ועוד משהו קטן:

הארגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל, או בראשי התיבות שלו אצ"ל, היה ארגון צבאי מחתרתי עברי שנוסד בירושלים בשנת 1931. הארגון הוקם על ידי מפקדים שפרשו מארגון "ההגנה" בשל דרישתם לפעולה עתידית נחרצת נגד התוקפנות הערבית של אותם ימים. במשך השנים מרבית אנשיו היו צעירים מתנועת הנוער הרוויזיוניסטית בית"ר. מטעמי חשאיות לא נהגו לקרוא לארגון בשמו כי אם "הגנה ב' " או "המעמד". באנגלית הוא ידוע בשם Irgun.


סמל האצ"לכבר בתחילתו לא התקבל הארגון החדש ברצון על ידי "ההגנה" והסתדרות העובדים מנעה עבודה מאלו שבחרו להשתייך אליו. בהמשך נתגלע קרע בין מחנה האצ"ל לבין הנהגת היישוב ובין הצדדים שררה עוינות תמידית. בשנות ה-30 עיקר פועלו של האצ"ל התרכז בהגנת יישובים וכן בפעולות חמושות נגד ערביי ארץ ישראל אשר היוו "שבירת הבלגה" כלפי קיומן של פרעות ביהודי הארץ. בכך התבדל האצ"ל מן ההגנה אשר נקטה בקו מגננתי. כשפורסם הספר הלבן של 1939, החל האצ"ל לפעול גם נגד הבריטים אולם כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה החליט האצ"ל שלא להילחם כמקודם בבריטים, וחלק מאנשיו אף התגייסו לצבאות בעלות הברית. חילוקי דעות בעניין שביתת הנשק מול הבריטים פיצלו מתוך האצ"ל ארגון חדש - לוחמי חרות ישראל (לח"י). לקראת סוף המלחמה, לאור הידיעות על התחוללות השואה ולנוכח המשך מדיניות הספר הלבן אשר מנע עליית יהודים אל ארץ ישראל, הצהיר הארגון על חידוש המאבק המזוין נגד השלטון הבריטי במטרה לגרשו מהארץ ולהקים מדינה עברית עצמאית תחתיו. בשנת 1945 הצטרף האצ"ל אל תנועת המרי העברי ללחימה משותפת נגד הבריטים. המסגרת הזו פורקה לאחר פיצוץ מלון המלך דוד ופרישת ההגנה מן המאבק המזוין לעומת האצ"ל והלח"י אשר המשיכו בו. בין הפעולות הבולטות ביצע הארגון את הפריצה לכלא עכו ופרשת הסרג'נטים. לאחר יציאת הבריטים מן הארץ ובזמן מלחמת העצמאות לחמו אנשי האצ"ל בחזיתות שונות, פעולה בולטת הייתה כיבוש שכונת מנשיה ביפו. ביוני 1948 הופגזה והוטבעה על ידי כוחות הביטחון ספינת הנשק של הארגון אלטלנה, מעשה אשר נותר שנוי במחלוקת שנים רבות אחר כך. בספטמבר 1948 פורק האצ"ל והארגון נטמע באופן סופי בצבא הגנה לישראל.

ישנם היסטוריונים הרואים במאבק המזוין, שבו לקח חלק האצ"ל, גורם משמעותי ביציאת הבריטים מארץ ישראל.

מפקדי האצ"ל
המפקד העליון 1937-1940: זאב ז'בוטינסקי

1931-1937: אברהם תהומי

1937: רוברט ביטקר
1937-1938: משה רוזנברג [3]

1938-1941: דוד רזיאל[1]
1943-1941: יעקב מרידור

1943-1948: מנחם בגין


תוכן עניינים [הסתר]
1 אופי הארגון
1.1 מבנה, פיקוד, סמלים
2 תולדות הארגון
2.1 מהקמת הארגון עד הפילוג הראשון
2.1.1 הקמת הארגון
2.1.2 עם פרוץ המרד הערבי
2.1.3 הפילוג הראשון
2.2 מהפילוג עד פרוץ מלחמת העולם השנייה
2.2.1 שבירת ההבלגה
2.2.2 פרסום הספר הלבן ופעולות ראשונות נגד הבריטים
2.2.3 פעילות השגרה
2.2.4 העלייה הבלתי לגאלית
2.3 מפרוץ מלחמת העולם השנייה עד מינוי בגין כמפקד
2.3.1 ההתייצבות לצד הבריטים
2.3.2 הפילוג השני
2.3.3 מותו של רזיאל וארגון "עם לוחם"
2.4 המאבק בבריטים מ-1944 עד תום מלחמת העולם
2.4.1 התמנות בגין למפקד והכרזת המרד
2.4.2 תחילת המאבק בבריטים
2.4.3 גולי המחתרות
2.4.4 הסזון
2.5 תנועת המרי העברי
2.5.1 הקמת תנועת המרי
2.5.2 פעולות התנועה
2.5.3 פיצוץ מלון המלך דוד
2.6 מאבק עצמאי בבריטים עד יציאתם
2.6.1 חידוש המתקפות על בריטים
2.6.2 עולי הגרדום ופריצת כלא עכו
2.6.3 פרשת הסרג'נטים
2.6.4 קץ השלטון הבריטי
2.7 מלחמת העצמאות
2.7.1 תחילת המלחמה
2.7.2 ההסכמות עם ההגנה ומוסדות היישוב
2.7.3 דיר יאסין
2.7.4 הלחימה ביפו וכיבוש מנשייה
2.8 השתלבות האצ"ל בצה"ל
2.9 האצ"ל עד פירוקו
3 שפה פנימית
4 מורשת הארגון והנצחתו
5 ראו גם
6 הערות שוליים
7 לקריאה נוספת
8 קישורים חיצוניים



[עריכה] אופי הארגון

זאב ז'בוטינסקי מתווה דרכו הרעיונית של הארגון ו"מצביא האצ"ל".חבריו של הארגון הגיעו בעיקר משורותיה של בית"ר והתנועה הרוויזיוניסטית בארץ ישראל ובגולה. התנועה הרוויזיוניסטית העניקה למעשה עורף ציבורי לארגון המחתרת. זאב ז'בוטינסקי, מחולל הציונות הרוויזיוניסטית, היה המנהיג העליון בארגון עד לפטירתו, קבע את הקווים הכלליים לפעולתו, כמו בעניין הבלגה ושבירתה, ובהשראת תורתו פעלו אנשי המחתרת. עם זאת כפיפותו הפורמלית של האצ"ל להנהגה מדינית חיצונית נחלש עם השנים. מקורות רעיוניים נוספים לרוח הלחימה היו מורשת ברית הבריונים ושירת אורי צבי גרינברג. סמל הארגון - הכיתוב "רק כך" ולצידו יד אוחזת רובה על רקע ארץ ישראל משתי גדות הירדן, ביטא שאיפה לעצמאות עברית על ארץ ישראל כולה שתושג רק בכוחו של נשק עברי.

מספר חברי הארגון השתנה במשך השנים, ונע בין כמה מאות בשנות משבר לכמה אלפים בתקופות שיא. מרבית חבריו היו אנשים אשר קיבלו את מרות המחתרת, ובמסגרתה מילאו משימות ותפקידים (לעתים קרובות בניגוד לחוקי הממשלה הבריטית). רובם היו אנשים "רגילים" מן היישוב אשר החזיקו משלח יד או עבודה סדירה, ורק עשרות בודדות של אנשים התעסקו במלאכת הארגון באופן בלעדי.

כלפי ההנהגה המדינית הנבחרת של היישוב וכלפי ההסתדרות הציונית העולמית, האצ"ל חלק הן על האסטרטגיה, הן על תפיסות היסוד והן על הטקטיקה המדינית הצבאית וההסברתית, בנושאים רבים כמו השימוש בכוח ובנשק למען הגשמת מטרות הציונות, היחס לאוכלוסייה הערבית בזמן פרעות והיחסים עם בריטניה השולטת בארץ ישראל. אי לכך האצ"ל נהג לפסול את החלטות ההנהגה הציונית ומוסדות היישוב. אי קבלת מרותם והמאבקים הרעיוניים מול מחנה הסתדרות העובדים הכללית, שהייתה הגורם הדומיננטי בהסתדרות הציונית, הביאה את המוסדות הנבחרים לשלול את קיומו העצמאי של האצ"ל, ובמשך רוב שנות קיומו נתפס ארגון "הפורשים" על ידיהם כבלתי אחראי וככזה ראוי למנוע את פעולותיו. לכן ליווה האצ"ל את פעולותיו החמושות בפעולות הסברה פוליטיות שמטרתן שכנוע הציבור בצדקת דרכו ובמחדלים, לפי השקפתו, בהתנהלותה הפוליטית של הנהגת היישוב הרשמית. הארגון פרסם כרוזים רבים, עיתונות מחתרתית ואף הפעיל תחנת רדיו עברית עצמאית ראשונה - "קול ציון הלוחמת".


[עריכה] מבנה, פיקוד, סמלים
כארגון מחתרת, לא נהגו חבריו לכנותו בשמו הרשמי, ותחת זאת עשו שימוש בכינויים שונים. בשנים הראשונות הוא נודע בעיקר כ"ההגנה הלאומית" וכן בשמות "ארגון ב'", "הגנה ב'", "הארגון המקביל" ו"הארגון הימני". בשנים המאוחרות יותר כונה הארגון בעיקר "המעמד", וכן "הלבב" ו"הלימן". כהמנון הארגון אומץ השיר "חיילים אלמונים" של אברהם שטרן (יאיר), מפקד בארגון. בהמשך פרש שטרן מהאצ"ל והקים את ארגון הלח"י, ואז היה להמנון הבית השלישי של "שיר ביתר" של זאב ז'בוטינסקי.

מ-1933, כשנתיים לאחר ייסודו, פעל האצ"ל תחת "ועד מפקח" בו היו נציגים של רוב המפלגות הציוניות הלא פועליות. אחרי שב-1937 הארגון התפלג, ונשארו בו בעיקר תומכי זאב ז'בוטינסקי, הארגון היה כפוף לו מבחינה מדינית. לאחר מותו קויים קשר עם ההנהגה המדינית של ההסתדרות הציונית החדשה. הקשר בין ההסתדרות החוקית לבין ארגון המחתרת נותק ב-1944 כאשר הכריז האצ"ל מלחמה על השלטון הבריטי, ומאז עמד בפני עצמו.

בתוך הארגון, אברהם תהומי היה הראשון שכיהן כ"ראש המפקדה", או "המפקד הראשי". לצידו כיהנה "המפקדה". כאשר התרחב הארגון התקיימו בו "מחוזות". יחידת אצ"ל מקומית כונתה "סניף". "פלוגה" באצ"ל הורכבה משלוש מחלקות (אשר כונו גם "גונדות"). הגונדה הורכבה משתי קבוצות, כאשר בראש כל קבוצה הועמד "ראש קבוצה" וסגן. זו הייתה היחידה הבסיסית. בהמשך פעילותו של האצ"ל הוקמו מחלקות שונות שמעליהן פיקד "מטה" או "מרכז". דרגות, אשר הוכנסו לשימוש בהמשך, מנו (בסדר עולה) סגן, ראש קבוצה, סמל (על גונדה), סמל א' (פלוגה), רב סמל (גדוד); ודרגות הקצינים היו גונדר (מפקד מחוז או יחידה) וגונדר ראשון (מפקד בכיר). דרגת סרן ניתנה למפקד הארגון יעקב מרידור ודרגת אלוף לדוד רזיאל. עד פטירתו ב-1940 היה זאב ז'בוטינסקי "מצביא האצ"ל" או "המפקד העליון".

באצ"ל, שכאמור ראה עצמו מסגרת צבאית, הגיע הדבר לידי ביטוי בשני תחומים לדוגמה. אחד היה ביצועם של תרגילי סדר מוקפדים, ביצוע טקסים בעיתות שונות וקיום יחסי משמעת, גינוני טקס, וכבוד בין הדרגות השונות. תחום נוסף היה קיום אימונים לפי תוכניות מסודרות. בין היתר היו נוהגים להתאמן בירי באקדח ומקלעים, בזריקת רימונים, ובהתקפות משולבות על יעדים. האצ"ל הוציא לאור פרסומים מקצועיים בנושאי תורת לחימה, נשק, הדרכה, תרגילי סדר וכיוב'. פרסומים אלו כללו, בין השאר, את הספר "האקדח", אשר נכתב על ידי דוד רזיאל ואברהם שטרן (יאיר) והכיל 240 עמודים, והספר "תרגילי הסדר המכונס והמרווח", בן 284 עמודים של דוד רזיאל. עד למאורעות תרצ"ו-תרצ"ט עשו לעתים גם מדריכים בהגנה שימוש במדריכים אלה (לאחר מכן הוציאה ההגנה ספרות צבאית רבה לעצמה).

עד מלחמת העולם השנייה הצליח האצ"ל להתחמש על ידי הברחות של נשק שנרכש באירופה, בייחוד מאיטליה ופולין. בתחילה נקנו בעיקר אקדחים, אליהם התלוו רכישות רובים, ובהמשך גם הובאו תתי מקלעים. כנלווה לשימוש בנשק הקים הארגון בתי מלאכה אשר ייצרו חלקי חילוף ועזרים נלווים לנשק. כבר ב-1936 החלו בנסיונות ראשונים לייצר כלי נשק, מוקשים ואמצעי לחימה אחרים בבתי מלאכה ומחסנים של תומכי הארגון. ב-1939 החל ייצור מתקדם יותר של מוקשים המופעלים בלחץ עבור פיצוץ מסילות רכבת. בשנות ה-40 גם הרבו להשתמש ב"פיטארדות" (רימוני הפחדה, הלם) תוצרת הארגון בעת התקפות. פרט למוקשים ורימונים יוצרו בשנת 1947 כמה אלפי תתי מקלעים "סטן" ומרגמות 52 מ"מ. דרך נוספת בה השיג הארגון נשק היה "החרמות" - הברחה של נשק מידי כוחות המשטרה והצבא הבריטים.


[עריכה] תולדות הארגון

[עריכה] מהקמת הארגון עד הפילוג הראשון
מייסודו ב-1931 עד הפילוג הראשון בו ב-1937 האצ"ל הורכב משילוב של פורשי ארגון "ההגנה", בראשותו של אברהם תהומי, שהתנגדו ל"מדיניות ההבלגה" בה נקט ארגון ההגנה, ושל קבוצות שונות שלא השתייכו למפלגות הפועלים ולהסתדרות להן ההגנה הייתה כפופה, ובהן במיוחד אנשי בית"ר והמפלגה הרוויזיוניסטית. עם פרוץ המרד הערבי הגדול ("מאורעות תרצ"ו - תרצ"ט"), הטשטשו ההבדלים בין האצ"ל להגנה, וחלק גדול מאנשי האצ"ל, ובראשם תהומי חזרו להגנה.

[עריכה] הקמת הארגון
ראשיתו של האצ"ל בפילוג שחל ב-1931 בסניף הירושלמי של ארגון "ההגנה". קבוצה גדולה של אנשי הסניף, בראשות אברהם תהומי ("גדעון"), שהיה מפקד הסניף עד זמן קצר לפני הפילוג, הרגישו מירמור כלפי הנהגת "ההגנה", בייחוד לאחר מאורעות תרפ"ט. אנשי הקבוצה התנגדו ל"מדיניות ההבלגה" כלפי ערביי ארץ ישראל; רצו לראות את הארגון נושא אופי יותר צבאי והיררכי ולא מיליציוני; ודרשו שהארגון, שבאותה תקופה נשלט על ידי הסתדרות העובדים, יוכפף למרות המוסדות הלאומיים.

ב-10 באפריל 1931 הודיעו מפקדים ואחראי ציוד כי הם מסרבים להחזיר אל מחסני ההגנה כלי נשק אשר הצטיידו בהם קודם לכן בעת כוננות לקראת חג נבי מוסא. אחרי משא ומתן עם הנהגת ההגנה תהומי הורה להחזיר את הנשק תמורת דיון במוסדות הלאומיים בסוגיות שהוא ואנשיו העלו. אולם לאחר שהנשק הוחזר, ותביעות אנשיו לא נענו, שלחו המפקדים מקרב המורדים הודעה להנהלת "הוועד הלאומי" על פרישתם מן הארגון, וכך יצר הפילוג ארגון עצמאי חדש.


אברהם תהומי, מפקד האצ"ל הראשוןאברהם תהומי עמד בראשות הארגון המחתרתי החדש שהוקם, ולצידו מייסדים נוספים - אליהו בן גרא, אברהם בן זיו, אברהם קריצ'בסקי - כולם מפקדים בכירים בהגנה, חברי מפלגת הפועל הצעיר וחברי ההסתדרות הכללית. היה שותף עימם אליהו בן חורין, פעיל בתנועה הרוויזיוניסטית. קבוצה זו כונתה "החבורה האודיסאית", משום שהיו לפני כן פעילי ההגנה העצמית של יהודי אודסה. הוחלט לקרוא לגוף החדש "ארגון צבאי לאומי", שם אשר ממחיש את אופיו האקטיביסטי לעומת "ההגנה". ואת שאיפתו להיותו ארגון צבאי ולא "מיליציוני" כפי שהייתה ההגנה דאז.

בסתיו אותה שנה התמזג הארגון מירושלים עם קבוצות חמושות המשויכות לתנועת בית"ר. עיקר כוחן שכן בתל אביב, והן החלו את פעולתן בשנת 1928, כאשר נוסד "בית הספר לקצינים ולמדריכים של בית"ר". חניכי המוסד פרשו בזמנו גם הם משורותיה של ההגנה, מסיבות פוליטיות, והארגון החדש כינה עצמו "הגנה לאומית". במאורעות תרפ"ט השתתפו צעירי בית"ר בהגנה על שכונות תל אביב תחת פיקודו של ירמיהו הלפרין, וזאת לאחר קריאה של העירייה התל אביבית. בארגון זה משה רוזנברג היה המופקד על הנשק ורכישתו. לאחר הפעולה במאורעות התרחב הגוף התל אביבי וכונה "הארגון הימני". ארגון זה התאחד עם ארגון הפורשים הירושלמי החדש.

לאחר שהתרחב הארגון לתל אביב הוקם סניף גם בחיפה. בסוף שנת 1932 עבר אל שורות האצ"ל גם סניף ההגנה בצפת. אל הארגון הצעיר הצטרפו גם צעירים חברי תנועת הספורט מכבי. אותה עת החל לצאת לאור עיתון מחתרתי משוכפל בשם "המצודה" ובו הובעה המגמה האקטיביסטית של הארגון. הארגון גם הרחיב שורותיו על ידי גידולן של פלוגות הגיוס של בית"ר - קבוצות בהן התנדבו צעירים לשירות בן שנתיים במלאכות ביטחון וחלוציות. מקום מושבן של הפלוגות הצמיח גם מעוזי אצ"ל חדשים במושבות יסוד המעלה, משמר הירדן, ראש פינה, מטולה, נהריה; במרכז הארץ בחדרה, בת שלמה, בנימינה, גבעת עדה, נתניה, הרצליה, קריית שאול, פתח תקווה, כפר סבא, מגדיאל; ודרומה משם בראשון לציון, רחובות, נס ציונה, עקרון ובאר יעקב. בהמשך הזמן הוקמו ופעלו גם פלוגות בעיר העתיקה בירושלים ("פלוגות הכותל"), תל צור ונחלת יצחק. מרכזי אימונים ראשיים של הארגון שכנו ברמת גן, תל ליטבינסקי, קלמניה (סמוך לכפר סבא), קסטינה (סמוך לבאר טוביה), נחלת יצחק ורמת טיומקין (סמוך לנתניה דאז).

באוגוסט 1933 נוסד "ועד מפקח" לאצ"ל אשר כלל נציגים של רוב המפלגות הציוניות הלא פועליות. ישבו בו מאיר גרוסמן (ממפלגת המדינה העברית), הרב מאיר בר-אילן (מהמזרחי), עמנואל ניומן או יהושע סופרסקי (מהציונים הכלליים) וזאב ז'בוטינסקי או אליהו בן חורין (מהצה"ר).


[עריכה] עם פרוץ המרד הערבי
בין השנים 1931 עד 1936 שררה רגיעה יחסית בארץ ישראל, למעט גל קצר של התקוממות ערבית נגד השלטון הבריטי בשנת 1933 שדוכא על ידי השלטונות במהירות. בתקופה זו פעל האצ"ל בדומה להגנה ושימש כארגון שמירה המקיים כוננות ביטחונית. בין שני הארגונים התקיימו שיתופי פעולה בדמות תיאומי עמדות ואף שיתוף מודיעיני הדדי.

ב-19 באפריל 1936 פרץ המרד הערבי הגדול, המכונה גם "מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט". כנופיות ערביות חמושות אשר תוגברו במתנדבים סורים ועיראקים ביצעו פעולות טרור אשר כללו מארבי ירי בדרכים והטלת פצצות בכבישים ובישובים, ופורעים פגעו ברכוש ובחקלאות יהודיים. בשלב הראשון במאורעות, שנמשכו מאפריל ועד לסוף אוקטובר נהרגו 80 יהודים, נפצעו 369, הותקפו 19 בתי ספר, 9 בתי תינוקות ויתומים ו-3 בתי מבוגרים. נערכו 380 התקפות על רכבות ואוטובוסים וכ-17,000 דונמים חקלאיים הושמדו.

תחילת המאורעות דגל האצ"ל, כמו ההגנה, באופן כללי בהבלגה. ז'בוטינסקי, שהשפעתו על מדיניות הארגון כבר הייתה רבה בשל הצטרפות צעירי בית"ר רבים לארגון, סבר שמטעמי מוסר אין לנקוט בדרך של פעולות תגמול כנגד האלימות. סיבה נוספת לתמיכתו בהבלגה הייתה תקוותו להקמת כוח יהודי גלוי ולא מחתרתי

אולם ההבלגה עוררה תסיסה פנימית באצ"ל, כמו גם בהגנה. למרות שלא הייתה מדיניות מסודרת של האצ"ל לפעולות תגמול, פעולות כאלה ננקטו על ידי חברי הארגון, לעתים אף ללא אישור הפיקוד. פעולות ראשונות החלו בסביבות חודש אפריל 1936. מתווה הפעילויות היה ניסיון להגיב כ"עין תחת עין", פעולות טרור של פעילי אצ"ל נגד הטרור הערבי. לעתים היה ניסיון להתאים את אופי התגמול או מיקומו לתקיפה שקדמה לו.

הפעולה הראשונה ארעה ימים ספורים לפני פרוץ המאורעות. בתגובה לרצח של נוסע יהודי ליד ענבתה, אנשי האצ"ל רצחו שני ערבים בצריף סמוך לכביש פתח תקווה - ירקונה. פעולות הנקמה המשיכו במתכונת דומה גם בתקופה הראשונה של המאורעות. בהמשך חודש אפריל, לאחר ירי ערבי אל בית הספר "כרמל" בתל אביב שכתוצאה ממנו נהרג ילד יהודי, תקפו לוחמי אצ"ל שכונה ערבית סמוכה לכרם התימנים בתל אביב, הרגו אדם ערבי ופצעו אחר. ב-17 באוגוסט הגיב האצ"ל על פיגועי ירי שבוצעו על ידי ערבים שנסעו ברכבת בקו יפו - ירושלים על יהודים שהיו ממתינים ליד מחסום הרכבת ברחוב הרצל בתל אביב. למחרת ה-16 באוגוסט, כאשר נפצע מהירי ילד יהודי, תקפו לוחמי אצ"ל רכבת בקו זה, הרגו אדם ערבי, ופצעו חמישה. בשנת 1936 ביצעו אנשי אצ"ל כ-10 פעולות גמול.


[עריכה] הפילוג הראשון
בתחילת אוקטובר דעכה פעילות הכנופיות בעקבות התערבות הצבא הבריטי, ובנובמבר נשלחה ועדת פיל לחקור את הסיבה לפרוץ המאורעות ולהציע פתרונות עתידיים. בתחילת 1937 היו קיימות סברות בקרב היישוב כי ישנם הלכי רוח אשר יביאו את הוועדה להמליץ על חלוקת ארץ ישראל המערבית, ובתוך כך להקים מדינה יהודית על חלק משטח זה. מפקדת האצ"ל, כמו גם ה"ועד המפקח" החזיקו באמונות אלה בדומה לחוגים בקרב ההגנה והסוכנות היהודית. בעקבות כך התגברו הקולות, בראשותו של תהומי, שחשבו כי אין מקום לשני ארגוני מגן יהודיים נפרדים. תהומי צוטט כאומר: "אנו עומדים לפני התרחשויות כבירות: מדינה יהודית וצבא יהודי. יש צורך בכוח צבאי אחד". אנשים אלה כבר לא ראו הבדלים גדולים בין הארגונים, בייחוד משום שבאותה תקופה ההגנה כבר לא הייתה כפופה להסתדרות העובדים הכללית, אלא למוסדות הלאומיים (מה שלכאורה הוציא אותה משליטת גורמים בעלי אינטרס פוליטי).

בינואר החליט מרכז הארגון לפתוח במשא ומתן על איחוד עם "ההגנה", ובאפריל הושג הסכם בין תהומי לבין אנשי ההגנה לאיחוד הארגונים והעמדתם תחת מרות הסוכנות היהודית והוועד הלאומי. אנשי התנועה הרוויזיוניסטית התנגדו להסכם בעקבות ז'בוטינסקי שהתנגד לאיחוד של הארגונים ללא חזרה של הצ"ח להסתדרות הציונית. כך דוד רזיאל ואברהם שטרן קראו בכרוז להמשיך לקיים את הארגון העצמאי:

"...האצ"ל הועמד... לפני הכרעה בין הכנעות למרותן של הממשלה והסוכנות לבין נכונות להקרבה כפולה והסתכנות כפולה. חלק מחברינו לא נמצאה בהם הנכונות הדרושה לתפקיד קשה זה, נכנע לסוכנות ועזב את המערכה... כל הנסיונות... לבוא לידי איחוד עם הארגון השמאלי נכשלו, מפני שהשמאל נכנס למו"מ זה לא על בסיס של ליכוד הכוחות, אלא הכנעת כוח אחד בפני השני..."[2]
לעומתם רוב אנשי המפלגות האזרחיות האחרות בארגון תמכו באיחוד. בכינוס מיוחד של המועצה הארצית של הארגון היה רוב לאיחוד, אולם בשל חילוקי הדעות הוחלט לערוך משעל בקרב חברי הארגון. המשאל נערך ב-24 באפריל 1937 ולגבי תוצאותיו יש הערכות סותרות.

בעקבות ההסכם, ולמרות המשאל, הארגון התפלג: בין 1200-1500 אנשים, כמחצית מחברי הארגון, ובתוכם רוב הפיקוד הבכיר, אנשי ועדים אזוריים, ועימם גם רוב כלי הנשק של הארגון חזרו אל ארגון ההגנה. מי שנשארו בו היו אקטיביסטים ופעילים צעירים, רובם אנשי שורה, אלו אשר צידדו בקיומו העצמאי של הארגון. למעשה היה הרוב הגדול של הנשארים אנשי בית"ר. משה רוזנברג העריך כי נשארו בארגון כ-1800 איש. האצ"ל לכאורה המשיך לשמור על צביון על מפלגתי, אולם הלכה למעשה התפרק הוועד הציבורי ובהמשך התוותה דרכו בהתאם למשנתו והחלטותיו של זאב ז'בוטינסקי עד שבהמשך היה לזרוע צבאית של הציונות הרוויזיוניסטית.

ב-27 באפריל הוקמה לארגון מפקדה חדשה, אותה איישו משה רוזנברג כראש המפקדה, אברהם שטרן (יאיר) כמזכיר, דוד רזיאל מפקד סניף ירושלים ,חנוך קלעי מפקד חיפה ואהרון חייכמן מפקד תל אביב. ב-כ' בתמוז תרצ"ז (29 ביוני), יום פטירתו של הרצל, ערכו עשרות אנשי הארגון מסדר לציון ארגונה מחדש של המחתרת. מטעמי חשאיות נערך האירוע, לכאורה של ארגון "ברית החייל", באתר בניה בתל אביב.

זאב ז'בוטינסקי העמיד בראש הארגון את קולונל רוברט ביטקר, אשר כיהן לפני כן כנציב בית"ר בסין והיה בעל ניסיון צבאי, אך לא הכיר את תנאי הארץ, ואף לא דיבר עברית. כמה חודשים לאחר מכן, כפי הנראה בשל חוסר התאמה מלא לתפקיד, החליף ז'בוטינסקי את ביטקר במשה רוזנברג.


[עריכה] מהפילוג עד פרוץ מלחמת העולם השנייה
עם הפילוג ב-1937 עברה השליטה המדינית בארגון לידי זאב ז'בוטינסקי ותומכיו. הדמויות הבולטות בארגון עצמו בתקופה שמהפילוג הראשון ועד לפרוץ מלחמת העולם השנייה היו דוד רזיאל ואברהם שטרן ("יאיר"). בתקופה זו התאפיין הארגון בשבירת ההבלגה, ופעולות טרור חריפות נגד הציבור הערבי, בתגובה לטרור הערבי. למרות הצעדים החריפים של הבריטים כנגד האצ"ל שכללו מאסר של רבים מאנשי והנהגת הארגון, והוצאתו להורג של ראשון עולי הגרדום, שלמה בן יוסף, נקט האצ"ל כנגד הבריטים בפעולות מתונות בהרבה מכפי שנקט כלפי הערבים, על פי ההשקפה של ז'בוטינסקי ורזיאל שהמשיכו לראות בהם בעלי ברית לציונות. בתקופה זו גם הוביל האצ"ל, יחד עם פעילים רוויזיוניסטים באירופה, את את עיקר מאמץ ההעפלה לארץ.

[עריכה] שבירת ההבלגה
גם בתקופה הראשונה שלאחר הפילוג, המשיך האצ"ל לשמור על הבלגה יחסית, תוך כדי פעולות נקמה ביוזמות מקומיות. ב-29 ביוני 1937 תקפה חוליה ערבית אוטובוס "אגד" בכביש ירושלים - תל אביב והרגה יהודי, ולמחרת נהרגו שני יהודים סמוך לכרכור. לאחר כמה שעות יצא האצ"ל במספר פעולות. הותקף בירושלים אוטובוס ערבי אשר יצא מליפתא, כפר בו שכנו חמושים ערבים רבים. בירושלים גם נורו ערבים בשני מוקדים. בתל אביב הושלך רימון על בית קפה ערבי ברחוב הכרמל, שגרם לשני פצועים קשה מקרב יושביו. כמו כן נפצע ערבי ברחוב ריינס בעיר. ב-5 בספטמבר הגיב האצ"ל על רציחתו של רב שחזר מתפילה בעיר העתיקה. מטען נפץ הושלך אל אוטובוס ערבי שיצא מליפתא, ממנו נפצעו שתי נוסעות ושוטר בריטי.

הרגיעה היחסית במאורעות הסתיימה עם פרסום מסקנות ועדת פיל שקראו לראשונה לחלוקת הארץ ודחייתן על הסף על ידי הציבור וההנהגה הערביים. בהתחלה פעולות הנקם של האצ"ל המשיכו לשאת בלתי רשמי, אולם ההבלגה נשברה רשמית ב-14 בנובמבר 1937. בתגובה להריגת חמישה חברי גרעין קיבוץ ליד קריית ענבים (לימים מעלה החמישה), האצ"ל בירושלים, שבפיקודו של דוד רזיאל יצא בשורת התקפות על עוברי אורח ערבים בשכונות יהודיות בעיר, מהן נהרגו חמישה ערבים. מספר פעולות גם התבצעו בחיפה (ירי על שכונת ואדי ניסנאס) והרצליה. יום זה נרשם בתולדות הארגון כיום שבירת ההבלגה, בו עבר הארגון באופן מלא, ובאישורם של ז'בוטינסקי ומפקדת הארגון, לשיטת "ההגנה האקטיבית", בפעולות שעליהן הארגון נטל אחריות [3]

השלטון הבריטי הגיב במעצרים של אנשי בית"ר והצה"ר בחשד על השתייכות לאצ"ל. בתי הדין הצבאיים הורשו לפעול לפי "תקנות שעת חירום" ולפסוק גם עונשי מוות. כך לדוגמה יחזקאל אלטמן, נוטר בפלוגת בית"ר בנחלת יצחק, ביצע ירי, ללא ידיעת מפקדיו, על אוטובוס ערבי, אשר הצליח לחמוק מהמקום. בכך ביקש להגיב על שלוש התקפות שבוצעו יום לפני כן על כלי רכב יהודים בכביש ירושלים. הנוטר הסגיר את עצמו ונידון על ידי בית הדין למוות. העונש הומר לאחר מכן למאסר עולם.


שלמה בן יוסף במדי בית"רהאצ"ל המשיך בפעולות מסוג זה, אולם היקפן צומצם מאוד בהוראתו של רוזנברג. בשל חשש פן יוציאו הבריטים לפועל את עונש המוות לאדם אשר ייתפס מחזיק נשק, הוקפאו הפעולות לכשמונה חודשים. אולם בהדרגה גברה ההתנגדות בארגון למדיניות ההבלגה הזו. ב-21 באפריל, כתגובה לרצח של שישה יהודים, שכלל אונס אישה וביתור גופתה, יצאו שלושה מחברי פלוגת בית"ר בראש פינה לפעולת תגמול, שלא באישור מפקדיהם. החוליה ביצעה ירי וזרקה רימון אשר היה רימון עקר על אוטובוס ערבי, וממנו לא נפגע איש. השלושה נתפסו, על שניים מהם נגזר גזר דין מוות, שלבסוף אושר רק עבור אחד מהם - שלמה בן יוסף. הפגנות רבות ברחבי הארץ וכן פעולות של מוסדות ואישים כמו ד"ר חיים ויצמן והרב הראשי לישראל לא שינו את עונשו. שלמה בן יוסף ישב בתא כלאו מתוך השלמה מלאה עם גזר הדין וראה את עונשו כחלק מהמאבק לעצמאות עמו. בין הכתובות שכתב על קירות התא נאמר: "אני הולך למות ואני בכלל לא מצטער. מדוע? מפני שאני הולך למות בעד ארצנו. שלמה בן יוסף". ב-29 ביוני 1938 הוצא להורג והיה עולה הגרדום הראשון. הארגון קידש את דמותו, ובעיני אנשיו הפך לדמות מופת.

המשפט וההוצאה להורג של בן יוסף הכריעו גם את הוויכוח הפנימי בתוך האצ"ל על ההבלגה. רבים מחברי הארגון כבר התמרמרו על שמירת ההבלגה היחסית על ידי רוזנברג, והמרמור גבר כאשר רוזנברג יצא מהארץ לקפריסין ביום הוצאתו להורג של בן יוסף. בהמלצת מפקדת הארגון שחרר ז'בוטינסקי את רוזנברג מתפקידו כמפקד הארגון ומינה תחתיו את מי שעתיד היה להיות הבולט מבין מפקדי האצ"ל עד לתקופת מנחם בגין - דוד רזיאל ("אלוף בן-ענת")

הנהגת האצ"ל התלבטה האם כנקמה על תליית בן יוסף יש לבצע פעולות כנגד השלטון הבריטי או דווקא כנגד הערבים. למרות שבן יוסף הוצא להורג על ידי השלטונות הבריטיים הוחלט להפנות את הזעם דווקא לפעולות טרור נגד הערבים ולשבירה מוחלטת של ההבלגה על הטרור הערבי שגם הוא התעצם מאז אמצע יוני. תרמו לכך הגישה הפרו בריטית של רזיאל וכמה מחברי ההנהגה האחרים, החשש לתגובה בריטית חריפה, וייתכן שגם ניסיון להראות לבריטים שבניגוד לתקוותיהם, ההוצאה להורג דווקא לא תרתיע את האצ"ל מפעולות נקם נוספות. [4]

פעולה ראשונה הייתה תלייתו של ערבי בחיפה. מה-3 ביולי אחר כך נערכו עוד התקפות ירי וזריקת פצצות בערים המעורבות. אולם ההסלמה העיקרית בפעולות האצ"ל הגיעה בגל של פעולות טרור המוניות בהן הוטמנו מטעני נפץ רבי עוצמה עם מנגנוני השהיה כדי חלב, סלים, ופחי נפט שהושמו במקומות ריכוז ערביים, ובמיוחד בשווקים. ב-15 ביולי נהרגו 10 ערבים בשוק בעיר העתיקה בירושלים, ב-25 ביולי הוטמנה פצצה בשוק בחיפה, וממנה נהרגו כ-50 ערבים, וב-26 באוגוסט נהרגו 24 ערבים מפצצה שהוטמנה במרכז יפו.

בתקופה זו המתיחות בין ההגנה לאצ"ל הגיע לשיא. אליהו גולומב הזהיר במרומז את ז'בוטינסקי בפגישה ביניהם ב-10 ביולי ש"ההגנה" תאלץ לפעול בכוח כנגד אנשיו בארץ. ז'בוטינסקי מצידו, הזהיר בפומבי שאם תתחיל מלחמת אחים בארץ, בה יש רוב לאנשי השמאל, היא תגלוש גם לגולה, שם כוח התנועה הרוויזיוניסטית גדול יותר. ב-25 ביולי ארבה חוליה של אצ"ל בחיפה לעוברי אורח ערבים, והרגה בשוגג יהודי מזרחי אותו חשבו לערבי. אחד מחברי החוליה, אליהו רפופורט, נתפס על ידי יהודים, הועבר לידי אנשי "ההגנה", והוחזק על ידם. בתגובה אנשי האצ"ל חטפו מפקד של "ההגנה". לבסוף, אחרי כשבוע שוחרר שני האנשים, אולם רפופורט נעצר זמן קצר אחר כך על ידי הבולשת הבריטית (ולטענת אנשי האצ"ל, הוסגר לידהם על ידי ההגנה).

אולם מתוך מתיחות זו שהגיעה עד סף פיצוץ נולדה הסכמה בין האצ"ל להגנה, שנחתמה בראשי תיבות ב-19 בספטמבר. האצ"ל התחייב "להפסיק כל פעולות היוצאות מגדר ההגנה הרגילה" אלא באישור ועדה פריטטית של שני הארגונים. בתמורה ההגנה הבטיחה לשתף את האצ"ל בפעולות המגן השונות של היישוב. האצ"ל הבטיח להפסיק בתקופת המשא ומתן את הפיגועים כנגד הערבים, ואכן פעולות אלה פסקו למשך כמה חודשים. אולם בעוד ההסכם התקבל על ידי ז'בוטינסקי, דוד בן גוריון התנגד לו בחריפות, והכשיל את קבלתו. למרות שהדיונים נמשכו עוד מספר חודשים, ההסכם נכשל.

הפיגועים של האצ"ל התחדשו בפברואר 1939, אחרי ששר המושבות מלקולם מקדונלד הודיע על כוונת הממשלה הבריטית לבטל את המנדט בארץ ישראל ולהקים בה מדינה ערבית שתשמור על זכויות היהודים. הדבר עורר גל מהומות מצד הערבים, במהלכו נרצחו בחיפה 3 יהודים. האצ"ל החליט על גל פעולות טרור נגד ערבים במטרה ליצור לחץ על ממשלת בריטניה לשנות את מדיניותה הפרו ערבית [4]. הפעולות בוצעו ב-27 בפברואר, ועשרות ערבים נרצחו בו. פצצות הונחו בשוק הערבי בחיפה, ובתחנת הרכבת חיפה מזרח, ופיגועי ירי והשלכת פצצות אירעו בירושלים וביפו.


[עריכה] פרסום הספר הלבן ופעולות ראשונות נגד הבריטים
ב-17 במאי 1939 פורסם הספר הלבן של מקדונלד שכלל תוכנית להקמת מדינה דו לאומית, הגבלות חמורות על מכירת קרקע ליהודים והטלת מכסות זעומות לעלייה. היישוב כולו זעם על תוכנו, הפגין נגדו וכינה אותו "ספר המעל" משום שראו בו בגידה מוחלטת של הבריטים בתקווה היהודים להקים בית לאומי בארץ ישראל.

בתגובה האצ"ל החל לראשונה לצאת לפעולות גם נגד מטרות בריטיות, אולם בניגוד לפגיעות המכוונות בחיי ערבים שנמשכו בתקופה זו, הפעולות כנגד הבריטים התמקדו בפגיעה ברכוש כגון מתקני חשמל, רדיו טלפוניה ודואר. למרות הניסיון להימנע מפגיעה בנפש בפעולות אלה, נהרגו בהו חבלן בריטי, ושניים מעובדי תחנת הרדיו קול ירושלים נהרגו כתוצאה מהנחת מטענים בבניין התחנה (ב-2 באוגוסט). בנוסף החל האצ"ל להפיץ בפומבי ידיעות על פועלו ומטרותיו בכרוזי רחוב, עיתונים, וכן תחנת הרדיו המחתרתית "קול ציון הלוחמת".

הבריטים מצידם ביצעו מעצרים רבים של אנשי בית"ר והצה"ר. מפקד הארגון, דוד רזיאל, נעצר ב-19 במאי, ובמקומו מונה חנוך קלעי (סטרליץ). ב-31 באוגוסט עצרה המשטרה הבריטית את חברי מפקדת האצ"ל בעת שהתקיימה ישיבה משותפת. חלק מהעצורים עונו לשם הוצאת מידע על האצ"ל. האצ"ל פרסם אזהרה כי הדבר יגרור תגובה מצידו. ב-26 באוגוסט 1939 הארגון התנקש בחייו של ראלף קרנס, קצין משטרה בריטי שכיהן כראש המחלקה היהודית בבולשת ועינה בעצמו צעירים חברי מחתרת. קרנס וקצין בריטי נוסף בבולשת נהרגו מפיצוץ מוקש מוסתר של המחתרת.


[עריכה] פעילות השגרה
הפעולות ההתקפיות של האצ"ל כנגד הערבים והבריטים היו הבולטות ביותר של הארגון באותה תקופה, אך הן היו מעשי חוליות קטנות או אפילו יחידים מקרב האצ"ל. לעומת זאת רוב כוח האדם בארגון עסק באותה תקופה בשמירה והגנת יישובים. שורות האצ"ל הורכבו אז מצעירי בית"ר (מקניה או מפלוגות העבודה שלה), אנשי הצה"ר והסתדרות העובדים הלאומית, צעירים אשר השתייכו לתנועת המכבי הצעיר, חברי תנועת הנוער הדתית "ברית החשמונאים", וסטודנטים מהאגודות הלאומיות "יבנה ויודפת" ו"אל על". בכמה מהמושבות בשומרון, בשרון ובדרום יהודה היוו אלה כוחות מגן עיקריים. בחלק מהאזורים התקיים שיתוף פעולה עם אנשי ההגנה. בין היתר סייעו אנשי הגנה לביסוס תל צור, יישוב חומה ומגדל בית"רי.

באותה תקופה האצ"ל גם התבסס באירופה. הארגון הקים תאים מחתרתיים אשר השתתפו בארגון שיירות העלייה. התאים הורכבו כמעט רק מאנשי בית"ר והפעילות העיקרית בהם הייתה הכשרה צבאית ואימונים לקראת עלייה לארץ ישראל. קשרים שנקשרו עם השלטונות הפולניים הביאו לפתיחת קורסים קטנים בהם הוכשרו מפקדי אצ"ל על ידי קצינים פולניים בנושאים צבאיים מתקדמים, כגון מלחמת גרילה, טקטיקה ומיקוש. אברהם שטרן (יאיר) (יאיר) היה מהבולטים במארגני התאים באירופה. משנת 1937 החלו שלטונות פולין להזרים למחתרת כלי נשק רבים. העברת האקדחים, הרובים, חומרי הנפץ והתחמושת הופסקה כשפרצה מלחמת העולם השנייה. תחום נוסף בו פעל האצ"ל היה תחום הכשרת טייסים, שיוכלו לשרת בחיל אוויר במלחמה העתידית לעצמאות, בבית ספר לתעופה בלוד. שני מחזורי טייסים הוכשרו במוסד זה.


[עריכה] העלייה הבלתי לגאלית

האנייה "פאריטה" מורידה מעפילים בחוף תל אביב ערך מורחב – עליית אף על פי
רובה של העלייה הבלתי חוקית בסוף שנות ה-30 בוצע על ידי המחנה הרוויזיוניסטי, בהתאם ל"תוכנית האבאקואציה" של ז'בוטינסקי - לפיה יש לפנות בהקדם מיליונים מיהודי אירופה. לעומתו, עד פרסום הספר הלבן של מקדונלד, מוסדות היישוב והסוכנות היהודית, ובייחוד בן גוריון, נרתעו ממפעל עליה בלתי חוקי והשלכותיו המדיניות, וקיוו כי בריטניה תתיר עלייה חוקית רחבת היקף של יהודים.

בתחילה האצ"ל עסק רק בהעלאת העולים אל החוף ופיזורם בין היישובים העבריים השונים, בעוד ארגון העלייה נעשה על ידי אנשי הצה"ר ובית"ר. ההעפלה דרך הים החלה בספטמבר 1937 עם הגעתה של האוניה "ארטמיזיה" לחוף טנטורה. החל מקיץ 1938 נטל על עצמו האצ"ל עוד תפקידים בארגון וביצע ליווי לאוניות, ובפברואר 1939 הוחלט על הקמת מטה שיתאם את העלייה, והוסכם על חלוקת הסמכויות בין הגופים השונים בו [5].

בסך הכל, הארגונים הרוויזיוניסטים (בהם כאמור האצ"ל) ארגנו כ-30 הפלגות של אוניות מעפילים, בהם עלו כ-20,000, אשר רובם לא נתפסו בידי הבריטים. אוניית המעפילים הגדולה ביותר במסגרת זו הייתה "סקאריה", אשר על סיפונה הגיעו בפברואר 1940 2300 עולים.


[עריכה] מפרוץ מלחמת העולם השנייה עד מינוי בגין כמפקד

[עריכה] ההתייצבות לצד הבריטים
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה בסוף 1939 מיהר זאב ז'בוטינסקי להביע תמיכה בבעלות הברית בכלל ובבריטניה בפרט. גם רזיאל תמך ממקום מעצרו בקו זה, ובעקבות כך פרסם האצ"ל ב-11 בספטמבר הודעה על הפסקת פעולותיו התוקפניות נגד בריטניה כדי לא להפריע לה להילחם "באויבו הגדול ביותר של העם העברי בעולם - הנאציזם הגרמני". בעקבות ההכרזה, שוחרר רזיאל ממעצרו בסוף אוקטובר. באותה תקופה שיחררו הבריטים את רוב אנשי אצ"ל, בית"ר והצה"ר העצורים, אולם אלה שהתנגדו לקו של ז'בוטינסקי ורזיאל, ובראשם אברהם שטרן ("יאיר"), נותרו במעצר עדש יוני 1940. דבר זה גרם להתמרמרות נגד רזיאל בקרב מתנגדי הקו הפרו בריטי, ורזיאל הודיע על התפטרותו מתפקידו עקב מורת רוחו מפעילויות עצמאיות של בכירים בארגון, ואף ספקות שהטילו כמה מפקדים בנאמנותו. אולם הוא חזר לתפקידו בלחץ אנשי התנועה הרוויזיוניסטית, ובראשם ז'בוטינסקי עצמו שנתן ברזיאל אמון מלא.

עם שחרורו פעל רזיאל לשיקום הארגון, אשר נפגע קשות ממעצר אנשיו, ולהידוק שיתוף הפעולה עם הבריטים. באותה תקופה הקו של האצ"ל היה אף יותר פרו בריטי מאשר הקו של מוסדות היישוב שהמשיכו למחות נגד מדיניות "הספר הלבן". הארגון לא שלל הצטרפות לצבא הבריטי ואנשי אצ"ל התגייסו ליחידות צבא שונות. עיקר שיתוף הפעולה היה בתחום המודיעיני. מחלקת שרות הידיעות (מש"י) של הארגון העבירה לידי הבריטים ידיעות על סוכנים גרמנים ואיטלקים בארץ, וכן על קומוניסטים (בתקופה זו בריץ המועצות הייתה עוד בברית עם גרמניה), ותוכננו פעולות ביון למען הבריטים בארצות אירופה הכבושה, ובמזרח התיכון.


[עריכה] הפילוג השני

גם אחרי פרוץ מלחמת העולם המשיכו הבריטים באכיפת חוקי "הספר הלבן", כנגד מכירת הקרקעות והעלייה. בתוך שורות האצ"ל הביא הדבר לתחושות אכזבה קשה ולתסיסה שבמוקדה דעות שונות מאלו של הנהגת הצ"ח, של רזיאל ושל מפקדת האצ"ל.

ב-18 ביוני השתחררו ממעצרם אברהם שטרן (יאיר) וחברי מפקדה אחרים שנטותרו במעצר אחרי שחרור רזיאל, ונוצר קרע גלוי בינם לבין הנהגת האצ"ל והצה"ר. הנושאים השנויים במחלוקת היה סוגיית כפיפות המחתרת להנהגה פוליטית גלויה ושאלת המאבק בבריטים. רזיאל פרש שוב מתפקידו, ובמקומו נבחר לראשות המפקדה אברהם שטרן. אנשי בית"ר והצה"ר קיבלו את המינוי החדש במורת רוח מפני שראו בו ערעור על סמכותו של ז'בוטינסקי - בעוד רזיאל היה נאמן לז'בוטינסקי ללא ערעור, שטרן הקים בעבר את תאי האצ"ל החשאיים בפולין ללא ידיעתו של ז'בוטינסקי ובניגוד להשקפתו ובנוסף תמך בהפקעת הארגון מהתנועה הרוויזיוניסטית המדינית. ועד המורשים של התנועה הרוויזיוניסטית לחץ על רזיאל לחזור לתפקידו, ולבסוף הוא נענה לבקשותיהם. ז'בוטינסקי כתב מכתבים לרזיאל ולשטרן אשר הופצו בסניפי האצ"ל ובקרב חבריו. אל רזיאל כתב:

"...אני קורא אליכם: אל תניחו לשום דבר להפר את אחדותנו. הישמעו לנציב [רזיאל], שאני בוטח בו, והבטיחו לי שאתם ובית"ר, הנעלה במפעלי חיי, תעמדו איתנים ומאוחדים ותאפשרו לי להמשיך תוך תקוות ניצחון במלחמה להגשמת חלום המכבים הישן שלנו..."
אל שטרן נשלח מברק ובו פקודה לציית לרזיאל אשר מונה מחדש. אולם אירועים אלה לא מנעו את פילוגו של הארגון- חשדנות וחוסר אמון נזרעו בין החברים שהתפלגו בנאמנותם. מתוך האצ"ל נוצר בחודש יולי ארגון חדש אשר נקרא בתחילה "הארגון הצבאי הלאומי בישראל" (לעומת "אצ"ל בארץ ישראל"), ובהמשך קיבל את השם "לח"י". מות ז'בוטינסקי ב-3 באוגוסט 1940. לא מנע את הפילוג מלהתרחש, וב-14 באוגוסט הפסיק רזיאל את המשא ומתן עם אנשי שטרן.





[עריכה] מותו של רזיאל וארגון "עם לוחם"
המנון האצ"ל
תָגר-
על כל מעצור וּמצר
אם תַעל אוֹ תֵרֶד
בלהב המרד
שא אש להצית - אין דבר !
כי שקט הוא רפש
הַפקר דם וָנפש
למען ההוד הנסתר.

לָמות או לכבּוש את ההר -
יוֹדֶפֶת, מַסָדָה, בֵיתָר.

אחת מפעולות האצ"ל בשירות מלחמתה של בריטניה יועדה לחבלה נגד כוחות פרו נאציים בעיראק. אל הפעולה יצאו בין היתר רזיאל, מפקד הארגון, יעקב סיקא אהרוני ויעקב מרידור. ב-20 באפריל 1941, בהפצצת מטוסים גרמניים בשדה התעופה חבנייה באזור בגדד, נהרג דוד רזיאל, מפקד האצ"ל. נפילתו של רזיאל הייתה מכה קשה, שהצטרפה לפילוג, ולפטירתו זאב ז'בוטינסקי באוגוסט 1940.

מנהיגות האצ"ל החדשה בראשותו של יעקב מרידור, השתמשה בהפוגת הפעילות לשם שיקום הארגון ששותק מהמכות שניתכו עליו. באותה תקופה גם חלה התקרבות בין מחנה האצ"ל למחנה הסוכנות. נחתמה "הצעת הסכם על תוכנית פעולה ציונית לתקופת המלחמה וועידת השלום", אולם דרישתו הבלתי מתפשרת של דוד בן-גוריון, יושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית, כי האצ"ל יקבל את מרותה של הסוכנות, הפילה את העניין.

הן בשורות האצ"ל והן בשורות ההגנה רבו הדעות המצדדות בהתנגדות לשלטון הבריטים. במשך כל ימי מלחמת העולם, על אף שהיישוב היהודי ניצב לצד בעלות הברית והוציא מקרבו מתנדבים למלחמה, לא פסקו הבריטים מאכיפה נוקשה של מדיניות הספר הלבן. נוספו על כך טרגדיות בדמות תקלה מבצעית של ההגנה אשר הביאה לטביעת הפאטריה, על 216 מעפיליה, אשר הבריטים עמדו לגרש חזרה לאירופה, גירוש 1584 מעפילים באנייה "אטלאנטיק", וטביעתה של סטרומה על 769 מעפיליה. בסוף 1943, התארגנה קבוצה בה היו חברים יחדיו אנשים מהגנה ומהאצ"ל, במטרה להקים גוף לוחם מאוחד, חסר שיוך מפלגתי, בשם "עם לוחם" [6]. תוכניתו הראשונה של הגוף היה חטיפת הנציב העליון וגירושו לקפריסין. אולם ההגנה חשפה את ההתארגנות מתוכה, והתוכנית סוכלה על ידי המחתרות בעודה באיבה. עם זאת שלב זה הביא את האצ"ל לחדול משיתוף פעולה עם הבריטים. אליהו לנקין סיפר בספרו: "מיד עם הכישלון של עם לוחם החלו במפקדת האצ"ל הדיונים המעשיים על הכרזת המלחמה". כשלון הפעולה גם גרם למרידור להחליט לוותר על הפיקוד על הארגון.


[עריכה] המאבק בבריטים מ-1944 עד תום מלחמת העולם

[עריכה] התמנות בגין למפקד והכרזת המרד

כרוז "הכרזת המרד".נקודת מפנה בתולדות האצ"ל הייתה הגעתו לארץ של מנחם בגין, שהיה נציב בית"ר בפולין, ואחת הדמויות הבולטות במחנה הרוויזיוניסטי. בגין הגיע לארץ כחייל ב"צבא פולין החופשית" של גנרל ולדיסלב אנדרס, שחנה בארץ ישראל בדרכו מברית המועצות דרך פרס לחזית באירופה. עם הגיעו, במקביל לשרותו הצבאי במפקדת צבא אנדרס, השתלב בגין במפקדת האצ"ל, והוצע לו לעמוד בראש הארגון. אחד היוזמים לכך היה המפקד המכהן, יעקב מרידור. אולם בגין סירב להתמנות לתפקיד על עוד הוא לא שוחרר מהצבא, והארגון המשיך לדשדש בתקופת ביניים. השחרור של בגין מצבא אנדרס הגיע בסוף שנת 1943. בגין קיבל את הפיקוד על הארגון, וגיבש מפקדה חדשה בה כיהנו מרידור כסגנו של בגין, וכן אריה בן אליעזר, אליהו לנקין ושלמה לב עמי.

עוד בפולין בגין היה מראשי המחנה האקטיביסטי בתנועה הרוויזיוניסטית, שהתנגד לקו הפרו בריטי, והעברת הפיקוד על האצ"ל לידיו נעלה סופית את התקופה הפרו בריטית של האצ"ל והביאה לתחילת "המרד" נגד השלטון הבריטי בארץ. ב-1 בפברואר 1944 פרסם האצ"ל את כרוז "הכרזת המרד". המסמך פותח בפרטים לפיהם עמדו כל התנועות הציוניות לימין בעלות הברית ולמעלה מ-25,000 יהודים התגייסו לשורות צבא בריטניה. תקווה להקים צבא עברי התבדתה. באותו הזמן עמדו ערביי המזרח התיכון לצידה של גרמניה. יהדות אירופה אותה עת הייתה כלואה והחלה מחוסלת אולם בריטניה מצידה לא אפשרה פעולות הצלה. סעיפי העובדת במסמך מסתיימים:

"הספר הלבן נשאר בתקפו. הוא מתגשם, למרות בגידת הערבים ונאמנות היהודים; למרות הגיוס ההמוני לצבא הבריטי; למרות שביתת הנשק והשקט בארץ ישראל; למרות הטבח של המוני בית ישראל באירופה...
שפת העובדות היא פשוטה ואיומה כאחת. הפסדנו במשך ארבע שנות המלחמה מיליונים של טובי עמנו; מיליונים אחרים עומדים בסכנת ההשמדה. וארץ ישראל סגורה ומסוגרת כי שולט בה שלטון בריטי, המגשים את הספר הלבן, וחותר לחיסול התקווה האחרונה של עמנו."
לאחר מכן מכריז האצ"ל כי תמה מבחינתו שביתת הנשק מול הבריטים וכי מעתה נפתחת מולו מלחמה. הארגון דרש את מסירת השלטון על ארץ ישראל לידי ממשלה עברית, אשר עליה לקיים עשרה סעיפים, ביניהם פינוי המוני של יהדות אירופה, כריתת בריתות עם כל מדינה שתכיר בריבונות של המדינה העברית ובכלל זה בריטניה, הבטחת צדק סוציאלי לתושביה והענקת שוויון זכויות מלא לאוכלוסייה הערבית.


[עריכה] תחילת המאבק בבריטים

פנייה מודפסת אל הערבים המבהירה כי אין הארגון רואה בם אויבים והמזהיר אותם ממעשי אלימות.האצ"ל פתח את המערכה כששורותיו חלשות - הארגון מנה רק קרוב ל-1000 אנשים, מתוכם כ-200 לוחמים בלבד. גם אמצעי הלחימה היו ספורים. הארגון עבר תכנון מחדש וחולק לחטיבות שונות: ח"ק - חיל קרב - עיקר הכוח הקרבי של הארגון, הים - יחידות מחץ, דלק - מודיעין הארגון, חת"מ - חיל תעמולה מהפכני, אחראי על הפצת ההסברה, ח"ת - חטיבת תכנון. הארגון כולו שקע במחתרתיות עמוקה יותר, ובייחוד מפקדיו החלו להחליף מקומות מגורים וזהויות. כך בגין, לדוגמה, אימץ בחלק מהזמן זהות של רב ("ישראל ססובר"), וכן נקרא לפרקים בשמות כגון "בן זאב", "ד"ר קניגסהופר" ואחרים.

הארגון פתח בהתקפות על סמלי השלטון הבריטי, כניסיון לפגוע בתפקוד השלטון כמו גם ביוקרתו, תוך שמירת הכלל שהציב לעצמו - הימנעות מטרור אישי וניסיון שלא לפגוע בחיי אדם. התקפה ראשונה התבצעה ב-12 בפברואר 1944 על משרדי העלייה הממשלתיים שסימלו בעיני היישוב את גזרות העלייה. ההתקפות התבצעו במוצאי שבת, כאשר המבנים ריקים, במשרדי שלוש הערים הגדולות - ירושלים, תל אביב וחיפה. ב-27 בפברואר פוצצו משרדי מס הכנסה בשלוש הערים - אותם הגדיר הארגון "המכשיר הראשי לניצול הפועל והאזרח העברי על ידי ממשלת הבגידה". גם התקפה זו בוצעה במוצאי שבת. אזהרות מוקדמות פורסמו בקרבת הבניינים. ב-23 במרץ הותקף המטה הארצי של הבולשת במגרש הרוסים וחלק ממנו פוצץ. הפעולות בחודשים הראשונים פעולות האצ"ל גונו וסויגו בחריפות מצד הנהגת היישוב המאורגן והסוכנות היהודית שראו בהן מעשי פרובוקציה מסוכנים. באותו זמן גם החל הלח"י לחדש את התקפותיו על הבריטים. האצ"ל המשיך לתקוף את מטות הבולשת, תחנות משטרה ומצודות טגארט (תחנות משטרה מוגנות ומבוטנות), לעתים תוך קרבות ירי בין חוליות אצ"ל לאנשי משטרה. פעולה מורכבת יחסית הייתה השתלטות של חמש יחידות לוחמות על תחנת השידור הממשלתית ברמאללה ב-17 במאי. פעולה סמלית הייתה פרסום אזהרות לשוטרים בריטיים לבל יגיעו לרחבת הכותל המערבי במהלך יום הכיפורים. לראשונה מאז תחילת שלטונם, לא הגיעו שוטרים בריטיים אל הרחבה ולא מנעו כבעבר מהיהודים את תקיעת השופר המסורתית [7]. במוצאי יום הכיפורים התקיף האצ"ל ארבע תחנות משטרה במרכזי יישוב ערביים. כדי להשיג נשק יזם הארגון פעולות "החרמה" - השתלטות על מוקדי נשק בריטיים והברחתם לידיו.

מנחם בגין הביא את דעתו בספרו "המרד" אודות פעולות אלה:

"ההיסטוריה וההסתכלות למדונו, כי אם נצליח לשבור את הפרסטיז'ה הבריטית בארץ ישראל, ישבר השלטון הבריטי ממילא. מאז מצאנו את נקודת התורפה של שלטון השעבוד. לא הרפינו עוד ממנה." [8]
כמו כן העריכה באותו זמן מפקדת הארגון "ביישוב כולו שוררת ההרגשה, כי התוצאה הישירה ממלחמתנו היא מניעת מאורעות מצד הערבים".

באותה תקופה גם ניתק הארגון את קשריו עם ההסתדרות הציונית החדשה והמפלגה הרוויזיוניסטית כדי שלא לכרוך גורלות עם ארגונים גלויים וחוקיים. סיבה נוספת לנתק היו חילוקי הדעות בין הארגון שנקטע עטה במדיניות אנטי בריטית מפורשת, לבין הארגונים הרוויזיוניסטים הפוליטיים שעדיין נקטו ברובם בקו-פרו בריטי כל עוד המלחמה באירופה נמשכת.


[עריכה] גולי המחתרות

גולי אפריקה במחנה העצורים בסמבל, 1946. על השלט נכתב "אם אשכח ירושלים תשכח ימיני" ערך מורחב – גולי אצ"ל ולח"י
באוקטובר 1944 החלו הבריטים בגירוש מאות אנשי אצ"ל ולח"י עצורים אל מחנות מעצר באפריקה. 251 עצורים מלטרון הוטסו ב-19 באוקטובר ב-13 מטוסים צבאיים אל מחנה עצורים באסמרה שבאריתריאה. בהמשך הגיעו אחד עשר משלוחי מגורשים נוספים של גולי אצ"ל ולח"י. עד שהוחזרו הגולים לארץ ביולי 1948 נעשו נסיונות בריחה מן המחנות. הניסיונות אמנם הצליחו ביציאה מתחומי גדרות המחנה אולם רק תשעה בורחים הצליחו הלכה למעשה להשלים את בריחתם במלואה ולחזור לפעילות במחתרותיהם. מן הבולטים היה יעקב מרידור אשר ברח תשע פעמים ממחנות עד שהצליח להגיע לאירופה באפריל 1948. על כך כתב בספרו "ארוכה הדרך לחירות". לאורך תקופת המעצר יזמו הגולים מעשי התמרדות בנהלים, ושביתות רעב.


[עריכה] הסזון
ערך מורחב – הסזון

עיתון "חרות" ובו הכרזת הארגון כי לא יגיב ל"סזון" כדי למנוע מלחמת אחים.בעוד פעולות האצ"ל והלח"י נגד הבריטים הלכו והחריפו, הנהגת היישוב נקטה בקו של הידוק שיתוף פעולה עם הבריטים במלחמה באירופה (שליחת הצנחנים, הקמת הבריגדה היהודית) וריסון הפעולות נגד השלטון הבריטי בארץ - הן בשל עצם ההתרומה למאבק נגד הנאצים, והן בתקווה שהדבר יביא להישגים מדיניים לאחר תום המלחמה. הנהגת היישוב חששה שפעולות האצ"ל והלח"י יחבלו בקו זה, ויגררו את היישוב כולו למאבק אליו הם התנגדו בשלב זה. הם אף חששו מתגובה של השלטון הבריטי לפעולות "הארגונים הפורשים" שתהיה מכוונת ליישוב כולו.

לאחר מגעים ממושכים ונסיונות לשכנע את האצ"ל והלח"י למתן את פעילותם נגד הבריטים, ואחרי ההתנקשות של אנשי הלח"י בלורד מוין, שר המדינה הבריטי למזרח התיכון, בנובמבר 1944, החלה הפעולה נגד שני הארגונים, אולם עיקר הפעולה היה נגד האצ"ל, בשל הבנות מאחורי הקלעים שהושגו עם הלח"י.

במהלך מה שכונה "הסזון" הוצאו חשודים בהשתייכות או בתמיכה למחתרת ממוסדות כגון בתי ספר, מקומות עבודה וקופת החולים הכללית, ובעיקר פעלו אנשי ההגנה והפלמ"ח בעיקוב, חטיפה, כליאה, חקירה ומסירת אנשי אצ"ל ולח"י, או פרטים מסגירים אודותיהם, לידי הבולשת הבריטית. בין אלו שהוסגרו לבולשת היו חברי מפקדת האצ"ל, יעקב מרידור, לב עמי ולנקין.

עוד מתחילת פעולות אלו חייבה מפקדת הארגון את אנשיה בכל הדרגים כי עליהם לנקוט הבלגה מלאה כלפי היהודים מבצעי הסזון. על אף שהיו מתנגדים למדיניות נוקשה זו, הטיל מנחם בגין את כל כובד השפעתו כדי למנוע "מלחמת אחים":

"יהיה מה שיהיה, אך חיילנו לא ירימו את נשקם נגד יהודים יריבים... אף במחיר הקורבנות היקרים ביותר, אף במחיר החיסול".
בעקבות הסזון פסקו פעולות האצ"ל לכמה חודשים, עד לתום המלחמה באירופה, אך הארגון לא חוסל. התאוששות בשורותיו ניכרה כאשר החל מחדש בפעולות חבלה בשיתוף עם הלח"י במאי 1945 על צינורות נפט, קווי טלפון וטלגרף וגשרי מסילות ברזל.


[עריכה] תנועת המרי העברי
ערך מורחב – תנועת המרי העברי

[עריכה] הקמת תנועת המרי
בחודשים שלאחר תום המלחמה באירופה במאי 1945 החלה התקרבות בין האצ"ל והלח"י לבין ההגנה בשאלת היחס לשלטון הבריטי.

הנהגת היישוב קיוותה שעם תום המלחמה בריטניה תגמול ליישוב על תמיכתו בה בימי המלחמה. התקוות גברו כאשר בסוף יולי עלתה מפלגת הלייבור לשלטון בבריטניה, לנוכח הצהרות קודמות מטעם המפלגה התומכות בציונות ובביטול הספר הלבן. אולם משעלתה לשלטון נתבדו התקוות, לאחר שמדיניות הממשלה בנושא שהוביל שר החוץ ארנסט בווין המשיכה במדיניות הספר הלבן, ובמיוחד המשיכה להגביל את העלייה. לנוכח האכזבה מהבריטים, התגברו הקולות בקרב ההגנה ומוסדות היישוב שקראו לפתוח במאבק נגד השלטון. בכך הצטמצמה עד מאוד אחת המחלוקות העיקריות בין הנהגת היישוב לבין האצ"ל והלח"י, ונסללה הדרך לשיתוף פעולה.

באוגוסט החל משא ומתן בין המחתרות ובאוקטובר הושגה הסכמה והוקמה "תנועת המרי העברי", גוף אשר שיתף את שלוש המחתרות במאבק מזוין נגד הבריטים. האצ"ל והלח"י התחייבו לתאם את כל פעולותיהם עם ההגנה (למעט פעולות שנועדו לשם השגת נשק), ואף קיבלו משימות לביצוע מהנהגת תנועת המרי. במשך עשרה חודשים פעלו האצ"ל והלח"י ב-19 מבצעי תקיפה, ההגנה והפלמ"ח ביצעו עשרה, רובן פעולות גדולות (הגדולה והידועה בהן היא ליל הגשרים). בנוסף העלתה ההגנה באופן בלתי חוקי למעלה מ-13,000 מעפילים.

בגיליון נ"א של עיתון חרות משנת 1945, מובאות תחושות אנשי הארגון:

"נפל דבר... כל הכוחות המהווים את זרועה המזוינת של האומה יצאו להתקפה כדי להגן על עמם המושמד ועל ארצם המשועבדת... ועתה יורשה לנו לומר... מה עבר עלינו, אחים-חיילים, במשך השנים הללו, עת עמדנו בודדים במערכה, כשדגל החופש בידינו ואש האמונה בליבנו?... הזוכרים אתם את חודשי הציד? הזוכרים אתם את הדרך 'הבלתי מובנת' בה בחרנו..? גם בימים הטרופים ההם לא פסה האמונה כי יום יבוא ונילחם שכם אל שכם עם אחינו התועים. יום זה בא... עלינו להודות בהכנעה... על האמונה... שאיפשרה לנו למנוע מלחמת אחים, כדי שתהיה מלחמת השחרור".

[עריכה] פעולות התנועה
עלי בריקדות / מיכאל אשבל
היום שרה הקטנה
ניפגש בצאתי למלחמה
את המדינה לכונן
על שתי גדות הירדן.
גזזי צמתך
וחגרי את חגורתך,
חבקיני, קחי מקלע
ואתי לשורה.

עלי בריקדות נפגש, נפגש
עלי בריקדות חרות נשא בדם ואש.
רובה אל רובה, קנה יצדיע,
כדור אל כדור יריע,
עלי בריקדות, עלי בריקדות נפגש.

...
(חלק מהשיר) [9]

הפעולה המשותפת הראשונה של תנועת המרי הייתה "ליל הרכבות" ב-1 בנובמבר 1945. האצ"ל והלח"י ביצעו ביחד התקפה על תחנת הרכבת לוד ואילו כוחות ההגנה והפלמ"ח פגעו ברשת המסילות במאות מקומות לאורך רשת המסילות.

המתח מול השלטונות גבר עם ריבוי הפעולות נגד מתקניהם. האצ"ל והלח"י יצאו לפעולות משותפות: התקפת מחנות צבא בבית נבאללה, ראש העין ומחנה חיל האוויר בצפון תל אביב - שם ביצע האצ"ל לראשונה פשיטה מכיוון הים. בסוף דצמבר התקיף עם לח"י והחריב את מרכז הבולשת הבריטית ביפו ובמגרש הרוסים. בנוסף ביצע הארגון שש "פעולות החרמה" בהן השיג עשרות מקלעים ותתי מקלעים, מרגמות ותחמושת. לאחר התקפה על רכבת תשלומים השתלט הארגון והעביר לידיו 35 אלף לא"י, סכום עצום אשר שימש למימון פעולות המחתרת. ב-25 בפברואר 1946 חדרו לוחמי הארגון אל שדה התעופה בלוד ופוצצו 11 מטוסים צבאיים. בשדה התעופה בקסטינה השמידו לוחמי אצ"ל 12 מטוסים. עשרה ימים אחר כך נכנסו שלושים אנשי אצ"ל מחופשים ל"כלניות" (חיילי הדיוויזיה השישית המוטסת) אל מחנה צריפין, מילאו משאית מסע בתחמושת ונשק. בדרכם החוצה נפתחה עליהם אש, ושני פצועים - מיכאל אשבל ויוסף שמחון נשבו. לאחר שנידונו לתלייה חטף האצ"ל חמישה קציני צבא בריטיים כבני ערובה. עונשם של הנידונים הומר בחנינה והאצ"ל שיחרר את הקצינים. מיכאל אשבל כתב בתא הנידונים למוות את השיר "עלי בריקדות", אשר היה לאחד משירי המארש האהובים ביותר על אנשי הארגון. אשבל ושמחון הפכו את משפטם לבימה פוליטית בה השתמשו לנאומים אשר קיבלו חשיפה תקשורתית מחוץ לארץ ישראל.

ב-23 באפריל הותקף מבצר טגארט של המשטרה ברמת גן על ידי 40 לוחמי הארגון, חלקם מחופשים לאסירים ערביים המובלים על ידי שוטרים לכאורה. לאחר שנכנסו פנימה באין מפריע, שלפו החוליות את נשקן, השתלטו על התחנה, והחלו להעמיס נשק מתוכה על משאית. באמצע הפעולה הגיעה תגבורת בריטית למקום, ותוך קרב יריות המשיכו אנשי הארגון להעמיס את כלי הנשק והחלו לסגת. אחד מאנשי האצ"ל נהרג, וגופתו נתלתה מאוחר יותר על גדר התחנה. לוחם נוסף, יצחק בילו, נהרג בעת פעולת ההסחה - מטען נפץ נפל מידו, והוא השליך את עצמו עליו כדי שלא יפגע בחבריו שנשאו חומרי תבערה. כמו כן בפעולה נתפס דב גרונר. הוא הועמד למשפט, נשפט למוות בתלייה וסירב לחתום על בקשת חנינה והיה לעולה גרדום.

בעקבות פעולות תנועת המרי החריפה מדיניות הבריטים נגד היישוב. הוחרפו עד מאוד תקנות החרום, ורבבות אנשי ביטחון הוצבו בארץ. מאסרים רבים בוצעו, נערכו חיפושים בישובים יהודיים, וכן הופרעו בכוח מבצעי התיישבות (דוגמת העלייה לביריה). השיא הגיע באירועי השבת השחורה ב-29 ביוני 1946, בהם נאסרו אלפי אנשים ובהם רבים ממנהיגי היישוב.


[עריכה] פיצוץ מלון המלך דוד
ערך מורחב – פיצוץ מלון המלך דוד

מלון המלך דוד לאחר פיצוצובתגובה לשבת השחורה החליט הפיקוד העליון של הגנה בראשותו של משה סנה לממש במסגרת תנועת המרי תוכנית פעולה חריפה נגד הבריטים , תוכנית אשר הוא סירב לאשר בעבר, ושתפקיד האצ"ל בה היה פיצוץ האגף הדרומי של מלון המלך דוד, בו שכנו המזכירות הראשית של הממשלה והמפקדה הצבאית. אולם בזמן ההכנות לפעולה התערב חיים ויצמן ודרש להפסיק את פעולות תנועת המרי. סנה ביקש מבגין לדחות את ביצוע הפעולה, מבלי שהסביר את סיבת הדחיה, אולם לבסוף הוציא האצ"ל לפעול את הפעולה ב-22 ביולי 1946. כדי חלב בהם מטעני חבלה המחוברים למנגנון השהיה הוצבו סמוך לעמודי התמיכה של הבניין בתוך מסעדה ששכנה בקומה הראשונה. בשעה 12:37 הופעלו המטענים, והאגף הדרומי של הבניין התמוטט על יושביו.

בניגוד לפעולות רבות אחרות של האצ"ל נגד מוסדות ממשלתיים, הפיצוץ במלון המלך דוד אירע באמצע היום, כאשר המקום היה מלא בעובדים. אזהרה ששוגרה מבעוד מועד לא נענתה ומספר ההרוגים הגיע כנראה ל-91 איש, מתוכם כ-15 יהודים.

הפעולה ותוצאותיה עוררה זעזוע ביישוב. הסוכנות ומחנה ההגנה התנערו מהפעולה בה נהרגו אזרחים רבים והוקיעו אותה בחריפות. באותה עת לא הציבור לא היה מודע לכל השתלשלות הפרשה שחלקים ממנה שנויים במחלוקת גם היום. כך הבריטים הכחישו שהתקבלה הודעת אזהרה. הקשר של תנועת המרי וההגנה לפעולה גם הוא לא היה ידוע בגלוי, ורק לאחר שנה פרסם האצ"ל את גרסתו על מעורבות מפקדת תנועת המרי ואחריותה לפעולה [5].

הפעולה, תוצאותיה הטראגיות והתגובות שלאחריה גרמו לערעור מחודש של היחסים בין ההגנה והנהגת היישוב, לבין האצ"ל, ולפירוק תנועת המרי.


[עריכה] מאבק עצמאי בבריטים עד יציאתם

תחנת הרכבת של ירושלים לאחר הפיצוץ
[עריכה] חידוש המתקפות על בריטים
בתחילת ספטמבר 1946 חידש הארגון את התקפותיו על מתקנים בריטיים, כשהיעדים העיקריים היו מסילות רכבת, קווי תקשורת וגשרים, וגם תחנות רכבת. פעולה בולטת הייתה ההתקפה על תחנת הרכבת בירושלים. בעיני האצ"ל אלה היו מטרות לגיטימיות משום שהן שימשו את הבריטים להעברת כוחותיהם. התקפות אלו גרמו לבריטים להפסיק את תנועת הרכבות בלילה לתקופות מסוימות. לאורך התקופה נהג הארגון לפרסם כרוזים בשלוש השפות המזהירות את ציבור הנוסעים לבל ישתמש ברכבות העומדות בפני סכנת התקפה.

בדצמבר 1946 נגזר עונש בן 18 שנות מאסר ו-18 מלקות לצעיר מן האצ"ל. האצ"ל מימש איום שפרסם, ולאחר שהולקה העצור, תפסו אנשי הארגון קצינים בריטיים והלקו אותם בחוצות הערים. הפעולה, שכונתה "ליל ההלקאות", הביאה לכך שלא הולקו עוד יהודים על ידי הבריטים.

האצ"ל גם הקים מחדש תאים ברחבי העולם, ועד 1948 פעלו ב-23 מדינות, ובהן סין, דרום אפריקה וצפונה, תאים אשר פעלו לעתים נגד נציגויות בריטניה או ערכו נגדה פעולות תעמולה. ב-31 באוקטובר 1946 פוצצה שגרירות בריטניה ברומא כתגובה של מפקדת הארגון על נעילת שערי הארץ בפני שארית הפליטה.

בריטניה התייחסה בכובד ראש אל האירועים המכוונים נגדה. משפחות בריטיות רבות הועברו מבתיהם אל תחומי מחנות צבאיים, ומאוחר יותר חזרו אל ארצן. בהמשך נשלחו מארץ ישראל כל האזרחים הבריטיים, בעיקר ילדים ונשים, אשר אינם ממלאים תפקיד חיוני. בשלוש הערים הגדולות יצרו הבריטים "אזורי ביטחון" מגודרים ושמורים היטב. היהודים כינו אזורים בצורים אלה "בווינגראד", על שם ארנסט בווין, שר המושבות הבריטי. בירושלים הוקמו ארבעה אזורים כאלה, המרכזי הוקם באזור מגרש הרוסים.

האצ"ל הגביר את פעולותיו ומה-19 בפברואר ועד 3 במרץ התקיף הארגון 18 יעדים בריטיים, מחנות צבא, מתחמים, צירים וכלי רכב. בין היתר הותקפו ביום אחד חמישה מחנות צבא על ידי ירי ומרגמות. התקפה בולטת הייתה החרבת מועדון הקצינים בירושלים (בית גולדשמידט), אשר שכן באחד מאזורי "בווינגראד" השמורים שבירושלים [10]. מהריסת הבניין נהרגו 17 איש בהם קצינים בכירים בבולשת. בפעולה זו, נמנע לראשונה האצ"ל לפרסם אזהרה מוקדמת לפני הפיצוץ.

כתגובה הוטל עוצר ומשטר צבאי בחלקים מהארץ על ידי כ-20,000 חיילים. הפעולה על הרוגיה יצרה זעזוע בבריטניה. ב-3 במרץ שאל מנהיג האופוזיציה בבית הנבחרים הבריטי, ווינסטון צ'רצ'יל: "מאחר שבארץ ישראל חונה צבא גדול פי ארבעה מזה שבהודו והחזקת מאה אלף חיילים עולה 40 מיליון ליש"ט בשנה, מה טעם יש להמשיך בשפיכות הדמים?" גם חלק מהעיתונות הבריטית תמכה ביציאה מן הארץ. האו"ם נתבקש לזרז את הקמת הוועדה המיוחדת לקראת הדיון על ארץ ישראל. במהלך "המצב הצבאי" שהוטל ביצעו האצ"ל והלח"י 68 פעולות, רבות מהן על מחנות צבא. בין היתר תקף אצ"ל את בניין הצבא ומשרדי המפקדה ב"מחנה שנלר" ב"בווינגראד" בירושלים תוך פריצת הביצורים החיצוניים. ההתקפה אשר הצליחה לגבור על אמצעי הביטחון הרבים יצרה הד תקשורתי. המצב הצבאי בוטל ארבעה ימים אחר כך.


[עריכה] עולי הגרדום ופריצת כלא עכו
ערך מורחב – עולי הגרדום
עולי הגרדום
של האצ"ל

שלמה בן יוסף
דב גרונר
מרדכי אלקחי
יחיאל דרזנר
אליעזר קשאני
מאיר פיינשטיין
יעקב וייס
אבשלום חביב
מאיר נקר

בתגובה להגברת פעילות האצ"ל, החלו הבריטים להשתמש בעונש המוות, בו השתמשו נגד יהודים רק פעמיים, בסוף שנות ה-30. גזר הדין הראשון , נגד דב גרונר ניתן ב-1 בינואר 1947. מועד הוצאתו להורג נקבע ל-28 בינואר, אולם הוא נדחה לאחר שאנשי האצ"ל חטפו שופט וקצין בולשת בריטיים, ששוחררו לאחר פרסום דחית ביצוע התליה. בחודשים פברואר-אפריל נגזרו עוד כמה גזרי דין מוות.

ב-16 באפריל הועלו לגרדום בכלא עכו דב גרונר, ושלושת אנשי אצ"ל שנתפסו נושאים נשק במהלך "ליל ההלקאות": יחיאל דרזנר, אליעזר קשאני ומרדכי אלקחי.

ב-21 באפריל מאיר פיינשטיין ואיש הלח"י משה ברזני פוצצו עצמם ברימון, שעות אחדות לפני שעמדו לעלות לגרדום בבית הסוהר בירושלים.

ב-4 במאי התבצע אחד המבצעים הגדולים של הארגון - הפריצה לכלא עכו. יחידה בת 23 אנשים, בעזרת אסירי אצ"ל ולח"י הכלואים במבצר, פרצו אותו והביאו לבריחת 41 אסירי מחתרת (חלקם נתפסו מחוץ לכלא והיו שנהרגו בבריחה). לצידם גם נמלטו אסירים פליליים ערביים רבים. המבצע זכה לתהודה עולמית. בין היתר תארו בפירוט רדיו מוסקבה. שלושה מן מתקיפים נתפסו - מאיר נקר, אבשלום חביב ויעקב וייס ונשפטו למוות על ידי בית המשפט.


[עריכה] פרשת הסרג'נטים
ערך מורחב – פרשת הסרג'נטים
לאחר שאושר גזר דינם של שלושת אסירי המחתרת שנתפסו בפריצה לכלא עכו החליט האצ"ל לנסות להצילם על ידי חטיפת שני סמלים בריטיים ברחובות נתניה. הכוחות הבריטיים ערכו חיפושים נרחבים תוך הטלת עוצר על האזור, אולם לא מצאו את הסמלים החטופים. ב-29 ביולי הועלו מאיר נקר, אבשלום חביב ויעקב וייס לגרדום. כשלוש עשרה שעות אחר כך, הוצאו להורג שני הסמלים בתליה במקום בו הוסתרו, ולמחרת נתלו גופותיהם על עצי אקליפטוס בחורשה סמוך לנתניה. עם מציאת הגופות רוסקה אחת מהן כתוצאה מפיצוץ מוקש שהונח לידן.

הפעולה גרמה זעזוע וזעם בבריטניה. גם רבים בקרב אנשי היישוב היהודי הזדעזעו מהמעשה, והפעולה גונתה בחריפות על ידי ראשי היישוב. סיבה נוספת לכעס על האצ"ל היה עיתוי הפעולה. באותו זמן התחוללה פרשת אוניית המעפילים אקסודוס, ובהנהגת היישוב חשו שתליית הסרג'נטים מסיטה את תשומת הלב התקשורתית, ופוגעת בהצלחה התעמולתית של היישוב שהושגה בעת פרשת אקסודוס[11].


[עריכה] קץ השלטון הבריטי
במהלך שנת 1947 העבירה בריטניה את שאלת ארץ ישראל לדיון באו"ם, שבעקבותיו הוחלט על סיום המנדט הבריטי. הממשלה הבריטית הכריזה כי תבקש דיון באו"ם בחודש פברואר, ודיון זה הוביל בחודש מאי להקמת ועדת אונסקופ (הוועדה המיוחדת של האו"ם לענייני ארץ ישראל). הוועדה הגישה את מסקנותיה בתחילת ספטמבר, והמליצה על סיום המנדט הבריטי על הארץ ודעת הרוב בוועדה היוותה את הבסיס לתוכנית החלוקה. בכ"ט בנובמבר קיבלה עצרת האו"ם את תוכנית החלוקה, וקבעה שהמנדט הבריטי ייסתיים לא יאוחר מה-1 באוגוסט 1948. הממשלה הבריטית החליטה שלא לשתף פעולה עם האו"ם ביישום התוכנית, אלא לסיים את המנדט עד ה-15 במאי, ולהסיג את כוחותיה.

התפתחויות אלה, הביאו למעשה להפסקה כמעט מוחלטת של פעילות האצ"ל נגד השלטון הבריטי. הפעולה הגדולה האחרונה הייתה פיצוץ ביניין המשטרה הבריטית בחיפה ב-29 בספטמבר. לאחר מכן בוצעו כנגד הכוחות הבריטיים בעיקר פעולות שנועדו לשם השגת נשק ותחמושת, ושם כך ביצעו אנשי אצ"ל פשיטות חמושות על מחנות צבא, ועל רכבות צבאיות.

אנשי האצ"ל והלח"י רואים ביציאת הבריטים מהארץ הישג של המאבק המזוין שהם ניהלו, ושכלל מאות פעולות שגבו את חייהם של למעלה מ-300 אנשי ביטחון בריטים [6], ובראשון פעולות כמו פיצוץ מלון המלך דוד, ליל ההלקאות, הפריצה לכלא עכו ותליית הסרג'נטים שזיעזעו את דעת הקהל בבריטניה, והביכו את ממשלתה.


[עריכה] מלחמת העצמאות

[עריכה] תחילת המלחמה
ב-29 בנובמבר 1948(כ"ט בנובמבר), החליטה העצרת הכללית של האו"ם על קבלת תוכנית החלוקה וסיום המנדט הבריטי. בניגוד למוסדות היישוב, דחה האצ"ל את תוכנית החלוקה, והכריז כי "ביתורה של מולדתנו הוא בלתי חוקי" [7]. למחרת החלטת החלוקה פתחו ערביי ארץ ישראל בהתקפות על היישוב היהודי והחל השלב הראשון במלחמת העצמאות. התקפות ראשונות התחוללו על אוכלוסיות יהודיות בירושלים, שכונות בקרבת יפו, בת ים, חולון ושכונת התקווה ועל נסועים יהודים בדרכים.

עם ההחלטה על סיום המנדט הסתיים למעשה המאבק בבריטים בו התמקד האצ"ל כמעט בלבדית מאז ההכרזה על "המרד", והארגון היה צריך להתאים את עצמו לאתגרים החדשים. בפגישה שנערכה בנובמבר עם מפקדים בארגון אמר בגין ש"על האצ"ל להיהפף תוך זמן קצר מגוף מחתרתי מצומצם לצבא סדיר, שיטול על עצמו את המשימה להביא את המלחמה אל מעבר לתחומי החלוקה" [12].

עם פרוץ המלחמה מנה הארגון כ-3000 אנשים מהם כשליש לוחמים, לעומת כעשרות אלפים חברים בהגנה, ומאות חברים בלח"י. בידי הארגון היו 2 מרגמות, 30 מקלעים, וכ-500 כלי נשק אישיים (רובים, תתי מקלעים ואקדחים) [13]. עם עלית האצ"ל מהמחתרת ומעבר לפעילות כמעט גלויה (למשל הקמת מחנות ברמת-גן ובפתח תקווה) הוא הרחיב את שורותיו וצרף מתנדבים חדשים, במקביל לגיוס הכללי של מוסדות היישוב להגנה, אולם הוא התקשה באימון החברים החדשים, שחלקם הצטרף על מנת להימנע מהגיוס ל"הגנה" [8]. הארגון גם פתח במבצע גיוס כספים בשם "קרן הברזל" במקביל לגיוס הכספים של המוסדו תהרשמיים במסגרת "כופר היישוב".

סדרי הכוחות של הארגון שהספיקו לפעולות גרילה וטרור נגד השלטון הבריטי לא אפשרו לו לעמוד ביעד של קיום ארגון צבאי סדיר שיכבוש אזורים שמעבר לקווי החלוקה ויגן על היישוב היהודי בירושלים.

החל מדצמבר החל האצ"ל לבצע התקפות נגד האוכלוסייה הערבית במטרה להעביר את המערכה מהאזורים היהודיים אל האזורים ואל העורף הערביים. בכך הוא חזר לדפוס הפעולה מימי המרד הערבי בשנות השלושים, אולם הפעם גם ההגנה נטשה את מדיניות ההבלגה, ונהגה בצורה דומה, בייחוד אחרי נפילת מחלקת הל"ה.

האצ"ל תקף את הכפרים הערביים טירה באזור הכרמל, יהודייה סמוך לפתח תקווה ושועפט ליד ירושלים. בירושלים הטילו אנשי הארגון פצצה לתוך המון ערבים בלתי חמושים שהמתינו לאוטובוס ברחבת שער יפו. בפיצוץ נהרגו מספר רב של אנשים. כמו כן תקף האצ"ל בחיפה, בוואדי רושיימה ובשכונת אבו כביר ליד יפו. ב-29 בדצמבר יחידות אצ"ל הגיעו אל יפו באמצעות סירות ונכנסו לקרב יריות ורימונים עם כנופיות ערביות. פעולות אלו גרמו בקרב הערבים להרוגים ופגיעות ברכוש. למחרת, בחיפה, הרגו אנשי הארגון 7 ערבים ופצעו עשרות סמוך לבתי הזיקוק. בתגובה תקפו פועלים ערבים יהודים באזור, והרגו 41 מהם (על כך ההגנה יצאה לפעולת תגמול בבלד-א-שייך). ב-1 בינואר 1948 תקף האצ"ל שוב ביפו, כשאנשיו חדרו אליה מחופשים לבריטים. בסוף ינואר תקף הארגון את בית נבאללה, בסיס פעולה ללוחמים ערביים רבים.

בפברואר התקיף האצ"ל בין היתר תחבורה ליד יהודייה, יעזור ורמלה. לוחמי הארגון השתתפו בקרבות מול חמושים ערביים ברמלה וקלקיליה. בחודש מרץ תקף הארגון בקאקון ליד טול כרם, כפר ובו ריכוז חמושים ערבים.


[עריכה] ההסכמות עם ההגנה ומוסדות היישוב
זמן קצר לאחר קבלת תוכנית החלוקה החל משא ומתן בין האצ"ל להנהלת הסוכנות היהודית על שיתוף פעולה בין הארגון להגנה, נוכח אתגרי המלחמה.

לנסיון להגיע להסכם התנגדו בן גוריון שהכריז כי "אם הפורשים יפרקו את ארגוניהם וימסרו את נשקם, יוכל כל אחד מהם להתנדב להגנת היישוב ככל יהודי אחר, ואם יימצא מתאים יצורף לשורותיה" [9], מפלגות הפועלים ומפקדת ההגנה. החוגים האזרחיים ביישוב פעלו למען הסכם, וראשיהם, וביניהם יצחק גרינבוים ויהודה לייב פישמן מימון שעמדו בראש נציגות הסוכנות במשא ומתן, שהתארך בשל התנגדות הרבה לו.

עוד בטרם הגיעו הצדדים להסכמה כוללת, התגבשו סיכומים מקומיים רשמיים למחצה לשיתוף פעולה בחזיתת השונות, בהם האצ"ל פעל במקביל להגנה, והיה צורך לממנוע כפילויות ואף הפרעות הדדיות. סיכומים כאלה הושגו בירושלים, בתל אביב, בפתח תקווה ובנתניה. בחיפה השתתף כוח של האצ"ל בכיבוש העיר ב-21 באפריל [10] [11].

אולם במקביל התחוללו גם עימותים בין אנשי האצ"ל וההגנה. בחיפה התחוללה בחודש ינואר פרשה של חטיות הדדיות של אנשי הארגונים. אחד מחטופי האצ"ל, ידידיה סגל, נמצא מת ליד הכפר הערבי טירה. ההגנה טענה כי הוא נמלט ונהרג על ידי אנשי הכפר, ואילו האצ"ל טען שהוא מת במהלך חקירתו על ידי אנשי ההגנה. ב-22 בפברואר סיכלו אנשי ההגנה ניסיון של האצ"ל לשדוד סניף בנק בתל אביב, וארבעה ימים אחר כך התחולל עימות בין הארגונים בכיכר מוגרבי בתל אביב בעת שהאצ"ל אירגן שם עצרת, במסגרתו נזרקו רימוני הלם על ידי אנשי ההגנה, ואילו אנשי האצ"ל טענו את רוביהם בהפגנתיות. [14].

נציגי הצדדים הגיעו להסכם ב-7 במרץ, והעבירו אותו לאישור המוסדות. ההסכם אושר בישיבת הוועד הפועל הציוני ב-12 באפריל בקולות הציונים הכלליים, המזרחי והרוויזיונסטים, כנגד קולות מפלגות הפועלים. לאחר עוד כמה עיכובים ההסכם נכנס לתוקף ב-27 באפריל.

בהסכם נקבע כי כוחות האצ"ל ישארו עצמאיים אך יקבלו את מרותם של מפקדי החזיתות השונים מטעם ההגנה, כי פעולות האצ"ל יהיו טעונות אישור של מפקדת ההגנה, וכי האצ"ל אף יקבל משימות שיוטלו עליו על ידי מפקדת ההגנה [12].


[עריכה] דיר יאסין
ערך מורחב – פרשת דיר יאסין
אחת הפעולות הבולטות ביותר של האצ"ל במלחמת העצמאות הייתה כיבוש הכפר דיר יאסין ששכן ממערב ירושלים. ההתקפה על הכפר נערכה במקביל למבצע נחשון של ההגנה לפתיחת הדרך לירושלים, וסוף הקרבות של ההגנה לכיבוש הקסטל. אנשי האצ"ל רצו גם הם להשתתף בשלב חדש זה של הלחימה בו הכוחות היהודים עברו מהתגוננות והתקפות "פגע וברח", להתקפות מסודרות שכללו כיבוש שטחים והחזקתם. אנשי האצ"ל בחרו כיעד לכיבוש את הכפר דיר יאסין, ופעלו בידיעתו ובאישורו המסוייג של מפקד ההגנה בירושלים דוד שאלתיאל.

בבוקרו של ה-9 באפריל יצאו 72 אנשי אצ"ל ו-40 אנשי לח"י לפעולה. הקרב היה קשה בשל חוסר ניסיונם של הלוחמים בלוחמה בשטח בנוי, וחמישה מאנשי הכוח הכובש נהרגו. במהלכו נאלצו אנשי האצ"ל והלח"י לבקש עזרה ממפקדת ההגנה, ששלחה כוח פלמ"ח שסייע באש ממרגמה, נשק שלא היה בידי האצ"ל או הלח"י, ועזר בפינוי הפצועים.

אנשי האצ"ל והלח"י תכננו לקרוא ברמקול לאנשי הכפר להתפנות, אולם כנראה שתכנון זה השתבש, ותושבי הכפר לא שמעו את האזהרה. כך, בניגוד לתכנון של הכוח התוקף, הקרב התנהל בעוד רוב האוכלוסייה האזרחית נמצאת בכפר, ורבים מתושביו נהרגו במהלכו. מספר ההרוגים הערבים שהאצ"ל והלח"י פרסמו היה 240, ומספר זה התקבע במידה רבה בתודעה. אולם כיום ידוע שמספר זה מוגזם, והמספר האמיתי עומד על כ-100 בלבד.

מחשש להתקפה אווירית שהכוחות הבריטיים תיכננו פינו כוחות האצ"ל והלח"י את הכפר כשלושה ימים אחרי כיבושו, והעבירו אותו לידי כוחות ההגנה. רק עם כניסתם נקברו גופות ההרוגים הערבים.

תוך זמן קצר עמדו אירועי כיבוש הכפר במוקד של מלחמת תעמולה מרובת צדדים, אשר כולם הגזימו בתיאור האירועים לצרכים פוליטיים. האצ"ל והלחי התפארו במתכוון במספר קורבנות הערביים שהיה גדול מהאמת הן על מנת לגרום לדמורליזציה בקרב הציבור הערבי והן על מנת להעלות את יוקרתם ככוח לוחם בקרב הציבור היהודי. ההנהגה הערבית אימצה את המספרים המנופחים, והפיצה תאורים על מעשי זוועה על מנת לעורר רגש נקם כנגד הציבור היהודי. אנשי "ההגנה" והשמאל השתמשו גם הם במספרים ובתיאורים המוגזמים על מנת לנגח את "הפורשים" ולהבאיש את ריחם בקרב הציבור היהודי בארץ.

לאירועים בכפר, שחלקם נתונים בוויכוח היסטורי עד היום, ולמלחמת התעמולה סביבם היו השפעות מרחיקות לכת וארוכות טווח. אירועי הכפר, והתעמולה הערבית סביבם שסיפרה על מעשי זוועה שחלק גדול מהם היו בדויים, הטילו פחד על הציבור הפלסטיני וגרמו להאצת הבריחה שלו. כך הפכה פרשת דיר יאסין לנקודת מפנה במלחמה ולאחת מאבני היסוד של הנכבה. בטווח הארוך פרשה זו גרמה נזק תדמיתי נמשך הן לישראל כולה, והן לזיכרון ההיסטורי של האצ"ל והלח"י.


[עריכה] הלחימה ביפו וכיבוש מנשייה
אחרי שההגנה כבשה את טבריה וחיפה באמצע אפריל, רצה האצ"ל לרשום גם לזכותו כיבוש עיר ערבית. יפו, שממנה נורו יריות על תל אביב הסמוכה נבחרה כיעד, ולשם כיבושה גויסו כמעט משאבי הארגון באזור שפלת החוף. על פי גבולות החלוקה יפו הייתה אמורה להיות מובלעת של המדינה הערבית בתוך אזור יהודי, דבר שהעלה את האטרקטיביות שלה בעיני האצ"ל שסירב להכיר בחלוקה. בגלל היות העיר בתחומי מה שהיה אמור להיות המדינה הערבית, בניגוד לטבריה וחיפה, הבריטים המשיכו לשלוט בה, ולא איפשרו לכוחות היהודים להשתלט עליה. בהחלטה על היציאה לכיבוש יפו האצ"ל פעל עצמאית, בניגוד לתוכניות ההגנה לכתר את העיר עד צאת הבריטים, ולא לכבוש אותה, ובנפרד מהלח"י שרצה להצטרף למבצע, אך סורב.

ב-25 באפריל יצאו יחידות האצ"ל, בהן כ-600 לוחמים, ממחנה הארגון ברמת גן להתקפה על יפו הערבית. הקרבות מול הקבוצות הערביות החמושות היו קשים ובהמשך הארגון נתקל בהתנגדות עזה גם מצד הבריטים אשר הפעילו נגדו משוריינים ואף כוח אווירי. הייתה זו הפעם הראשונה בה הארגון נלחם ישירות מול כוחות צבא בריטיים. תחת פיקודו של עמיחי פאגלין "גידי", קצין המבצעים של הארגון, האצ"ל כבש לאחר קרב קשה את שכונת מנשייה אשר איימה על תל אביב, התקדם עד לאזור הים ולכיוון הנמל, ובו בזמן הפגיז במרגמות את השכונות מדרום. פעולות אלה גרמו למנוסת תושבים ערביים מן העיר, ובמהלכן נהרגו כ-30 אנשי מחתרת, רובם מאש הבריטים. הבריטים תבעו את פינוי מנשייה הכבושה, אולם בעקבות הסכם עם ההגנה, בו הובטח כי לא תהיה נסיגה מיפו בלחץ הבריטים, העביר הארגון להגנה את החסות על מנשייה אותה כבש, ובכך הסתיימה המתקפה העצמאית של האצ"ל על יפו. למרות שבמתקפה זו האצ"ל נכשל בכיבוש העיר כולה, והסתפק בכיבוש שכונת מנשייה, פעולתו האיצה משמעותית את בריחת התושבים הערבים מיפו, ותרמה רבות להתמוטטות העיר. ב-26 באפריל נכנס לתוקפו ההסכם הכלל ארצי בין ההגנה לאצ"ל, וכוחות האצ"ל השתלבו במבצע חמץ של ההגנה, בו, בהתאם לתוכניתה המקורית של ההגנה, נכבשו הכפרים מסביב ליפו והעיר כותרה. העיר נכנעה סופית ב-13 במאי לאחר שנכנסו אליה כוחות ההגנה והשתלטו על שאר העיר מדרום.

פעולתו ביפו נחשב בעיני האצ"ל כאחד מההישגים הבולטים של הארגון. מאחר וכבש את מנשייה עד הים וגרם למנוסת האוכלוסייה משאר חלקי העיר, זקף הארגון לזכותו את כיבושה של יפו. מוזיאון האצ"ל בתש"ח ("בית גידי" הממוקם כיום בפארק צ'ארלס קלור), נבנה באחד הבתים היחידים שנותר משכונת מנשייה.


[עריכה] השתלבות האצ"ל בצה"ל
בחודש מאי הוכרזה המדינה היהודית ובמהלכו כבש האצ"ל את הכפר יהודייה ליד פתח תקווה ובשומרון את הכפרים בריכה, סבארין, חובייזה, סינדיאנה ואום-א-שוף. בסופו של אותו חודש הוקם צבא ההגנה לישראל על בסיס ארגון ההגנה. ב-1 ביוני התחילו כוחות האצ"ל להשתלב בצה"ל, וזאת כיחידות נפרדות, חברי האצ"ל קיבלו מספר אישי אשר התחיל בספרות "93" ואשר זיהה את נושאו כחבר האצ"ל. עד סוף יוני הושלם התהליך תחת ניהולו של מטה שהוקם לשם כך במפקדת הארגון. תוך כדי כך המשיכו יחידות הארגון ללחום באזור רמלה, היכן שנתבקשו לסייע לחטיבת גבעתי בהטלת מצור על העיר. ב-13 במאי ערכו אנשי האצ"ל התקפה על העיר לאחר הפגזתה במרגמות, אולם לא הצליחו לכבוש חלקים ממנה. אירועים אלו לצד קרבות נוספים באזור הביאו למנוסת תושבים ערביים מן העיר, וזו נכבשה לבסוף במבצע דני. בצפון ניסו כוחות אצ"ל מצומצמים להגן על משמר הירדן הישנה אשר הופגזה במשך שלושה שבועות, אולם בהיעדר תגבורת מכוחות צה"ל באזור נפלה המושבה, שהייתה מזוהה עם תנועת בית"ר, לידי הצבא הסורי. אנשי הארגון השתתפו במסגרת גדודיהם שהועברו אל צה"ל בהדיפת המצרים באזור אשדוד וכיבושה של יבנה ב-4 ביוני. בסוף אוקטובר לחמו וכבשו את הכפר תרשיחא בצפון.

בירושלים הנצורה, אשר הייתה מחוץ לתחום השלטון של הממשלה הזמנית, המשיכו האצ"ל והלח"י לפעול כגופים עצמאים וחילקו גזרות עם ההגנה. מטרתם הייתה שחרור העיר וצירופה אל תחום שלטונה של מדינת ישראל.


[עריכה] האצ"ל עד פירוקו
לאחר שהוכרזה המדינה גם התפרק מיוזמתו "הועד העברי לשחרור האומה", גוף פוליטי של האצ"ל בעל מוסדות אשר פעל בארצות הברית. בית גדול בוושינגטון שרכש הוועד ארבע שנים קודם לכן וכונה "השגרירות העברית" נמסר לידי שגרירות ישראל. פעולותיו הבולטות האחרונות של הוועד היו ארגון אוניית "בן הכט" ועליה 600 מעפילים במרץ 1947. בקיץ של אותה שנה רכש הוועד בארצות הברית אוניה גדולה יותר, ומאוחר יותר החליט לעשותה לאוניה המובילה נשק. היא קיבלה את שם העט של זאב ז'בוטינסקי - "אלטלנה".


"אלטלנה" עולה בלהבות ליד חופי תל אביב ערך מורחב – אלטלנה
האוניה הועמסה בנמל צרפתי בכלי נשק בכמות גדולה, וכן עליה 900 צעירים מסניפי האצ"ל בגולה, חלקם ניצולי שואה. האוניה אמורה הייתה להגיע אל ארץ ישראל באמצע חודש מאי אולם לבסוף הגיעה ב-20 ביוני, לאחר שהאצ"ל פורק באופן רשמי. ראשי הארגון דרשו כי חמישית מכלל הנשק יועבר אל יחידות האצ"ל העצמאיות בירושלים. הדרישה נענתה בשלילה ובקרב שלטונות היישוב נוצר חשש כי הנשק עשוי לשמש את אנשי האצ"ל לביצוע הפיכה. כאשר הגיעה האוניה אל חופי כפר ויתקין הועבר אל מנחם בגין אולטימטום בן 10 דקות להסכים למסור את תכולת האוניה לידי הצבא. כאשר הגיעה אלטלנה אל חופי תל אביב והדרישה מבגין לא נענתה ניתנה הפקודה לכוחות הצבא להפגיז את האוניה. האוניה טובעה ו-16 אנשי אצ"ל נהרגו. לאחר מכן האשימו אנשי האצ"ל את ראשי השלטון כי מדובר הייתה במזימת נקם נגד יריביהם, ואילו אלו מצידם האשימו את האצ"ל בתכנון מרידה מזוינת לצד הסכנה ביצירת גופים חמושים עצמאיים במדינה. למרות המחלוקת החריפה בין המחנות פקד מנחם בגין על אנשי האצ"ל שלא להשיב אש בעת שהופגזה האוניה ולא להיקלע למלחמת אחים. "פרשת אלטלנה" נותרה כפצע פתוח שנים רבות אחר כך בקרב יוצאי הארגון והמחנה הפוליטי אליו השתייכו.


בגין נואם לאחר יציאתו מהמחתרת, ב-14 באוגוסט 1948, בתל אביב. יושב לידו חיים לנדאו. מלפניו הכתובת "מולדת וחרות" וסמל האצ"ל.בירושלים המשיך כאמור האצ"ל לפעול כארגון עצמאי, ויחידותיו כונו בשם "הגדוד הירושלמי" (להרחבה ראו גם: יהודה לפידות, על חומותייך, באתר דעת). מספר לוחמיו בעיר עמד על כ-400. הועלתה תוכנית חלוקת גזרות עם ההגנה לקראת יציאת הכוחות הבריטים מן העיר. עבור האצ"ל הוקצו השטחים של בית הספר לשוטרים ושייח' ג'ראח. ב-14 במאי התפנו הבריטים ולוחמי האצ"ל הסתערו על בנין ג'נראלי באזור הביטחון והניפו עליו את דגל הלאום. כמו כן תפסו אנשיו והחזיקו את בנייני הבולשת, בית הסוהר במגרש הרוסים ובית המשפט ובשיתוף ההגנה החזיקו גם ביעדים נוספים. בצהרי היום כבש האצ"ל את בית הספר לשוטרים אולם נסוג משייח' ג'ראח לאחר שכבש רק חלק ממנה כתוצאה מקרבות מול הכוחות הערבים תוך אבידות בנפש. כוחות הארגון הגנו על רמת רחל, לאחר שהקיבוץ ננטש פעמיים בשל התקפות מצד כוחות ערביים וכוח מצרי. ב-25 במאי נכנסו לקרב על הקיבוץ שתי מחלקות אצ"ל, ולאחר קרבות קשים בין העמדות הדפו את אויבם וכבשו את השטח. ביום בו פרצה מלחמת העצמאות החלו גם מהומות בעיר העתיקה של ירושלים, ושתי כיתות של הארגון לקחו חלק בהגנה ובלחימה על הרובע היהודי בתיאום עם מפקד ההגנה. עד לכניעה נפלו חמישה לוחמי אצ"ל ונפלו בשבי 19 (מתוך סך של 35 לוחמים שבויים יהודים). לאחר ההפוגה הראשונה כוחו של האצ"ל באזור ירושלים הוכפל לכ-900, על ידי מתנדבים חדשים ובאמצעות אנשי ארגון אשר הגיעו לסייע בכיבוש העיר. ב-14 ביולי כבשו לוחמי האצ"ל, בשיתוף צעירי גדנ"ע של ההגנה, את הכפר מלחה. למחרת ניהלו הערבים התקפת נגד אשר לא צלחה, אולם הרגה ופגעה בעשרות מאנשי הארגון. כעבור שלושה ימים פתחו שלושת ארגוני המחתרת במבצע קדם שנועד לכבוש את העיר העתיקה במתקפה. גדוד חיל שדה של ההגנה הופקד על פריצת השער החדש, פלוגת לח"י אחראית על פריצה בין השער החדש ושער יפו, ושתי פלוגות אצ"ל ליד השער החדש. חבלני אצ"ל פרצו את השער וכוחותיו התקדמו מרחק קצר אל תוך העיר העתיקה, אולם התקפתם נבלמה באש עזה. מטעני החבלה של ההגנה והלח"י נכשלו בפיצוץ והגיעה פקודה לסגת מן המערכה לכיבוש העיר העתיקה.

לאחר ההתנקשות ברוזן פולקה ברנדוט בידי ארגון יוצאי לח"י, החליטה הממשלה על תביעת אולטימטום מן האצ"ל בירושלים להתפרק. ב-21 בספטמבר התייצבו חיילי ומפקדי הארגון בפני גופי הקבלה של צה"ל ונכנסו אל שורותיו.

יחידה אחת של אנשי אצ"ל הקימה התיישבות חקלאית במשלט על רכס הרי יהודה בשם רמת רזיאל, על שם מפקד הארגון הנערץ על אנשיו.

במהלך מלחמת העצמאות נפלו 322 חללי אצ"ל. בארבע שנות המאבק בבריטים נפלו 36, מתוכם 8 עולי הגרדום.


[עריכה] שפה פנימית
מלבד כינויים אשר שימשו במקום שמות אנשי ומפקדי הארגון, נעשה גם שימוש רחב בכינויים וביטויים פנימיים עבור מקומות, תפקידים וגופים שונים. להלן חלק קטן מהם:

בית הבראה - בית כלא אופרה - שוטרים בריטים משתפי פעולה ברזל - נשק ג'וקר - שוטר בריטי
החברה - האצ"ל המוסד - הבולשת הבריטית הקיר - הכותל המערבי זקס - סודי
חגיגה - פעולה, מבצע חורגים - אנשי הלח"י כפתורים - שוטרים מחלה - מאסר או כליאה
מטבח ראשי - בנין הבולשת הבריטית בירושלים מנדלסון - כינוי לזאב ז'בוטינסקי מנהלים - מפקדים גבוהים המעמד - האצ"ל
מרתף - מחתרת, פעילות במחתרת סליק - התראה על ביקורת פתע פרי - נשק ש"ד - כינוי לאנשי הגנה
תיירים - אנשי אצ"ל בצבא הבריטי מי לה' אלי - הכרזת המפקדים לפני פעולה אבי גזונט ("העיקר הבריאות" ביידיש), ברכה לפני יציאה לפעולה

לפי רשימה רחבה יותר מאת סא"ל (מיל.) אליעזר בן יקיר, בספר "האצ"ל", קיסטר, הוצאת מש. הביטחון. אוסף רחב של שפה פנימית מצוי גם ב"לקסיקון אצ"ל".

[עריכה] מורשת הארגון והנצחתו

אות לוחם האצ"ללאחר שפורק האצ"ל בקיץ 1948, יזם מנחם בגין את הקמת "תנועת החרות - מיסודו של הארגון הצבאי הלאומי", ובראשה עמד. בתחילת ימיה תבעה חרות את המשך הלחימה, ביטול תוכנית החלוקה ואי-קיום משא ומתן עם מדינות ערב כל עוד לא נסוגו חייליהן ממלוא השטח. בבחירות לאספה המכוננת בינואר 1949 זכתה התנועה ל-14 מושבים בכנסת והייתה לסיעה הרביעית בגודלה. בן-גוריון אשר הקים את הקואליציה בראשות מפא"י, השאיר את המפלגה מחוץ לקואליציה, ומחוץ לקונסנזוס הלאומי דאז. במכתב לנשיא המדינה חיים ויצמן כתב: "שתי סיעות בכנסת, חרות ומק"י, מלכתחילה לא באו בחשבון בהרכבת הממשלה מטעמים מובנים", תוך שהוא טובע את האמרה "בלי חירות ומק"י". בן-גוריון התייחס לבגין בזלזול, ובנאומיו בכנסת נמנע אף לקרוא לו בשמו, והתייחס אליו כ"איש שיושב ליד חבר הכנסת באדר". מרכזיותה של מפא"י שהחלה בימים שלפני קום המדינה, המשיכה גם בעשורים הראשונים לקיומה. עבור "המשפחה הלוחמת", כינויה של קהילת יוצאי האצ"ל והמחנה הרוויזיוניסטי, היו סיבות להאמין כי באופן מכוון נמשכת מדיניות של דחיקתם מן הקונצנזוס הלאומי. אל טקס ההכרזה על המדינה ב-14 במאי לא הוזמן איש מאנשי הארגון לחתום על מגילת העצמאות או להיות נוכח בטקס. בשנים הראשונות לעצמאות המדינה קיבלו רוב הישראלים את גרסת בן-גוריון לפרשת אלטלנה, לפיה בגין זמם לתפוס את השלטון בכוח ועל כן צריך היה לעוצרו. בכנסת הכריז בגין [13] על חובת הממשלה להעניק ליוצאי אצ"ל ולח"י קצבאות שיקום כמו שעשתה לטובת חברי ההגנה- באותו זמן הוטל על חרות לדאוג לצורכיהם. ב-1954 נחנכה מול משטרת רמת גן אנדרטת דב גרונר. 30 אלף משתתפים הגיעו אל טקס הסרת הלוט, אולם אף נציג מן הממשלה לא נכח [14]. כלא עכו, אשר אותו פרץ הארגון במבצע גדול ובו עלו לוחמיו לגרדום, נמסר למשרד הבריאות והפך לבית חולים לחולי נפש. הצורך לקיים מדי שנה טקס עם משפחות הרוגי המלכות כשבחצר המקום שהו חולי נפש, נחשב לעלבון צורב. רק בשנת 1984 פונה בית החולים. אות לוחם ההגנה והפלמ"ח חולק על ידי משרד הביטחון החל משנת 1958. לאות דומה זכו אנשי אצ"ל רק משנת 1979 [15]. אולם בנוסף לכל אלה באותן שנים לא לימדו את מורשת האצ"ל והלח"י בבתי הספר במקביל לזו של הפלמ"ח, ברדיו לא הושמעו שיריהם. לא סופר אודות עולי הגרדום אשר יכלו להיכנס בקלות אל האתוס הישראלי הלאומי על ששרו את "התקווה" בעודם מוצאים להורג. גם כשנכתב על מרד גטו ורשה הוזכר רק הארגון הסוציאליסטי אי"ל ולא האצ"י. את כל אלו ראו יוצאי הארגון כדחיקת מעמדם מנרטיב התקומה וכשכתוב היסטוריוגרפי מגמתי.

ברם עם השנים עשה המחנה שעליו נמנו, בדמותה של חרות, את דרכו אל הקונצנזוס הלאומי. ב-1964 התיר ראש הממשלה לוי אשכול את העלאת עצמותיו של זאב ז'בוטינסקי לקבורה בישראל, ובין אלפי המלווים את דרכו האחרונה צעדו בראש ותיקי האצ"ל. שיאו של תהליך זה היה בחילופי השלטון ב"מהפך" של שנת 1977 עת עלה בגין, לשעבר ראש הארגון אשר כונה "טרוריסט", לראשות הממשלה. בעשורים האחרונים לא נפקד מקומו של הארגון מהספרות ההיסטורית, ממורשת המאבק לעצמאות, וממפעלי תיעוד והנצחה. עשרות ספרים, בהוצאות פרטיות וממלכתיות, מגוללים את פועלו ומורשתו של הארגון לאורך שנות פעולתו. תולדות הארגון גם מוצגות ב"מוזיאון האצ"ל" השוכן במצודת זאב בתל אביב, ב"מוזיאון האצ"ל בתש"ח" בפאתי יפו, וב"מוזיאון אסירי המחתרות" בירושלים ובעכו. שמות רחובות ושלטי זיכרון רבים בישראל נושאים את זכר המחתרת ואנשיה. ותיקי הארגון מאוגדים תחת "ברית חיילי האצ"ל", בראשה עומד פתחיה שמיר [16], המופקדת אף היא על מפעלי תיעוד.

צריך קישור?
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A6%22%D7%9C

את גם זה לא...
ראי ערך מוריה שוורץ בפורום גב"ש באשכול: למה כל כך משעמם בפורום שלנו. בתגובה: מתאים לך...
עד אז שימרי מרחק.

ישבתי עם חיים וכתבנו ערך מפורט על תופעת הטבע הידועה בשם מוריה שורץ. הגרסא המלאה בעוד שבוע.

 

@תגל הארץ ?? 

 

@אולפנסיטיתתת ??

זאת אני