מי שאין לו\ה כח לקרוא את כל המאמר (שהוא לא כזה ארוך אבל ממש ממש חשוב!!!), שירד למטה ויקרא את מה שכתוב בגדול מהמילים: לאור הדברים הנ"ל.
8000 יום. 8000 לילות. כולם, בכלא. 22 שנה, מתוכם שבע שנים בצינוק ובבידוד. מה כל זה אומר לך?!
ביום ד' הקרוב, ה' במרחשוון, ימלאו 8000 יום לשביו של יהונתן פולארד. קשה לדמיין מה עובר על אחינו יהונתן שמסר את נפשו כדי להצילנו. כך הוא כתב מהכלא לפני זמן מה:
שנים רבות של סבל בכמה בתי סוהר עם התנאים הקשים ביותר הרסו את המערכת החיסונית שלי. לחץ הדם שלי נמצא כבר מזמן מחוץ לסקאלה, יש לי כולסטרול גבוה, סוכרת, דלקת פרקים כרונית, סימפטומים של גלוקומה, התקפות קשות מכיס המרה, גידולים בסינוס, ושלטונות הכלא מונעים ממני להיבדק על מנת לוודא האם הם ממאירים או שפירים. בנוסף, יש לי סינוסיטיס כרוני, אשר גורם לי לעתים קרובות לדימום, לסחרחרות, לבחילה ולכאבי ראש נוראיים.
מאז מצבו רק החמיר. יהונתן בסכנת חיים, ולכן הפעולה להצלתו צריכה להיות מהירה – להביא אותו הביתה חי. התקופה הקרובה היא שעת כושר אמתית לשחרור פולארד. האחריות כעת מוטלת על כולנו, על כל אחד ואחת מאתנו. לעתים הוא שואל עלינו ועל פועלנו. מה למסור לו – שעייפנו? שהנושא נדוש ואנו מחפשים נושאים חדשים ומלהיבים?
אך בשורש יש כאן יותר מזה. אם נעמיק נבין שהמאבק לשחרורו של פולארד חשוב לא רק עבורו, אלא לא פחות עבורנו. המאבק הוא על עצם האחווה, הערבות, הכרת הטוב, שהם הבסיס לקיומנו כאומה. המאבק הוא על עצם עתידה וקיומה היהודי של מדינת ישראל כמדינה המוּנעת מערכים יהודיים.
כל כך קל להתעלם מיהונתן ולומר "מה אני יכול/ה לעשות?!" כשמשהו בתחום ארץ ישראל מפריע לנו, אנו מרימים קול זעקה, אף מבלי להיות בטוחים שזה ישפיע. אנו עושים זאת שוב ושוב, מבלי להתייאש. ועכשיו? עם יהונתן? מה קורה לנו? מה קורה לי? זהו מבחן גדול לכולנו, עד כמה לבנו רגיש לאחינו הזועק מהבור. לא מזמן כתב על זה מחנך יקר:
הסביר החכם מדוע האריך ימים: "מימי לא ששתי בתקלת חברי".
שואל העולם, מה רבותא היא זו? מדוע שנשמח בתקלת החבר?
עונה העולם, שכך פירושו: לא ששתי בשמחתי הפרטית, בעת שחברי שרוי בתקלה.
עשרים ושתיים שנים אנחנו חיים את חיינו באושר ובנעימים, ששים ושמחים בשמחותינו הפרטיות. וחברנו יהונתן פולארד, שמסר חירותו בעבורנו, נמק בבור האסורים. חיים כאלה של הדחקה אינם יכולים להיות חיים ארוכים.
במה נאריך ימים? האם חס ושלום צודקים הטוענים כי כל אחד מאתנו דואג רק לעצמו? שאף אנו ערניים רק כלפי סבלם של קרובים הדומים לנו אך בעצם אדישים כמו אחרים בנוגע למי שלא מכירים אישית? שאולי הכול אדישות אחת גדולה?
איני מאמין בזאת. "ישראל ערבים זה בזה" זו מציאות חיים. אבל ייתכן אולי שהתעייפנו מעט. אולי השגרה של 8000 יום של פולארד בכלא עשתה גם לנו משהו...
הבה נתעורר. הבה נזוז. הבה נצעק כולנו יחד: LET MY BROTHER GO.
----------
בתקופה הקרובה ישנם תאריכים משמעותיים הקוראים לכולנו לעסוק בעניין אחינו יהונתן:
ה' במרחשוון, יום ד' הקרוב: יום ה-8000 של יהונתן פולארד בכלא! יום זה ראוי לציון בכל מסגרת חינוכית וקהילתית, ויכול לשמש כפתיחה לחודש של עיסוק ופעילות (גם של התלמידים עצמם) בנושא.
ח' בכסלו: היום בו יתחיל יהונתן פולארד את שנתו ה-23 (!) בכלא יכול לשמש כשיא הפעילות למען שחרורו.
שבת "וישב": שבת הזדהות כלל ארצית עם יהונתן פולארד, בקריאה להוציא את "יוסף" של דורנו מהבור.
מוסדות חינוך רבים ומגוונים אמורים בזמן הקרוב לעסוק בנושא פולארד על כל היבטיו. כולנו מוזמנים להצטרף לכך וללכת בדרכו של אברהם אבינו שמסר נפשו להצלת לוט מהשבי. יחדיו נעסוק במצווה עליה נאמר (יורה דעה, רנב, ג): "כל רגע שמאחר לפדות השבויים היכא דאפשר להקדים, הוי כאילו שופך דמים".
לפרטים נוספים: www.freepollard.net .
< הרב אשר מבצרי כפר דרום >
לאור הדברים הנ"ל רציתי לפתוח כאן דיון:
האם לדעתכם ההגשמה צריכה לעשות משהו למען פולארד?
(להעביר פעולות\פעילויות על פדיון שבויים בסניף, דוכנים וכ"ו)
קחו בחשבון שהשבת הזדהות ויום כליאתו של פולארד (ח' כסלו) יוצאים בתוך חודשי הארגון...
מה לעשות?? פתוח לדיון...
