב־16 באפריל (והביא לכניסה של צה"ל לבית חנון).


זירת הפיגוע במסעדת סבארו בירושלים.בין הפיגועים הבולטים שבוצעו עד אמצע שנת 2001: רצח התינוקת שלהבת פס ב־26 במרץ בידי צלף פלסטיני בחברון, פיגוע בקניון בנתניה ב־18 במאי שבו נהרגו 5 ישראלים ופיגוע ההתאבדות בדולפינריום ב־1 ביוני שבו מחבל מתאבד מחמאס רצח 21 צעירים. שרון החליט להגיב באיפוק על הפיגוע בדולפינריום ולתת לרשות הפלסטינית הזדמנות לפעול. בתחילת יוני סוכם על הפסקת אש בתיווכו של ג'ורג' טנט וב־13 ביוני סוכם על קבלת תוכניתו לרגיעה, אולם לאחר ירידה באלימות לקראת ביקור קולין פאואל באזור ב־28 ביוני התחדשה האש. חוסר פעולתה של הרשות הפלסטינית, ופיגועי טרור נוספים בקיץ (הקשה שביניהם היה הפיגוע במסעדת סבארו ב־9 באוגוסט שבו נרצחו 15 איש) גרמו מהר מאוד לאובדן האמון ברשות הפלסטינית ודרישה לתגובה צבאית תקיפה ונחרצת כנגד הטרור.

ההתנקשות בשר רחבעם זאבי שבוצעה ב־17 באוקטובר 2001 גרמה להסלמה נוספת כאשר צה"ל נכנס לכמה מהערים הפלסטיניות בגדה. ב־1 בדצמבר וביום שלמחרת בוצעו שני פיגועי התאבדות. לעומת זאת באמצע דצמבר נראה שהמצב נרגע כאשר ערפאת נאם בערבית ב־16 בדצמבר כנגד הפיגועים, ב־22 בדצמבר אמנם נאסר על ערפאת לצאת למיסה בבית לחם, אולם למחרת נחשף סיכום על הפסקת אש (שנחתם על-ידי שמעון פרס ואבו עלא). בסוף דצמבר נראה היה כי משתרר שקט ואנתוני זיני שהגיע כשליחו של הנשיא בוש ב־3 בינואר 2002 היה אמור למצוא אזור שקט. ב־2 בינואר תפסה ישראל את אוניית הנשק קארין איי, וחשיפת הקשרים של המבריחים עם הרשות הביאה להתדרדרות מדינית מהירה. ב־14 בינואר חוסל ראאד כרמי, מה שהביא להתדרדרות צבאית ולכניסת הפת"ח למעגל הפיגועים בתוך תחומי הקו הירוק.


[עריכה] מרץ השחור ומבצע חומת מגן
ערך מורחב – מרץ השחור
התדרדרות צבאית חלה גם בשטחים כשב־19 בפברואר נהרגו 6 חיילים בתקיפת מחסום עין עריק על-ידי חולייה פלסטינית ושלושה ימים לאחר מכן הרג צה"ל 50 שוטרים פלסטינים במבצע הגדול הראשון כנגדם. ככלל, החל מאמצע ינואר 2002 הטרור שוב גבר והגיע לשיאו בחודש "מרץ השחור" שבו נרצחו למעלה מ־135 ישראלים בפיגועי התאבדות שהתרחשו בתדירות יומיומית: ב־2 במרץ נרצחו 11 אזרחים בשכונת בית ישראל בירושלים, למחרת נרצחו 7 חיילים ו־3 אזרחים ליד עפרה, ב־7 במרץ נהרגו 5 מתלמידי הישיבה בעצמונה, ב־9 במרץ נרצחו 11 בפיגוע בקפה מומנט בירושלים, ב־20 במרץ נהרגו 7 בפיגוע התאבדות ליד כלא מגידו והשיא היה בפיגוע במלון פארק בנתניה ב־27 במרץ שבו נרצחו 30 איש ונודע כ"טבח ליל הסדר". בסה"כ אירעו ב־27 הימים הראשונים של מרץ 23 פיגועים בשטחים ובישראל. בתגובה לאירועים אלו תקפה ישראל את השוטרים הפלסטינים ואת ארגוני הטרור במתקפה חסרת תקדים וב־10 במרץ הודיע הרמטכ"ל מופז כי כ־200 פלסטינים נהרגו על-ידי ישראל. ניסיון של שרון למנוע את התדרדרות המצב על-ידי ויתור על הדרישה של "שבעת ימי השקט" ב־8 במרץ לא הצליח למנוע את ההתדרדרות המהירה במצב. גם הגעתו של זיני השליח האמריקאי לאזור ב־14 במרץ לא מנעה את התדרדרות המצב. בסופו של דבר לאחר הפיגוע בנתניה בערב ליל הסדר הורתה ממשלת ישראל על פתיחת מבצע חומת מגן, שבמהלכו נכבשו כמעט כל הערים הפלסטיניות בשטחי יהודה ושומרון.




ערך מורחב – מבצע חומת מגן

דחפורי די-9 משוריינים מדגמי D9L (ימין) ו-D9N (שמאל) ששימשו להכרעת הקרב בג'נין 2002.במסגרת המבצע, נתפסו מבוקשים רבים, הוחרמו מאות כלי נשק שונים, ואף נתפסו מסמכים רבים הקושרים את ערפאת ואת הרשות הפלסטינית לפעילות טרור. ערפאת עצמו בודד במוקטעה שברמאללה, לאחר שרובו של המבנה השלטוני נהרס, ולא הורשה לצאת משם. מוקדי ההתנגדות החזקים ביותר במבצע, היו שכם וג'נין. בקרב בג'נין השתמש צה"ל בדחפורי D9 משוריינים על מנת להכריע את הפלסטינים החמושים, להרוס תשתיות טרור ולסלק מטעני חבלה. דחפורים אלו השאירו הרס במחנה הפליטים. בבית לחם ברחו מבוקשים לתוך כנסיית המולד, ורק ולאחר משא ומתן ממושך והתערבות של מדינות שונות, הם יצאו והיגרו למדינות שהסכימו לקלוט אותם. מאז המבצע יצא צה"ל מערים אלה וחזר אליהן פעמים אחדות. כניסת כוחות צה"ל לערים נעשו על פי רוב לפי צרכים מבצעיים, במיוחד לפי התרעות ממוקדות על מעבדות נפץ ופיגועי התאבדות.

גם במהלך המבצע ואחריו התרחשו פיגועי תופת כנגד ישראל (ב־31 במרץ התרחשו פיגוע במסעדת מצה בחיפה שבו נרצחו 15 איש ופיגוע באפרת שבו נרצחו 3 אנשים), אך מוקד הפעילות הדרים לאזור חברון וההתקפות עברו אל תל אביב וירושלים מאחר ומרכזי הטרור בג'נין ושכם ספגו מכות קשות במבצע "חומת מגן".


[עריכה] אחרי מבצע חומת מגן

חיילי חי"ר של צה"ל בפעילות בט"ש בערים הפלסטיניותהתחדשות הפיגועים הביאה לקראת סוף יוני את ישראל לפתוח ב'מבצע דרך נחושה. מבצע זה היה למעשה רצף ארוך של פעילות כנגד ארגוני הטרור הפלסטיניים בגדה המערבית, שמייצב תפישה מבצעית חדשה בכל הנוגע למלחמה בטרור ביהודה ושומרון. בניגוד למבצע חומת מגן שבו הופעלה מסה צבאית באופן מרוכז, במבצע הופעלו הכוחות באופן מבוזר, במאות פעולות נקודתיות שבוצעו באופן אינטנסיבי ומתחדש. למעשה, במהלך המבצע נפרשו כוחות צה"ל באופן קבוע בשטחים והקימו מערך הגנה וסיכול שכלל גם שינויים בשטח (הקמת גדרות, חפירת תעלות, הצבת מחסומים ועוד). ארגוני שמאל וארגוני זכויות אדם מתחו ביקורת על השיטות בהן נקט צה"ל, בייחוד על השימוש בעוצר, על הריסת הבתים והשימוש ב"נוהל שכן" ומאוחר יותר בנוהל סיר לחץ. הביקורת התבטאה גם בסרבנות מאורגנת לשרת בשטחים מצד התארגנויות של חיילים ("אומץ לסרב") ותנועות "יש גבול" ו"פרופיל חדש". השפעתו האמיתית של המבצע הייתה בעיקר לטווח הרחוק ובעקבותיו יכולת הסיכול של ישראל השתפרה באופן ניכר.

באוגוסט 2002, לאחר סיום מבצע דרך נחושה סיכמו ישראל והפלסטינים [3] על תוכנית "עזה ובית לחם תחילה" שבו נסוגה ישראל משטחה של בית לחם ומחלק מהעמדות בעזה. תוכנית זו נחלה הצלחה בשלביה הראשונים, ובאמצע אוקטובר הורחבה גם לחברון. [4] בעקבות סדרה של פיגועי ירי קטלניים, ניסיון להחדיר מטען חבלה לחוות הגז של פי גלילות ופיגוע התאבדות באוטובוס בתל אביב הטילה ישראל מצור נוסף על המוקטעה ברמאללה (מקום משכנו של ערפאת) בין 19 ל־29 בספטמבר אבל נאלצה לסגת בעקבות לחץ אמריקאי. תוכנית "בית לחם תחילה" שהורחבה ל"יהודה תחילה" התמוטטה בעקבות מארב "ציר המתפללים" שאירע בחברון באמצע אוקטובר [5] וצה"ל חזר לשלוט ישירות בעיר ולאחר מכן גם בבית לחם [6].


פיגוע ההתאבדות באוטובוס אגד קו 37 בחיפה ב-5 במרץ 2003. בפיגוע, שאירע בשדרות מוריה, נרצחו 17 בני אדם ונפצעו 53.ב־2002 וב־2003 מיקדו המחבלים את התקפותיהם על אוטובוסים עמוסים במרכזי הערים הישראליות, אך בעיקר בירושלים, שהייתה הקרובה ביותר למרכזי הטרור בחברון ורמאללה. הפיגועים היו קטלניים ביותר וגרמו למאות הרוגים. הפיגועים הקשים באותה תקופה היו באוטובוס מספר 830 ליד צומת מגידו (17 הרוגים), באוטובוס מספר 32א בצומת פת בירושלים (19 הרוגים), במועדון "שפילד קלאב" בראשון לציון (15 הרוגים), באוניברסיטה העברית בירושלים (9 הרוגים), באוטובוס מספר 37 בחיפה (17 הרוגים) ובאוטובוס מספר 14א בירושלים (17 הרוגים).

לחלק מהפיגועים סייעו אנשים מקרב ערביי ישראל וערביי מזרח ירושלים (שהם בעלי תעודת זהות כחולה). חוליית סילוואן ממזרח ירושלים, שהופעלה על ידי החמאס, הייתה אחראית לפיגועים בקפה מומנט, באוניברסיטה העברית, בשפילד קלאב בראשון לציון וכן בניסיונות לפיגועים והטמנת מטענים בתשתיות אסטרטגיות. החוליה נעצרה בידי השב"כ. בצפון ובמשולש נחשפו הן חוליות טרור של ערבים ישראלים והן סייענים שהסיעו מחבלים מתאבדים.


[עריכה] ההודנה
במרץ 2003 מינה ערפאת את אבו מאזן לראש ממשלת הרשות הפלסטינית. מסוף אפריל עד יוני אירעו מספר פיגועים בולטים: ב-30 באפריל במייק'ס פלייס (3 הרוגים), ב-18 במאי בגבעה הצרפתית שבירושלים (7 הרוגים), ב-19 במאי בעפולה (3 הרוגים) וב-11 ביוני בקו 14 בירושלים (17 הרוגים). מנגד בפעולה של צה"ל ב-1 במאי בשכונת סג'עייה בעזה נהרגו 13 פלסטינים, וב־21 ביוני בפעולה של הימ"מ נהרג עבדאללה קווסאמה, בכיר חמאס בחברון. אבו מאזן פעל להשגת הודנה, שהוסכמה לבסוף ב־26 ביוני 2003 (לאחר ועידת עקבה). בתקופת ההודנה חלה ירידה גדולה בכמות הפיגועים, אך בוצעו מספר פיגועי התאבדות קטנים בהם נהרגו ישראלים. ישראל בתגובה המשיכה לפעול נגד מחבלים, שלטענתה היו בגדר "פצצות מתקתקות". למרות זאת, ההודנה הייתה תקופה של שקט יחסי ונרשם בה מספר נמוך של הרוגים. ההודנה התאפיינה במאמצים מדיניים סביב מפת הדרכים, כמו גם בניסיון חזרה לשיתוף פעולה ביטחוני בין ישראל והרשות הפלסטינית. ההודנה קרסה באופן מעשי ב־19 באוגוסט. שני הצדדים האשימו זה את זה בהפרת ההודנה - ישראל ציינה את הפיגוע בקו 2 בירושלים באותו יום (23 הרוגים, ביניהם 7 ילדים, ו-130 פצועים) ואילו הפלסטינים את חיסולם של מוחמד סידר ב־15 באוגוסט ושל אסמאעיל אבו שנב ב־20 בו.

בעקבות קריסת ההודנה חידשה ישראל את מדיניות הסיכולים הממוקדים והחלה בסדרת פעולות ממושכת (אוגוסט-נובמבר) בחברון (ממנה יצא הפיגוע) שבהן נעצרו או נהרגו רוב מפקדי החמאס והג'יהאד האיסלאמי בעיר, ביניהם: נסים זעתרי, אחמד באדר, עז-א-דין מיסק ובאסל קוואסמה. [7]

בשלהי 2003 בוצעו פיגועי תופת נוספים כנגד ישראל, חלקם בהכוונת החיזבאללה וסוריה. ב־4 באוקטובר 2003 ביצע הג'יהאד האיסלאמי פיגוע התאבדות במסעדת מקסים בחיפה בו נרצחו 21 בני אדם. בתגובה הפציצה ישראל מחנה אימונים של מחבלים בסוריה, ליד עין צאחב, במטרה לאותת לסוריה לרסן את מפקדות ארגוני הטרור בתחומה.


[עריכה] בלימת הטרור
כבר משנת 2003 החלה ירידה בכמות הפיגועים המוצלחים ובכמות הנפגעים מפעולות טרור, אך השינוי הגדול התרחש בשנת 2004, אז ירד מספר ההרוגים הישראלים בכ־45%. השינוי מיוחס לגדר ההפרדה שהוקמה סביב השומרון, למודיעין והכרת השטח של השב"כ, ולשליטה המלאה של כוחות צה"ל במרחב ובערים הפלסטיניות. מוקדי הטרור שנותרו ביו"ש היו הערים שכם, ג'נין וחברון - שכתוצאה מכך שהו תחת כתר ממושך והוקפו ברשת מחסומים. רוב מנהיגי הטרור ומהנדסי הנפץ בגדה - בייחוד אלה של החמאס, הג'יהאד האיסלאמי (גא"פ) וגדודי חללי אל-אקצא חוסלו או נעצרו בידי צה"ל בגל של פעולות מתמשכות ויומיומיות. את החלל מילאו כנופיות מקומיות וחוליות תנזים שלדברי מומחים צבאיים מומנו והודרכו על ידי חיזבאללה. בג'נין, זכה זכרייה זביידי לתשומת לב תקשורתית, בעיקר תודות לנגישות שהייתה לו לעיתונות הישראלית, לדמותו הציורית וכן לעניין שגילתה בו פעילת השמאל טלי פחימה. סגניו של זביידי, מחמוד אבו שרף, מחמוד אבו חליפה וכאמל טאהר - שהיו מעורבים במספר רב של פיגועים - חוסלו בידי כוחות הביטחון של ישראל אך זביידי הצליח להתחמק מניסיונות חיסול ולבסוף הכריז על הפסקת מעורבותו במעשי טרור, הכרזה שהקנתה לו חנינה זמנית מול הצבא הישראלי.

בנובמבר 2004 החל מצב בריאותו של ערפאת להתדרדר, הוא הובהל לאשפוז בפריז (בפעם הראשונה לאחר שנים שלא הורשה לצאת מהמוקטעה ברמאללה), כעבור שבוע מת ערפאת בבית החולים וראשי הפת"ח החליטו למנות את מחמוד עבאס (אבו מאזן), הנחשב מתון יחסית, ליורשו. ב־9 בינואר 2005 נערכו בחירות לרשות הפלסטינית ובהן זכה אבו מאזן.

הפיגועים הבולטים שבוצעו בשנים 2004 ו־2005 היו באוטובוסים בירושלים (פיגוע אחד בוצע בסמיכות לדיון בבית הדין הבינלאומי לצדק על גדר ההפרדה), פיגוע כפול בבאר שבע (16 נרצחו) וב־2005: פיגועי התאבדות של הג'יהאד האיסלאמי מטול כרם בתל אביב (ה־Stage, חמישה נרצחו) ונתניה (קניון השרון, 5 נרצחו). שנת 2004 התאפיינה בהרבה ניסיונות פיגוע אך גם בסיכולים מוצלחים רבים של כוחות הביטחון, אך רק בשנת 2005 חלה גם ירידה בניסיונות לבצע פיגועים. זאת עקב מותו של יאסר ערפאת, הסכם "הפסקת האש" שהשיג אבו מאזן עם ארגוני הטרור והתמקדות תשומת הלב העולמית ברצועת עזה עקב תוכנית ההתנתקות.

בסוף ספטמבר 2005 נחטף בגדה ששון נוריאל על ידי החמאס במטרה להתמקח על שחרור אסירים (נוריאל לבסוף נרצח). חטיפה זו גרמה למעצרים המוניים של אנשי ארגוני הטרור במטרה למצוא את החטוף באמצעות חקירתם בישראל. מעצרים אלו לא עברו בשקט ובמהלכם נהרגו פלסטינים, כמעט כולם פעילי טרור, מה שגרם להתדרדרות משמעותית במצב ולגלישת האירועים גם לרצועת עזה.

תשתית הג'יהאד האיסלאמי בטול כרם המשיכה לנסות להוציא פיגועי התאבדות כנגד ישראל. רובם סוכלו, אך שניים מהם הצליחו, בחדרה ובקניון השרון בנתניה. בפיגועים אלה נרצחו 11 בני אדם. מחסום פתע של צה"ל מנע פיגוע תופת קטלני שכוון כנגד מופעי הילדים בחופשת חנוכה, המחבל התפוצץ על המחסום ומהפיצוץ נהרגו קצין בצה"ל ו-3 פלסטינים.


[עריכה] מ-2006 ואילך
בינואר 2006 ניצח חמאס בבחירות לפרלמנט הפלסטיני ובמרץ החל במגעים להרכבת הממשלה. ב-4 בינואר 2006 לקה אריאל שרון בשבץ מוחי ואהוד אולמרט תפס את מקומו בראשות הממשלה כממלא מקום ראש הממשלה.

חודש ינואר 2006 התאפיין בפיגועי ירי וסכינאות מצד הפת"ח, בהם נהרגו מספר ישראלים. חמאס הכריז על כוונתו לשחרר את רוצחי רחבעם זאבי ומזכ"ל החזית העממית אחמד סעדאת שהוחזקו בכלא יריחו במסגרת "הסכם רמאללה" שנחתם ב-2002. ב-14 במרץ 2006 עזבו הפקחים הזרים את הכלא מחשש לחייהם וכעבור זמו קצר החל מבצע הבאת ביכורים: כוחות צה"ל כתרו את המתחם וכלי צמ"ה ממוגנים החלו להרוס את המבנה עד שהמבוקשים הבכירים נכנעו והסגירו את עצמם. בעקבות המבצע איימו הפלסטינים, לרבות החמאס בגל פיגועי נקמה. מנגד, מצבה הכלכלי של הרשות הפלסטינית המשיך להתדרדר. ב-31 במרץ הצליח הפת"ח לבצע פיגוע התאבדות בקדומים בו נרצחו 4 אנשים.

בשנים 2005-2007 עבר מרכז הטרור ביהודה ושומרון לשכם ומחנות הפליטים שמסביבה, ובמסגרת הפעילות הטרוריסטית גויסו אף נערים ותלמידי תיכון לבצע פיגועים (המפורסם שבהם הוא חוסאם עבדו בילאל שנתפס במחסום חווארה ב-24 במרץ 2004 [8], [9]). צה"ל המשיך בפעילות סיכולית אינטנסיבית יומיומית שכללה פשיטות, מעצרים, הריגת מחבלים ופיצוץ מעבדות נפץ. הפעילות נשאה פרי וכמעט כל הפיגועים שעמדו לצאת בשנים אלה סוכלו בידי כוחות הבטחון (צה"ל, שב"כ, ימ"מ ומג"ב).

עקב דעיכת הטרור ביהודה ושומרון, ביצוע תוכנית ההתנתקות וניצחון חמאס בבחירות לפרלמנט הפלסטיני, עבר מוקד האלימות לרצועת עזה שם המשיכו ארגוני הטרור בירי רקטות קסאם לעבר יישובים ישראלים בעוטף עזה.


[עריכה] הלחימה ברצועת עזה
במהלך כל שנות האינתיפאדה יצאו רק מעט פיגועים מרצועת עזה לישראל, בזכות הגדר המקיפה את הרצועה ומונעת מעבר אדם. פיגועים רבים נעשו כנגד ההתנחלויות ברצועת עזה וכנגד חיילי צה"ל. בנוסף, הקימו הפלסטינים ברצועה "ארגון גג" לארגוני ההתנגדות והטרור, שנקרא ועדות ההתנגדות העממיות והאיש הבולט בו היה ג'מאל אבו סמהדאנה.


[עריכה] הלחימה בשנים 2000-2003

נגמחו"ן ודחפור משוריין מדגם D9N באזור רפיח. איום מטעני גחון ומטעני הצד ברצועת עזה חייב שימוש ברכב קרבי משוריין ממוגן-גחון, כגון הנגמחו"ן, ה-D9 וטנקים עם פלטות גחון.עיקר פעילות הטרור ברצועת עזה בשנים אלה כללה פיגועי ירי ומטענים אל עבר שיירות צבאיות ואזרחיות שנעו על הצירים ברצועה. זכור מכולם הוא הפיגוע באוטובוס הילדים ב-20 בנובמבר 2000, שבו נהרגו שניים מתושבי כפר דרום וילדים רבים נפצעו. בתגובה לפיגועים אלה נהג צה"ל לבתר זמנית את הרצועה ל-3 חלקים על ידי הקמת חסימות לאורך ציר טנצ'ר (המשתרע מצפון לדרום במרכז הרצועה) וחוף הים. בנוסף, דחפורים חישפו שטחים מסביב לצירי התנועה על מנת לתת מרחב התרעה לכוחות ולמנוע מהמחבלים מקומות מסתור שיאפשרו להם לבצע מארבי ירי או להטמין מטענים בסתר. פעולות החישוף הקטינו באופן ניכר את כמות הפיגועים על הצירים, למעט בציר קרני-נצרים (המחבר בין מעבר קרני לנצרים) וציר כיסופים (שהוביל לגוש קטיף) שנחלש על ידי חאן יוניס.

בעקבות ההצלחה היחסית של פעולות החישוף, והשמירה ההדוקה סביב ההתנחלויות, החליטו ארגוני הטרור לעקוף את מערכי ההגנה באמצעות ירי בנשק תלול מסלול. ב־30 בינואר נורו לראשונה פצצות מרגמה לעבר נצרים ואילו הירי הראשון לכיוון שדרות בוצע ב־16 באפריל. בתגובה נכנס צה"ל לראשונה לעיירה בית חנון אך נאלץ לסגת עקב לחץ בינלאומי.


מעבר ארז בצפון רצועת עזה.הפלסטינים הפעילו מטעני גחון כבדים שהשמידו 4 טנקים על צוותיהם, וביצעו שורה של פיגועי ירי ומטענים אל עבר ציר כיסופים המחבר את גוש קטיף עם יישובי עוטף עזה. בד בבד, גבר הירי של נשק תלול מסלול - בעיקר רקטות קסאם ופצצות מרגמה על ההתנחלויות ברצועת עזה והיישובים הסמוכים לה. החל מ-14 בספטמבר 2001 בוצעו התקפות על מעבר ארז שהתחזקו ככל שחלף הזמן, ושהגיעו לשיאן בשנים 2003-2004 בהן בוצעו עשרות התקפות על המעבר ואזור התעשייה המשותף, שגרמו לנפגעים רבים וכתוצאה מכך לסגירת רוב המפעלים הישראלים באזור ואובדן פרנסה לאלפי פלסטינים.


ציר פילדלפי, צילום לוויןאחד ממוקדי העימות ברצועת עזה היה ציר פילדלפי: רצועה צרה שקיבלה ישראל בהסכמי אוסלו על מנת למנוע הברחות נשק לתוך הרצועה. הפלסטינים, שניסו נואשות להשיג תחמושת ונשק כבד יותר, החלו לחפור מנהרות לעבר העיר רפיח המצרית ולהיעזר בשירותי המקומיים המצריים על מנת להבריח כמויות אדירות של נשק לרצועה. בתגובה על גילוי מנהרות ההברחה החלה ישראל להגביר נוכחות על הציר: חיל ההנדסה ופיקוד דרום הקימו את פלוגת צמ"ה עזה וצוות מיוחד שהוקדש ללחימה במנהרות ההברחה, וכוחות צה"ל ביצעו פעולות חישוף על מנת לגלות מטעני צד וגחון ופתחים של מנהרות הברחה. כדי לסכל את פעילות צה"ל ירו המחבלים עשרות רקטות נ"ט אל עבר כוחות צה"ל שנעו בציר. בתגובה לירי הכבד, ביצע צה"ל פעולות חישוף גדולות ממדים ובהם הרסו דחפורים מאות בתים שנשקו לגבול וצפו על מוצבי צה"ל. במקביל, החל חיל ההנדסה בבניית מערכת ביצורים לחיילי ששמרו בציר שכללה קיר שיגומים מברזל ומוצבים משודרגים. ההריסות ההמוניות ברפיח זכו לביקורת בינלאומית רבה, ומספר תקריות - כגון מותה של פעילת השמאל האמריקנית, רייצ'ל קורי, ואסון הנגמ"שים - הביאו את הציר לתשומת לב הציבור הישראלי והקהילה הבינלאומית.


[עריכה] שנת 2004 : המבצעים הגדולים
הסלמה של המאבק של ישראל בטרור הפלסטיני נעשתה בחודש מרץ 2004, עם חיסולו של אחמד יאסין, מנהיג החמאס. בחיסולו הראתה ישראל, שגם "מנהיגים פוליטיים" בכירים, המעודדים טרור, אינם חסינים מפגיעה. חודש לאחר מכן, חוסל יורשו של יאסין, עבד אל-עזיז רנטיסי. אחרי צמד החיסולים, ישראל זכתה לארבעת החודשים השקטים ביותר מאז פרוץ המאורעות האלימים. בתקופה זו לא הצליחו ארגוני הטרור לבצע פיגועי התאבדות בתוך ערי ישראל, ונרצחו 25 ישראלים (מהם 13 חיילים). בחודש מאי 2004 חלה הסלמה בטרור ברצועה, כאשר מחבלים מועדות ההתנגדות העממיות רצחו את טלי חטואל וארבע בנותיה בציר כיסופים ושבועיים אחר כך פוצצו שני נגמ"שים של צה"ל (ראו: אסון הנגמ"שים).


דחפור D-9R הורס בתים ברפיח בזמן מבצע קשת בענןמיד אחרי סיום פעולות החיפוש אחרי שרידי הגופות, פתח צה"ל במבצע קשת בענן כדי להרוס את תשתית הטרור ברפיח. במבצע נהרגו 40 מחבלים ו־12 אזרחים פלסטינים ונהרסו 56 מבנים. בפעולה לא נפגע אף חייל ישראלי.

ב־30 בספטמבר 2004, בעקבות התקפת רקטות קסאם שהרגה ילד ופעוטה בשדרות, פתח צה"ל במבצע ימי תשובה בצפון רצועת עזה במטרה למנוע שיגור רקטות ופגיעה במחבלים. במהלך המבצע פעל צה"ל בעיירות בית חנון ובית להיה, אך בייחוד במחנה הפליטים ג'באליה. במסגרת הפעולה נהרגו כ־130 פלסטינים (בישראל טוענים שרובם היו מחבלים, לפי עיתון "הארץ" כ־87 היו חמושים/מחבלים וכ־42 היו אזרחים), וחוסלו 10 חוליות קאסם. כ־70 מבנים נהרסו ושטחים חושפו בצפון-מזרח ג'באליה. במהלך המבצע הועלו האשמות כנגד אונר"א, סוכנות הסיוע של האו"ם לפליטים הפלסטינים, שמתקניה, רכביה ועובדיה מסייעים לפעילות טרור, כאשר דובר צה"ל שלח לרשתות טלוויזיה זרות קלטת של אמבולנס שלתוכו הוכנסו טילי קסאם. הסרט בסופו של דבר לא הציג ראיות חד משמעיות ופגע באמינות דובר צה"ל, אך פליטת פה של פטר הנסן, הנציב הכללי של אונר"א, הביאה בסופו של דבר להדחתו. המבצע הסתיים ב־15 באוקטובר.

בחודש דצמבר 2004 - הופגזו יישובי גוש קטיף באופן מסיבי בפצצות מרגמה ורקטות קסאם. ב־12 בדצמבר פוצצו מחבלים מנהרת תופת במעבר הגבול של רפיח שגרמה למותם של 5 חיילים מגדוד הסיור הבדואי. לקראת סוף החודש החלו לנחות טילי קאסם גם על שדרות. צה"ל ביצע מספר פעולות נקודתיות בחאן יונס וצפון הרצועה.


[עריכה] הא-תהדיאה (הרגיעה)
בפברואר 2005 נערכה פסגת שארם א-שייח בין אריאל שרון למחמוד עבאס בה ישראל הסכימה להקפיא את מדיניות החיסולים והריסת הבתים וזאת בתמורה להפסקת פעולות הטרור על ידי הפלסטינים. זה יחד עם התקדמות יישומה של תוכנית ההתנתקות הביאו את הרשות הפלסטינית וארגוני הטרור להגיע להסכם פנימי ביניהן על הפסקת אש ושינויים פנימיים ברשות הפלסטינית. למרות שבדיונים המוקדמים דובר על חזרה ל"הודנה", הוחלט בסוף על הכרזת "הרגעה" (בערבית: تهدئة; תהדיאה). למרות שבפועל החלה הרגיעה עם התדרדרות מצבו של ערפאת בנובמבר 2004 הרי שרשמית היא החלה רק לאחר חתימת הסכם קהיר ב־17 במרץ 2005 (תקציר מופיע כנספח באתר ממר"י) שבו מופיעה התחייבות ל"הרגעה" עד סוף 2005. ה"הרגעה" לא הביאה להפסקה מוחלטת של פעולות הטרור, אולם מספרן ירד באופן חד (בייחוד מספרם של פיגועי-ההתאבדות) ועודד דיבורים על סיום האינתיפאדה.

התחדשות בהפגזות על שדרות ויישובי גוש קטיף חלה בחודשים מאי ויוני 2005. רוב הפרשנים טענו שירי חמאס כנגד ישראל נועד דווקא כדי לאותת לאבו מאזן מי בעל הבית ברצועת עזה, ושהחמאס לא יסבול את דחיית הבחירות. שיא הירי התרחש ב־7 ביוני ובו נורו יותר מ־9 רקטות קסאם, 5 פצצות מרגמה ו־5 טילי נ"ט. מהירי נהרגו בגני טל פועל זר, ושני עובדים פלסטינים. הירי הכבד התחדש שוב ב־14 ביולי וגרם להרוגה ישראלית ביישוב נתיב העשרה מצפון לרצועה. אחרי תגובה ממוקדת של ישראל וביקור באזור של קונדוליזה רייס נמנעה תגובה צבאית ישראלית מסיבית. במקביל להורדת האש הישראלית, החלו עימותים פנימיים בין הרשות הפלסטינית לחמאס אשר גרמו ל-2 הרוגים ולעשרות פצועים, ותנועת החמאס החליטה, בהדרגה, להפסיק את ההפגזה. במשך חודש יולי (ובעיקר בין ה-16 וה-21 לחודש) הירי חדל סופית, בעקבות הקירבה לתוכנית ההתנתקות ורקטת קסאם שהחטיאה את מטרתה, הרגה פעוט פלסטיני בבית חנון.

בעקבות הכרזתו של אריאל שרון על תוכנית ההתנתקות, החלו פגישות תיאום בין ישראל לפלסטינים על מנת להסדיר את היציאה בעזה כך שתעבור בשקט. רוב הפגישות התקיימו בין שאול מופז למוחמד דחלאן, שהתחייב לפרוס 7,500 שוטרים פלסטינים שימנעו אלימות בעת פינוי ההתנחלויות. במהלך פינוי היישובים, הפלסטינים שמרו על שקט כמעט מוחלט, וגורמים באמ"ן טענו כי הארגונים הפלסטינים אינם רוצים להצטייר בתור אלו שמחבלים בנסיגה. גם לאחר שני פיגועי טרור יהודיים, שאחד מהם נעשה בתושבי שפרעם ואחד מהם בשטח הרשות, נשמר האיפוק. לאחר השלמת פינוי גוש קטיף, הודיע אבו מאזן שהעם הפלסטיני עובר מ"הג'יהאד הקטן" - נגד ישראל - ל"ג'יהאד הגדול" - בניית מדינה פלסטינית משגשגת. רבים בישראל התייחסו להודעתו בחוסר רצינות אך בתקווה.


[עריכה] לאחר ביצוע ההתנתקות
לאחר ביצוע תוכנית ההתנתקות ערכו כל הארגונים הפלסטינים עצרות בהתנחלויות המפונות ומצעדי ניצחון ברחבי הרצועה. אחת מהן הסתיימה באסון (פיצוץ שגרם ל-19 הרוגים) עקב "תאונת עבודה" של החמאס שהובילה להתדרדרות המצב ברצועת עזה. בצירוף ההתדרדרות המצב בגדה בסוף ספטמבר 2005 החלו ארגוני הטרור (בהתחלה הג'יהאד ואחר כך החמאס) בירי מסיבי של רקטות קאסם לעבר שדרות והנגב המערבי. בעקבות ירי זה פתח צה"ל במבצע גשם ראשון שבו פעל לראשונה ברצועת עזה לאחר ההתנתקות. המבצע דעך והופסק בתחילת אוקטובר, על מנת "לתת לאבו מאזן הזדמנות לפעול כנגד החמאס".

לעומת זאת, נתקלה הרשות הפלסטינית בקשיים משמעותיים במימוש החלטה לבצע איסוף נשק כללי ברשות ואף ניסיון לעשות זאת ברצועת עזה לאחר ההתנתקות נתקל בהתנגדות. כמו כן החמאס מנסה להשתלט למעשה על מוקדי הכוח ברשות. מצב זה גרם לאווירת אנרכיה ברשות הפלסטינית, ולתחושה כי אבו מאזן מאבד שליטה על עמו. בתחילת אוקטובר התחדש העימות בין הרשות לבין החמאס והג'יהאד וכלל קרבות אש עם כמה הרוגים בשל החלטתה של הרשות לאסוף את הנשק מהארגונים ברצועת עזה.

ארגוני הטרור הפלסטינים ניסו גם לבצע פיגועים כנגד המעברים ואף לחפור מנהרות כדי לעבור את גדר המערכת בציר הוברס ולבצע פיגועים ביישובי עוטף עזה. עד כה, ניסיונות אלה סוכלו בידי כוחות צה"ל המאבטחים את האזור. כמו כן, במהלך אבטחת הגדר נפגעו ונהרגו גם חפים מפשע, כולל ילדים, דבר שזכה לתרעומת רבה בצד הפלסטיני ותרם להסלמת האירועים.


רקטת קסאם, כנראה מדגם קודס 101, שנחתה ליד כרמיה.בנובמבר שוב התחדש ירי רקטות הקסאם אל עבר ישראל ובדצמבר הוא הגיע לשיא חדש כאשר רקטות פגעו בדרום אשקלון ובט"ר זיקים. הירי המשיך להתחזק גם בינואר 2006, אך רוב הרקטות פגעו בשטחים ריקים ולא היו נפגעים בנפש. [10] הירי המשיך גם בפברואר וב-3 בו פגעה רקטת קסאם בקרווילה בקיבוץ כרמיה ופצעה תינוק קל עד בינוני וכמו כן פצעה ברמה בינונית קרובת משפחה. [האירוע גרם לתרעומת גדולה על הממשלה ומערכת הביטחון, שהתחזקה על רקע דו"ח מבקר המדינה בנושא מיגון יישובי עוטף עזה והמצב הפוליטי. בתגובה, חזר צה"ל שוב להפגיז אזורי שיגור בצפון הרצועה אחרי שבועיים של שקט וחידש את מדיניות הסיכולים הממוקדים ביתר שאת. החל מה-5 בפברואר ביצע חיל האוויר 4 תקיפות, שבהן נהרגו 9 מחבלים מגדודי חללי אל-אקצא והג'יהאד האיסלאמי, ביניהם בכירים בתעשיית הקסאם. [11] הפלסטינים בתגובה הגבירו את ירי הרקטות, ואף ניסו לתקוף פעמיים את מעבר ארז (שני הניסיונות סוכלו ו-3 מחבלים נהרגו).

ב-28 במרץ 2006, יום הבחירות לכנסת השבע עשרה, נורו 2 רקטות קסאם ורקטת גראד 122 מ"מ ("קטיושה" בפי התקשורת) לעבר אשקלון. זה היה הירי הראשון של "קטיושה" תקנית מרצועת עזה. הג'יהאד האיסלאמי נטל אחריות. [12], [13] בעקבות ירי זה ומספר מטחים של רקטות קסאם, פתח צה"ל במבצע "חץ דרומי" בו לראשונה הפגיזו את שטחי השיגור גם ספינות הטילים של חיל הים (באמצעות תותח טייפון ותותח 76 מ"מ). נוסף על כך, הפציץ צה"ל באופן קבוע אזורים שמהם נורות הרקטות. בחודש אפריל 2006 נהרגו 4 אזרחים פלסטינים כתוצאה מכך.

למרות הירי, ירי הרקטות נמשך ורקטת גראד אף פגעה בלול בנתיב העשרה. צה"ל הגיב בירי ארטילרי כבד אל עבר מרחבי השיגור וביצע סיכולים ממוקדים כנגד חוליות קסאם. כמו כן, סיכלו כוחות צה"ל מספר ניסיונות חדירה. ב-9 ביוני חיסל חיל האוויר הישראלי את ג'מאל אבו סמהדאנה, ראש ועדות ההתנגדות העממית ועוד 3 מחבלים. למחרת, ב-10 ביוני, חלה הסלמה בירי מצד שני הצדדים. הפלסטינים הגיבו בירי רקטות קסאם וצה"ל חיסל שתי חוליות קסאם, בהן חוליית ועדות ההתנגדות העממית (3 מחבלים) ולראשונה מאז ההתנתקות, חוליית מחבלי חמאס (2 מחבלים) שהייתה בדרכה לביצוע ירי רקטות לעבר ישראל.
במהלך אותו יום פיצוץ שאירע בחוף סודנייה ברצועת עזה נהרגו 7 אזרחים פלסטינים חפים מפשע. צה"ל הביע צער על התקרית והפסיק את ירי התותחים הארטילרי עד לסיום תחקיר בנידון. ב-11 ביוני טען אלוף פיקוד הדרום יואב גלנט שתחקיר אשר ביצע צה"ל העלה שהוא אינו קשור לאירוע והפיצוץ לא נגרם מירי ארטילרי, אך לא פירט בנושא. מנגד, הפלסטינים ורוב התקשורת העולמית המשיכו לראות בישראל כאשמה בתקרית [14]. מאוחר יותר פרסם צה"ל הוכחה לטענתו שההרג לא נגרם מירי צה"לי והיא ניתוח של הרסיס מגופה של אחת הפצועות - רסיס שאינו רסיס של פגז 155 מ"מ. תחקיר צה"ל זכה לגיבוי ראש הממשלה ושר הביטחון. [15] בתגובה לאירוע, החמאס לראשונה מזה 16 חודשים, הכריז על סיום הפסקת האש מצידו והחל לקחת אחראיות על ירי קסאמים על ישראל. בנוסף, כתגובה לאירוע, אשר התקבל בזעזוע רב ברצועת עזה והוציא עשרות אלפי אנשים להלווית שבעת קרובי המשפחה, ב-10 וב-11 ביוני נורו על שדרות ויישובי עוטף עזה למעלה מ-50 קסאמים, מהם נפצעו מספר אנשים, אחד מהם קשה. [16], [17] בסיכול ממוקד אשר ביצע צה"ל רק יומיים לאחר מכן, הרג צה"ל 11 פלסטינים, 8 מהם אזרחים ורק 3 מהם פעילי טרור, בהתקפה על מסחרית שהובילה רקטות גראד ונאלץ מאוחר יותר להתנצל על התקרית. [18]

ב-25 ביוני 2006, שנה שלמה לאחר החייל ההרוג האחרון ברצועת עזה ו-10 חודשים לאחר תוכנית ההתנתקות, תקפו מחבלים מהחמאס וועדות ההתנגדות העממית בירי נ"ט מוצב צה"ל, נגמ"ש וטנק ליד מעבר סופה וקיבוץ כרם שלום. בהתקפה נהרגו 2 חיילי צה"ל וחייל שלישי, רב"ט גלעד שליט, נחטף. שלושה מחבלים נהרגו גם כן בתקרית. כוחות צה"ל נכנסו לרצועה והחלו בחיפוש אחר החטוף. [19]. באותו הזמן נחטף אזרח ישראלי נוסף בשומרון, אשר 3 ימים לאחר מכן, התגלה ירוי סמוך לרמאללה. [20]


[עריכה] מבצע גשמי קיץ
ערך מורחב – מבצע גשמי קיץ
בעקבות חטיפת החייל גלעד שליט והמשך ירי הקסאמים אל עבר ישראל, פתח צה"ל במבצע גשמי קיץ להשבת החייל החטוף והפסקת ירי הקסאמים. המבצע נפתח ב-28 ביוני 2006 בסדרת תקיפות אוויריות על רצועת עזה וכניסה מוגבלת של כוחות יבשה לפאתי הרצועה. לאחר ירי קסאם לעבר מרכז אשקלון פתח צה"ל במבצע אלוני הבשן בצפון הרצועה. ב-6 ביולי נכנסו כוחות יבשה לאזור בית חנון, בית להיא ואל-עטטרה וניהלו חילופי אש כבדים עם המחבלים. לכל אורך המבצע, נכנס ויצא צה"ל מן הערים למבצעים ממוקדים יחד עם התקפות חיל האוויר. ב-17 באוקטובר פתח צה"ל במבצע פרי סחוט בו נכנסו כוחות צה"ל לציר פילדלפי וחשפו 13 מנהרות להברחת נשק. ב-1 בנובמבר פתח צה"ל במבצע ענני סתיו בבית חנון בו נהרגו 68 פלסטינים. ב-8 בנובמבר פגע מטח פגזי ארטילריה טועה בבית חנון והרג 19 פלסטינים. ב-26 בנובמבר 2006 הסכימו שני הצדדים על הפסקת אש הדדית שכללה הפסקת ירי קסאמים ונסיגת צה"ל מרצועת עזה. השקט היחסי נשמר, אך ירי הקסאמים לא הופסק.

חודש יולי היה החודש הקטלני ביותר עבור הפלסטינים מאז מבצע חומת מגן באפריל 2002. על פי נתוני בצלם, 163 פלסטינים נהרגו ברצועת עזה בחודש זה, מתוכם 78 פלסטינים אשר לא השתתפו בלחימה בזמן שנהרגו, ובהם 36 קטינים ו-20 נשים. [21]. לטענת צה"ל, עד ספטמבר נהרגו 208 מחבלים ורק 16 עוברי אורח שלא השתתפו בלחימה. במבצע נהרגו 3 חיילים ישראלים, 2 אזרחים ישראלים (מרקטות קסאם), 270 מחבלים פלסטינים ו-116 אזרחים פלסטינים לא מעורבים.

המבצע לא הותיר זיכרון עמוק בקרב הציבור הישראלי (בניגוד למבצעים אחרים, למשל, מבצע חומת מגן), ככל הנראה משום שבמקביל לו פרצה מלחמת לבנון השנייה.


[עריכה] העימותים הפנים-פלסטיניים
ערך מורחב – עימות חמאס-פת"ח ברצועת עזה
לאחר ניצחון חמאס בבחירות לפרלמנט הפלסטיני (ינואר 2006), הלכו והחריפו העימותים הפנימיים ברשות הפלסטינית. בחודשים הראשונים של אותה שנה המאבקים נותרו בעצימת נמוכה, ולאחר חטיפת גלעד שליט ומבצע גשמי קיץ הם פסקו כמעט כליל. עם זאת, אחרי סיום מבצע גשמי קיץ העימותים בין חמאס לפתח החריפו שוב, על רקע מאבקי סמכויות בין הנשיאות (המזוהה עם פתח) לממשלה (המזוהה עם חמאס), כשלון במגעים על הקמת ממשלת אחדות, וריבי חמולות מקומיים ברצועת עזה.

ב-29 בינואר 2007 ביצע הג'יהאד האסלאמי, שלא מעורב בעימותים, פיגוע התאבדות באילת בו נרצחו 3 ישראלים.

ב-8 בפברואר הוכרז על סיומם רשמי של העימותים האלימים, בוועידת פסגה במכה בהשתתפות המלך עבדאללה הסעודי, אבו מאזן וחאלד משעל. בפגישה הוסכם על הקמת ממשלת אחדות פלסטינית. [22] ממשלת האחדות הושבעה בפועל ב-17 במרץ 2007. למרות זאת, המשיכו העימותים, ברמת עצימות נמוכה יותר. [23]

ב-15 במאי 2007 התחדשו העימותים בעצימות גבוה. [24] בלילה שבין ה-15 במאי וה-16 במאי ירו מחבלי חמאס כ-19 רקטות קסאם לעבר שדרות כדי לנסות ולהסיט את תשומת הלב מהעימותים הפנימיים. [25] ב-16 במאי נורו למעלה מ-25 רקטות קסאם אל עבר שדרות וגרמו לפצועים. ב-19 במאי נורו 16 רקטות, וקצב דומה נשמר גם בימים שלאחר מכן. מירי הרקטות נהרגו 3 אזרחים. מאות מתושבי שדרות, שהביאו מחאה על חוסר תגובה מצד הממשלה, עזבו ל"התאווררות" במימונו של ארקדי גאידמק ומאוחר יותר של משרד הביטחון [26]. בעקבות הירי הכבד החליטה הממשלה לשבור את מדיניות ההבלגה ולחזור לתקיפות אוויריות וסיכולים ממוקדים. חיל האוויר הישראלי תקף מבני חמאס, מכוניות קסאם וחוליות שיגור. לטענת צה"ל, בתקיפות האוויריות נהרגו 40 מחבלים מהחמאס [27] ו-4 מחבלים בכירים מהג'יהאד האסלאמי. בליל ה-23 במאי-24 במאי עצרו כוחות צה"ל והשב"כ 33 מחבלים בכירים מהחמאס ביהודה ושומרון. לפי דובר צה"ל, מאז ה-17 במאי נורו למעלה מ-200 רקטות אל עבר ישראל. [28] ב-1 ביוני חיסלו מסוקי קרב של צה"ל את דובר הג'יהאד האסלאמי. [29]

ב-9 ביוני 2007 ניסו מחבלים מהג'יהאד האסלאמי וגדודי חללי אל-אקצא לחטוף חייל סמוך למעבר כיסופים, כאשר הם השתלטו על עמדה נטושה בתוך ישראל, אליה הגיעו בחסות ג'יפ לבן שעליו רשום TV. הניסיון נכשל ובמהלך הקרב שהתפתח בין כוחות צה"ל למחבלים, נהרג כלב של יחידת עוקץ ואחד המחבלים. [30]

ב-11 ביוני התחדשו הקרבות בין פת"ח לחמאס. [31], [32] במהלך העימותים השתלט חמאס על רוב הרצועה, ציר פילדלפי, וחלק ניכר מפקדות מנגנוני הביטחון הפלסטינים. [33] הקרבות הסתיימו כעבור שבוע ובסיומם נהפך חמאס לשליט דה-פקטו של הרצועה. בתגובה, פירק אבו מאזן את ממשלת האחדות, הקים ממשלת חירום והוציא את המליציות של חמאס מחוץ לחוק. מדינות העולם וישראל הגיבו בהפסקת החרם על הרש"פ ובכינוס פסגה מרובעת בשארם א-שייח בה יקחו חלק אהוד אולמרט, אבו מאזן, חוסני מובארק ועבדאללה מלך ירדן.


[עריכה] הרצועה תחת שלטון חמאס
ב-25 ביוני 2007 שיחרר חמאס קלטת שמע של גלעד שליט. [34]

ב-27 ביוני נהרגו 11 פלסטינים, רובם מחבלים ובהם בכיר בג'יהאד האסלאמי, בתקיפות צה"ל ברצועה. [35], [36]

ב-5 ביולי נהרגו 11 מחבלים במרכז עזה בפעילות של כוח חטיבת גבעתי בחיפוי כוחות שריון, הנדסה וחיל אוויר. 2 חיילים נפצעו קל מרקטת נ"ט שפגעה בכלי הנדסי. ב-6 ביוני חשף כוח גדס"ר גבעתי 7 משגרי רקטות במטעים בבית חאנון. [37]

ב-14 באוגוסט נהרגו 11-12 מחבלים מחטיבת חאן יוניס של ה"מורביתון" ("הצבא העממי" של חמאס) במבצע ריח אורנים שערך צה"ל בחאן יוניס. במבצע נהרסו מספר בתים, נתפסה חגורת נפץ וכ-120 פלסטינים נעצרו לחקירה. [38]

ב-15 באוגוסט איתרו כוחות הנדסה וגולני מנהרת טרור בבית להיה שיועדה לביצוע פיגוע חדירה באזור נתיב העשרה. [39], [40]

ב-6 בספטמבר סוכל פיגוע חטיפה סמוך למעבר כיסופים. חיל האוויר הישראל פגע במשאית ומכונית פלסטיניות עמוסות במחבלים ומטעני חבלה וחיילי גולני הסתערו עליהם. בפעולה נהרגו 6 מחבלים. קודם לכן ובאותו יום נהרגו 3 מחבלים בחאן יוניס. [41]

ב-8 בספטמבר טענו הפלסטינים כי מסתערבים של צה"ל חטפו ברפיח את "אבו חאלד", מוהאווש נועימאת אל-קאדי, בכיר ב"כוח המבצעי" של חמאס שהיה מעורב בחטיפת גלעד שליט ויודע גם היכן הוא מוחזק. בישראל הגיבו בשתיקה לטענות אלו. [42]

ב-11 בספטמבר נפצעו 69 חיילים מפגיעת רקטות קסאם בבסיס הטירונות זיקים. [43]

ב-19 בספטמבר 2007, בעקבות ירי הקסאמים המתמשך, הכריזה ישראל על רצועת עזה כעל "יישות עוינת לישראל", דבר המאפשר פגיעה באספקת החשמל והדלק לרצועה ונקיטת צעדים נוספים. בכך ישראל הפרידה בין החלק של הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון שבשלטון הפתח, לבין החלק של הרשות הפלסטינית ברצועת עזה שבשלטון חמאס. [44]


[עריכה] מאפייני העימות וסיכומים
ערך מורחב – אבדות באינתיפאדת אל אקצה
הרוגים ישראלים ב"אינתיפאדה השנייה" ואחריה, משנת 2000 (פרוץ "אינתיפאדת אל-אקצה").

אבידות ונפגעים
הרוגים פצועים
ישראלים 1,115 למעלה מ-8,000
פלסטינים 4,210-4,269 כ-30 אלף


ההרוגים הישראלים לפי שנים
משקפים את התנודות באינתיפדה
במהלך 6 שנות העימות נהרגו כ-1115 ישראלים בפיגועי טרור פלסטינים ונפצעו למעלה מ-8,000 בני אדם. כ-70% מההרוגים הם אזרחים וה-30% הנותרים הם אנשי כוחות הביטחון (לרבות חיילים שנהרגו מפיגועים בעורף). כנגד ישראל בוצעו למעלה מ-20 אלף פעולות, ביניהן 144 פיגועי התאבדות (על ידי 161 מחבלים מתאבדים) בהם נרצחו 515 ישראלים ונפצעו 3,428 ישראלים.

במהלך 5 שנות העימות נהרגו בין 4,210 ל-4,269 פלסטינים (ההערכות השונות במקור, חלקן כוללות גם מחבלים מתאבדים ו"תאונות עבודה") ונפצעו כ-30 אלף בני אדם. ההערכה המקובלת כיום היא שבערך שליש (ולפי טענת "בצלם": מחצית) מן ההרוגים הפלסטינים היו אזרחים עוברי אורח, וכל השאר חמושים ו/או פעילי טרור.

מלבד האבדות בלחימה, ובמיוחד לאחר עליית החמאס לשלטון, בידוד הרשות והתדרדרות המצב הכלכלי, במיוחד ברצועת עזה, גרמו התנאים הרפואיים והתזונתיים הירודים ואי-אספקת תרופות, לפגיעה קשה באוכלוסייה הפלסטינית ולמותם של רבים. על פי ארגון האו"ם, יוניצ"ף, 1 מכל 3 תינוקות פלסטינים שנפטרו בבית חולים, נפטרו ממחסור בתרופות ובתנאים בסיסים. [45]


[עריכה] מטרת הלחימה
הגדרת מטרות הלחימה של הפלסטינים משתנה הן על פני הקשת הפוליטית הפלסטינית והן על פני תזמון המאורעות. ככלל, אנשי החמאס, הג'יהאד האסלאמי, ארגוני הסירוב וכן הפלגים הקיצוניים של גדודי חללי אל אקצה, מציגים את מאבקם כמיועד לחיסולה של מדינת ישראל. הצגת מטרת הלחימה על ידי הפת"ח והרשות היא מעורפלת יותר ומשתנה, בעיקר כתלות בקהל המאזינים וברמת האלימות בשטח אולם לרוב מציגים גורמים אלו את מטרות הלחימה כרצון להחזיר את ישראל לקווי 1967 (כולל בירושלים) ולפתרון בעיית הפליטים או מימוש זכות השיבה. מטרה שנוספה בדיעבד ללחימה הפלסטינית היא שחרור אלפי אסירים הכלואים בישראל, חלקם ותיקים וחלקם חדשים שנעצרו במהלך האינתיפאדה.

מטרת ישראל במהלך הלחימה לא הוגדרה רשמית מעולם, לא על ידי הממשלה ולא על ידי צה"ל. משה יעלון, סגן הרמטכ"ל בעת תחילת הלחימה והרמטכ"ל בהמשכה, הגדיר את מטרת הלחימה כ"צריבה תודעתית" של הפלסטינים. יעד הלחימה, לדבריו, הוא נסיון להניע את הפלסטינים להבנה כי לא יוכלו להרוויח את מטרותיהם על ידי פעולות צבאיות. יעד אחר שנעשה ניסיון לממשו בפועל הוא צמצום הנפגעים הישראלים. נדחו תביעות של השמאל להגדיר את מטרת הלחימה כמיועדת להגיע בסופו של דבר למצב של משא ומתן עם הפלסטינים.


[עריכה] הטקטיקה של ישראל
בעקבות הערכות מודיעיניות שהועלו ומידע שנאסף במערכת הביטחון הישראלית החל מחודשים מספר לפני פרוץ האירועים ושהצביעו על אפשרות שהפלסטינים ייזמו "עימות נמוך עצימות" במסווה של התקוממות עממית בלתי מאורגנת, נעשו הכנות, בעיקר ברצועת עזה, כדוגמת בניית פילבוקסים, ביצור המוצבים ושיריון כלי רכב. תחילתה של ההתקוממות הפלסטינית זכתה, אם כן, לתגובה רבת עוצמה של צה"ל, שהתכונן להתקוממות מעין זו. בתקופה הראשונה לאינתיפאדת אל־אקצה נמנו נפגעים רבים אצל הפלסטינים, מול מיעוט נפגעים בצד הישראלי.

בשלב הראשון (עד ללינץ' ברמאללה) נמנעה ישראל מתקיפת מטרות בשטחי A (השטחים שהיו בשליטה ביטחונית של הרשות הפלסטינית), אולם לאחר מכן, החלה בלחץ צבאי גובר והולך. התקיפות הראשונות של ישראל בשטחי A התמקדו בעיקר בבניינים של הרשות הפלסטינית ובסיכולים ממוקדים של "פצצות מתקתקות", אולם במהרה הלכו התקיפות והסלימו. בתחילת מרץ 2001 הושמה רמאללה בכתר. ב־18 באפריל נכנסה ישראל בפעם הראשונה לבית חנון. על אף שישראל נאלצה לסגת לאחר זמן קצר בעקבות לחץ אמריקאי הרי כניסה זו מציינת את המשך מחיקת ההבחנה בין השטחים השונים. בסוף אפריל 2001 עברה הסמכות לאשר "מרדף חם" לתוך שטחי הרשות הפלסטינית מהדרג הפוליטי לדרג הצבאי המקומי. ב־19 במאי תקפו לראשונה מטוסי קרב ישראליים בשטחים, בניסיון כושל לחסל את מוחמד אבו הנוד, למחרת הופגזה מפקדתו של ג'יבריל רג'וב שהיה עד לפרוץ האירועים אחד מהשותפים הבכירים של ישראל ברשות. ב־31 ביולי הותקף מטה החמאס בשומרון. ב־27 באוגוסט חוסל מנהיג ארגון הטרור הראשון שחוסל במהלך האינתיפאדה, אבו עלי מוסטפא, מנהיג החזית העממית.

פיגועי 11 בספטמבר הגבירו את ההבנה העולמית למעשי ישראל והביאו אותה לאימוץ תגובה קשוחה יותר. בעוד שבתקופה שקדמה לפיגועים אולצה ישראל לצאת במהירות משטחי A, הרי ישראל שהתה בתוך ג'נין בשבוע שלאחר הפיגועים (ההערכות החלה לפניהם). כמו כן החלה ישראל לפגוע במכוון בשוטרים פלסטינים שניצבו בעמדותיהם ולא סיכלו פיגועים קודמים.

העלייה החריפה במספר ההרוגים הישראלים החל מאמצע 2001 וההתדרדרות שהחלה באמצע ינואר 2002 הביאה את ישראל לתגובות חריפות יותר ויותר שחרגו מהאסטרטגיה של ניהול עימות מוגבל. לבסוף, לאחר "מרץ השחור" של 2002 החליטה ישראל לצאת במבצע צבאי של ממש, מבצע חומת מגן.

בשנת 2003 החלה ישראל בהקמתה של גדר הפרדה, שתחצוץ בין השטחים שבהם מתגוררים הפלסטינים ביהודה ושומרון ובין שטחי ישראל, כדי לצמצם את האפשרות של מחבלים מתאבדים להיכנס לשטחי ישראל גופא. הקמת הגדר זכתה לביקורת כיוון שחלקים ממנה תוכננו להקמה ממזרח ל"קו הירוק", ובחלק מהמקרים היא אף תוכננה לחצות יישובים פלסטינים, תוך איבוד שטחים חקלאיים שלהם. התוכניות תוקנו בחלקן, וכיום רק כ־6% משטח הגדה אמור להישאר ממערב לגדר. קטעי הגדר שהוקמו נחשבים להצלחה מבחינה ביטחונית, שכן הקמת הגדר בצפון השומרון, יחד עם פעולות צה"ל השוטפות בעומק השטח, הובילו לכך שמספר הפיגועים כנגד צפון מישור החוף והעמקים קטן באופן משמעותי כמעט לאפס ולהסטת מאמצי המפגעים דרומה למשך תקופה מסוימת (בשל אי השלמתה של הגדר במקטעים האחרים).

במהלך שנות העימות, צה"ל פיתח ושכלל טקטיקות ללוחמה בשטח בנוי הכוללת השגת מודיעין, שימוש בצלפים לפגיעה בחמושים, שימוש בטנקים ונגמ"שים בשטח עירוני, הפעלת דחפורים טקטית להשגת יתרון בשטח הלחימה וכן סיוע אווירי צמוד ממזל"טים ומסוקי קרב. שיטות לוחמה אלה זכו להצלחה בכך שהפחיתו את מספר ההתקפות על ישראלים וצמצמו את האבדות בנפש בקרב חיילי צה"ל, אולם זכו לביקורת בשל ההרס הרב שהותירו, ובשל הפגיעה באזרחים לא חמושים. טקטיקה צבאית נוספת, הייתה פעולות חישוף נרחבות בשטחים, שבהן תוואי שטח מנוקה לחלוטין ממכשולים ועצמים העלולים לחסום את שדה הראייה או לספק מחסה למחבלים - לרבות צמחייה, מטעים, פרדסים ומבנים. עיקר פעולות החישוף בוצע ברצועת עזה, שם חושפו שטחים גם על מנת למנוע ירי של רקטות נ"ט ופצמ"רים על ידי מחבלים. בעקבות פעולות החישוף הורידו את כמות פיגועי הירי והמטענים בדרכים, אך הוקעו על ידי פעילי שמאל וארגוני זכויות אדם כעונש קולקטיבי המסב נזק רב לאוכלוסייה חפה מפשע.

כדי לטפל במחבלים שמתבצרים בבתים פיתח צה"ל שתי טקטיקות:

נוהל שכן - שימוש בפלסטיני המקורב למחבל שנשלח לשכנעו להיכנע מרצון תוך הנחה שהמחבל לא יירה עליו או שימוש בפלסטיני כמגן אנושי. נוהל זה זכה לבקורת רבה מצד ארגוני זכויות אדם ולבסוף נפסל על ידי בג"ץ שביקר את השיטה באופן נחרץ בפסיקה מעוררת מחלוקת. כיום נוהל זה לא נמצא בשימוש.
נוהל סיר לחץ - הפעלת לחץ פסיכולוגי ופיזי על המחבל כדי שיסגיר את עצמו, בדרך כלל באמצעות ציוד מכני הנדסי המרעיד את הבית, ובעת הצורך, אף הורס אותו.
שני הנהלים הוכיחו את עצמם כיעילים ביותר והקטינו באופן ניכר את האבדות לכוחות צה"ל ואת האבדות הפלסטיניות במצור על בתי מחבלים, אם כי נמתחה עליהם ביקורת (בעיקר על נוהל שכן) מצד ארגוני שמאל וזכויות אדם.

אחרי מבצע דרך נחושה החל צה"ל בביצוע פשיטות יומיומיות על הערים והכפרים הפלסטיניים ובהם נעצרו אלפי פעילי טרור פלסטינים. העצורים הועברו לחקירה בשב"כ לצרכי הפקת מודיעין וסיכול פיגועים העומדים לצאת.

פעילות אחרת של צה"ל, שנעשתה מקובלת במהלך מאבק זה, היא הסיכול הממוקד. הטענה הרשמית של ישראל היא שה"סיכול הממוקד" מונע הרג של חפים מפשע במהלך קרבות גדולים. בפועל נמנו אזרחים הרוגים רבים גם במהלך "סיכולים ממוקדים" (גם אם הרבה פחות מאשר בפעולות דומה של צבאות אחרים). השיטה הזאת יצרה דה-מורליזציה בקרב ארגונים פלסטינים, ושיבשה את פעולותיהם, וזו, ככל הנראה, הייתה רוב תועלתה הצבאית. לטענת השמאל הישראלי, הסיכולים יצרו מעגל דמים, שהעלה את כמות הפיגועים ופגע ברצון הפלסטיני להוריד את גובה הלהבות.

לאורך כל שנות האינתיפאדה נוהג השב"כ לפרסם את מספר ההתרעות לפיגועים, מספר זה הגיע לשיא של 60 התרעות ליום לאחר ועידת עקבה בעיצומה של ההודנה. מספר ההתרעות הממוצע בשנים 2000-2003 היה 40 ליום, כאשר מבצע חומת מגן הביא לירידה של 80% בהתרעות אולם עלה במהירות, ב־2004 גדל מספר ההתרעות הממוצע אולם ב־2005 ירד (בעיקר בשל תוכנית ההתנתקות). עם זאת מספר ההתרעות לפיגועים שמתממשות בפועל הוא זעיר, כך למשל רק אחוז אחד מההתרעות לפיגועים בגדה ב־2004 התממשו, רובן בשל פעילות כוחות הביטחון. ההשפעות העיקריות של ההתרעות היו תגבור המשטרה בתוך תחומי הקו הירוק, הידוק אבטחת קו התפר והטלת עוצר/סגר/כתר על יישובים פלסטינים.


[עריכה] לחצים כלכליים
לאורך כל האינתיפאדה הפעילה ישראל לחצים כלכליים שונים על הפלסטינים:

סירוב להעביר כספי מסים שנגבו בישראל עבור הפלסטינים (עפ"י הסכם פריז)
מניעת עבודה בישראל מפועלים פלסטינים
אי אישור העברת סחורות פלסטיניות לנמלי הים והאוויר של ישראל
אי אישור יציאה לדיג עבור דייגי עזה
הקשחת הדרישות להעברת סחורות בין הגדה והרצועה ולהיפך
מדיניות הכתרים שישראל מימשה לעתים קרובות בגדה וביתורה של הרצועה שנעשה מספר פעמים פגעו גם הם בכלכלה הפלסטינית
בניית גדר ההפרדה גרמה לניתוק של חלק מהפלסטינים (אלו שנמצאים ממערב לה) מהיישובים הסמוכים להם ולעתים גם משטחי האדמה שלהם
לאחר תוכנית ההתנתקות משתמשת ישראל באיום לבטל את איחוד המכסים בין ישראל לרשות על מנת לדרוש את המשך הפיקוח על תנועת הנכנסים והיוצאים מרצועת עזה
כל הצעדים הנ"ל נומקו על ידי ישראל בנימוקי ביטחון ובעיקר בניסיון למנוע הברחת כלי נשק ומחבלים בין אזורים שונים בשטחים ולתוך תחומי הקו הירוק.


[עריכה] רצועת עזה

גדר המערכת סביב רצועת עזה.המדיניות הישראלית ברצועת עזה לאורך כל שנות האינתיפאדה הייתה שונה מהותית מזו שננקטה ביהודה ושומרון. בעוד שבגדה נקטה ישראל יותר ויותר גישה של השתלטות על שטחים מאוכלסים, מעצר מבוקשים ופירוק הרשות הפלסטינית, הרי שברצועת עזה ננקטה מדיניות של פיצול השטח הפלסטיני לחלקים על ידי השתלטות על שטחים לא מאוכלסים ואיסור כניסת פלסטינים לתוכם (שנאכף בקשיחות רבה) שלמעשה פיצל את הרצועה. ההבדל בגישה הישראלית נבע מכך שההתנחלויות ברצועה היו מבודדות יחסית ואת הרצועה מקיפה מאז ימי הסכמי אוסלו גדר שמנעה כמעט לחלוטין חדירה פלסטינית לתוך הקו הירוק.

מימוש תוכנית ההתנתקות היווה למעשה את שיאה של ההפרדה במדיניות כאשר ישראל החליטה למעשה להפריד הפרדה מוחלטת בין המדיניות בגדה (שנותרה כשהייתה) לזו שברצועה.


[עריכה] הטקטיקה של הפלסטינים
הפלסטינים פועלים נגד ישראל בעיקר באמצעות ארגוני טרור בעלי משנה אידאולוגית סדורה המקבלים סיוע מהרש"פ וגורמי חוץ שונים, ביניהם:

הפת"ח - מבצע בעיקר פיגועי ירי ביהודה ושומרון.
גדודי חללי אל-אקצא - הזרוע הצבאית של הפת"ח, הוקמה בהוראתו של יאסר ערפאת ובנוסף לפיגועי ירי ביצעה גם פיגועי התאבדות. בעקבות מבצע חומת מגן נפגעה הנהגת הגדודים קשות והם התפצלו למספר רב של תאים וכנופיות אזוריות, אך עדיין מומנו על ידי הרשות הפלסטינית. החל משנת 2003 החלו תאי גדודי אל-אקצא לבצע פיגועים בהכוונת חיזבאללה.
החמאס - ארגון טרור איסלאמי קיצוני. ביצע הכי הרבה פיגועי התאבדות כנגד ישראל ואחראי על ירי רקטות הקסאם ברצועה. זהו ארגון גדול ופופולרי מאוד בקרב הציבור הפלסטיני.
ג'יהאד איסלאמי פלסטיני - ארגון טרור איסלאמי קיצוני המכוון על ידי איראן וסוריה. הוא קטן יחסית לחמאס ומתמקד בעיקר בפיגועי התאבדות.
ועדות ההתנגדות העממיות - ארגון גג לארגוני הטרור ברצועת עזה.
החזית העממית לשחרור פלסטין והחזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין - ארגוני טרור ותיקים, ביצעו מספר פיגועי התאבדות אך התמקדו בעיקר בפיגועי ירי.
בנוסף לארגונים אלה פועלות גם חמולות מקומיות וקבוצות חמושים, שלעתים מבצעות התקפות טרור והברחות אמל"ח תמורת תשלום.


[עריכה] אמצעי לחימה ושיטות טרור

שאריות של רקטות קסאםאמצעי הלחימה העיקריים של הפלסטינים הם חגורות הנפץ (רובן כללו גם רסס) שבהן חומשו מחבלים מתאבדים שיצאו לפוצץ את עצמם במקומות הומי אדם בלב ערי ישראל. בניגוד לאינתיפאדה הקודמת, עקב אמצעי הביטחון הנוקשים שהנהיגה ישראל, החלו הפלסטינים להשתמש גם בנשים וילדים כמחבלים מתאבדים. הדבר גרר ביקורת קשה בעולם וגם בקרב החברה הפלסטינית, אך הביקורת לא הייתה נוקבת במידה שתוביל להפסקת המנהג. פיגועי ההתאבדות הם הגורם העיקרי לנרצחים ישראלים.

בנוסף, המחבלים הפלסטינים חמושים גם בכלי ירייה ונשק קל שנועדו לפגוע בחיילי צה"ל ובמכוניות שבהן נוסעים מתנחלים. להלן רשימה של אמצעי לחימה נפוצים בקרב הפלסטינים:

רובי AK-47 קלאצ'ינקוב: רובים רבים נמסרו על ידי ישראל למשטרה הפלסטינית אך זלגו לארגוני הטרור. רובים רבים אחרים הוברחו בדרכים שונות.
רובי M16 שנגנבו מישראל.
מקלעים, תתי מקלעים, רובי ציד ורובי צלפים מדגמים שונים.
בקבוק תבערה "מולוטוב" (בשימוש בעיקר על ידי ילדים ונערים).
פצצת צינור (בשימוש בעיקר על ידי ילדים).
רימוני יד.
מטולי רקטות מדגם RPG-7 עם פצצות תוצרת עצמית ופצצות RPG תקניות (שהוברחו דרך רפיח).
רקטות נ"ט מדגם "אל-באתר", "אלבאנה" ו"יאסין" (תוצרת עצמית).
בנוסף, הרבו הפלסטינים להטמין מטעני חבלה: מטעני צד, מטעני גחון ומטעני קלע כנגד רכבים משוריינים של צה"ל. מספר מטענים גדולים כאלה גרמו נזק רב לארבעה טנקים של צה"ל (ואף הרגו את רוב אנשי הצוות) וכן השמידו מכונית של צוות דיפלומטי אמריקני.

כלי נשק חדשים שהפעילו הפלסטינים במאבק זה, מרצועת עזה בלבד, הם פצצות מרגמה, טילי נ"ט ורקטות קסאם. כלי נשק אלה כוונו בעיקר כנגד יישובים אזרחיים ישראליים ברצועת עזה ובסביבותיה.

בנוסף לפיגועי ההתאבדות, פיגועי הירי, המטענים, הרקטות והמרגמות, השתמשו הפלסטינים גם במכוניות תופת, פיגועי חטיפה ומיקוח (שהסתיימו רובם בלינץ' או רצח ללא ניסיון מו"מ) וכן פיגועי סכינאות (ניסיון לדקור אזרחים, שוטרים וחיילים).

למרות שרוב הפיגועים היו פיגועי ירי ומטענים, רוב ההרוגים הישראלים נגרמו מפיגועי ההתאבדות.


[עריכה] השגת אמצעי לחימה
השגת אמצעי הלחימה הפלסטינית נעשתה ב-3 דרכים עיקריות:

ייצור עצמי:
חומרי נפץ ומטענים, שהורכבו על ידי "מוהנדסים" במעבדות נפץ מאולתרות. בחלק רב מן המטענים הפלסטינים השתמשו בחומר נפץ מאולתר, שקל להפיקו אך הוא לא יציב, דבר שגרם למספר לא קטן של "תאונות עבודה" ופיצוצים בטרם עת.
מרגמות ופצמ"רים יוצרו במחרטות, בעיקר ברצועת עזה. במחרטות אלה יוצרו גם רקטות קסאם.
זליגת נשק מהרש"פ: נשק רב - בעיקר רובים, אקדחים ותחמושת - הגיעו לארגוני הטרור (בעיקר הפת"ח) ממלאי הנשק שנמסר לרשות הפלסטינית על מנת לצייד את המשטרה וארגוני הביטחון. בפועל, שוטרים רבים השתמשו בנשק של הרש"פ גם לפעילות טרור, וכלי נשק אחרים זלגו לארגוני הטרור של הפת"ח: גדודי חללי אל-אקצא והתנזים.
הברחת נשק: רוב הנשק המאולתר שייצרו הפלסטינים התגלה כלא יעיל, ולכן מיקדו הפלסטינים מאמצים רבים בהברחת נשק תקני ממדינות ערב. את ההברחות מימנו מדינות ערביות ו"ארגוני צדקה" של ארגוני הטרור, והן התבצעו בעיקר באזורי הגבול ובמעברים בין השטחים למדינות ערב. ההברחות החלו עוד לפני פריצת האינתיפאדה.
הנשק התקני שהבריחו הפלסטינים כללו מטולי רקטות נגד טנקים מדגם RPG-7, רקטות נ"ט תקניות כולל רקטות בעלות רש"ק טאנדם שמיועד לחדירת שריון כבד, מרגמות 60 מ"מ ו-81 מ"מ, פצצות מרגמה, רובי AK-47, מקלעים, חומרי נפץ ותחמושת רבה.

להשגת כלי נשק אלה הפעילו הפלסטינים מנהרות להברחת נשק ממצרים לרצועת עזה, באזור רפיח (לא ניתן להפעיל מנהרות אלה ללא עצימת עיניים של ממשלת מצרים, אך תרומה מובהקת זו של מצרים למאבק בישראל לא זכתה לדיון ממשי). כמו כן ניסו הפלסטינים לייבא נשק לרצועת עזה באמצעות ספינות. ספינות אחדות נתפסו על-ידי ישראל (הראשונה ביניהן הייתה "סנטוריני" שנתפסה ב־7 במאי 2001), ובמקרה אחד, של ספינת הנשק "קארין איי" שנשלחה על ידי איראן, הוכח קשר ישיר בין הרשות הפלסטינית ובין הספינה (דבר שהביא לניתוק הקשרים בין ערפאת לממשל האמריקאי). במערכת הביטחון יש המאמינים שהפלסטינים מחזיקים גם בטילי נ"מ ושיש מאמץ להשיג רקטות כבדות וארוכות טווח. חשש זה התחזק בעקבות הכאוס בגבול רפיח-מצריים בעקבות מסירת ציר פילדלפי לשליטת מצרים.

תפיסת הספינה "קארין איי" ועליה אזרח לבנוני, סגנון הפיגועים וחומרי הנפץ שבהם נעשה שימוש על ידי ארגוני הטרור הפלסטינים מאז תחילת 2003, מרמזים על שיתוף פעולה עם ארגון חיזבאללה הלבנוני. יש שרואים בשיתוף פעולה זה הוכחה לכך שהנסיגה מלבנון הייתה אחת הסיבות לפרוץ האינתיפאדה, כיוון שנתנה תקווה לפלסטינים שהם יוכלו להשיג את מטרותיהם ולהביא ליציאת ישראל משטחי יהודה, שומרון ועזה על ידי חיקוי דרך הפעולה של חיזבאללה בלבנון.


[עריכה] הסיקור התקשורתי ופעולות ההסברה והשפעתן על דעת הקהל וקבלת ההחלטות
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.


[עריכה] שלבים מוקדמים
בשלבים המוקדמים של האינתיפאדה, כלי התקשורת בעולם גילו אהדה לצד הפלסטיני ועוינות לצד הישראלי.

המשרתים בכוחות הביטחון לא הוכשרו להתמודדות עם הפגנות, ואת המהומות האלימות שהתעוררו לאחר ביקורו של אריאל שרון בהר הבית פזרה המשטרה באמצעים שעמדו לרשותה, תוך גרימת פגיעות בנפש. כתבות שונות ששודרו ברחבי העולם בחודשים לאחר מכן, בהן נראו מעשי זוועה שחיילי צה"ל ביצעו במהומות של אותם ימים (אחד האירועים הבולטים ביותר היה מותו של מוחמד א-דורה), זכו לתשומת לב רבה ועוררו זעם רב והפגנות מחאה (אם כי על חלק מהכתבות נטען שהן מבוימות), בעוד שדיווחים על פיגועים בשטחה של ישראל זכו לסיקור מועט.

בשלב זה, כניסה של כוח חמוש או טנקים לתוך מחנה פליטים הייתה מלווה בגינויים רבים מרוב המעצמות, כאשר המבקרת הפחות תוקפנית מביניהן הייתה ארצות הברית, הידועה ביחסיה החמים עם מדינת ישראל. טקטיקת הסיכול הממוקד זכתה לגינויים רבים גם כן, אך ישראל טענה שהם מוצדקים בגלל מעשיו של המבוקש ההרוג. בשלב זה, מערכת הביטחון אולצה לא פעם להימנע מתגובה קשה לפיגועים נגד ישראל בשל החשש מהחרפת היחסים עם מדינות העולם. מלבד הכרזות שונות על חרם כלכלי, המתקפות על ישראל הגיעו לשיאן בועידת דרבן ב-2001 שבמהלכה הושוותה הציונות לגזענות ומעשיה של מדינת ישראל הושוו למעשיה של גרמניה הנאצית בשואה.

הוכחות למעורבות פלסטינים בטרור (תפיסת אמצעי לחימה ומסמכים הקושרים אישים ברשות הפלסטינית לטרור) וכן התגברות הטרור העולמי (פיגועי ה-11 בספטמבר) האיטו את מגמת ההשתלחות בישראל ואפשרו למערכת הבטחון לפעול ביד קשה יותר נגד הטרור הפלסטיני, אך עדיין לא באופן חופשי. פגיעות מקריות של חיילי צה"ל בעוברי אורח המשיכו לעורר גינויים קשים.

בעקבות התגברות פיגועי הטרור, יצא צה"ל למבצע חומת מגן. במבצע בג'נין הפלסטינים טענו כי מתבצע טבח בעיר (לפי טענות ישראל גופות פלסטיניים שמתו לפני המבצע הוצאו מקבריהן כדי להגדיל את מספר הגופות ובכך להעצים את הזעזוע) מה שעורר במשך זמן קצר הפגנות רבות בעולם. לטענת ישראל, מרבית הדיווחים בתקשורת היו מוטים לטובת הפלסטינים (חלקם מסולפים, כמו דיווח של ה-BBC בו פיצוץ של מעבדת חבלה הוצג כפיצוץ של בית תמים למראה). הסרט של מוחמד בכרי "ג'נין ג'נין" אמנם יישר קו עם הגירסה הפלסטינית, אך בסופו של דבר גם האו"ם הודה בטעותו וקבע שבג'נין לא אירע טבח. בשנים אלו הוצגו יצירות קולנועיות ומיצגים אמנותיים שונים שנגעו לאינתיפאדה וגרמו לזעזוע בישראל - חלקם זכו גם בפרסים בפסטיבלים שונים.


[עריכה] גדר ההפרדה
בשנת 2003 החלה ישראל בהקמתה של גדר הפרדה, שתחצוץ בין השטחים שבהם מתגוררים הפלסטינים ביהודה ושומרון ובין השטחים הישראלים, כדי לצמצם את האפשרות של מחבלים מתאבדים להיכנס לשטחי ישראל גופא. הקמת הגדר זכתה לביקורת כיוון שחלקים ממנה תוכננו להקמה ממזרח לקו הירוק, ובחלק מהמקרים היא אף תוכננה לחצות יישובים פלסטינים, תוך איבוד שטחים חקלאיים שלהם. הוויכוח על הגדר נסוב אף סביב המינוח - "גדר" או "חומה" (התנגדותה של ישראל למילה חומה נבעה מתדמיתה של חומת ברלין). ישראל טענה שהגדר מיועדת להגנה מפני טרור ואכן מצליחה למנוע פיגועים רבים, ומתנגדיה טענו שהיא כולאת את הפלסטינים, ושמטרתה אינה רק להגן מפני טרור אלא גם לספח שטחים לישראל ולקבוע עובדות בשטח להסכם עתידי, ולכן יש להסירה. הוויכוח על הגדר נגרר לדיונים בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג, אליהם הוטס במיוחד על ידי ישראל שלדו המפויח של אוטובוס בו אירע פיגוע, אך בסיכום הדיונים לא התקבלה החלטה שמחייבת את ישראל לפרק את הגדר.


[עריכה] שלבים מאוחרים
לאחר מותו של יאסר ערפאת וחיסולה של מרבית הנהגת החמאס, בעקבות המיעוט בסיכולים ממוקדים ופעילויות צבאיות בהיקף גדול וכן בשל מספר אירועים חשובים שהתרחשו בשנותיה האחרונות של האינתיפאדה כגון ביצוע תוכנית ההתנתקות, המלחמה בעיראק ומלחמת לבנון השנייה, הוסטה תשומת הלב העולמית מהסכסוך הישראלי-פלסטיני אל מוקדים אחרים. הסטת תשומת הלב תרמה לרגיעה היחסית ששררה בין ישראל לארגונים הפלסטיניים (במקביל לפעילות מוצלחת של סיכול פיגועים). השתלטות החמאס על רצועת עזה קבעה את תדמיתו השלילית בדעת הקהל ונתנה לצה"ל חופש יחסי בפעילותו נגד משגרי הקסאם.

בעקבות נאומו של נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש בפני מועצת זכויות האדם של האו"ם, נשיא המועצה הודה בספטמבר 2007 כי תשומת לב רבה מדי הוקדשה לסכסוך הישראלי-פלסטיני בעוד הביקורת של מוקדי עימות אחרים הוזנחה, ושעל המועצה "לבחון את מעשיהם של כל הצדדים ולא רק של מדינה אחת" [46].


[עריכה] תוצאות מדיניות של אינתיפאדת אל-אקצה

[עריכה] ישראל

אריאל שרון, ראש ממשלת ישראל בתקופת אינתיפאדת אל אקצהאחת התוצאות הראשונות של אינתיפאדת אל־אקצה הייתה נפילת ממשלתו של אהוד ברק, ובחירתו של אריאל שרון לראש הממשלה, בפברואר 2001. לאחר הצגת ממשלתו של שרון ב־7 במרץ 2001, היו המובילים בהחלטות הצבאיות בצד הישראלי ראש הממשלה שרון, שר הביטחון בנימין בן אליעזר, והרמטכ"ל שאול מופז. בינואר 2003 נבחרה ממשלה חדשה, שבתקופת כהונתה הצוות המוביל בישראל כלל את ראש הממשלה שרון, שר הביטחון מופז, הרמטכ"ל משה יעלון וראש השב"כ אבי דיכטר.

המשך פיגועי ההתאבדות ותרומתה של הרשות הפלסטינית לטרור גרמו לעוינות וחשדנות גוברת בציבור הישראלי כלפי הציבור הפלסטיני, ולהטלת ספק בכך שיש פרטנר לשלום. אריאל שרון הצליח גם לשכנע מנהיגים בעולם - לרבות נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש - שיאסר ערפאת מעורב בטרור ולכן איננו פרטנר. תזת ה"אין פרטנר" פגעה קשות בשמאל הישראלי, בעיקר במפלגת מר"צ (היום נקראת: מרצ-יחד), שהתמיכה בה קטנה מאוד. בבחירות 2003 קרסו מפלגות השמאל בכנסת וזכו למספר כולל של 36 מנדטים (8 מתוכם של המפלגות הערביות). הליכוד זכה ב־38 מנדטים (40 לאחר האיחוד עם ישראל בעליה), שינוי ב־15 ואילו האיחוד הלאומי, מפלגת ימין רדיקלית, זכתה ב־7 מנדטים.

פיגועי ה-11 בספטמבר הביאו לחשש בישראל כי הממשל האמריקאי ינסה לקנות את תמיכתן של מדינות ערב באמצעות פגיעה בישראל, תוך יצירת הבחנה בין "טרור מקומי" (אליו ישויכו הארגונים הפלסטינים) לבין "טרור עולמי" (אליו ישויך אל קעידה). חששות אלו הביאו את שרון לנאום ב־4 באוקטובר 2001 את "נאום צ'כוסלובקיה" בו רמז על הפקרת צ'כוסלובקיה בידי בעלות בריתה בהסכם מינכן, והודיע כי ישראל לא תהיה מוכנה לפגיעה בה בניסיון לפייס את הערבים. למרות שהחששות התבדו לבסוף ואף התברר כי הפלסטינים היו הנפגעים העיקריים מהמלחמה כנגד הטרור, הרי שבינתיים נאלץ שרון להכריז ב־23 בספטמבר כי הוא מוכן להקמת מדינה פלסטינית ולהסכים לפגישת פרס עם ערפאת שנערכה בדהנייה ב־27 בספטמבר.

סקר שנערך במאי 2000 (שבע שנים אחרי חתימת הסכמי אוסלו ומספר חודשים לפני פרוץ האינתיפאדה) על ידי מרכז תמי שטיינמץ לחקר השלום הראה ש־39% מהציבור הישראלי תומך בהסכמי אוסלו וש־32% מאמינים שהוא יביא לשלום בשנים הקרובות. [47] לעומת זאת, סקר שנערך במאי 2004 הראה שרק 26% מהישראלים תומכים בהסכמים ושרק 18% מאמינים שהם יביאו לשלום. כמו כן, הסקר מצא ש־80% מהישראלים מאמינים שצבא ההגנה לישראל והשב"כ הצליחו להתמודד עם האינתפאדה באמצעים צבאיים [48].

מהבחינה המדינית ניכרו שני תהליכים שהיו סותרים במידה רבה, מצד אחד הפכה ישראל ליעד להתקפות תקשורתיות (במיוחד באירופה) חוזרות ונשנות בנושא הפרת זכויות האדם של הפלסטינים, לעתים קרובות תוך התעלמות כמעט מלאה ממעשיהם של הפלסטינים עצמם שהוצגו כמעט תמיד כקורבנות תמימים. התפתחות זו הביאה לקריאות לחרם על ישראל מצד גופים שונים (לעתים תוך סיוע של גורמים מהשמאל הקיצוני) ואף לניסיונות לממשו.

מצד שני, חוסר ההצלחה של האינתיפאדה להשיג את יעדיה וחשש ליציבות משטריהם הביאו את מדינות ערב ובמיוחד מצרים לניסיונות חוזרות ונשנים להשיג הסכם להפסקת אש או להשיג התקדמות מדינית. הניסיון המשמעותי ביותר נעשה בתחילת 2002 כאשר היוזמה הסעודית אושרה על ידי הליגה הערבית ב־28 במרץ. יוזמות אלו נכשלו ברובן בשל אי ההצלחה להביא לרגיעה בשטח. שתי הצלחות נרשמו לזכות מצרים כאשר הצליחה להביא להודנה בקיץ 2003 ולרגיעה לאחר מותו של ערפאת בסוף 2004. ניסיונות דומים של "הקוורטט" (גוף שיש בו נציגות לארצות הברית, אירופה, רוסיה ולאו"ם) הביאו לתוצאות מעורבות. הניסיונות האמריקאיים כמו דו"ח מיטשל (פורסם ב־30 באפריל 2001), נאום בוש (24 ביוני 2002) ומפת הדרכים (הוגשה רשמית ב־30 באפריל 2003, אושרה סופית בועידת עקבה ב־4 ביוני), אמנם התקבלו לכאורה על ידי ישראל והפלסטינים אולם לבסוף לא יושמו בפועל. הניסיונות של אירופה, רוסיה והאו"ם נדחו על הסף על ידי ישראל בשל טענות על הטיה לכיוון הפלסטינים.

בתקופת האינתיפאדה חלה האטה במשק, והשיא היה בשנים 2003-2002 שבו נסגרו חנויות וירדו ההשקעות מבחוץ. בנוסף, גופים בינלאומיים רבים (כגון קבוצות כדורגל) סירבו להגיע לישראל מנימוקי ביטחון. בשנים 2004-2005, בד בבד עם ירידת הטרור, חלה התאוששות במשק והמסחר החל שוב לפרוח. גופים בינלאומיים רבים חזרו לישראל, והתאחדויות הספורט התירו שוב לישראל לארח בביתה.

ממשלת ישראל הכריזה על נקיטת שתי פעולות מדיניות חד צדדיות במטרה להקטין את הטרור, הראשונה הייתה בניית גדר ההפרדה שזכתה לקוצנזוס ציבורי, אך לביקורת קשה באירופה, והשנייה הייתה תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה וצפון השומרון, שזכתה לשבחים בעולם אך עוררה מחלוקת קשה בישראל.


[עריכה] פלסטינים

יאסר ערפאת, יו"ר הרשות הפלסטינית באינתיפאדת אל אקצה. עד מותו בשלהי 2004 הוביל ערפאת את עמו לשפל שלטוני וכלכלי קשה, בעקבות הטקטיקה האלימה בה נקט.
מחמוד עבאס (אבו מאזן) - יורשו של ערפאת אך המתון ממנו. עלייתו של עבאס, שהצהיר על התנגדותו לטרור, הפיחה מחדש חיים בתהליך המדיני.עבור הפלסטינים, האינתיפאדה הייתה אסון כלכלי כבד. האבטלה זינקה באופן חסר תקדים ואלפי פלסטינים איבדו את מקומות עבודתם בישראל. תשתיות רבות נהרסו במהלך הקרבות עם כוחות צה"ל והפלסטינים איבדו כל מוניטין תיירותי או כלכלי (כיעד טוב להשקעה) שהיה להם לפני פרוץ האירועים. כתוצאה מכך, העוני בשטחים הפך לקשה ביותר, ומשפחות לא מועטות סבלו מרעב ונזקקו לסיוע ותרומות של ארגוני מתנדבים והאו"ם.

בתקופה זו, הדרדר המצב ברשות לאנרכיה רבתי, כאשר את השליטה בפועל נוטלות כנופיות חמושות מקומיות, שמשתמשות באש ורצח כשיטה לכפות את רצונן על התושבים. כנופיות כאלה, שחלקן מורכבות מאנשי פת"ח וחלקן האחר מחמולות מקומיות, גרמו למותם של כ־360 פלסטינים מאז תחילת העימותים. [49] גדודי חללי אל אקצא הוציאו להורג במעשי לינץ' אנשים החשודים בשיתוף פעולה עם ישראל, וירו בפלסטינים שסירבו להישמע להוראותיהם. האנרכיה בשכם גרמה להתפטרותו של ראש העיר בסאם שקעה, שהטיח ביקורת קשה ברש"פ ובתושבי שכם, שלא נוקפים אצבע להשבת הסדר על כנו [50]. בעזה, גל חטיפות של אזרחים זרים וראשי ארגוני הביטחון הישראלי, הביא להקטנה בסיוע שמדינות זרות היו מוכנות להציע לפלסטינים מחשש לחיי עובדיהם [51]. מנגד, את החלל שהותירה הרשות, מילאו ארגוני סיוע דוגמת אונר"א וכן ארגוני טרור דוגמת חמאס ואגודות צדקה איסלאמיות שהציעו סיוע בחינוך ורווחה אך גם תגמולים גבוהים למחבלים מתאבדים ומשפחותיהם.

למרות כל זאת, האסון הנורא ביותר בעיני הפלסטינים הייתה הקמת גדר ההפרדה, שבעיניהם נתפסה כקביעת הגבול דה-פקטו תוך סיפוח שטחים והתנחלויות מהגדה אל מדינת ישראל. מצד שני, האינתיפאדה נחשבת בעיניהם לזו שהביאה את תוכנית ההתנתקות ולשחרור עזה משליטה ישראלית.

יאסר ערפאת הוחרם בהדרגה על ידי ארצות הברית החל מגילוי שקריו לבוש בפרשת קארין איי, החרמה שהפכה רשמית לאחר נאום בוש בסוף יוני 2002. טיעוני ה"אין פרטנר" שהציג שרון שכנעו את נשיא ארצות הברית, ג'ורג' בוש, לתת לישראל יד חופשית כמעט לחלוטין לפעולות צבאיות כנגד הטרור. גם באירופה, שנהגה לצדד בפלסטינים, הורגש ייאוש מהמצב וממנהיגותו של ערפאת, והם הפסיקו בהדרגה את הלחצים והמחאות על פעולותיה הצבאיות של ישראל והסתפקו בגינויים רפים בלבד.

החל מסוף 2002 חדל ערפאת להיות גורם אפשרי בפתרון הסכסוך בעיני מרבית הצדדים והוא זכה להתעלמות כמעט מוחלטת, בין אם רשמית (על ידי הישראלים והאמריקאים) ובין אם מעשית (על ידי האירופים ובמידה רבה גם הערבים למעט מצרים). במקומו ניסו ישראל והאמריקאים, בתמיכה שבשתיקה של האירופים, לקדם במקומו את מחמוד עבאס שנחשב למתון יותר, אולם זכו להצלחה מעשית מעטה (למרות ההצלחה הפורמלית למנות אותו לראשות הממשלה).

ב־11 בנובמבר 2004 מת יאסר ערפאת, ובמקומו עלה לשלטון מחמוד עבאס (אבו מאזן) הנחשב כמתון יחסית. אבו מאזן התבטא בעבר בדבר הצורך להפסיק את הטרור כנגד ישראל ולחפש פתרון של שלום ולכן בחירתו ב־9 בינואר 2005 כיו"ר הרשות הפלסטינית התפרשה בידי רבים כסיומה של האינתיפאדה החמושה ופתיחת חלון הזדמנויות חדש באזור. למרות התקוות הגדולות, פיגועי הטרור המשיכו גם בתקופתו, לרבות על ידי ארגונו שלו - הפת"ח.

למרות התקוות הגדולות שנתלו באבו מאזן, נכשלה ממשלתו בהשקטת האנרכיה וטיפול בשחיתות ברשות הפלסטינית. מאז בחירתו אומנם פחת מספר פיגועי ההתאבדות אך טרור הקסאמים ברצועת עזה לא פסק וגרם לפצועים ולפגיעות ברכוש. בקרב הציבור הישראלי קיימים חילוקי דעות לגבי אבו מאזן. הימין טוען שלא ניסה לטפל בטרור אלא להפיסו (הירידה בטרור מיוחסת לפעילות הסיכולית של כוחות הביטחון הישראליים), כשהשמאל הישראלי סבור שהוא רואה את הפתרון בדרך מדינית ושהצליח או לפחות ניסה ככל יכולתו להפחית את האש.

ב-25 בינואר 2006, לאחר שנדחו מספר פעמים, נערכו בחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית, בחירות שניות לגוף זה מאז הקמת הרשות הפלסטינית. הסוקרים הפלסטינים ושרות המודיעין הישראלי צפו ניצחון דחוק לפת"ח של אבו מאזן. העיתונות דיווחה כי ישראל מסייעת לפת"ח בבחירות, כדי לעצור את ארגון החמאס הנחשב ניצי יותר. אף על פי כן, ארגון החמאס הפתיע וזכה ברוב גדול (76 מושבים בפרלמנט לעומת 43 של הפת"ח) בבחירות דמוקרטיות שקטות שפוקחו על ידי נציגות בינלאומית. התוצאות הובילו להתפטרות מיידית של ראש הממשלה הפלסטיני אבו עלא ושריו.

תוך כדי הבחירות ומיד אחריהן, הודיעו ארצות הברית ומספר מדינות מערביות אחרות כי הן מסרבות לשאת ולתת עם החמאס מאחר שמדובר בארגון טרור שמטרתו המוצהרת היא השמדת ישראל. שרי מדינת ישראל הונחו על ידי ראש הממשלה בפועל, אהוד אולמרט, שלא לדבר בנושא ניצחון החמאס. מחמוד א-זהאר, אחד ממנהיגי התנועה, הכריז ברשת הלוויין אל-ערביה כי הוא מוכן להגיע להסכם עם ישראל ללא הכרה בה, על בסיס מדינה פלסטינית. כמו כן הכריז כי ימשיך את מדיניות הפסקת האש, אך הארגון יסרב להתפרק מנשקו. לצדו נשמעו הצהרות מבכירי החמאס השוללים כל פשרה עם ישראל. הצלחת החמאס הובילה ללחץ בינלאומי וישראלי על הארגון למתן את המצע שלו, כתנאי למשא ומתן ולסיוע בינלאומי. בעקבות השבעת ממשלת החמאס ב-29 במרץ 2006 החליטו מספר מדינות, ובראשן ארצות הברית, להפסיק את הסיוע הכלכלי לפלסטינים.


[עריכה] ביקורת פנימית
ככלל, האינתיפאדה נחשבה בעיני שני הצדדים כמלחמה ובתור שכזו הביאה לרגיעה משמעותית (במרבית הזמן) כלפי המנהיגות.


[עריכה] ישראל
תחילת האינתיפאדה לוותה בביקורת חריפה ביותר כלפי אהוד ברק, ראש הממשלה דאז. סקר של משרד ראש הממשלה מצא ב־22 בנובמבר 2000 כי 58% (לעומת 36%) מהנשאלים חושבים כי ברק "איננו מתאים" להעברת המסרים של הממשלה. מצבו הפנימי של ברק הלך והתדרדר, הוא נאלץ להתפטר מראשות הממשלה בעקבות הביקורת, ובמקומו נבחר בפברואר 2001 אריאל שרון.

תחילת תקופתו של שרון כראש ממשלה לוותה בירידה חדה ברמת הביקורת כלפי ראש הממשלה. מצב זה לא נמשך זמן רב ובסוף 2001 הלכה והתגברה הביקורת כלפי שרון. ביקורת זו נבעה מאי הצלחתו של שרון לבלום את גל הטרור, למרות הפעלת צעדים אלימים יותר ויותר כלפי הפלסטינים. מהפך במצב זה נרשם לאחר מבצע חומת מגן שלוותה בהסכמה פנימית כמעט כללית לגביו. במשך התקופה שבין מבצע חומת מגן לתחילת תוכנית ההתנתקות נהנה שרון, גם בזמנים קשים, מביקורת חלשה עליו בתחום המדיני. תוכנית ההתנתקות החלישה משמעותית את הביקורת על שרון בנושא הטיפול באינתיפאדה עצמה אולם גרמה לביקורת משמעותית עליו מימין.

במשך כל זמן האינתיפאדה בוקרה מדיניות הממשלה על ידי השמאל הקיצוני שטען כי הממשלה מפעילה כוח רב מדי כלפי הפלסטינים והיא איננה שואפת לפתרון מדיני. מנגד, חוגי הימין ביקרו את הממשלה על כך שהיא כובלת את ידי צה"ל ונוקטת במדיניות פחדנית שמטרה רק לצמצם או "להכיל" את הטרור, במקום לחתור להכרעתו ולניצחון בעימות, בהקשר זה נטבעה הסיסמה "תנו לצה"ל לנצח".


[עריכה] הפלסטינים
הביקורת הפנימית אצל הפלסטינים הייתה חלשה אף יותר מאשר בישראל. רק בספטמבר 2002 החלו להתגלות סדקים בתמיכה המוחלטת בערפאת, ב־11 בספטמבר נכשל ערפאת בהעברה במועצה המחוקקת הפלסטינית של אישור מינוים של שרים חדשים (שמונו שלושה חודשים קודם לכן), הוא נאלץ להקים ממשלה חדשה שאושרה רק ב־29 באוקטובר, כמו כן פורסם בחודש זה מאמרו של נביל עמר ב"אל חיאת אל ג'דידה" שבו תקף את מדיניות ערפאת. אולם הסתייגויות אלו דעכו עד מהרה ורק במהלך ההודנה בקיץ 2003 החלו להישמע קולות אחרים, במיוחד של אבו מאזן שקראו להפסקת האינתיפאדה הצבאית. ביקורת זאת הולכת ומתגברת, אולם מרבית הפלסטינים, גם לאחר בחירתו של אבו מאזן לנשיאות הרשות בתחילת 2005 תומכים בפעילות הצבאית של האינתיפאדה, לפחות מהגדה המערבית.

ב-2006 זכה החמאס לניצחון גדול בבחירות הכלליות אחרי שורה של ניצחונות בבחירות למועצות המקומיות. פרשנים רבים ראו בכך הצבעת מחאה של הרחוב הפלסטיני כנגד השחיתות שפשתה ברשות הפלסטינית ומפלגת השלטון פת"ח. פרשנים אחרים ראו בהצבעה גם מחאה על דרך ניהול האינתיפאדה בידי הרש"פ, כאשר לטענתם ההצבעה מעידה שהפלסטינים מעדיפים את הקו הקיצוני והמיליטנטי של חמאס על פני דרך אוסלו המתונה יחסית בה דגל הפת"ח.


[עריכה] אינתיפאדת אל-אקצה בתרבות העברית
כמאורע מתמשך בעל השפעה ניכרת על החיים בישראל, החלה אינתיפאדת אל-אקצה לבוא לידי ביטוי גם בספרות העברית. עלילת ספרה של שפרה הורן, "המנון לשמחה", ועלילת ספרו של א"ב יהושע, "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש", שיצאו לאור בתחילת 2004, מתחילות שתיהן בפיגוע התאבדות ובקורבנותיו.

אחד האזורים שבהם התבטאה האינתיפאדה הייתה בשירה העברית. משמאל, דרך שירתם של אהרון שבתאי ויצחק לאור שמתפרסמים בדרך כלל ב"הארץ". ומימין, בכתב העת משיב הרוח.


[עריכה] במוזיקה
אינתיפאדת אל-אקצה לא באה כמעט לידי ביטוי במוזיקה ובפזמון העבריים (למעט הביצוע המחודש של שרית וינו אלעד וחני פירסטנברג, שחקניות סדרת הטלוויזיה הבורגנים לשיר "דרכנו", שהפך להמנון של אופטימיות במרץ 2002). עם זאת, בעקבות עליית הפטריוטיות והלאומיות בשני הצדדים, תופעת הנוסטלגיה השתלטה על ישראל ושיאה היה גל חזרה ל"שירה בציבור". באוקטובר 2006, זמן רב לאחר תחילת האינתיפאדה, יצא שירו של יעקב רוטבליט, בביצועו של אריק איינשטיין, "רגע לפני". השיר מתאר בטון מינורי אנשים שבאופן מקרי התקבצו לרגע אחד בקרן רחוב. השיר, בדומה לחיים, נפסק לפתע, ורק שמו, "רגע לפני", רומז מה קרה ברגע הבא (מילות השיר).

Collective Demise הוא אלבום קונספט של להקת המטאל הישראלית סיילם העוסק באינתיפאדת אל-אקצה ומגנה את המחבלים המתאבדים ושולחיהם כרוצחים מרושעים חסרי מוסר והיגיון.


[עריכה] בקולנוע
האינתיפדה, הדילמות המוסריות והסיטואציות החברתיות שהיא יצרה הובילה ליצירה של עשרות סרטים, תעודיים ועלילתיים, שעסקו בסיטואציות מתוכה או כשהיא משמשת כרקע. הדיווחים החדשותיים על האינתיפאדה הובילו לעניין רב בנושא זה בעולם, ומספר במאים ישראלים ופלסטינים זכו בהכרה ובהצלחה מסחרית כתוצאה מכך.

בתחום התועדי בלטו "ג'נין ג'נין" (מוחמד בכרי) שעורר סערה גדולה בישראל ובעולם, וכן "מחסומים" (יואב שמיר) ו"הילדים של ארנה" (ג'וליאנו מר ח'מיס) שזכו להצלחה גדולה בעולם. סרטים תעודה אחרים כוללים את "סגר" (רם לוי), בילעין חביבתי (שי-כרמלי פולק), "חוצה את הקווים" (טל חכים), "אסורות" (טל אבן), "News Time" (עזה אל-חסן) , ו "3cm Less" (עזה אל-חסן).

סרטי עלילה שנכתבו על האינתיפדה או כללו אותה כרקע לעלילה כללו בין היתר את "ללכת על המים" ו "הבועה" (איתן פוקס), "דיסטורשן" (חיים בוזגלו), "התערבות אלוהית" (אליא סולימאן), "פורד טרנזיט" (האני אבו אסעד), ו"גן עדן עכשיו" (האני אבו אסעד). מתוכם בלטו "ללכת על המים" שזכה להצלחה מסחרית והשתתף בפסטיבל הקולנוע קאן ו"גן עדן עכשיו" שזכה לפרסים חשובים ונבחר כמועמד לפרס הסרט הזר.


[עריכה] משחק השמות
בציבוריות הישראלית משמשת ההתייחסות לאינתיפדת אל אקצה ככלי לניגוח פוליטי בין ימין ושמאל. ישנם דוברים בימין הפוליטי בישראל המכנים אותה לפעמים "מלחמת אוסלו" ובכך רואים בה, לשיטתם, תוצאה של הסכמי אוסלו והמדיניות הפייסנית אל מול הפלסטינים. שם אחר הוא "מאורעות תשס"א" שאמורות לקשר בין האינתיפאדה לבין הפעילות העויינת נגד המיעוט היהודי לפני הקמת המדינה, בין השאר בתרפ"ט (1929). לעומתם, דוברים בשמאל הפוליטי מכנים אותה לעתים "מלחמת שלום ההתנחלויות", ובכך מדגישים, לשיטתם, את ההתנחלויות הנמצאות בלב אוכלוסייה פלסטינית, ויוצרות חיכוך רב. בלעדיהן, לתפישתם, מדינת ישראל הייתה נסוגה לקו הירוק ומגיעה להסכם עם הפלסטינים.

בצה"ל מכנים את האירועים "אירועי גאות ושפל", שם המדגיש את היותם של האירועים בעלי תקופות רגיעה (שפל) ותקופות משבר (גאות). ההתנגדות העיקרית לשם "אינתיפאדת אל אקצה" מגיעה מחוגי הימין שטוענים כי השם מאמץ למעשה את הנרטיב הפלסטיני שקושר את פרוץ האירועים עם עלייתו של שרון להר הבית.

לפנימיות (ישיבות ואולפנות) אין שביתה בד"כ..

מנכ"ל ישיבות ואלפנות בנ"ע להתסדרות המורים / אירגון המורים (לא זוכרת) שיהיה שביתה אבל כעיקרון הפנימיה פועלת ....
(נראה לי שחוץ מהאימהות בית והרב צחי[הוא גר שם] אף אחד לא יהיה באופנה )

לך תקרא קצת על מלחמות ישראל ואז תבין

הסתכלתי עלייך והבנתי מה זו מלחמה...
כנראה שה' החליט לעשות אותך אנדרטה מהלכת לגבעת התחמושת.

ככה שיכולתי להיתאמן עוד ליפני גיוסי לצבא הגנה לישראל!
אגב זה אתה שהרצת לי בכתב על מלחמה (שלא טרחת לציין את שמה)
כדי שאני לפחות ישכיל!!

א. את כן שמנה

ב. באמת יצאת מדעתך.

ג. במקרה שלנו גבעת שמואל זה המנהרה ואת הרכבת

ד. סעיף זה מהווה ראייה לסעיף ב' (את גם מדברת לעצמך וגם חושבת שאת חכמה)

ולפחות אני לא קוראת אמרות של קרל מרקס , אבל לפחות אתה צודק שאורות גב"ש אימפריה רק חבל ששככת לציין תמילה "בנות"

היא התאבדה והאימפריה שלה קרסה אחרי 8 שנים

קרל מרקס.
אז תחכימי:
אמרות של קרל מרקס על:
היסטוריה ופילוסופיה
"הפילוסופים רק מפרשים את העולם בדרכים שונות ובעצם, צריך לשנותו"
"אין היא מבערת את הפעולה מתוך האידאה, אלא מבארת את היווצרן של אידאות מתוך הפעולה החומרית." (על המחשבה המטריאליסטית)
"ההיסטוריה אינה אלא פעילות האדם החותר להשגת מטרותיו."
"ההיסטוריה חוזרת על עצמה. קודם כטרגדיה ואחר כך פארסה."
"אין התודעה קובעת את ההויה, ההויה היא הקובעת את התודעה."

[עריכה] שינוי חברתי
"אין כלי הנשק של הביקורת יכולים לבוא במקום ביקורת שבאמצעות כלי הנשק. רק באמצעותה של עוצמה חומרית ניתן להפוך את העצמה החומרית על פיה, אולם גם התיאוריה נהפכת לעצמה חומרית מרגע שהיא אוחזת בהמונים."
"דברי-ימיה של כל חברה עד כה הם דברי ימים של מלחמת מעמדות."
"התרופה היחידה לסבל נפשי היא סבל גופני"
"הדרישה לוותר על אשליות ביחס למצבו, היא הדרישה למצב שאינו זקוק לאשליות."
"העבודה לא תוכל לשחרר את עצמה בעור הלבן כאשר בעור השחור היא כבולה."

[עריכה] דיכוי ומעמדות
"השלטון המדיני הוא כוח מאורגן של מעמד אחד לדיכויו של מעמד אחר."
"המדוכאים מורשים פעם בכמה שנים להחליט איזה נציג ספציפי של המעמד המדכא ייצג וידכא אותם."
"לאדם יש זכות להביט כלפי מטה בזולת, כאשר הוא עומד לעזור לו להתרומם".

[עריכה] דת
"מצוקה דתית היא בו זמנית הבעה של מצוקה אמיתית יחד עם מחאה נגד מצוקה אמיתית. דת היא אנחה של יצור מדוכא, לב בעולם חסר לב בדיוק כמו שהיא הרוח במצבים חסרי אונים. היא האופיום של ההמונים'."

[עריכה] קומוניזם
"רוח בלהות מהלכת על פני אירופה – רוח הבלהות של הקומוניזם."
"במקום החברה הבורגנית... נקים חברה שבה ההתפתחות החופשית של כל יחיד היא התנאי להתפתחות החופשית של כולם."
"הקומוניסטים מכריזים בגלוי שאין להשיג את מטרותיהם אלא על ידי ניתוץ כל סדרי החברה הקיימים בכוח הזרוע. ירעדו נא המעמדות השליטים מפני מהפכה קומוניסטית. אין לפרולטוריון אין מה להפסיד מלבד כבליו, יש לו עולם ומלואו להרוויח. פועלי כל העולם- התאחדו!"~ מתוך המניפסט הקומוניסטי

[עריכה] קפיטליזם
"הכסף, בעל התכונה לקנות את הכול, לרכוש כל חפץ, הוא אפוא החפץ, בה"א הידיעה. הוא היצור הכול יכול, הוא המעניק מכוחותיו לבעליו, שאין אונים הוא בלעדיו, הוא ההופך את המכוער ליפה, מעניק רגליים למשותק, נותן חוכמה לאוויל."
"אולם בתקופתנו, תקופת הבורגנות -- החברה כולה הולכת ומתפלגת לשני מחנות אויבים גדולים, לשני מעמדות העומדים זה כנגד זה: בורגנות ופרולטריון."
"ככל שהמעמד הקפיטליסטי והבורגני יתעצם ויתעשר, יתעצם ויתחזק מעמד הפועלים".
"פרסומאים הם תולעים הניזונים מגוויתו המרקיבה של הקפיטליזם".
"הקפיטליזם כורת את הענף עליו הוא יושב"
"מה שהבורגנות מייצאת, מעל לכל, הוא את חופרי הקברים שלה."

[עריכה] מרקס ושאלת היהודים
מרקס הוא אתאיסט שנולד למשפחה יהודית שהומרה לנצרות, בצעירותו כתביו שעסקו בשאלת היהודים יצאו נגדם. עם זאת מרקס המאוחר שינה במידה רבה מאד את יחסו ליהודים ושילב את יחסו אליהם בתפיסתו החברתית, שאף היא עברה שינויים רבים עם התבגרותו של מרקס. יחסו לתפקיד היהודים בקפיטליזם השתנה, עם שינוי התפיסה שלו לגבי מהות הקפיטליזם עצמו.

"היהודי השתחרר בדרך היהודית – בהשתלטותו על כוח הממון ובאמצעותו היה הממון לעוצמה עולמית. הכוח היהודי המעשי הייתה לו השפעה על העמים הנוצריים."
"מהו הבסיס החילוני של היהדות? מצוקה מעשית, התעניינות עצמית. מהי הכת העולמית של היהודים? התמקחות. מיהו אלו העולמי? הממון! ... מה מכילה בצורה מופשטת הדת היהודית – זלזול לתאורטיות, לאמנות, להיסטוריה, להיותו של אדם סוף לעצמו..." ~ על השאלה היהודית
(נאמר על פרדיננד לסל, משפטן יהודי) "כעת זה ברור לי, שגם צורתו של ראשו וגם מרקם שערו מראים – הוא צאצא לשחורי העור שהצטרפו לטיסתו של משה ממצרים (אלא אם אמו או סבתו מצד האבא הוכלאה עם כושי). כעת השילוב הזה של גרמניוּת עם יהודיוּת ונוכחות כושית בסיסית חייב ליצור תוצר מוזר. השתלטנות שלו גם היא מאופיינת בכושיות."
"קחו לדוגמה את אמסטרדם, עיר הנותנת מחסה לצאצאים הגרועים ביותר של היהודים שהוציאו החוצה פרננדו ואיזבלה מספרד, ושאחרי התמהמהות קצרה בפורטוגל, לאחר שהוצאו משם גם ולבסוף מצאו מקום מפלט בהולנד ... שם ופה ובכל מקום שעיר בירה קטנה מחזרת אחרי השקעות, תמיד יש אחד מהיהודים הקטנים האלה המוכנים להציע הצעה קטנה או להלוות מעט. שודד הדרכים החכם ביותר שבאברוצי אינו מעודכן יותר על מקום הכסף שבכיסו או מזוודתו של תייר מאשר היהודים הקטנים האלה באשר לכל בירה מופקרת בידיים של סוחר."
"לכן אנו מוצאים שמאחורי כל עריץ ישנו יהודי, כמו שמאחורי כל אפיפיור ניצב ישועי. בָּאמת, התשוקה לדיכוי תהיה חסרת תקווה, ויישום מלחמה אינו בא בחשבון, אם לא היו צבא של ישועים הבאים לחנוק את החשיבה וחופן יהודים לבזוז כיסים ... העובדה שלפני 1,885 שנים ישו הנוצרי הוציא את מחליפי הכספים היהודים מבית הכנסת, ושמחליפי הכספים של ימינו, המגוייסים לצד העריצות והרודנות, הם שוב יהודים, אולי אינה יותר מאשר צירוף מקרים היסטורי."

אני חכמה גם בלי אימרות של קרל מרקס, אבל תודה על ההשקעה

תופעת הטבע מוריה שוורץ הינה תופעת טבע נדירה ביותר שהתגלתה פעם אחת ויחידה בהיסטוריה של האנושות. התופעה התגלתה בתשיעי לאוקטובר למניינם תשס"ח בקופת החולים "מכבי" של גבעת שמואל. בגוף הנבדק, מוריה שוורץ (מכאן שם התופעה) התגלו כל 316,493 המחלות שידועות לאנושות, בין השאר עודף שומן (חריגה של כמה עשרות טונות מהממוצע), הפרה המשוגעת (או במקרה שלנו הבהמה המשוגעת), אוטיזם נדיר במיוחד (הגוף, או עב"ם, מתקשר בשימוש פלוצים וגרעפסים), פרקינסון עצבני, סרטן הזנב, ובנוסף, כ-340 מחלות ייחודיות לעב"ם הנבדק בלבד. רופאי קופת החולים היו אובדי עצות (במיוחד בגלל שקרסה להם המרפאה כשהעב"ם נכנסה לשם), פנו דחוף לסולל בונה, וביקשו שיפנו את העב"ם לבית החולים תל השומר. בבית החולים תל השומר בדקו אותה מומחים לרפואת הנפש והגוף והגיעו למסקנה (לפי תדירות הפלוצים) שהיא הולכת להפליץ בעוד כחצי שעה פלוץ שימוטט כליל את מדינת ישראל. השמדת מדינת ישראל נמנעה בעקבות הפלתה לסוריה ופיצוץ סוריה.

ראו גם - דיסלקציות חמורות והשפעותיהן על העולם.

תגון

אז תאכלי אותה...

וחוץ מזה אני אמרתי אי פעם שיש לי בעיה ?? (חוץ מהעובדה שלא קיבלתי עוד מחשב נייד ?)

קבעתי עובדה שיש לך בעייה (שיכלית ולא אמשיך לפרט, כי אם אמשיך נסיים מחר).
ד"א את בחיים לא תקבלי מחשב נייד, בעז"ה.

תקנא!

היא שלי יש כבר.

 

@תגל הארץ ?? 

 

@אולפנסיטיתתת ??

זאת אני